בס"ד

במאמר השבוע נעסוק בשאלה מתי אסור לשקר, מתי מותר לשקר, ומתי מצוה לשקר? האם בורא עולם גם שינה מהאמת לצורך מסוים? מה הצרכים שמחמתם משנים מהאמת? האם יש איסור להתרגל לשקר, גם כשהשקר עצמו מותר? מדוע הוא כה חמור? האם אמר שאמר לילד קטן שיביא לו דבר חייב לעמוד בדיבורו? על איזה איסור עובר במידה והוא אינו עושה זאת? מה חומר יותר להתרגל לשקר, או עצם העשה של מדבר שקר תרחק? האם יש אמת אבסולוטית? מדוע לאחר שקר קשה יותר לומר אמת? ומדוע אדם שאמר אמת לאחר מכן קל יותר לומר אמת? כאשר אדם משקר לצורך ובצורה במצווה לשקר, כיצד עושים זאת בצורה שלא יהיו תופעות לוואי שליליות? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מתי אסור לשקר? ומתי חובה לשקר? [חלק ב]

בסוף הפרשה מסופר (בראשית נ טו-יז): 'וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר.  כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ'.

כלומר האחים סיפרו ליוסף כי יעקב אבינו ציווה שיוסף יסלח לאחיו על שמכרוהו לעבד. בהמשך התורה מספרת כיצד יוסף הצדיק סלח להם, ואמר להם שהכל היה לתועלת.

האם מותר לשנות מפני השלום?

בגמרא (יבמות סה:) מובא שיעקב אבינו אמנם לא ציווה את האחים כלום, אך מכאן נלמד כי מותר לשקר מפני השלום, ולכן שיקרו האחים ליוסף שיעקב אביהם הורה לו לסלוח להם.

העיון יעקב (על העין יעקב יבמות סה:) עמד על כך שלכאורה הגמרא כבר יכלה להוכיח ממה שיהודה אמר למושל מצרים – יוסף שאחיו [יוסף] מת, וביארו חכמים שהוא שיקר מפני השלום שהמושל לא ידרוש ממנו להביא את יוסף. וכפי שעמדנו על כך במאמר השבוע בשבוע שעבר.

וביאר העיון יעקב שהחידוש הוא שהותר לאחים אף לשקר בשמו של יעקב אבינו, ומכן נלמד כי במקרה שהדבר נצרך לשם השכנת שלום, מותר לומר דבר בשם אדם אחר, אף שאותו אדם מעולם לא אמרו.

האם יש גם מצוה לשקר?

הגמרא אף מוסיפה שיש בכך מצוה לשקר מפני השלום, שהרי מוספר בנביא (שמואל א' טז ב): 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי'. כלומר שכשמואל פחד שאם ילך לבית לחם למשוח את דוד המלך הוא יהרגו, אמר לו ה' לשקר מפני השלום ולספר שהוא הלך לבית לחם כדי להקריב קרבן. ומכך שבורא עולם עצמו ציווה כן לשמואל נלמד שיש בכך מצוה ולא רק היתר לשקר מפני השלום.

האם גם הבורא יתברך שינה בלשונו?

יתירה מזו נאמר בגמרא כי אף בורא עולם אף שחותמו אמת עצמו שינה מהאמת מפני השלום שהרי שרה אמנו צחקה בליבה כיצד יתכן שיולד לה ולאברהם בן שהרי אברהם כבר הזקין, שנאמר (בראשית יח יב) 'וַאדֹנִי זָקֵן', ואילו כאשר הקב"ה נגלה לאברהם כדי להוכיח את שרה על כך, אמר הבורא (בראשית יח יג): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם, לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי'. כלומר שהבורא לא רצה לומר לאברהם אבינו ששרה צחקה עליו שהוא זקן ואינו ראוי להוליד, ולכן שינה הבורא יתברך ואמר ששרה צחקה שהיא זקנה ואינה יכולה להוליד.

שבוע שעבר במאמר השבוע עמדנו על מחלוקת הראשונים האם האיסור של 'מדבר שקר תרחק' נאמר רק על שקר בעניני ממון או על כל שקר, השבוע נתמקד משום מה לכל הדעות אסור לשקר גם שלא בעניני ממון, ומאידך מתי מצוה לשקר, כפי שראינו כעת שמצווה לשקר מפני השלום.

