הרב אברהם ארלנגר שליט"א
מתוך הספר בארו של אברהם
פתיחה
אופני האיסור
בשלשה דברים מצינו שאין מעבירין על המצוות, במצוה, במקום ובזמן.
במצוה – איתא ביומא (לג ע"א): "ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות. מאי טעמא וכו' ורבא אמר כריש לקיש, דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא, דתניא שלחן בצפון וכו' ומנורה בדרום וכו' מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא"[1].
והנה, אף על פי שעבודת דישון המזבח ועבודת הטבת הנרות נעשות בשני כהנים (ראה משנה תמיד פ"ג מ"א), כיון ומלאכות אלו חיובן על הציבור, וכהנים שלוחי דידן הן, אם היה נשלח כהן להטיב את הנרות קודם דישון המזבח, היה בכך משום העברה על המצוות (מכתם לדוד יו"ד סי' מז ד"ה איברא ושאילת יעבץ או"ח סי' יח. ועיין עוד בדברי מלכיאל ח"א סי' ט).
במקום – את הטעם לדברי המשנה במסכת מנחות (סד ע"ב) "מצות העומר להביא מן הקרוב", מנמקת הגמרא (שם): "איבעית אימא משום כרמל [פירש"י: "רך ומלא, שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, ואי מייתי מרחוק, נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך"]. ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצוות" [פירש"י: "והלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה שמוצא ראשון נוטל, דאין מעבירין על המצות"].
בזמן – נחלקו התנאים במסכת מגילה (ו ע"ב) בזמנה של קריאת המגילה בשנה מעוברת, לרבי אליעזר ברבי יוסי זמנה הוא באדר הראשון, ולרבן שמעון בן גמליאל זמנה הוא באדר שני. ואמרינן בגמרא (שם), שדעתו של רבי אליעזר ברבי יוסי לקרוא את המגילה באדר הראשון מסתברת, משום שאין מעבירין על המצוות[2].
איסור גמור
דין זה שלא להעביר על המצוות, איסור גמור הוא ואינו רק עניין ומעלה. ומה שמצינו לשונות בפוסקים שנראה מהם שאינו איסור מוחלט [כגון: "אבל בלאו הכי יותר טוב לגלול אותה שכבר מונחת, ולא לעבור על המצות וליקח ראשונה" (ביאור הלכה סי' תרס"ט ד"ה וחוזרין בשם החמד משה). וכגון: "הוי כמעביר על המצות" (מגן אברהם או"ח סי' כה סקי"ט)], הוא מפני כלליו המרובים של האיסור, ופעמים אינו איסור גמור[3].
מהתורה או מדרבנן
נחלקו המפרשים: יש הסוברים שהאיסור להעביר על המצוות הוא איסור תורה (לבוש או"ח סי' כה סק"א, פרמ"ג או"ח שם משב"ז סק"א וסק"ה, חיי אדם כלל סח סעיף א וגזע ישי מערכת אות א סי' טו[4]), וראיות רבות עמם.
אחת מן הראיות שהאיסור מן התורה היא מדברי התוספות ביומא (לג ע"א ד"ה אין מעבירין), המקשה מדוע צריכים לפסוק ['אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד' (ויקרא ד ז)] ללמדנו ששיירי הדם נשפכים על יסוד מערבי (ראה זבחים נא ע"א), תיפוק ליה משום דאין מעבירין על המצוות, שהרי היוצא מן ההיכל פוגע תחילה ביסוד מערבי, ע"כ שאלת תוספות. משאלה זו של התוספות מוכח שהאיסור איסור תורה, שאילו היה האיסור מדרבנן קושייתם אינה קושיה, שהרי צריכים לפסוק לומר שהוא מדאורייתא (חיי אדם שם, קהלת יעקב [אלגאזי] מערכת אות א סקמ"א, אבני נזר או"ח סי' תקו, ועוד). לדחיית הראיה, ראה קדשי דוד (סי' כה סעיף א) ושרשי הים (ח"א [דף לג ע"א]).
נחלקו עליהם אחרונים, ודעתם שהאיסור להעביר על המצוות אינו אלא מדרבנן (רדב"ז ח"א סי' תקכ"ט, יד מלאכי ח"ג סי' ד וצבי תפארת סי' סא. וראה עוד שדי חמד מערכת אות א סי' קג). וכן נראה מלשון המאירי ביומא (לג ע"א): "שאין מעבירין על המצות וכו' רמז לדבר ממה שכתוב במצות מצה ושמרתם את המצות קרי ביה המצוות". מלשונו 'רמז לדבר', משמע קצת, שגם הוא דעתו שהאיסור איסור דרבנן. כך גם נראה מלשון הב"ח (או"ח סי' רעד) שכתב: "והיינו מטעם שלא יהא עובר על דברי חכמים שאמרו אין מעבירין על המצות".
ראיה לשיטה זו הביא הרדב"ז (ח"א סי' תקכ"ט. וכ"ה בארעא דרבנן מערכת אות א סי' א) מדברי רב האי גאון המובאים בתוספות ביומא (לג ע"ב ד"ה עבורי), המפרש את הגמרא (שם) "עבורי דרעא אטוטפתא אסור, היכי עביד, מדרעא לטוטפתא", בחולץ תפילין ומניחן בתיק, שלא יניח את של יד לצד פנים ואת של ראש לצד חוץ, שאם יעשה כן, יפגע למחרת בשל ראש ראשונה, ויצטרך להעביר עליהן כדי להניח את של יד תחילה, דכתיב 'וקשרתם לאות על ידך' והדר 'והיו לטטפת בין עיניך', ע"כ[5]. והנה, אם האיסור להעביר על המצוות הוא איסור תורה, מדוע יש להעדיף את הקדמת תפילין של יד הנלמדת מוקשרתם וכו' על דינא דאין מעבירין על המצוות, והלא שניהן מן התורה הם. ובהכרח שדעת רב האי גאון היא שהאיסור להעביר על המצוות הוא מדרבנן, ולכך נדחה הוא מפני דין דאורייתא – הקדמת תפילין של יד לתפילין של ראש[6].
