לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

תוך כמה זמן צריך לאכול את המצה, וכמה מצה עלינו לאכול בליל הסדר?

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה כמה מצה ומרור אנחנו צריכים לאכול במהלך ליל הסדר, ומה כמות היין שאנחנו לשתות בכל כוס? מתי ניתן להקל בשיעור קטן יותר, ומתי צריך גדול יותר? האם יש הבדל בין ימינו לבין העבר? מהו הגורם לשיטות השונות? תוך כמה זמן צריך לסיים את המצה? מה ההבדל בין ימינו לעבר שיותר קשה לסיים את המצות בזמן? מדוע עברו למצות קשות? וכיצד זה משליך על ההלכות הללו? מדוע בימינו אין מספיק 'כזיתים' בכל מצה לעומת העבר? וכיצד פותרים את הבעיה? מה השיטות הפרקטיות לדעת בפועל כמה כזית יש במצה שלנו? מה דין אדם חולה או חלש שקשה לו לאכול הרבה מצה או מרור? האם ניתן להתענג על היין בליל הסדר בלגימות קטנות? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע?

תוך כמה זמן צריך לאכול את המצה, וכמה מצה עלינו לאכול בליל הסדר?

מאמר השבוע יעסוק בדין מצה ומרור וארבע כוסות שאנחנו מחויבים לאכול ולשתות בליל הסדר. ויתמקד בשאלות כמה מצה ומרור עלינו לאכול, ותוך כמה זמן מוטל עלינו לאכול ולשתות זאת.

כמה מצה ומרור צריך לאכול בליל הסדר?

בכל מצוה שיעור אכילה הוא כשיעור 'כזית', ואכילה פחות משיעור זה אינו נחשב אכילה. בהמשך נבאר בדיוק כמה הוא שיעור 'כזית'. ולכן אדם שאכל 'כזית' מצה וכן 'כזית' מרור, קיים את מצות מצה ואת מצות מרור.

אמנם הצורה המהודרת לכתחילה הוא לאכול 5 'כזיתים' מצה, וכן 2 'כזיתים' מרור, וכפי שנפרט.

פירוט 5 'כזית' של מצה ו2 'כזית' מרור:

אנחנו אוכלים מצה 3 פעמים במהלך ליל הסדר: א. במוציא מצה. ב. בכורך. ג. באפיקומן [בצפון].

לכתחילה כאשר אוכלים את המצה לאחר ברכת המוציא, בליל הסדר יש לנו 3 מצות על השולחן, מצה אחת חצויה, וכן 2 מצות שלמות, המצות השלמות הם לחם משנה כפי שצריך בכל סעודת חג. ואילו המצה השבורה היא לקיים את המצוה לאכול 'לחם עוני', ודרכו של עני שהלחם שלו אינו שלם ואינו מהודר, אלא הוא אוכל מה שנשאר מסעודה קודמת, או מה שבעל הבית השאיר. ולכן לכתחילה יש לקחת כזית מהמצה השלמה, וכן כזית מהמצה השבורה, ולאוכלם יחד, וכך אנחנו גם מקיימים את הדין של לחם משנה, ומכבדים כראוי את החג, וגם אוכלים לחם עוני, וזוכרים את הסבל שסבלו אבותינו במצרים, ובכך שמחים שנגאלנו משם. (שו"ע או"ח סי' תעה סעיף א).

כיון שנחלקו חכמים והלל הזקן כיצד יש לאכול את המצה, האם אוכלים מצה לחוד מרור לחוד וקרבן פסח לחוד, או שאכלו את כולם יחד ככריך אחד. ואף שבזמן הזה שאין לנו פסח צריך לאכול את המצה ומרור בנפרד, לאחר שאכלנו את המצה בנפרד, אנחנו נוהגים לעשות זכר לשיטת הלל בזמן המקדש, ואנחנו אוכלים כזית נוסף של מצה יחד עם המרור.

