בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה למי יש את הזכות לקרוא לתינוק שם לאב או לאם? מדוע בפרשה נאמר כי יהודה קרא את השם הראשון, ואח"כ אשתו, ושוב אשתו? מה דעת הרמב"ן בענין? ומדוע ציווה כי לנכדו יקראו על שם מחותנו רבינו יונה, ולא על שמו? מהו הביאור ומקור המנהג שהיה סדר אחד לאב ואחד לאם? מה מנהג הספרדים בענין? ומה מנהג האשכנזים? האם מותר לוותר בענין? ומדוע? כיצד נהג אהרן הכהן בענין? ומה אירע בעקבות כך? מדוע שינו האשכנזים את המנהג? האם יש הבדל אם התינוק נולד בבית אחד הסבים? איזה פתרון יצירתיים נעשו לרצות את שני הצדדים? ואיזה שמות נשארו בעם ישראל מחמת פתרונות אלו לדורות? מה הדין בהורים גרושים שצד אחד קרא שם בלי הסכמת הצד השני? ומה הדין כשבטעות נקרא שלא כפי הסיכום? או שטעו וחשבו שכעת הוא זכות הצד השני? כאשר תינוק נפטר לפני קריאת השם האם ההורה הפסיד את תורו, והתור עובר להורה השני בלידה הבאה? תאומים שנולדו יחד, האם להורה שכעת תורו יש זכות בתאום הגדול יותר, או בתאום שהברית שלו יהיה ראשון? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

למי יש את הזכות לקרוא את השם לאב או לאם?

הפרשה מספרת לנו על נישואי יהודה עם ביתו של שוע, ועל לידת שלשת בניהם (בראשית לח ג-ה): 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ'.

חלק ממפרשי התורה [דעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית לח ה); רבינו חיים פליטיאל (בראשית לח ה); תולדות יצחק (שמות יח); אברבנאל (פר' וישב); אלשיך (בראשית לח ה)] ביארו את הפסוקים כי היה מנהג קדמון כי את הזכות לקרוא לבן הראשון מקבל האבא, ואילו את הזכות לקורא לבן השני מקבלת האמא, וכן הלאה ע"פ הסדר הזה. ולכן כאשר התורה כתבה כי בת שוע קראה גם לבן השני וגם השלישי, בעוד שלפי הסדר כעת היה תורו של יהודה לקרוא את השם לבנו, ולכן הוצרכה התורה לבאר לנו כי באותו זמן יהודה לא היה נוכח במקום, ומשכך נאלצה בת שוע לקרוא את השם אף שלפי הסדר היה תורו של יהודה.

האברבנאל אף הוסיף כי כך הוא המנהג במקומו עד ימיו. אמנם הרמב"ן (בראשית לח ה) הביא פירוש זה ונחלק עליו וכתב על כך: 'ואין בזה טעם או ריח'. אולם הוא לא ביאר מדוע הפירוש אינו מקובל עליו.

במאמרנו השבוע נעסוק בסוגיה למי יש את הזכות לקרוא את השם, לאבא או לאמא, או לשניהם, או ע"פ סדר מסוים כפי שראינו במנהג העתיק שהובא במפרשים הנ"ל, והאם זהו הסדר הקובע, או שיש בימינו סדר שונה, ומדוע.

שיטת הרמב"ן

כאמור הרמב"ן עצמו לא כתב מדוע פירוש זה אין לו טעם וריח, האם הוא סבר שמנהג כזה אינו מסתבר, או שסבר שלא זו היתה הסיבה של התורה, או שמכך ששמות כל השבטים מלבד לוי [ובנימין] נקראו ע"י האמהות לא מסתבר שהיה מנהג כזה בזמנם.

אולם מעניין כי הרשב"ש (סי' רצא) מספר כי שלמה בנו של הרמב"ן היה חתן של רבינו יונה, ובזמן ההריון של בנם הראשון נפטר הסבא רבינו יונה, ואמר הרמב"ן לבנו שאף שצריך לפי המנהג לקרוא לתינוק על שמי משה מבקש אני שיקראו לתינוק יונה על שם אבי אימו של התינוק, שנאמר וזרח השמש ובא השמש, ודרשו חז"ל שעד שלא שקעה שמשו של צדיק אחד [כלומר כשנפטר צדיק אחד] זרחה שמשו של צדיק אחר [כלומר נולד צדיק אחר שישלים את מעשיו בעולם], ורצה שתינוק זה יהיה המשך למעשיו וקדושתו של רבינו יונה, ויקרא בשמו. ואכן מסיים הרשב"ש כי יונה זה גדל והיה לרב גדול בישראל, והרשב"ש עצמו הוא נכד של נכדו של רבי יונה זה.