להלכה הכריע המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' כה ד"ה שלא יניחו), שהוא איסור תורה. ועל כן כתב, שאפילו אם יש בכך ענין של כבוד הבריות אם ימנע מלהעביר על המצוה, אל יעביר על המצוה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור תורה.
הראיות רבות שהובאו באחרונים לכל צד מן הצדדים, וכמו"כ קושיות נוספות, הביאו כמה אחרונים לחלק בין אופן שעומדות שתי מצוות לפניו, ומעביר ממצוה אחת לשניה, ומראה בעצמו שהמצוה הראשונה אינה חשובה בעיניו, שבכה"ג הוא איסור תורה. לבין אופן שעומדת מצוה לפניו, ומתעכב בעשייתה, שאין איסורו אלא מדרבנן (אבן שתיה או"ח ס' טו ובית האוצר [חלפן] סי' ח, וכעי"ז בנחלת בנימין סי' טו[7]. וע"ע ארעא דרבנן מערכת אות א סי' א, גזע ישי מערכת אות א סי' טו וחתן סופר שער הטוטפת אות ו).
הטעם
כמה טעמים נאמרו באיסור, וכדלהלן:
א) מלשונם של הראשונים נראה, שהטעם שאין להעביר על המצוה, הוא משום שהמעביר על המצוה עלול להפסידה ולא לקיימה (רשב"א ביצה ח ע"ב ד"ה והא ומאירי יומא שם ע"ב). וכן משמע לכאורה בדברי המכילתא (בא פרשה ט), שהיא המקור לאיסור (ראה רש"י יומא שם ע"א): "ושמרתם את המצות, ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד".
ב) ובאחרונים כתבו, שההעברה ממצוה אחת למצוה אחרת, או ממצוה לדבר הרשות, ביזוי וגנאי הוא למצוה שהעביר עליה (מכתם לדוד יו"ד סי' מז ד"ה ועוד, דברי מלכיאל ח"א סי' טז, זרע יעקב [לרבי שלמה זלמן זלזניק זצ"ל] סי' כה סעיף ו והר צבי ח"א סי' קיט).
ג) טעם נוסף כתב אחד מן האחרונים, שהוא דין קדימה, להקדים את המצוה שפגע בה ראשונה, כקדימת תדיר ומקודש (חזון יחזקאל קרבנות פ"ו מ"ג. וראה להלן בענייני חנוכה אות ג).
לטעם נוסף ראה מגן אברהם (או"ח סי' קמז סקי"א).
אין מעבירין על המצוות בהלכות חנוכה
הלכה זו, שאין מעבירין על המצוות, נוגעת לכמה הלכות בהלכות החנוכה, הן בקיום מצות הדלקת נרות חנוכה, והן בענין קריאת התורה של חנוכה, כפי שיובא להלן ובהערה[8].
א
החושש מכוויות
שיטות שונות הן בפוסקים, באיזה נר מן הנרות מתחילים להדליק את נרות החנוכה. אחת השיטות היא להתחיל בנר הנמצא בצד שמאל של האדם המדליק, ולפנות לצד ימין, שכן אמרו (יומא נח ע"ב), "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין" (מרדכי שבת פרק ב סי' רסח בשם מהר"ם ומהרי"ל הלכות חנוכה. וכ"ה בשלחן ערוך או"ח סי' תרעו סעיף ה).
אחת מההשגות שיש על שיטה זו, היא שבאופן זה שעומד בימין ומסיט ידו לשמאל בשביל להדליק, נמצא מעביר על המצוה (ט"ז שם סק"ו). משום השגה זו, כתב החיי אדם (סי' קנד סעיף כג [דבריו הובאו במשנה ברורה שם סקי"א]) בזה"ל: "וירחיק את עצמו לצד השמאל, כדי שיפגע תחלה בשל שמאלי, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוות"[9].
יש לדון, באדם הירא להדליק את הנרות מהקרוב לרחוק, שחושש שייכווה מן האש כשידליק את הרחוק בעת שהקרוב דולק, ולכן רוצה להעביר על הנר הקרוב, ולהדליק תחילה את הנר הרחוק ואחר כך את הקרוב, אם מותר הדבר.
נחלקו תנאים בגמרא מסכת יומא (נב ע"ב) כיצד היה הכהן הגדול צובר את הקטורת על גבי הגחלים, וזו לשון הגמרא: "תני חדא, צוברה פנימה שהיא חוצה לו" [כלומר, מתחיל לצבור מראש המחתה המרוחק ממנו, ומושך את ידו תוך כדי צבירת הקטורת, עד שמגיע לראש המחתה הסמוך לגופו]. "ותניא אידך, צוברה חוצה שהיא פנימה לו" [כלומר, מתחיל לצבור מראש המחתה הסמוך לגופו, עד ראש המחתה המרוחק מגופו]. ומסיק אביי, שמסתבר כברייתא הראשונה, שאם יעשה כברייתא השניה ויצבור ממנו והלאה, עלול הוא להיכוות. והנה, בטעם הברייתא השניה שמתחיל לצבור מהסמוך לגופו, כתבו הראשונים (תוספות הרא"ש יומא שם ומאירי בפירושו למשנה יומא פ"ה מ"א), שהוא בשביל שלא יעבור על המצוות. לפירושם זה נראה, ששאלתנו הנ"ל, אם האיסור להעביר על המצוות נידחה משום החשש שלא להיכוות, תלויה במחלוקת תנאים[10], ויל"ע (עיקרי הדברים מקורם במאורות נתן חנוכה סי' סו).