בזמן בית המקדש בסיום הסעודה היו אוכלים 'כזית" מקרבן הפסח יחד עם כזית מצה וכזית מרור. לזכר זאת אנחנו אוכלים באפיקומן 'כזית' מצה לזכר צורת אכילתם שהמצה היתה נאכלת עם הפסח במקדש. (משנה ברורה סי' תעז סק"א).

כמו כן במקביל אנחנו אוכלים במרור, 'כזית' מרור בנפרד, ובכורך זכר למקדש אנחנו אוכלים גם 'כזית' מרור יחד עם המצה בכורך.

בהמשך נפרט מה הדין מי שקשה לו לאכול כמות זו של מצה.

רקע למציאות של ימינו

על מנת להבין את השינוי בהלכה בימינו האם צריך לאכול 2 'כזיתים' גם בתחילת הסדר.

בעבר נהגו לאכול מצות רכות, כלומר מצה שנילושה בכמות גדולה של מים, והיה לה עובי ורכות, אולם לא תפחה, אולם מצה כזאת חייבת להיות טריה משום שהיא מתעפשת ומתקלקלת כשהיא אינה טריה, ולכן היו אופים בערב פסח ובחול המועד ואף בחג עצמו [ככל מאכל שמותר לאפות בחג לצורך החג].

אולם כאן יש בעיה הלכתית חמורה, משום שחמץ שהיה ברשותנו לפני ערב פסח בחצות היום אנחנו יכולים להפקיר ולבטל, ואז אנחנו לא עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא, אולם חמץ שהיה ברשותנו מערב פסח בזמן האיסור, אין אפשרות לבטל.

נקודה נוספת הוא שלדעת רוב השיטות משהו חמץ שהתערב בבצק לפני פסח בטל, אולם אם הוא התערב בפסח הוא אינו בטל. ולכן אנחנו מפחדים שמא בזמן האפיה יפלו פירורי בצק ויחמיצו, ונעבור עליהם באיסור בל יראה ובל ימצא, וכן הם עלולים להתערב במצות.

בפרט כאשר אנשים התקשו לאפות מצות בבית, והיצור נעשה במאפיה ותעשייתי, הבעיה החמירה, משום שבבית ניתן לאפות מחזור אחד במשך פחות מ18 דקות, לצורך אותו ואח"כ להפקיר את כל הפירורים ולנקות היטב את הכל לפני שמשהו מספיק להחמיץ, וכיון שהפירורים כבר הופקרו לפני שהם החמיצו, אין איסור, ובכל מקרה הם אינם מתערבים בבצק. אולם במאפיה שכל 18 דקות עושים מחזור נוסף, יש תמיד חשש שפירור מהמחזור הקודם יתערב במחזור החדש.

על מנת לפתור את הבעיה, עברו למצות קשות המוכרות לנו, מצות שנילושות בכמות קטנה מאד של מים, ולכן מצות אלו אינם מתעפשות, והם שומרות על טריות במשך תקופה ארוכה מאד, ולכן מפעלי המצות לפסח עובדים במרץ כבר חודשים רבים לפני החג, והמצות נשארות טריות בחג. וכך אין צורך לאפות בחג. [מצות קשות היו נהוגות תמיד, ולכן כבר לפני מעל 500 שנה המליצו הפוסקים לעשות עירוב חצרות על מצות הנשמרות במשך שנה שלמה].

למעשה לפני כ150 שנה קיבלו על עצמם קהילות האשכנזים להימנע מלאפות בחג מצות מהטעמים ההלכתים הנ"ל, להוציא מצות מצוה לנוהגים להקפיד על כך. [יש הנהוגים להקפיד לאפות את ה'כזית' עבור ליל הסדר בערב פסח לאחר חצות]. ולכן האשכנזים עברו רק למצות קשות, בעוד שעדות המזרח המשיכו לאפות גם מצות רכות. בימינו עדות המזרח הנוהגים לאפות מצות רכות, גם אופות אותם לפני החג, אולם מקפיאות את המצות, או שומרות על הטריות של המוצר באמצעים טכנולוגים שונים.