האיסור של למדו לשונם דבר שקר

במאמר של שבוע שעבר עמדנו על הראיה של הסוברים כי מדבר שקרא תרחק נאמר גם על שקר שלא נועד להוציא ממון מהזולת, מכך שבית שמאי סוברים שיש איסור לשבח כלה בעיני בעלה בשבחי שקר, משום שנאמר מדבר שקר תרחק, וביארנו כיצד שתי השיטות מבארות את הגמרא.

השבוע נעמוד על אחת הראיות המרכזיות של הסוברים שהאיסור מדבר שקר תרחק הוא רק על הוצאת ממון בשקר, הגמרא (יבמות סג.) מספרת, כי אשתו של רב הייתה מקפידה להציק לו ככל יכולתה, כאשר רב ביקש ממנה שהיום הוא ישמח לאכול נזיד עדשים, הייתה מכינה לו מין קטניות בשם חימצי, וכאשר ביקש חימצי הייתה מכינה לו נזיד עדשים. כאשר חייא בנו של רב גדל היה רב מבקש ממנו לבקש מאמא להכין את המאכל שהתאים לו אשתו הכינה לו את המאכל המדויק שהוא ביקש. רב אמר לבנו בשמחה כי אני רואה שאמא השתנה, אך חייא השיבו אני הוא שהופך את הסדר הבקשות, כשאתה מבקש עדשים אני אומר לאמא שאבא רוצה חימצי והיא ממהרת להכין עדשים, וכשאתה  רוצה חימצי אני אומר לאמא כי אבא רוצה עדשים. אולם רב אמר לבנו שיפסיק לשקר לאימו אף שכוונתו לטובה משום שירמיהו הנביא מלמד אותנו (ירמיהו ט ד): 'לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ'. כלומר כאשר הינך משקר, אף שהוא נעשה לצורך סיבה טובה, הינך מרגיל את עצמך לשקר, ולאחר שתתרגל לשקר ותתרגל לשקר, כבר לא תוכל לשלוט בשקרים ותשקר גם שקרים אשר יגרמו לך להוציא מחברך ממון שלא כדין.

בדומה לכך הגמרא (סוכה מו:) אומרת כי אסור לאדם לומר לבנו כי יתן לו דבר מסוים ולא לקיים את דבריו  שנאמר (ירמיהו ט ד): 'לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ'.

משני סוגיות אלו לכאורה ניתן להוכיח כי אדם המשקר שלא לצורך הוצאת ממון אין איסור מהתורה על כך, אולם מדברי הנביא ירמיהו נלמד כי בכך אדם מתרגל שלא לדבר אמת, וההמשך הוא כפי שנאמר שם בפסוקים 'אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ.  וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה". כלומר תחילתה של האנרכיה וחוסר האימון המוחלט בין בני אדם, והעובדה כי כל אחד מרמה ועושק את השני מתחיל מכך שאנשים מתרגלים לבלף בסיפורים שאין להם משמעות, וכאשר השקר נהפך לדרך חיים זה כבר לא נעצר רק במקרים שאין בהם הפסד לשני.

בחובות הלבבות (שער ז פ"ט) כתב כי הקושי הגדול של תשובה הוא משום שאדם שה תרגל למידה מגונה כדוגמת שקר הוא מתמכר לכך, והוא דבוק בכך וקשה עליו לפרוש, ועל כך נאמר לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. וכן נאמר (ירמיהו יג כג): 'הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ'. כלומר כפי שכושי אינו יכול לשנות את גוון עורו, ונמר אינו יכול למחוק את הנקודות שעל עורו, כך אתם למודי הרע התמכרתם לדרגה שאינכם כבר יכולים להטיב את דרכיכם.

לאור זאת נבין את דברי המאירי (יבמות סג.) שאמר רב לבנו חייא כי אף שכוונתך להשכנת שלום, אני מוחל וסולח לאמא על כך שהיא עושה דווקא, אולם חשוב לי יותר שאתה לא תתרגל לשקר כדרך חיים אף שכוונתך לטובה. [בדומה כתבו המהרש"א ובניהו (יבמות סג.)].

מכל מקום למדים אנו כי גם במקום שאין איסור של שקר יש איסור של להתרגל לשקר.