ב
להעביר על המצוה בשביל מצוה תדירה
שאלה ידועה היא, על אלו השבים לביתם אחר תפילת מעריב של מוצאי שבת של חנוכה, אם יבדילו תחילה, או ידליקו קודם (ראה משנה ברורה סי' תרפ"א סק"ג וביאור הלכה שם ד"ה מדליקין). הסיבה העיקרית להבדיל קודם שידליק, היא משום הכלל "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם".
משום שאלה זו, נהג רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שלא להיכנס לביתו במוצאי שבת חנוכה עד שהניחה הרבנית את החנוכיה על פתח הבית, ובכך הסתלק מן הספק, שאף אם הבדלה קודמת משום שהיא תדירה, הוא שפגע ראשונה בחנוכיה, אין לו להעביר ממנה גם למעלת תדיר (זכרון תורת משה סי' ב)[11].
הנחה זו, שאין להעביר על המצוה, גם למצוה תדירה, אינה מוסכמת על הכל, ורבותינו האחרונים האריכו בראיות לכאן ולכאן, ראה טורי אבן (מגילה ו ע"ב) ובספרו שאגת אריה (סי' כ וסי' כח), קרבן נתנאל (מגילה פ"ד אות ג [השניה]), גזע ישי (מערכת אות א סי' כד), ארצות החיים (או"ח סי' כו ארץ יהודה סק"א), ועוד.
קריאת התורה של ראש חודש טבת
יש מן האחרונים שתלה נידון זה אם מותר להעביר על המצוה בשביל מצוה תדירה במחלוקת הפוסקים. שהנה, קריאת התורה של ראש חודש טבת, יש להתחיל בה שלשה קרואים בשל ראש חודש, ולסיים הרביעי בשל חנוכה (ראה שלחן ערוך או"ח סי' תרפד סעיף ג). טעה הקורא, והתחיל לקרות בשל חנוכה, לדעת הרמ"א (שם) והוא מן האבודרהם, יפסיק באמצע קריאתו ויעבור לשל ראש חודש. ואילו לט"ז (שם סק"ד) ימשיך בקריאת חנוכה, משום שאין להעביר על המצוות.
הרי שנחלקו לכאורה בשאלה הנ"ל. לרמ"א מעבירין על המצוות בשביל מצוה תדירה, ולכך פוסק ועובר לקריאת ראש חודש התדירה[12]. ולט"ז אין מעבירין על המצוות גם למצוה תדירה, ולכך ממשיך לקרות בשל חנוכה (קרבן נתנאל שם. וראה הגהות נתיב חיים לשו"ע שם).
בית כנסת שיש להם ספר תורה אחד, בשנה שראש חודש טבת חל בשבת
לסוברים שאין מעבירין על המצוות אפילו למצוה תדירה, קיימת שאלה מעשית בשנה שחל ראש חודש טבת בשבת, בבית כנסת שאין בו אלא ספר תורה אחד, וקוראים בו את כל שלושת הקריאות [פרשת מקץ, ראש חודש וחנוכה]. שכאשר באים לגלול את הספר, לאחר שקראו בו את פרשת השבוע – פרשת מקץ, פוגעים תחילה בגלילתן בקריאת חנוכה [פרשת נשא] קודם שמגיעים לקריאת ראש חודש [פרשת פנחס], ולכאורה יצטרכו לקרות תחילה בפרשת חנוכה שפגעו בה תחילה, אעפ"י שקריאת ראש חודש תדירה.
וכבר העיר כן החזון איש (זבחים סי' טו סק"ג) ודעתו להלכה לגלול לשל ראש חודש ולקוראו ראשון, וכן מתבאר בדברי הביאור הלכה (סי' תרפ"ד ד"ה ואם), וראה בארוכה בשו"ת פני אהרן (או"ח סי' יג וסי' יד).
אמנם, האדר"ת (קונטרס עובר אורח [נדפס בסו"ס אורחות חיים] או"ח שם) כתב בדעת הראשונים, שבכה"ג שגולל את ספר התורה, ופוגע בשל חנוכה תחילה, יקרא בשל חנוכה ולא יעביר עליה.
ג
המדליק נרות חנוכה, אם רשאי לשוב ולהדליק נר מן הראשונים שכבה
דבר מצוי הוא אצל המדליק נרות חנוכה, שכאשר בא להדליק נר מהנרות האחרונים, מבחין לפתע שכבה נר מהנרות הראשונים. ויש להסתפק, אם רשאי הוא, ואולי אף צריך הוא, לשוב ולהדליק תחילה את הנר שכבה[13], או שמא יש בכך משום אין מעבירין על המצוות, וימשיך להדליק כסדר, ולאחר מכן ידליק את הנר שכבה[14].
לשאלה זו צדדים רבים, מהם הנוגעים לדיני חנוכה, ומהם לאיסור שלא להעביר על המצוות, ואנסה בעזרת ה' לנגוע קלות בפרט אחד מדיני האיסור דאין מעבירין על המצוות הקשור לשאלה זו.
מעביר על המצוה ונטל מצוה אחרת
הפוגע במצוה והעביר עליה, ועתה המצוה השניה בידו [כגון שפגע בתפילין קודם שפגע טלית, וכשהבחין בדבר עזב את התפילין ונטל את הטלית] :
יש הסוברים שימשיך במצוה השניה, שאם יחזור למצוה שפגע בה ראשונה, נמצא מעביר פעם נוספת על המצוות (ט"ז או"ח סי' תעה סק"ג, הגהות עפרא דארעא לספר ארעא דרבנן מערכת אות א סק"א, חסד לאברהם תנינא או"ח סי' עז ומשנה ברורה שם סק"ה. כמקור לדבר כתב בשער הציון סק"ה 'פשוט').