מנהג הספרדים

רבי אברהם מיוחס (שדה הארץ ח"ג סי' כב) – מחשובי הרבנים בירושלים לפני 300 שנה – הובאו דבריו בעיקרי הד"ט (יו"ד סי' כו סק"ז) כתב שבימינו שנוהגים לקרוא את הילדים על שם ההורים, חייב לקרוא על שם אביו או אימו את הילד הראשון, ואסור לו להקדים את הורי אשתו, משום שהוא מחוייב בכיבוד הורים, ואם יוותר וישנה את הסדר יש בכך פגיעה בהוריו, ובמקרה שאמא מתעקשת, יקרא לילד שני שמות, השם הראשון יהיה שמו של אביו, והשני יהיה שמו של חמיו. וכך כתב גם הבן איש חי (שנה ב' שופטים אות כז). וזהו מנהג הספרדים גם בימינו, ולדעת הרבה ממפרשי התורה יש מקור קדמון למנהג זה, כבר מתקופת השבטים.

אולם יש לזכור כי למרות שכך המנהג, המנהג הוא כלפי הבן אך אין זכות לסבא לדרוש זאת, ועל ההורים להבין כי ישנם שיקולים רבים שלעיתים קרובים אי אפשר לשתף אותם בכך, ועליהם לגלות הבנה במקרה ולא ניתן לקרוא לבן על שמם.

מנהג האשכנזים

אמנם בשו"ת בית נפתלי (סי' סג) כתב שהמנהג אצל האשכנזים הוא להיפך, הזכות לבן הראשון ניתן לאשה, ואילו הזכות לבן הבא ניתן לבעל, וכן הלאה. וכתב שאף שאצל לאה מצינו שהיא קראה את שמם של ראובן ושמעון, ואילו בלוי כתוב קרא שמו, ומשמע שיעקב קרא לו לוי, המנהג הוא שיש לאשה זכות רק על הראשון, ולאחר מכן הזכות של האב, וחוזר חלילה. [הגר"ח קנייבסקי (מבקשי תורה כא-כב עמ' שנד) ציין שו"ת זה כמקור המנהג].

ולהלן נביא כמה סיבות שהוזכרו בפוסקים מדוע נהגו כך.

נדגיש כי קיים הבדל מהותי בענין בין עדות המזרח והאשכנזים בענין, משום שהאשכנזים מקפידים שלא לקורא לילד על שם אדם חי, ורק לאחר פטירת ההורים קוראים לילדים על שמם, בעוד שאצל הספרדים נהוג להיפך, כי קוראים לילדים עוד בחיי הוריהם על שמם. ומשכך בלידת הילד הראשון ברוב המקרים ההורים עדיין חיים, והנידון הוא האם לקרוא על שם סבא או סבא רבה מצד משפחת האב או לקרוא על שם סבא ממשפחות האם. ולכן האיסור שכתבו הפוסקים מתייחס לפגיעה ישירה בכבודו של האב, כאשר מצד הדין חייב הבן משום כיבוד אב ואם לקרוא בשמו והוא קורא בשם חמיו, אולם במקרה והנידון על שם איזה סבא לקרוא, אף שיש מצוות כיבוד הורים גם בסבא, ובעיקר משום שהדבר מכבד מאד את ההורים שקוראים בשם של הורים שלהם, מכל מקום אינו פגיעה במה שמקדים שם של סבא אחר, ולכן אין בעיה לוותר לאשה גם אם זכות הראשונית מגיעה לאב.

אך בקרב עדות המזרח שלא לקרוא לבן הבכור על שם האב, כאשר המנהג לעשות כן, יש בכך פגיעה חמורה הרבה יותר באב בעצמו, ובפרט שהפגיעה בחייו, ומשכך כתבו הפוסקים שבמקרה זה יש איסור לוותר.