ואכן הגר"ח קנייבסקי (מסכת כותים פ"ב מטהר אות ל) מוכיח מדברי רבינו יונה (שערי תושבה ששער ג אות קפא-קפו) שהתורה אסרה רק שקרים הנוגעים לממון, אולם כאשר אדם משקר סתם אף שאינו גורם להפסד הוא עובר על דברי הנביא למדו לשונם דבר שקר, והוא מתרגל לשקר, ומשם יש מדרון חלקלק לשקרי ממון ומרמה. כלומר כשאדם משקר ללא תועלת יש רק איסור משום שהוא מתרגל לשקר. אך שקר לצורך הוצאת ממון זהו איסור גמור.

מאידך הרמח"ל (מסילת ישרים פי"א) והחפץ החיים (שפת תמים פ"ו) כתבו כי שלמדו לשונם דבר שקר הוא איסור חמור בהרבה מאשר המצוה של מדבר שקר תרחק, משום שאדם שנכשל ושיקר פעם אחת עדיין יש לו תקוה שהוא ישוב בתשובה, אולם אדם שהתמכר לשקר חטאו גדול בהרבה והקושי שלו לשוב בתשובה הוא הרבה יותר גדול.

יתירה מזו לדעתם מדבר שקר תרחק כולל גם איסור של שקר ללא כל תועלת אישית ובלי שחברו מפסיד מאומה, ושקר כזה לדעתם חמור יותר מבחינת איסור מדבר שקר תרחק משקר לשם מטרה להוציא ממון שלא כדין, משום שאף שבשקר שמוציא ממון שלא כדין עובר על איסורים נוספים מלבד מצות עשה מדבר שקר תרחק, האדם לא איבד את הבלמים והוא עדיין יכול בקלות יחסית לתקן את מעשיו. אולם מי שנהנה מעצם סיפורי הכזב ואינו מרגיש ריחוק ורתיעה מכך, הוא כבר איבד את המצפון והוא מושרש ברע ברמה גבוהה הרבה יותר, והוא מכת השקרנים שלא מקבלים פני שכינה.

לאור דבריהם נוכל להבין מדוע הגמרא מעדיפה להדגיש במקרים אלו כי אין רק בעיה של מדבר שקר תרחק, אלא יש בעיה חמורה עוד יותר, אנחנו מתרגלים לשקר, וגם אם יהיה היתר חד פעמי לשקר, עלינו להזהר מההרגל. [ראה בערוך לנר (סוכה מט.) ועוד הסברים נוספים מדוע הגמרא הביאה דווקא את האיסור של למדו לשונם דבר שקר, ולא הביאה את האיסור של מדבר שקר תרחק].

אמת גוררת אמת – שקר גורר שקר

בדומה לכך כתב בתנא דבי אליהו (אליהו זוטא פ"ג) כי כאשר אדם מתאמץ ומצליח להפוך את עצמו לשעה קלה צדיק המקפיד על דיבור אמת, מוסרים לו מלאך הנלווה אליו ומסייע בידו ומתנהג עימו בדרך אמת. ואילו מי שמשקר ומכחש, נמסר לו מלאך המתלווה אליו ומתנהג כדרך הרשעים ומכחש ומשקר. אדם שנוהג במידה בינונית נמסר לו מלאך המתנהג עימו במידה בינונית, שנאמר (ירמיהו יז י): 'אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת, וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו'. וכן נאמר (תהלים יח כו-כז): 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם. 'עִם נָבָר תִּתְבָּרָר, וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל'.

בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא משפטים קיז.) על הפסוק מדבר שקר תרחק, נאמר כי צדיק העומד לדין, יצר הטוב שופטו, ומשכך תמיד יזכה במידה, ואילו רשע יצר הרע שופטו, ואילו אדם בינוני שני היצרים יחד שופטים אותו. ולכן ככל שנדבק במידת האמת, גם כאשר ידונו אותנו יהיה זה ע"י מלאכי רחמים ובמידת הרחמים.

הרי ככל שנדבר יותר אמת ונתאמץ להדבק במידת האמת יסייעו לנו משמים להתחבר למידה נפלאה זו, וישפטו אותנו בשמים לכף זכות במידת הרחמים, ואם חס ושלום נכשל בשקר אכן יהיה עלינו להתגבר גם עם מלאכים שיקשו עלינו את הדרך חזרה וגם עם מידת הדין.