ויש החולקים, ודעתם שצריך להניח את המצוה השניה, ולשוב ולקחת את המצוה שפגע בה ראשונה (טורי אבן מגילה ו ע"ב ד"ה טעמא וחזון יחזקאל קרבנות פ"ו מ"ג[15]). הטעם לדעה זו, הוא לפי שסוברים שעניינו של האיסור שלא להעביר על המצוות אינו מדין 'מצוה הבא לידך אל תחמיצנה', אלא דין קדימה – להקדים את המצוה שפגע תחילה, וכדין תדיר ומקודש שיש להקדימם (ראה זבחים פט ע"א). ולכן, גם אם העביר על המצוה וכבר נטל את המצוה השניה, צריך להניחה ולשוב למצוה שפגע בה ראשונה שקבעה לה דין קדימה (חזון יחזקאל שם).
ראיה לדבריהם הביאו מהגמרא ביומא (נח ע"ב) האומרת בדעת רבי עקיבא, שמדינא היה לו לכהן גדול להזות על קרן דרומית מערבית, שבה פוגע תחילה בבואו מלהזות על הפרוכת, ואין מעבירין על המצוות. ומשום דכתיב (ויקרא טז י) 'ויצא אל המזבח', ודרשינן שאינו מזה עד שיעבור את המזבח, יש לו לילך לקרן דרומית מזרחית ולהזות שם, ולאחר מכן לשוב לקרן דרומית מערבית שבה פגע בתחילה, משום דינא דאין מעבירין על המצוות. הרי, שאפילו שהעביר על המצוה [קרן דרומית מערבית] ופנה למצוה אחרת, זכתה המצוה הראשונה, ויש לשוב אליה לאחר שמזה על קרן דרומית מזרחית (טורי אבן וחזון יחזקאל שם. וראה חסד לאברהם שם, מרומי שדה יומא שם, ארצות החיים סי' כו ארץ יהודה סק"א ואפיקי מגינים סי' כה באורים סק"ה שדחו את הראיה כל אחד בדרכו).
נמצא לפי"ז, שהשאלה הנ"ל, אם רשאי בעת שמדליק את הנרות האחרונים לשוב לאחד מהנרות הראשונים שכבה, הוא לכאורה מחלוקת אחרונים, שלדעה הראשונה אסור לחזור ולהדליק תחילה את הנר שכבה, כיון ומעביר על הנר הקרוב אליו. ולדעה השניה מותר וראוי להדליק תחילה את הנר שכבה לפי שבו פגע ראשון. וכמובן שיש לחלק, ואין כאן המקום להאריך.
הוספות ועיונים
נר חנוכה או יין לקידוש
דבר נוסף הקשור לדין של אין מעבירין על המצוות, אעפ"י שעניינו קצת שונה, הוא מחלוקת האחרונים, במי שהיה חבוש בבית האסורים והתחנן לפני השר לשחררו, ולא הסכים השר לשחררו אלא יום אחד בשנה, שדעת הרדב"ז (ח"ד תשובה יג) שצריך הוא לצאת ביום שתזדמן לו המצוה הראשונה שאין יכול לקיימה בבית האסורים, ולא ישגיח אם מצוה קלה היא או חמורה. נחלקו עליו אחרונים, ודעתם שיש עליו לצאת ביום שאפשר לו לקיים בה מצוה היותר גדולה וחשובה (חכם צבי שאלה קו וחיי אדם כלל סח סעיף א[16]), אמנם סייגו דבריהם, שזאת בתנאי שלא ימתין זמן רב למצוה הגדולה והחשובה, שיש לחשוש שמא בינתיים ימות (חכם צבי וחיי אדם שם[17]).
חבילות של קושיות הקשו האחרונים על הרדב"ז האומר שיש לו לצאת ביום שתזדמן לו המצוה הראשונה שאין יכול לקיימה בבית האסורים, אחת מהן בענייני חנוכה:
הגמרא בשבת (כג ע"ב) מסתפקת, במי שאין באפשרותו לקנות נר לחנוכה ויין לקידוש אלא לאחד מהם, במה יבחר, אם בנר חנוכה שיש בו פרסומי ניסא, או ביין לקידוש שתדיר הוא. והנה לדעה הראשונה הסוברת שיש לקיים את המצוה שזמנה קודם, ואין להשגיח אם גדולה היא או קטנה, אין לכאורה מקום לשאלה, שהלא זמנו של נר חנוכה בערב שבת הוא מבעוד יום, וקודם הוא לקידוש על היין שזמנו בלילה, ולפיכך יש להקדימו (נשמת אדם כלל סח סעיף א, ארעא דרבנן מערכת אות א סי' א ומהר"י אסאד ח"א סי' שי).
וכתבו ליישב:
א) יש שתירצו (תירוצם הוא על קושיה אחרת, אולם עולה הוא גם לקושיה זו), שדעת הרדב"ז להעדיף את המצוה הבאה לידו ראשונה ולא להמתין למצוה החמורה, הוא רק במצוה שלא נתפרש חומרתה בתורה, וכלשון הרדב"ז: "שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". אולם במצוה שעדיפותה מבוארת בתורה, כמעלת תדיר ומקודש (ראה זבחים פט ע"א), מודה הרדב"ז שיש להמתין בשבילה (מגן גיבורים סי' צ בשלטי גיבורים סק"ו וגזע שי מערכת אות א סי' כ).