הסיבות ששינו האשכנזים את המנהג הקדום

הוזכרו בפוסקים מספר סיבות מדוע שינו האשכנזים את המנהג:

בליקוטי מהרי"ח (ח"ג סדר המילה) כתב כיון שבזמנו היה מקובל כי הזוג הצעיר גר מספר שנים בבית הורי האשה, כפי כמות שהשנים שהיו מתחייבים מראש – נקרא 'קעסט' – וע"פ רוב לידת הבן הראשון היתה כאשר הזוג הצעיר התגורר אצל הורי אשתו, נהגו לכבד בכך את חמיו וחמותו שהשם הראשון יהיה על שם משפחתם.

ויש מקום לדון האם הכוונה כיון שהורי האשה נשאו בנטל הכלכלי של הזוג בשנים אלו נהגו לכבדם בנתינת השם הראשון, או כיון שדרו אצלם בבית, מן הראוי לכבדם ולתת את שמו של התינוק הגדל אצלם בבית על שם אחד ממשפחתם. הדבר נוגע לימינו למקרה והזוג הצעיר אמנם גר בבית משלו, ויתכן גם בארץ אחרת, אולם אחד מההורים לקח על עצמו את כל הנטל הכלכלי של קניית דירה, והוצאות בשנים הראשונות עד שהזוג יתבסס או יסיים לימודים וכדומה, האם זה מחייב להעדיף את ההורים הללו ולנהוג בהם כבוד. או במציאות שלצערנו עם מצוקת הדיור בארץ ובעולם קורה, במקרה והזוג אמנם כלכלית הוא עצמאי ואינו נתמך ע"י אחד ההורים, אולם מחוסר מקום הוא מתגורר בבית אחד ההורים או ביחידת דיור או בייסמנט שלהם. האם זה מחייב לכבד אותם בנתינת השם לתינוק הגדל בביתם.

בשו"ת מתנת משה (סימן עז) הביא שהכתר אפרים (סימן לט) כתב הטעם לכך כיון שעוזבת בית אביה ואמה והרי היא מנותקת מחברותיה, ניתן לה זכות שהתינוק הראשון יקרא על שם אחד מקורביה שהיא מחוברת אליהם, ובכך יזכיר לה הדבר את משפחתה. [מסתבר שאין הבדל אם גם הבעל התנתק מסביבתו, משום שלאשה הדבר קשה רגשית הרבה יותר].

הגר"י זליברשטיין שליט"א (חשוקי חמד עירובין יג.) הביא שגיסו מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל אמר לו שהוא שמע שהאשה זכתה בשם, בגלל היסורים הקשים שעברה בשעת הלידה.

יצירתיות לרצות את שני הצדדים

המהרש"ל (ים של שלמה גיטין פרק ד אות כו) כתב כאשר יש מחלוקת בין האיש והאשה יש צורך לעשות פשרה ששני ההורים יהיו מרוצים מהשם, והביא שם כמה מנהגים שחדרו לעם ישראל בעקבות פשרות אלו.

אחד הדוגמאות שהביא הוא השם 'שניאור', המהרש"ל מספר כי לסבו הרב מנחם ציון נולד בן, ושמו שם אביו היה מאיר, ואילו שם חמיו היה אורי, והיה ויכוח איזה שם לקורא לילד, ומשכך החליטו לקרוא לו שני אור, כלומר גם מאיר וגם אורי שהם מלשון אור, והילד הוא על שם שני אור הללו.

פשרה נוספת מצויה היתה, כיון שהיה בזמנם שהיו קוראים לילד בשם יהודי, ומוסיפים לו את התרגום לשפה המדוברת, לדוגמא שלמה זלמן [בימינו סלמן-סלומון] שהוא הכינוי הלועזי לשלמה, אולם במקרים רבים השם זלמן מופיע יחד עם שם שאינו קשור כלל, וההסבר לכך כותב המהרש"ל, משום שכאשר האבא רצה לקרוא שם אחד למשל על שם אביו יקותיאל, והאמא רצתה לקרוא על שם אביה שלמה זלמן, עשו פשרה וקראו לבן יקותיאל זלמן, ומכאן נכנסו צירופים שונים שאין להם קשר לשם המקורי. ובכך ביאר המהרי"ל צירופי שמות שהיו נפוצים בזמנו כגון יקותיאל זלמן, אף שזלמן אינו שייך ליקותיאל, משום שלאחר פשרה זו מאחד הדורות הקדומים, צאצאי אותו יקותיאל זלמן קראו על שמו יקותיאל זלמן והשם נעשה נפוץ בזמנו.