אמת אבסולוטית

הגמרא (סנהדרין צז.) כותבת כי לפני ביאת המשיח האמת תהיה נעדרת. בגמרא פירשו הכוונה שהאמת תהיה עדרים עדרים. מציאות זו בימינו כאשר קבוצות רבות עובדות את השם בכל כוחם אולם לכל אחד יש את האמת שלו, לא מדבר חלילה על קבוצות שיודעות שדרכם אינה דרך התורה האמיתית, קבוצות שסילפו ביודעין את התורה וסטו מהמסורת, אלא על קבוצות שכל אחד מתאמץ בכל כוחו להגיע לאמת, אולם אף אחד אינו מגיע לאמת האבסולוטית.

הגמרא ממשיכה ומספרת על כך שרבא אמר כי מתחילה חשב שאין אמת בעולם, עד שסיפרו על תלמיד חכם בשם רב טבות ויש אומרים שהיה זה רב טביומי, שאינו משנה מן האמת אף אם יתנו את כל מה שקיים בעולם.

הגמרא ממשיכה כי גם תלמיד חכם זה הגיע יום אחת אל עיר האמת הנקראת קושטא, בעיר זו הקפידו על האמת בצורה יוצאת דופן, ותלמיד חכם זה השתלב יפה בעיר. ביום אחד אשתו חפפה את ראשו, ושכנה דפקה בדלת וביקשה לדבר עימה, והרב חשב כי זה לא ראוי לספר על מעשיה ולפיכך אמר לשכנה כי אשתו אינה בבית, בעקבות שקר זה שיצא מפיו מתו שנים מבניו, בני המקום באו אליו ואמרו לו כי עד היום מלאך המות לא היה דריסת רגל בעירנו, ושאלו כיצד כרגע דבר כזה, והוא סיפר להם על ה'שקר' שלו, והם ביקשו ממנו שיעזוב את העיר ולא יגרה את מלאך המות בהם.

סיפור זה מלמד אותנו כי אף שמוטל עלינו להדבק באמת, כמה קשה הדבר להגיע לאמת אבסולוטית מוחלטת. אולם רק אם הדבקות באמת אבסולוטית אין כח למלאת המוות לשלוט בעולם.

כיצד משקרים לצורך?

דוגמא שונה המלמדת אותנו מה יעשה אדם שנאלץ לשקר לצורך מופיעה בגמרא (ר"ה כב:): 'פעם אחת בקשו בייתוסים להטעות את חכמים [בקידוש החודש], שכרו שני בני אדם [להעיד עדות שקר כאילו ראו את הירח] בארבע מאות זוז [200 זוז -סכום לפרנסת אדם למשך שנה שלמה לכל אחד מהם], אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא.

[העד] שלנו [נכנס להעיד], אמרו לו [חכמים] אמור כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: 'עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי, הרי מאתים זוז צרורים לי בסדיני'. [כלומר עדות שכל בר דעת מבין שהוא שקר מוחלט, וסיפור דמיוני לחלוטין, כאשר בסופו הוא אף מתאר לחכמים את המטרה המדויק של העדות – התשלום שהוא קיבל].

אמרו לו: מי הזקיקך לכך [שלקחת על עצמך להעיד עדות שקר בית הדין]? אמר להם: 'שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים אמרתי אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים, ויטעו את חכמים'.

אמרו לו: 'מאתים זוז נתונים לך במתנה – והשוכרך ימתח על העמוד' [כלומר בית הדין ילקה אותם על נסיון עדות השקר].

מסיפור זה אנחנו למדים את הדילמה שהעד היה נתון בו, מצד אחד הוא רוצה להציל את חכמים מכך שיגיע עד ביתוסי אחר, שיעיד בשאט נפש עדות שקר ויטעה את חכמים בקידוש החודש. מאידך הוא מתחייב להעיד עדות שקר, ואף מקבל על כך תשלום. ולכן נגש לבית הדין והעיד עדות כפי שסוכם עימו, אולם כיון שהשוכרים לא סיכמו עימו להעיד עדות הגיונית ומסתברת, הוא יכול היה לספר תיאור מרתק ודמיוני כיצד נראה הירח. ובכך גם עמד במילתו תמורת התשלום שקיבל, וגם לא העיד עדות שקר לבית דין, משום שסיפור דמיוני זה אין בה עדות שקר.

למרות זאת כיון שברור שלא זה כונת השוכרים, היה מוטל עליו להשיב את 200 הזוז לשוכרים, ולכן בית הדין הוצרכו לקנוס את השוכרים וקבעו כי הם מפקיעים את הכסף מהשוכרים ומעבירים אותו לרשות העד שבחכמתו הציל את בית הדין מטעות.