ב) ספק הגמרא הוא על זמן הקנייה, אם יקנה יין לקידוש או נרות חנוכה, ובעת הזו לא הגיע זמנם לא של מצות נר חנוכה ולא של מצות קידוש, וכשיגיע זמן מצות נר חנוכה ואין בידו נרות, אנוס הוא עפ"י הדיבור שהכריע שיין לקידוש קודם לנר חנוכה מפני תדירותו (למודי ה' לימוד כב, עט סופר כט אות ו ומי יהודה סי' פ).
ג) עוד יש שכתב, שגם את הקידוש יכול להקדימו ולעשותו מבעוד יום, וע"כ נחשב הדבר ששתי המצוות לפניו (אהל משה ח"ב סי' קב).
ד) ויש שביאר, שמה שמדליק מבעוד יום אינו אלא הכשר מצוה, ועיקר מצוותה הוא בצאת הכוכבים, שהרי צריך ליתן בה שמן שתדלק חצי שעה אחר צאת הכוכבים (ראה מחצית השקל או"ח סי' תרע"ט סק"ב) ובצאת הכוכבים הוא גם זמנה של מצות קידוש, ונמצא שזמנם שווה (מי יהודה סי' פ והליכות שלמה מועדים תשרי – אדר פי"ג הערה 43. וכעי"ז בבית האוצר כלל סו. ועיין אמרי אש או"ח סי' נב מה שהשיג על תירוץ זה).
[1] כתב המהרי"ל (הלכות ההגדה) בשם מהר"י סגל, שיש ליתן את הכרפס קרוב אליו, יותר מן המצות, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוות. וכתב על זה המהרי"ל: "ואמרתי לפניו, שמא לא הוי חשוב מעבירים אך כשמעביר המצוה שבידו ותופס אחרת, כמו שאמרינן גבי תפילין (יומא לג ע"ב). והשיב לי, דחשיב נמי מעבירין אף אם מונח במקומו, וראיה גבי נר מערבי פרק קמא דשבת, דחשביה מעביר אע"ג דמונח במקומו במנורה". ויש לעיין, מדוע הוכיח המהר"י סגל למהרי"ל מנר מערבי שהוא סברת ראשונים (ראה רש"י וריטב"א שבת כב ע"ב), ולא הוכיח מגמרא מפורשת ביומא, האומרת, שהטבת המנורה קודם דישון המזבח יש בה משום אין מעבירין על המצוות, וזאת אפילו שהמזבח מונח במקומו, ואין המצוה אחוזה בידו.
[2] יש מן האחרונים שכתב, שדחיית המצוה מזמן לזמן [כדחיית המגילה מאדר ראשון לאדר השני] אין בה משום אין מעבירין על המצוות, ומה שנקטה הגמרא במגילה לשון 'אין מעבירין על המצוות', לשון שאולה היא, וכוונתה לזריזין מקדימין למצוות. ראיה לדבריו הביא מהברייתא בפסחים (ד ע"א): "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצות", ולא נזכר שם מהאיסור דאין מעבירין על המצוות (טורי אבן מגילה שם ד"ה מסתבר).
נחלקו עליו אחרונים, ודעתם שבדחיית המצוה מזמן לזמן יש משום אין מעבירין על המצוות, ומה שלא הוזכר האיסור בברייתא בפסחים לגבי מצות מילה, הוא משום שהאיסור אינו אלא במעביר מזמן לזמן [כגון קריאת מגילה, שיש בין י"ד של אדר ראשון לי"ד של אדר שני זמן שאין ראוי לקריאה], משא"כ בבברייתא בפסחים בענין מצות מילה, מדובר שמל באותו יום ולא העביר מזמן לזמן, ולכך אין בדבר אלא חיסרון בזריזות (אבני נזר או"ח סי' תקו וגליוני הש"ס ברכות כב ע"ב, עי"ש מה שחידשו לפי"ז. וע"ע חתם סופר מגילה שם ד"ה הא וחסד לאברהם תנינא סי' עז).
[3] ופעמים אף אינו איסור כלל. והנה במשך היום נפגש האדם במצבים רבים שיש לשאול ולהסתפק בהם אם יש בכך משום העברה על המצוה. על חלקם עוררו בספרים ובקונטרסים שונים, וכגון על המניחים את היין לקידוש פנימה מן החלות, ששמא יש בכך איסור אם נוטל את היין לקדש עליו ומעביר על החלות. עוד תהו אם צריכים הבשמים להיות קרובים למבדיל יותר מן הנר, שהרי ברכתן קודמת, ועוד כהנה וכהנה. וכבר שמעתי על גבאי צדקה העובר בבית הכנסת בעת התפילה ושתי קופות בידו, האחת לצורכי בית הכנסת והשניה לעניים, הטוען שיש ליתן לקופה הסמוכה יותר משום אין מעבירין על המצוות. המאמר הקצר שלפנינו אינו אלא טעימה במקצוע הגדול והמורכב של איסור 'אין מעבירין על המצוות'.
[4] לסוברים שהוא איסור תורה, המקור לאיסור הוא בפסוק (שמות יב יז) "ושמרתם את המצות", וכדרשת המכילתא (פרשת בא): "ושמרתם את המצות. רבי יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד" (ראה רש"י יומא לג ע"א וחיי אדם כלל סח סעיף א). למקורות אחרים מן התורה, ראה דברי מלכיאל (ח"א סי' טז אות כט).
על הקשר בין החמצת המצוה לחימוץ המצה, ראה גור אריה (פרשת בא ד"ה כדרך), של"ה (תורה שבכתב סו"פ בא), חתם סופר וכתב סופר (שמות יב יז) ופחד יצחק (פסח מאמר א).