האם גם במצה קשה צריך לאכול 2 'כזיתים'?

מצה רכה מכילה כמות גדולה של 'כזיתים' בכל מצה, ולכן כאשר בעל הבית עושה המוציא על לחם משנה שלמות ועל מצתה אחת שבורה, הוא יכול בקלות לחלק לכל סועד בסדר 'כזית' מהשלמה ו'כזית' מהשבורה. אולם במצות קשות יש מעט מאד 'כזיתים' בכל מצה, וכפי שנפרט בהמשך, וכמעט תמיד אי אפשר להביא לכל סועד כזית מהלחם משנה וכזית מהשבורה, ולכן מביאים עוד מצות לשלחן ומהם מביאים לכל אחד את כמות המצה שהוא צריך, ונשאלת השאלה האם גם במקרה כזה צריך לאכול 2 'כזית' או שמספיק לאכול 'כזית' אחד?

יש פוסקים שכתבו שאכן כדאי להניח בפני כל נער בר מצוה 3 מצות, והוא יאכל כזית מלחם משנה, ויתן לבנות שמעל בר מצוה כזית מלחם משנה. ובמידת הצורך בבית שיש הרבה בנות יניחו גם בפני הבנות 3 מצות, כפי הצורך. אמנם יש פוסקים שכתבו שבמציאות של ימינו רק בעל הבית עורך הסדר יאכל כזית מהלחם משנה, ושאר המסובים יאכלו כזית ממצות אחרות שבורות, אך בעל הבית יתן לכל אחד חתיכה קטנה מהלחם משנה אותו יאכל יחד עם המצה האחרת. וכן נוהגים רבים.

ויש להוסיף שהמשנה ברורה (סי' תעה בה"ל סעיף א ד"ה כזית) פקפק מאד על הצורך לאכול שני 'כזית', וכתב שבגמרא וברוב הראשונים לא נראה כך. וסיים שהדבר צריך עיון. ולכן למי שקשה לאכול מצות, בוודאי ניתן להקל לאכול רק כזית אחד מהשבורה, ויטעם משהו קטן מהלחם משנה. ובפרט בימינו שיוצאים מהלחם משנה של עורך הסדר.

אכילת 'כזית' בכורך

אכילת הכורך הוא מנהג זכר למקדש, ובימינו להלכה צורת קיום המצוה הוא באכילה נפרדת. וכתב האגרות משה (או"ח ח"ג סי' סו) שאדם שיש לו חולי אף שאין בו סכנה, ולכן קשה לו לאכול כזית מרור, יכול להקל בכורך לאכול פחות מ'כזית', אך אדם שקשה לו לאכול את המרור ואין לו חולי, חייב להתאמץ לאכול 'כזית' בכורך.

הפולמוס בקביעת השיעורים בימינו

בכל השיעורים חכמים נתנו מידות לשיעורים שונים לפי המציאות שהיה בזמנם, ונתנו שיעורים שונים בנפח לפי גדול זית, ביצה, וכן מידות נפח שהיו נהוגות בזמנן לוג, סאה ועוד. וקיימים לנו בחז"ל יחסים קבועים בין הגדלים השונים. בנוסף יש בחז"ל גם הגבלה בין מידות אורך שנמסר באמות טפחים אצבעות, לבין מידות נפח, משום שנמסר לנו שיעור מקווה למשל גם לפי המידות אורך רוחב גובה, וגם לפי מידות נפח – 40 סאה.

אולם בימינו יש לנו כמה ספיקות כיצד להמיר את המידות למידות שלנו. עיקר הבעיה הוא משום שבעוד שהיחס של ביצה ליחס כל שאר המידות ברור בחז"ל, כולל למידות האורך. אולם לכאורה יש אי התאמה בין שיעור האצבעות בימינו לבין גודל הביצים בימינו.