הורים גרושים

באחד המקרים שבו הורים גרושים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי שם הילד, ולא זו בלבד, אלא שהאם עשתה ברית במחטף בלי להזמין את האב, וקראה לבן שם על דעת עצמה, והאב דורש לשנות את השם כפי רצונו, או לפחות לשם שיגיעו שניהם להסכמה. רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ג סי' צז) בהתייחס רק לנתינת השם בלי להתייחס לשאר הדברים שהיו במקרה זה, כותב, השיב על מקרה זה, כי אין שום בעיה במה שהאם נתנה שם לילד, ואין צריך לבטל את השם ויש לה רשות לקרוא לילד איך שהיא רוצה, אולם גם לאב יש רשות לקרוא לו בשם אחר כפי רצונו, ובאמת במקרה זה יהיה לילד שני שמות, ואף אחד מההורים אינו יכול לקבוע איזה שם יתקבל יותר, אלא כפי שיהיה במציאות זהו השם העיקרי. וכותב שכך מצינו בבנימין שרחל קראה לו בן אוני ואילו יעקב קרא לו בנימין, ומה ששמו של יעקב התקבל יותר אינו מחמת שיש לאב זכות עדיפה, אלא שבפועל רחל לא היתה שם להחזיק את השם בן אוני או מכל סיבה אחרת שם זה התקבל יותר. וכן מצינו במשה רבינו שאביו ואימו והקב"ה כל אחד קרא לו בשם שונה, והשם שהתקבל בפועל היה דוקא השם שבתיה ביתו של פרעה נתנה לו.

שם שניתן בטעות שלא כמסוכם

אולם במקרה ושני ההורים סיכמו על שם מסוים, ובטעות האב נתן שם אחר, או שבטעות האב חשב שזה זכותו לפי המנהג לתת שם והתברר שכעת זה תורה של האם, וניתן שם בברית כפי רצון האב, כתב בשו"ת קול נפתלי (סי' סג) כי קריאת השם מתבטלת ויתנו לתינוק שם חדש.

תינוק שנפטר לפני קריאת השם

במשפחה מסוימת נולד להם בן בכור, אולם לפני הברית התינוק נפטר, ולאחר מכן זכו שוב שיוולד בן נוסף, והתעורר ויכוח על השם, האשה טענה כי המנהג הוא שהיא מקבלת את הזכות על השם, בעוד שבעלה טען כי היא הפסידה את זכותה, משום שלה היה זכות על הבן הראשון, והוא נפטר, ואילו לו יש זכות על הבן השני.

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה (ו"ד ח"ג סי' קא) השיב להם כי זכות הראשונית אינה ניתנת לאם על התינוק הראשון, אלא הזכות לבחור שם ראשון ניתן לאם, ולכן כיון שעדיין לא בחרו שם לתינוק יש לה זכות לקבוע מה השם, והזכות אינה קשורה כלל לתינוק הראשון, אלא הזכות הראשונה לתת שם היא של האשה.

לאור דבריו רק במקרה וכבר נתנו שם, ולאחר הברית התינוק נפטר האשה איבדה את זכותה, וכעת הוא התור של הבעל. אולם במקרה והתינוק נפטר תוך שלושים יום מהלידה תולים שהתינוק היה נפל, ומשכך לא קיבלה כלל זכות לבחור שם לתינוק בר קיימא [ראה אגרות משה שם], אולם במידה והתינוק נפטר לאחר מכן, או שהוא נהרג חס ושלום בתאונה, האשה כבר קיבלה את זכותה.

מסיבה כותב רבי משה פיינשטיין (שם) כי אם נולדו תאומים ומסיבה מסוימת עושים את הברית של התאום הקטן לפני הברית של התאום הגדול, לאם יש את הזכות הראשונית לבחור שם, ומשכך היא תבחר את השם של הברית הראשונה, ולא של התינוק הגדול יותר.