החובה גם כשיש היתר לשקר להצמד לאמת

לאור הדברים הללו נשוב לפרשת השבוע וננסה להבין רעיון נוסף.

הגמרא (יבמות סה:) אמרה שמפרשת השבוע ודברי האחים נאמר שמותר לשנות מפני השלום, ונשאלת השאלה מדוע נאמר רק שמותר לשנות מפני השלום ואל שמותר גם לשקר מפני השלום.

הערוך לנר (יבמות סה:) והבן איש חי (בניהו יבמות סה:) ורבי יוסף חיים זוננפלד (שלמת חיים עניינים שונים סי' סו) ביארו שאכן האחים לא שיקרו אלא רק שינו מפני השלום.

הערוך לנר ביאר כי האחים לא אמרו מפורש ליוסף שיעקב ציווה שיסלח להם, אלא העבירו מסר באמצעות שליח ליוסף שיאמרו לו שני דברים, יעקב ציווה לפני מותו. כלומר שהוא ציווה מה שהוא באמת ציווה אותם כפי שנאמר (בראשית מט לג) 'וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו'. ואז שוב הוסיפו לו מעצמכם שתסלח לאחיך. ויוסף יבין שהכל משפט אחד, שיעקב ציווה שהוא יסלח, אולם אתם הזהרו שלומר שני משפטים נפרדים. [וראה שם כיצד דייק זאת מלשון הפסוק]. והאיסור אינו איסור של שקר אלא של גניבת דעת חברו, ומפני השלום הותר איסור זה. ולדעתו מפני השלום לא ניתן להתיר מצות עשה של שקר, ולדעתו המצוה כולל גם שקר שאין בה הפסד לזולת.

הבן איש חי ורבי יוסף חיים זוננפלד (שלמת חיים עניינים שונים סי' סו) ביארו, כי יעקב אבינו באמת ציווה  לאחים (בראשית מט ב): 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב' – 'הקבצו' כלומר תחיו בשלום ובאחדות. כלומר שבאמת בודאי היה זה רצונו של יעקב, ולכן אינו שקר גמור, אלא רק שינוי מהאמת משום שלא ציווה כן בפירוש.

הבן איש חי הוסיף שהוא אף אמר 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי', כלומר למרות ששמעון ולוי רצו להרוג את יוסף וכפי שהוכיחם יעקב אבינו על כך ואמר להם כי ארור אפם כי ברצונם עקרו שור, מכל מקום הוא איחל למנשה ואפרים שיהיו כשמעון, הרי שרצה באחדות כל השבטים למרות המכירה. ורבי יוסף חיים זונפלד אף הוסיף כי הוא אמר ליהודה מטרף בני עלית ופירשו חכמים (ילקוט שמעוני ויחי רמז קס) שהודה ליהודה שהוציא את יוסף מהבור והצילו ממות ופייס את האחים שדי למוכרו ואין צורך להורגו.

לאור דבריהם נלמד רעיון נהדר, כי גם כאשר אנחנו נאלצים לשנות מפני השלום, וראה במאמר מערכת משל נפלא המתאר דוגמאות נפלאות לענין, אולם עלינו לזכור כאשר אנחנו סוטים מעט מהאמת מוטל עלינו לזכור כל הזמן את האמת, וכי רק בצורה זמנית אנחנו נאלצים לסטות ממנה מחמת מעלת השלום, בצורה כזו ברגע שיגמר הצורך נשוב מיד אל מידת האמת ולא נתרגל לאמץ את השקר בצורה קבועה.

ובכך שנתאמץ לומר את הדברים בצורה שיכולה להתפרש כאמת, לא נתרגל לכזב, ולא נאבד את הרגישות והרתיעה מדבר שקר.

סיכום

למדנו כי מלבד עצם השקר, והאיסור הקיימים בשקר, יש בעיה נוספת שאדם שמתרגל שלא להדבק במידת האמת מאבד את המצפון, ולכן גם במידה ומוטל על האדם לשקר, ואף מצוה לשקר, עליו להשתדל ככל שניתן להשאר בצורה כלשהו בטווח של מידת האמת, שלפחות יהיה ניתן לפרש את דבריו כאמת, ולהשתדל שלא לדבוק בשקר גם לצורך בצורה קבועה.

בשובע הבא בעזרת השם נשלים את הסדרה ונשתדל לסכם את חלקי השקר השונים, וחומרתם.