בנוסף שיעור כזית אינו מפורש בחז"ל מה היחס שלו לעומת הביצה, ושאר השיעורים. ונחלקו בכך הראשונים, בעוד שיטת התוספות שזית היה בגודל של חצי ביצה, הרמב"ם סבור שזית היה בגודל של שליש ביצה. שני השיעורים גדולים יותר מהזית המצוי אצלנו לפי כל החישובים, ומכך נדע שהיה בזמן חכמים זן זיתים גדול יותר, או שהארץ ישראל בזמן הבית הניבה פירות גדולים יותר.

בגדול קיימים היום שתי שיטות עיקריות בקביעת שיעור הביצה: שיטת המנחת ברוך ועוד אחרונים וכפי שקבעה אותה הגרא"ח נאה הקובעים ששיעור הביצה היא 54 סמ"ק [בערך בגודל של ביצת מדיום בימינו]. ושיטת הצל"ח והחתם סופר, וכפי שקבעה החזון איש הקובעים ששיעור ביצה היא 100 סמ"ק. [כיון שמקובל היום לכנות את השיעורים בשמות שיעור חזון איש ושיעור הגרא"ח נאה במהלך המאמר נכנה אותם בשמות אלו, אף שמדובר במחלוקת קדומה הרבה יותר].

להלכה האגרות משה (או"ח ח"א סי' קלו; ח"ג סי' סו) פסק כדעת הצל"ח והחתם סופר להלכה, ובחשבון המדידה יצא לו מעיקר הדין מעט פחות מהחזון איש, אך כתב שמדאורייתא ראוי להחמיר אף מעט יותר מהחזון איש. [לדעת הצל"ח והחתם סופר שיעור הביצה מבוסס על אורך האצבע ואמה, ובאמה האגרות משה סבר שהוא 21.25 אינץ' לעומת 18.9 אינץ' לגרא"ח נאה, 22.8 אינץ' לחזון איש, אך האגרות משה כתב שכדאי להחמיר במקוה דאורייתא לעשות 24 אינץ' אף שלא מסתבר שכך השיעור משום שקשה למדוד].

ולכן לסיכום לשיטת התוס' שזית הוא בגודל חצי ביצה, שיעור זית לדעת החזון איש הוא 50 סמ"ק, ולדעת הגרא"ח נאה הוא 27 סמ"ק. לשיטת הרמב"ם שזית בגודל שליש ביצה, לחזון איש שיעורו 33 סמ"ק, ולדעת הגרא"ח נאה שיעורו 18 סמ"ק.

המרת השיעורים למשקל

כל השיעורים הם בנפח ולא במשקל, בימינו נמכר בעיקר מצות דקות קשות, במצות אלו קשה מאד למדוד נפח, והרבה יותר קל למדוד משקל, ולכן נעשו מדידות רבות לברר מה היחס של נפח למשקל, למעשה הכמות הגרם במצה הוא בערך 50% מכמות בסמ"ק שבמצה, כלומר בכל גרם יש 2 סמ"ק. נציין שיש הבדל בין מצות יד למצות מכונה, ובין יצרן ליצרן.

נוסיף כי בועות אויר גדולות וניכרות אינם מצטרפות לנפח, אך הבועות הרגילות שבמצה מצטרפות לשיעור הנפח.

ולכן במשקל 25 גרם מצה יש שיעור 'כזית' לכל הדעות. במשקל 16.6 גרם מצה יש שיעור כזית לדעת החזון איש לפי שיטת הרמב"ם. במשקל 13.5 גרם מצה יש שיעור כזית לדעת הגרא"ח נאה גם לפי התוס'. ואילו בשיעור של 9 גרם מצה יש שיעור כזית לדעת הגרא"ח נאה. ומי שרוצה להחמיר מעט שמא היחס בין משקל לנפח אינו מדויק יכול לקחת מרווח בטחון קטן נוסף על האמור לעיל.

הנוהגים לאכול מצות רכות, הרבה יותר קל לאמוד את כמות הסמ"ק, ולאכול חתיכה בכמות סמ"ק המתאימה.