[5] על תיק של תפילין המצוי כיום שהוא ע"י רוכסן, והרוכסן נפתח מצד השל יד לצד השל ראש, אם מותר לפתחו לכל ארכו, ראה הליכות שלמה (הלכות תפילה פ"ד אות א).
על הפוגע בשל ראש תחילה לכל – גם קודם הטלית, אם יניח של יד תחילה, או שמא כיון ובין כה מעביר על התפילין שפגע בהם, יתעטף בטלית תחילה ואחר כך יניח תפילין, ראה עובר אורח לאדר"ת (או"ח סי' כה סעיף א [נדפס בסו"ס אורחות חיים]).
[6] יש שדחה את הראיה, שאמנם האיסור להעביר על המצוה מן התורה הוא, ומ"מ כיון שהוא איסור כללי, נדחה הוא על ידי דין הנאמר בפרטות – להקדים תפילין של יד לתפילין של ראש (יעיר אזן לרחיד"א מערכת אות א סי' יז).
עוד דחו האחרונים את הראיה, בהקדם קושיית הטורי אבן (מגילה ו ע"ב) על הסוברים שאין מעבירין על המצוות הוא איסור תורה, דמדוע צריכה התורה לדרשת 'וקשרתם לאות על ידך' והדר 'והיו לטוטפות בין עיניך' להקדים תפילין של יד לתפילין של ראש, שהרי בלאו הכי יש להקדימן, לפי שבזרוע פוגע תחילה (ראה רש"י יומא לג ע"ב), ואין מעבירין על המצוות. את קושייתו יש ליישב, שהוצרכה התורה לדרשה, ללמדנו שגם אם פגע תחילה בתפילין של ראש צריך להעביר עליהם ולהקדים תפילין של יד. בזאת נדחית ראיית הרדב"ז ודעימיה, שאכן אין מעבירין על המצוות הוא דין תורה, אולם רצון התורה הוא להעדיף הקדמת תפילין של יד לתפילין של ראש גם אם בשל כך מעביר על המצוה, ודו'ק (אבן שתיה או"ח סי' טו וכעי"ז בהגהות עפרא דארעא לספר ארעא מדרבנן מערכת אות א סק"א [ראה יעיר אזן שם שכתב שדבריו חתומים, ולענ"ד זו כוונתו, עי"ש]. וראה קדשי דוד סי' כה סק"א, ארעא דרבנן שם וחתן סופר שער הטוטפת אות ו שדחו את ראיית הרדב"ז באופן אחר).
[7] אמנם יש מקום לומר להיפך, וכדלהלן.
שני מקורות מצינו לדין אין מעבירין על המצוות. האחד, במכילתא (פרשת בא) האומרת בזה"ל: "ושמרתם את המצות, רבי יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד". וברש"י ביומא (לג ע"א) כתב שפסוק זה הוא המקור לדין אין מעבירין על המצוות.
מקור שני יש במסכת מועד קטן (ט ע"א), שמקשה הגמרא סתירה בפסוקים, שבפסוק אחד כתוב (משלי ד כו), "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" [פרש"י: "כלומר, שקול מצוות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה"], ובפסוק שני כתוב (שם ה ו), "אורח חיים פן תפלס" [פרש"י: "דמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה"]. ומתרצת הגמרא, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ופירש הר"ן בחידושיו (שם) וז"ל: "הא כיצד, כשאפשר ליעשות הקטנה ע"י אחרים, הנח הקטנה ועשה הגדולה. ואם לאו, עשה הראשונה הבאה לידך, כדרך שאמרו אין מעבירין על המצות".
כפי הנאמר למעלה, שני אופנים בהעברה על המצוה, האחד, הפוגע במצוה ומעביר ממנה לדבר הרשות ונמצא מתעכב בעשייתה [וגרוע הוא מענין הזריזות, שבנידוננו כבר פגע במצוה]. והשני, המעביר ממצוה למצוה. המתבונן, מבין שיש חומר בכל אחד מהאופנים, מצד אחד הפוגע במצוה ומעביר הימנה לעיסוקיו, אין לך ביזוי מצוה גדול ממנו, מה שאינו במעביר ממצוה למצוה. ומאידך, המעביר ממצוה למצוה הוי ביזוי יותר, שנותן חשיבות למצוה השניה, 'דמינא מחריב בה' (ראה זבחים ג ע"א), משא"כ במעביר לדבר חול. וכבר כתב כעי"ז בבית האוצר (כלל סה), עיי"ש.
בפשטות נראה, שדרשת רבי יאשיה במכילתא: "כדרך שאין וכו' אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד", הנלמדת מהפסוק "ושמרתם את המצות", מלמדת על האופן הראשון, על המשתהה במצוה לאחר שפגע בה, ולפי זה נמצא שהוא איסור תורה. ואילו דרשת הפסוק "אורח חיים פן תפלס" מלמדת על האופן השני, על המעביר ממצוה למצוה [וכדברי הר"ן (שם) "עשה הראשונה הבאה לידך"], ולפי זה נמצא שהוא איסור מדברי קבלה.
המעיין בספר חרדים (בהקדמה) מבחין כדברינו, שהנה כתב בזה"ל: "התנאי התשיעי – המצוה שתבא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחילה, כדאמרו אין מעבירין על המצות וכו' התנאי הי"ב – שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגיעה לידו ימהר לעשותה, ולא יאמר מחר אעשנה, דכתיב גבי שמירת חמץ ושמרתם את המצות בחיריק המ"ם ובחולם הוא"ו". הרי שאת הדרשה הנלמדת מהתורה 'ושמרתם את המצות', דרש בעל החרדים על המשתהה במצוה ולא על המעביר ממצוה למצוה. [אמנם ראה רש"י יומא לג ע"א שכתב לא כך].