כיצד נחשב את השיעורים?

כאמור בנפח מאד קשה לחשב את השיעורים, אולם במשקל כל מי שיש לו בהישג יד משקל מטבח יכול לשקול את המצות שהוא רוכש ולקבל תמונה מדויקת כמה הוא שיעור כזית בסוג המצות שהינך רוכש, ואז ניתן לשער בקלות בחג כמה מצה צריך לאכול בליל הסדר.

יש אנשים שקשה להם לאכול מצה, ולכן הם שוקלים את השיעור המדויק אותו הם רוצים לאכול [וכפי שנפרט בהמשך], והם מניחים אותו בשקית ניילון, וכך מכינים לכל סועד מנת כזית כפי החשבון שהם רוצים לאכול.

למי שיש רק משקל מטבח חמץ, ניתן וראוי לנקותו אותו היטב, ולהשתמש בו לפסח, ומי שבכל זאת חושש יכול להניח ניילון מעליו, ולשקול כך את המצות.

למי שאין בהישג יד משקל מטבח, ניתן לחשב את כמות המשקל של המצה בקלות, לפי חישוב של כמות המצות שיש בק"ג, יש אמנם הבדל מאד גדול בין היצרנים השונים, ובין מצות יד למצות מכונה, אולם כאשר בודקים יצרן אחד כמה מצות יש בק"ג, ניתן לחשב בקלות יתירה, מהו המשקל המשוער של כל מצה, ואז לחשב כמה מתוך המצה הוא כזית.

איזה שיעור ראוי לקחת בליל הסדר?

המשנה ברורה (סי' תפו סק"א; בה"ל סי' רעא סעיף יג) הביא את שני המחלוקת כמה הוא שיעור 'כזית', כלומר את מחלוקת התוס' והרמב"ם האם הוא חצי או שליש ביצה, ואת מחלוקת הצל"ח והחתם סופר, והחולקים עליהם מה גודל של כביצה. והכריע למעשה שלגבי מצוה דאורייתא כגון כזית של מצה, יעשה את השיעור הגדול, ונראה שכוונתו 50 סמ"ק, אך מי שחולה יכול להקל כדעת הרמב"ם שצריך רק שליש ביצה. אמנם לגבי מרור אף שהוא מדרבנן כיון שמברך עליו, כדי שלא יהיה ברכה לבטלה כדאי לקחת את השיעור הגדול, אך בזה מי שחלש וקשה לו הרבה מרור, יכול להקל.

אמנם החזון איש (או"ח סי' לט ס"ק יז) אמנם סבר שהעיקר שביצה הוא 100 סמ"ק, וגם בדרבנן יש לנהוג כך, אולם מאידך הוא סבר שהלכה כדעת הרמב"ם שכזית הוא שליש ביצה, ואף בדאורייתא אין צריך להחמיר בכך.

ולמעשה לגבי מצה לדעת המשנה ברורה צריך רק פעם אחת לקחת את השיעור הגדול של 50 סמ"ק משום שכל שאר ה'כזיתים' הם בוודאי מדרבנן. ונראה שייקח את ה'כזית' הראשון 50 סמ"ק, וכן לרוב הדעות יקיים את אכילת 2 'כזיתים' בתחילה, וכפי שהורה השלחן ערוך, ואילו 2 'כזיתים' באפיקומן הוא רק ענין ואינו מעיקר הדין. ובכך גם לכל הדעות הברכה לא תהיה לבטלה. וכיון שכבר יצא ידי מצה, באפיקומן די בשיעור הקטן.

ואילו לדעת החזון איש בכל ה'כזיתים' ראוי לקחת 33.3 סמ"ק מצה או מרור, וגם מי שאוכל רק כזית אחד יכול לסמוך לכתחילה על שיעור זה.

כדי אכילת פרס

ישנו הלכה שכל אכילה שנמשכת יותר מכדי אכילת פרס אינה נחשבת כאכילה אחת, ולכן את שיעור ה'כזית' יש לאכול בשיעור של אכילת פרס. (שו"ע או"ח סי' תעה סעיף ו).

פרס לדעת הרמב"ם הוא 3 ביצים ואילו לדעת ראשונים אחרים הוא 4 ביצים. ולכן צריך לשער כמה זמן לוקח לאכול לדעת החזון איש 300-400 סמ"ק לחם חיטה, כשאדם יושב בנחת ואוכלו עם מטבל. ולדעת הגרא"ח נאה 216-162 סמ"ק.

ונחלקו הדעות כמה הוא כדי אכילת פרס בדקות, וההפרשים בשיעורים נובעים משני דברים, קודם כל מהשיטות השונות כמה הוא פרס, שנית כל פוסק שיער בצורה אחרת כמה לוקח לאדם בינוני לאכול.

למעשה השיעור הוא לקולא ולחומרא, למשל ביום כיפור חולה שצריך לאכול פחות משיעור, יכול לאכול שוב כל כדי אכילת פרס. ואז ככל שהשיעור גדול יותר הוא לחומרא. מאידך כאן למשל השיעור הגדול הוא לקולא, שניתן לאכול את המצה ביותר זמן.

החתם סופר (ח"ו סי' טז) כותב שאין לו מסורת כמה הוא שיעור כדי אכילת פרס, ולכן מוכיח מדברי הגמרא (שבת לד.) שהוא במשך 9 דקות לפי חישוב אחד בהסבר דברי הגמרא, ו2 דקות לפי חישוב אחר בביאור הגמרא. אולם החתם סופר עצמו כותב כי השיעור של 2 דקות נראה לו מהר מדי, ו9 דקות הוא חומרא, ולכן הוא כותב כי ביום כיפור חולה האוכל פחות משיעור לכתחילה ימתין 9 דקות בין אכילה לאכילה אם יש לחולה כח לכך, ובכך יצא מכל ספק.

הביכורי יעקב (סי' תרלט ס"ק יג) והגר"ח פלאג'י (מועד לכל חי סי' כ אות לג) מלמד להועיל (או"ח סי' קיג תקנה ה) בשם רבו רבי יצחק דוב במברגר כתבו 7.5 דקות. גולת עליות (מקוואות פ"י מ"ז פסקא) כתב בשם הגר"ז בעל התניא שהוא 8 דקות. והצמח צדק (שער המילואים שו"ת סי' ט) הורה שהוא 6 דקות. וראה שדי חמד (אסיפת דינים אכילה סק"ג).

אך כף החיים (סי' ר"י סק"ח) כתב שבכל הנסיונות ערך יצאו בין 4-5 דקות, ולכן לגבי מצה יש להחמיר לאוכלו כזית ב4 דקות, ואילו לגבי יום כיפור יש להחמיר לאכול רק לאחר 5 דקות.

החזון איש (סי' לט ס"ק יח) כותב שבשיעור של 9 דקות בוודאי אפשר להקל ביום כיפור, אולם מצה צריך לאכול מהר יותר, ולא פירט כמה. גיסו הקהילות יעקב (שיעורין של תורה שיעורי המצות אות ל) כתב שלכתחילה יחמיר כשיעור 2 דקות שכתב החתם סופר, אך לא יותר מ4 דקות.

האגרות משה (או"ח ח"ד סי' מא ד"ה עכ"פ לדינא) כתב שהשיעור של המרחשת (סי' יד) שהוא 3 דקות הוא השיעור המסתבר לו ביותר, ואף שמחמירים שחולה ביום כיפור ימתין 9 דקות, לא מסתבר לו שיעור זה, ולכן חולה שמצטער הוא מתיר לאכול גם כל 4.5 דקות. ולכן לגבי ברכת המזון ראוי שיאכל אדם כזית בפחות מ3 דקות כדי שיתחייב בוודאי בברכת המזון, ולא יהיה ברכה לבטלה. ולשיטתו ראוי לאכול את ה'כזית' במעט פחות מ3 דקות.