אם כנים דברינו, מיושבת הסתירה בדברי התוספות המובאת למעלה. שראיית האחרונים מקושיית התוספות בענין שפיכת הדם, דמדוע צריך לפסוק ללמדנו ששיירי הדם נשפכים על יסוד מערבי, תיפוק ליה משום דאין מעבירין על המצוות שהרי היוצא מן ההיכל פוגע תחילה ביסוד מערבי, ומוכח שהוא איסור תורה, וכמובא למעלה, דומה הוא לאופן הראשון, שפוגע במצוה ומשתהה בקיומה, הנלמד מ'ושמרתם את המצוות', ולכך הוי דאורייתא. ואילו ראיית הרדב"ז מדברי התוספות בענין הכנסת התפילין לנרתיק, האומר שאם יפגע ראשונה בתפילין של ראש, יעביר עליהם ויניח של יד תחילה, דכתיב 'וקשרתם לאות על ידך' והדר 'והיו לטוטפות בין עיניך', ומוכח שהאיסור להעביר על המצוות הוא מדרבנן, וכמובא למעלה, מדובר במעביר ממצוה למצוה הנלמד מ'אורח חיים פן תפלס', ולכך הוי מדרבנן. ודו'ק.
[8] נידונים נוספים מלבד המובאים לקמן: א) הרואה נרות דולקים, ועתיד להדליק בביתו, אם יברך ברכת 'שעשה ניסים' על הנרות הדולקים, משום אין מעבירין על המצוות (ראה ריטב"א שבת כג ע"א ד"ה הרואה ואבני נזר או"ח סי' תקו סק"ב). ב) המכין נרות שעוה, וכשבא לברך הובא לו שמן זית, אם יש בכך משום אין מעבירין על המצוות אם יחליף את נרות השעוה בשמן זית (חכם צבי סי' מה ושבות יעקב ח"א סי' לז).
[9] יש לעיין, מה מועילה לו הליכתו לצד שמאל של הנרות, והלא בהליכתו גופא מעביר הוא על המצוה, ומתרחק מהנר שהיה קרוב אליו. וצריך לומר, שהרחקת עצמו לצד שמאל נעשית קודם שמחזיק נר דולק בידו, וכל שהמצוה אינה מוכנה, אין בכך משום אין מעבירין על המצוות. על מצוה שאינה מתוקנת שאין בה משום אין מעבירין על המצוות, ראה תוספות ישנים יומא (לג ע"א), זרע יעקב (סי' א), דברי מלכיאל (ח"א סי' ט) והר צבי (או"ח סי' נג).
[10] טעמם של המתירים אינו דווקא משום שחמור בעיניהם צער הגוף יותר מן האיסור. אלא יש לפרש על פי מה שכתבו כמה אחרונים בטעם הדבר שאין מעבירין על המצוות, שהוא משום שיש בכך ביזוי וגנאי למצוה שהעביר ממנה (ראה לעיל בפתיחה 'הטעם'). המעביר על המצוה באופן שניכר שעושה כן כדי שלא להיכוות, אין במעשהו ביזוי למצוה, ולכך הדבר מותר.
[11] אכן, הנוהג להמתין לזמן ר"ת, רשאי להתעסק ולהכין את הנרות קודם זמן ר"ת [מדובר באדם המחמיר כזמן ר"ת רק במלאכות דאורייתא, ואינו חושש להכין את הנרות קודם זמן זה], ואין בכך משום אין מעבירין על המצוות, כיון שהאיסור להעביר על המצוות נאמר על אופן שפגע במצוה שחפץ כעת לקיימה, ולא כשבדעתו לקיימה לאחר זמן (ראה מגן אברהם או"ח סי' כה סק"ד שכתב שאם באה הטלית לידו קודם התפילין, ובכוונתו להניח תפילין בביתו ולהתעטף בטלית בבית הכנסת, אין בכך משום מעביר על המצוה, כיון שאין בדעתו להתעטף כעת). ועיין לעיל (הערה 9).
בזאת מובן מנהג העולם, שלוקחים מביתם את ארבעת המינים ליטלן בבית הכנסת קודם ההלל, ואין נחשב להם שמעבירין על המצוה, שהרי אינם חפצים בקיום המצוה כעת.
[ואינו דומה לפוגע בתפילין של ראש קודם תפילין של יד, שיש בכך משום אין מעבירין על המצוות, אעפ"י שזמנם של תפילין של ראש הוא לאחר תפילין של יד, כדכתיב 'וקשרתם לאות על ידך' והדר 'והיו לטטפת בין עיניך', כיון שזמנה של מצות תפילין הגיע וחפץ בקיומה, ורק משום הפסוק צריך להקדים תפילין של יד לתפילין של ראש, ודו'ק. ובאמת גם על אופן זה כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקכט): "ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאין בכאן מעביר על המצוות, כיון שהוא מחוייב לקשור של יד תחלה עדיין לא הגיע זמן של ראש עד שיניח של יד. והא דאמרינן שאין מעבירין על המצוות, היינו שהוא כעין מעביר על המצות"].
[12] יש שדחה הבנה זו בדעת הרמ"א, וכתב שרק בקריאת התורה של חנוכה 'שאין משגיחין בחנוכה' (ראה מגילה כט ע"ב) ס"ל לרמ"א שפוסקים בה מפני התדיר, אולם שבת ראש חודש שקוראים בה פרשת שקלים, אם החל לקרות בשקלים אינו פוסק בשביל התדיר (נודע ביהודה תנינא או"ח סי' יא. ועיין ביאור הגר"א או"ח שם).
[13] ואעפ"י שקיימ"ל 'כבתה אין זקוק לה', מ"מ כבר כתבו (משנה ברורה סי' תרעג סקכ"ז) שמצוה לחזור ולהדליקה. וגם לסוברים שכבתה אין זקוק לה אף לכתחילה, מ"מ כל שלא גמר הדלקת כל הנרות יש לו לחזור ולהדליק את הנר שכבה (ראה ביאור הלכה שם ד"ה אם כבתה).
[14] יש מן האחרונים שכתב, שמצוות שאין חייב בקיומן, כגון נשים במצוות עשה שהזמן גרמן, אין בהן משום אין מעבירין על המצוות (גזע ישי מערכת אות א סי' כז). לדבריו נראה, ששאר הנרות שמדליק כמנין הימים, שאינם חובה אלא הידור מצוה, כל שכן שאין איסור להעביר עליהם. וכן כתב במפורש בשדה הארץ (ח"ג סי' לג). מאידך יש שהוכיח שגם במצוות שאינן חיוב יש איסור להעביר עליהן, שהנה איתא במשנה מסכת יומא (סח ע"ב): "הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין וכו' ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן שוה כאחת". ובגמרא (ע ע"א): "פשיטא. מהו דתימא כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, ומאי מצוה ברוב עם הדרת מלך. קמ"ל". ופירש רש"י (שם ד"ה קמ"ל): "דלאו מעבר הוא, מאחר שאינו עסוק בה". ומשמע שבלא סיבה זו 'שאינו עסוק בה', היה אסור לו להעביר על המצוה, וזאת אפילו שראיית כהן גדול הקורא בתורה אינה חיוב (אמרי מרדכי סי' נ אות טו). עוד יש להוכיח מדברי האחרונים שכתבו שאין להעביר על הטלית בשביל מצוה אחרת (ראה ברכי יוסף או"ח סי' כה סק"ג בשם מהר"י מולכו ומשנה ברורה שם סק"ה), וזאת אפילו שהטלית לכאורה אינה מצוה של חיוב. אכן, עדיין הידור מצוה קל יותר, ויל"ע.
[15] ידועה טענת הב"ח (או"ח סי' רעד) על הנוהגים עפ"י קבלה ובוצעים בליל שבת את הכיכר התחתון, שהוא נגד דינא דגמרא, שהרי כיכר העליון סמוך אליו יותר, ואין להעביר על המצוה. לפתרון טענה זו, הציע המגן אברהם (שם סק"א) שבשעת הקידוש יניח למעלה את הכיכר שעליו רוצה לבצוע, ובעת ברכת המוציא יורידנו למטה, ובאופן זה אין עובר על המצוה, שהרי בשעת הקידוש פגע בו ראשון. [וז"ל: "ול"נ להכריע דבתחילה יניחנו למעלה בשעת אמירת ויכולו ובשעת המוציא יקח העליונה בידו ויניחנה למטה ויבצע עליו"]. מדבריו נראה שדעתו כדעת האחרונים הסוברים שהפוגע במצוה והעביר ממנה למצוה אחרת צריך לשוב למצוה הראשונה.
ויש מקום לדחות ולומר שאין ראיה מהמגן אברהם, והוא עפ"י דקדוק לשונו שכתב, "ובשעת המוציא יקח בידו ויניחנה למטה ויבצע עליו", שיש לומר שכל שהוא עדיין בידו לא נחשב שהעביר על המצוה. אמנם מדברי המשנה ברורה (סי' כה סקמ"א) בשם הפרי מגדים [בענין הוצאת תפילין של ראש מהתיק קודם שמניח את של יד], מתבאר שהחזקת המצוה שפגע בה ראשונה בידו, אינה מצילה מאיסור אין מעבירין על המצוות, ויל"ע.
[17] דעות שונות מצינו במפרשים על שיעור הזמן שחוששים בו שמא ימות:
יש שכתבו שעד שלושים יום הוי זמן מועט שאין חוששים בו שימות (שער המלך הלכות סוכה פ"ד עפ"י לשון הרא"ש נדרים ג ע"ב. וראה אגרות משה חו"מ ח"א סי' ז והגהות בני בנימין על הרמב"ם הלכות סוכה שם).
ויש שנקטו שעד שבוע הוי זמן מועט (שער המלך שם ויערות דבש חלק שני סוף דרוש ג, עיי"ש ראיותם).
לשיטות נוספות ראה שער המלך (שם בדעת תוספות ישנים יומא יג ע"א), חיי אדם (כלל סח סעיף א), חתם סופר (אבה"ע ח"ב סי' פא), תשובה מאהבה (ח"א סי' קלה) ומהרש"ם (ח"א סי' קמט).
והנה על דעת הסוברים, שכאשר באפשרותו לקיים מצוה אחת, יעביר על המצוה של היום, ויעשה לאחר זמן את המצוה הגדולה יותר, יש להקשות מהגמרא בסוכה (כה ע"א) האומרת: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אותם אנשים מי היו, רבי יצחק אומר וכו' אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח". וברש"י (ד"ה שחל שביעי): "אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא". מבואר לכאורה כשיטת הרדב"ז, שיש לקיים את המצוה הבאה ראשונה אעפ"י שהמצוה הבאה אחר מכן גדולה וחשובה יותר, ומצאתי שהעיר כן רבי אליעזר משה הורוויץ זצ"ל בהגהותיו למסכת סוכה (שם). לכשנאמר ששבעה ימים הוי זמן מרובה שיש לחשוש שמא ימות אתי שפיר, שהרי המצוה לעסוק במת מצוה באה להם שבעה ימים קודם מצות הפסח, ובאופן זה לכולי עלמא יש לקיים את המצוה הבאה ראשונה מחשש שמא ימות. ויש ליישב בעוד אופנים ואכמ"ל.