ולמעשה ההוראה ברוב בתי ההוראה להקל ביום כיפור בחולה שצריך לאכול בפחות משיעור לאחר 5 דקות, ורק במקרה שאין קושי מיוחד לחולה מחמירים להמתין 9 דקות, והטעם שמקילים משום שכל הבדיקות הורו שגם את השיעור הגדול הוא נאכל ב4-5 דקות, וכיון שמקילים באיסור יום כיפור, יש להשתדל שאכילת כזית של מצה יהיה בתוך הזמן של 4 דקות. אך חולה או זקן שמאד קשה לו יכול להקל לאכול לפחות כזית אחד לפי השיעור הקטן בשיעור זמן הקצר, ואת השלמת השיעור הוא יכול להמשיך עד השיעור הגדול יותר של כדי אכילת פרס. ולצרף את כל האמור לעיל.

המציאות בימינו

כיון שפרס הוא שיעור של 3 או 4 ביצים, וכזית הוא 1/2 או 1/3 ביצה, לכאורה לא אמור להיות בעיה לאכול כזית מצה, או 2 'כזיתים' מצה בשיעור זמן של כדי אכילת פרס, שהרי בכל פרס יש בין 6-12 'כזיתים'. אמנם שיעור אכילת פרס הוא לאכול לחם חיטה שתפח היטב כשהוא מיסב ואוכלו עם לפתן, והוא נאכל בקלות, אולם מצה בפרט מצות קשות לוקח זמן רב לאוכלו, ובנוסף ששיעור פרס נמדד לפי אדם בינוני, ולכן יש מציאות שקשה לאנשים לאכול את המצה בזמן כזה.

ויש מקום לצרף את דעת המנחת חינוך (מצוה ג; שיג) והתורת חסד מלובלין (או"ח סי' לב) שבכל מאכל משערים כפי הזמן שלוקח לאכול פרס ממאכל זה. ואף שברוב הפוסקים משמע שלא סברו כן, ניתן לצרף את שיטתם. ולכן במצות צריך לאכול כזית מצה בזמן שלוקח לאדם בינוני לאכול 6-12' 'כזיתים' של מצה, ולכן אפשר להקל.

חולה שיכול לאכול רק כזית אחד מצה

השלחן ערוך (או"ח סי' תפב סעיף א) הורה שמי שאינו לו הרבה מצה, או חולה שאינו יכול לאכול הרבה מצה, יאכל רק כזית אחד באפיקומן, ויתחיל את הסדר בלי המוציא, אלא מרור שלחן ערוך, ואז יברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל כזית מצה לאפיקומן. ולמעשה ישתדל לאכול 33 סמ"ק מצה בתוך 4 דקות, ואפשר להרטיב לשם כך את המצה במעט מים ולאכול מיד.

שיעור ד' כוסות

לגבי ארבע כוסות השיעור הוא 86 סמ"ק לדעת הגרא"ח נאה, 150 סמ"ק לדעת החזון איש. כיון שארבעת כוסות הוא דרבנן אפשר להקל לדעת המשנה ברורה, אולם כיון שמברכים על הכוס לכתחילה גם למשנה ברורה יש להחמיר אם הוא יכול לשתות את השיעור הגדול. אמנם בשתיה השיעור הוא כדי שתית רביעית, ושיעור זה קצר בהרבה מכדי אכילת פרס, ולכן יש לשתות את הכוס בשנים שלש לגימות, ולא להעכב בין הלגימות.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. אם יורשה לי להוסיף על הדברים הברורים שלכם
    שכל הזמן של אכילת פרס נמדד רק מרגע הבליעה , ואם כן אפשר ללעוס ברוגע מהמצות ורק כשאין מקום בפה ללעיסה – לבלוע , וכך בזמן של המדיה מתחיל אחר שכבר בלע לא מעט מהשיעור הנצרך

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *