לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

האם יש מושג של 'אחרון אחרון חביב' בתורה?

האם יש מושג של 'אחרון אחרון חביב' בתורה?

מאמר השבוע עוסק בשאלה האם ישנו מושג בתורה ובהלכה של 'אחרון אחרון חביב', או שמא הוא מליצה ותנחומי הבל לנחם את האחרון? ואיזה הלכות תלויות בכלל זה?

מקור המושג של אחרון אחרון חביב נאמר בפרשה בעת שעשיו התקרב להלחם על יעקב אבינו, ויעקב אבינו הכין את המפגש המשפחתי הטעון, והשתדל שהוא יסתיים בפיוס ושלום, אולם הוא לקח בחשבון כי המפגש עלול להסתיים כשדה קרב. ולשם כך סידר את משפחתו לקראת המפגש הגורלי, הפסוק מתאר כיצד יעקב סידר את המשפחה (בראשית לג ב): 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים', רש"י מבאר את הסדר "אחרון אחרון חביב". כלומר רחל ובנה יוסף שהם היו החביבים ביותר על יעקב, הועמדו אחרונים בשורה. לפניהם לאה וילדיה, ובתחילת השורה השפחות וילדיהם. כלומר הסדר הוא שככל שהאדם הוא יותר חביב הוא הועמד אחרון ברשימה.

מכאן מקור הביטוי "אחרון אחרון חביב", במאמר זה נבאר האם המונח יש בו ממש, או שהוא תנחומי הבל לנחם אדם שהועמד בסוף התור, או שהתייחסו לאחרים לפניו. או שמא ישנו מונח כזה, והאם גם בהלכה לעיתים נדרשים אנו לסדר את הדברים בצורה שהדבר החשוב ביותר הלכתית יהיה אחרון.

מי חשוב יותר הראשון או האחרון?

נקדים ונאמר כי בכל התורה כולה הכלל המצוי הוא שכל דבר המוזכר קודם ברשימה הוא החשוב יותר, כך למשל בשבעת המינים נמסרו שני רשימות ארץ חיטה ושעורה גפן ותאנה ורימון ורשימה של ארץ זית שמן ודבש, והלכה קובעת שככל שהמין נכתב יותר קרוב לתחילת הרשימה הוא חשוב יותר, ולכן סדר החשיבות של המינים הוא חיטה זית שעורה תמר גפן תאנה רימון, וכאשר אנחנו באים לברך למשל על אחד משבעת המינים וקיימים לפנינו שני מינים יש משקל הלכתי לסדר זה לגבי קביעת ההלכה על מה לברך.

בדומה למשל כאשר יש רשימה של אנשים בפסוק, יש תמיד סדר לרשימה, הרשימה יכול להיות לפי גיל כרונולוגי, לפי חכמתם, לפי חשיבותם כלפי הבורא, לפי מעמדם הציבורי, כאשר בדרך כלל הראשון ברשימה הוא הגדול\ החכם\ החשוב\ בעל המעמד הבכיר ביותר מכולם, וכן הלאה. ובמקרה שהסדר משתנה עלינו לבדוק מדוע בכל פעם הסדר שונה, לדוגמא כיון שבכל פעם בנות צלופחד נמנו בסדר שונה הדבר מלמד שהיו שקולות, או שהיו לכל אחת מעלות אחרות ובכל פעם נמנו לפי סדר מעלות שונה.

הדבר נכון גם בסדר של חפצים וכדומה, החפץ החשוב קודם למשל במשכן נמנה הדברים שהובאו למשכן הסדר יהיה זהב כסף נחושת תכלת ארגמן ותועלת שני, וכן הלאה, כפי חשיבות או יוקר המוצרים.

האם כוונת רש"י לומר כלל או תיאור מציאות?

כאן נשאלת השאלה האם רש"י בא לומר לנו שישנו סדר אחר של אחרון אחרון חביב, קודם נמצאים הפחות חשובים, וככל שהאדם נמצא אחרון הוא חביב יותר. או שמא רש"י לא בא לומר לנו כי יעקב אבינו נהג ע"פ כלל קיים של אחרון אחרון חביב, משום שבהלכה תמיד הראשון חשוב יותר, אולם רש"י בא לומר כי בפועל הסדר הוא שהאחרון יהיה בסוף, והסיבה במקרה זה היא ברורה, כפי שפירש הרד"ק (בראשית לג ב) שהסדר הוא כיון שהם צעדו לעבר מפגש מסוכן, במידה ונסיונו של יעקב לפייס את עשיו יכשל, והמפגש יהפך חלילה לשדה קרב, יתכן ולאחר שעשיו יטבח בראשונים הוא ירגע ולא יהרוג את כולם והאחרונים ינצלו, או כפי שפירשו התרגום יונתן, אבן עזרא ורבינו יוסף בכור שור (בראשית לג ב) שבמידה והם יראו כי פני עשיו למלחמה, לאחרונים יש סיכוי רב יותר לברוח מהמקום, מאלו הראשונים.

ולכן במקרה זה שצריך לשלוח אנשים למקום סכנה, ככל שהאדם חביב יותר או חשוב יותר הוא ישלח אחרון, בעוד שמי שהוא פחות חביב ישלח ראשון, ורש"י לא בא לתאר כלל, אלא בא לבאר לנו טכנית לפי מה הורכב הסדר במקרה זה. אולם אין ללמוד מכאן כלל לכל התורה כולה. [ראה משאת המלך (שמות ד ח) שכתב כעין זה לבאר שאי אפשר ללמוד מאחרון אחרון חביב האמרו כאן, משום שהכוונה מי חביב להנצל מהסכנה].

ומה שהזוכר מטבע זה בספרות האחרונים פעמים רבות, לדוגמא כאשר הם מנו רשימת פוסקים ובהבאת הפוסק האחרון כתבו עליו ואחרון אחרון חביב וכו', הוא מליצה בלבד, תוך שימוש במשחק מילים בדברי רש"י אלו. [מליצה זו נפוצה בפרט כאשר מובאים דברי ראשונים, ואח"כ מביאים סיוע מדברי אחד מגדולי האחרונים, ועל כך נוסף המשפט ואחרון אחרון חביב].

ואגב כמה אחרונים [כתב סופר (פר' וישלח); דברי יחזקאל (הלברשטאם, פר' וישלח); ציץ אליעזר (חכ"ב סי' ט)] ביארו כי במקרה זה ככל שאדם יותר נרדף ופחות חביב, יש לו יותר כחל הנצל בשעת צרה, משום שאלוקים יבקש נרדף, ולכן השפחות שהיו הכי פחות חשובות בביתו של יעקב אבינו סיכויים להנצל היו הגבוהים ביותר, ואילו רחל ויוסף החביבים ביותר היו בסכנה גדולה יותר, ולכן סידרם יעקב דוקא בסדר הזה, שבו ככל שהאדם יותר בסכנה שמו במקום יותר מוגן.

מקורות לכלל הלכתי

אולם במדרש (בראשית רבה פרשה עח סי' ח) הנוסח הוא: 'וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, הדא אמרה אחרון אחרון חביב'. כלומר מכאן המקור למה שאמרו שישנו כלל אחרון אחרון חביב. וכן בפסיקתא זוטרתא (בראשית לג ב; ובדומה במדרש שכל טוב שם) הנוסח הוא: 'למדנו אחרון אחרון חביב יותר'.

ממדרשים אלו למדים אנו כי הכלל של אחרון אחרון חביב אינו מליצה הנלקחה מדברי רש"י כאן, אלא כלל אמיתי ומקורו מהפסוק כאן. ונראה שהמדרש מדייק ממה שהתורה מצריך לחזור ולומר פעמיים את המילה אחרונים, כלומר שמה שלאה וילדיה היו אחרי השפחות הוא משום שהיה להם חביבות יתירה ולכן הם אחרונים ע"פ הכלל של אחרון חביב, ומה שרחל ויוסף היו אחרי לאה וילדיה הוא משום 'אחרונים' כלומר אחרון אחרון [ממש בסוף] הוא החביב יותר מהקודמים. וכפלות הדגשה של אחרונים באה לממד אותנו שאין כאן מציאות טכני זמנית שבא טוב להיות אחרון, אלא כלל הלכתי שישנו גם סדר שונה שבו האחרון הוא החביב.

וראה במאמר מערכת דברי הבני יששכר שאכן הקשה על המדרש מה הכלל הזה מלמד אותנו, ומה שביאר בענין.

שיטת האברבנאל

מן הראוי לציין כי אברבנאל (בראשית לג א) מפרש שיעקב לא פחד כלל מעשיו, משום שהוא בטח במעשיו ויעדיו הטובים, ובמראה שבו הבטיחו השם שלא יזיקו אותו עשיו, לכן לא נערך כלל למלחמה, ולא ניסה לברוח מהמפגש, "כי ידע שלא יכול לו [עשיו] עוד, ולא יתנהו השם להרע עמו, אבל הכין נשיו וילדיו ללכת להשתחוות לפניו במוסר וסדר נאות והגון". ועל כך מבאר האברבנאל כי הסדר הנאות היה ע"פ הכלל אחרון אחרון חביב.

כלומר לדברי האברבנאל גם אם מתחילה פחד יעקב והתפלל להשם ולדברי חז"ל אף הכין את עצמו לאפשרות של מלחמה, וחילק את המחנה לשנים, בשלב הזה כבר בטח יעקב אבינו בכך שאין לעשיו כח להזיק לו, ולכן סדר נשותיו ובניו היה אך ורק ע"פ סדר נאות והגון, ע"פ הכלל של אחרון אחרון חביב, ולא מחשש טכני שמא לא ינזקו. וכדברי המדרשים כי מכאן נלמד הדבר לכל התורה כולה.

מקור נוסף לכלל זה

בדומה מצינו בילקוט שמעוני (פרשת בא רמז רח): שלמד מהפסוק (שמות יב לה) 'וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות' 'מכאן שהכסות היתה חביבה עליהן יותר מן הכסף ומן הזהב, אחרון אחרון חביב'.

כלומר כאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם לקחו מהמצרים 3 מצרכים, כלי כסף כלי זהב ושמלות, וכפי ציוו השם לשאול ממצרים את הדברים הללו כדי שיצאו ברכוש גדול. אולם הסדר בפסוק תמוהה ואומרת דרשני, לכאורה הסדר צריך להיות קודם כל כלי זהב שהוא המצרך היקר ביותר, ואח"כ כלי כסף, ואח"כ שמלות בגדים, ע"פ הכלל הרגיל שהתורה מסדרת את הדברים לפי סדר חשיבותם.

אולם גם אם נחליט כי מסיבה מסוימת כאן סידרה התורה את המצרכים שלקחו מהמצרים כפי הסדר הנלמד בפרשה של אחרון חביב, לכאורה הסדר היה צריך להיות שמלות כלי כסף כלי זהב. אולם המדרש מגלה לנו כי השמלות היו חביבים על בני ישראל יותר מהכל. [במדרש לא התפרש הטעם אך נראה כי בתור עבדים נאלצו ללבוש בגדים משפילים, או שלא סופק להם בגדים צנועים, והיו צריכים להיות בחלקם חשופים כמנהג עבדים, והשמחה שהם זכו לשמלות של בני חורין, שמלות המכסות את כל גופם היה חביב עליהם הרבה יותר מאשר כלי הזהב היקרים ביותר שהשיגו ממצרים].

בכל מקרה מצינו מקום נוסף בתורה שבה נאמרה הכלל הזה של אחרון אחרון חביב, ולכן כאשר מנתה התורה את הדברים נמנו הדברים לפי סדר יורד, קודם הדבר הפחות חביב, ואח"כ היותר חביב, ובסוף הדבר החביב ביותר.

מקורות נוספים

הרש"ר הירש (שמות יח ה) מפרש את הפסוק 'וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה': 'רשימת בני המשפחה פותחת בלאו הכי בחותנו, ובסוף הרשימה באה אשתו האהובה, בבחינת אחרון אחרון חביב'.

אף בדברי חכמים מצינו שהמפרשים פירשו לעיתים כי הדבר הדברים נאמרו ע"פ הכלל של אחרון חביב, לדוגמא המאירי (סנהדרין יט: ד"ה איזהו).

סדר נוסף – הפחות ביותר במרכז

תלמיד המהרש"ל המטה משה (הואיל משה במדבר כה טו) והט"ז (דברי דוד במדבר כה טו) ביארו ע"פ יסוד זה את מה שנמנה בפסוק (במדבר לא ח) חמשת מלכי מדין: 'אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע', בעוד שהתורה מספרת לנו כי צור אביה של כזבי היה ראש האומה המדינית, והחשוב שבחמשת המלכים, ועל כך אמרו חז"ל שאכן מתחילה היה החשוב והנכבד במלכי מדין, אולם כיון שנהג בזיון בעצמו ושלח את בתו כזבי לזנות איבד את חשיבותו ונמנה שלישי ולא ראשון.

וביארו המטה משה והט"ז כי לאחר מעשה זה איבד מחשיבותו לגמרי, והיה הבזוי בין חמשת המלכים, ולכן נמנה שלישי, משום שיש סדר שבו החשוב ביותר נמנה ראשון, ומאידך יש סדר שבו החשוב נמנה אחרון, ולכן הוא נמנה שלישי, שבכל סדר אינו נכבד וחשוב, והוא הרחוק ביותר הן מהראשון והן מהאחרון.

מדברי המטה משה הט"ז למדים אנו כי לא ניתן להוכיח מהסדר בפסוק מי עדיף משום שאין אנו יודעים האם הדברים נמנו בסדר של הראשון עדיף או בסדר של אחרון אחרון חביב. וכן דעת המבי"ט (בית אלוקים שער התשובה פ"ד ד"ה אמרו).

להשלים את הדברים נביא מספר מקומות בהלכה שנפסק כי הסדר הוא לפי אחרון אחרון חביב:

האם בעליה לתורה הראשון חשוב או האחרון חביב?

בעליה לתורה נאמר בגמרא (גיטין נט.) שהסדר של העליות הוא לפי סדר חשיבות העולים, והראשון הוא החשוב ביותר ולאחריו השני, וכן הלאה. אלא שתיקנו כדי למנוע מריבות תוקן כי הכהן יהיה תמיד ראשון, ובכך נקיים את המצוה של 'וקדשתו', שבו אנחנו מצווים לכבד את הכהנים, לאחריו לוי, ואח"כ בעלית שלישי מעלים הגדול בתורה בציבור, וכך נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' קלה-קלו).

מאידך מובא בחלק מהראשונים [מהר"ם מרוטנברג (הובא במרדכי גיטין סי' תג); לקט יושר (יו"ד דף נט ענין א); מהרש"ל (יש"ש גיטין פ"ה סי' כה); ב"י או"ח סי' קלו] שיש מעלה בעליה לתורה של האחרון, משום שיש גם סדר של אחרון אחרון חביב. וכך נפסק במשנה ברורה (סי' קלו סק"ה) שנהגו שגדול הצבור הוא המסיים הפרשה. וכן כתב החתם סופר (או"ח סי' סח) כי רבו רבי נתן אדלר הקפיד תמיד לעלות לתורה לאחרון המסיים את הפרשה.

טעם חשיבות המסיים

התוספת יום טוב כתב שהטעם הוא משום שבזמן הגמרא רק העולה הראשון והאחרון בירכו בתורה, ולכן נהגו שהכהן עולה ראשון ומברך והגדול בציבור עולה אחרון ואף הוא מברך, אך האליה רבה (סי' קלח סק"ה) נחלק עליו וכתב שהטעם הוא משום מעלים בקודש ולא מורידים ולכן האחרון הוא החשוב, וכן משום שאחרון חביב. [וציין שכן מוכח ממנין מלכי מדין כפירוש המטה משה והט"ז, ולא הביא את דברי המדרשים שהמקור מהפרשה].

הלכות נוספות בעליות לתורה שהאחרון חביב

הלכה נוספת נאמרה במכירת העליות, במקום שנהגו למכור את כל המצוות, כלומר הקונה הוא שמחלק את כל העליות, והוא מכבד את חבריו לעלות לתורה, מכל מקום את עליית אחרון מפני חשיבותו מוכרים בנפרד. (פרי מגדים סי' רפב א"א סק"ט; משנה ברורה סי' רפב ס"ק יח).

הלכה נוספת היא שאסור לקרוא לכהן נוסף לאחד העליות מלבד עלית כהן הראשונה, כדי שלא יפגמו בכבודו של הכהן ויאמרו שאינו כהן כשר, ולכן קראו לו לעליה רגילה, אולם המשנה ברורה (סי' קלה ס"ק לו) כתב שניתן לקרוא לו לעלית אחרון, משום שעליית אחרון היא המכובדת שבעליות. וכעין דברי המטה משה והט"ז שהאמצעי הוא הכי פחות חשוב מכולם.

הלכה נוספת שנאמרה לשיטת המגן אברהם (סי' קלה סק"כ) כי במידה ויש במנין רק ישראל אחד ולוי אחד, ושאר המנין כהנים, יש לקרוא קודם ישראל ואח"כ לוי, וחא"כ לשאר הכהנים. וביאר במחצית השקל (שם) שהטעם הוא כיון שיש סדר של אחרון אחרון חביב, ולכן במקרה הזה כל הכהנים יתכבדו בכבוד של אחרון אחרון חביב. אמנם להלכה המשנה ברורה (סי' קלה ס"ק מג) פסק כי במקרה כזה יש לקרוא לתורה כהן לוי ישראל, ואח"כ יקראו לשאר העליות כהנים.

בדומה לכך נפסק בהלכה (רמ"א או"ח סי' תרסט סעיף א) כי חובה להקפיד שתלמיד חכם יעלה לתורה בעליה האחרונה של וזאת הברכה, ונהוג שהעולה המסיים את התורה קרוי חתן תורה, והוא עושה סעודה לכל חבריו.

בי' שני מסלולי הכבוד

בעל הטורים (שמות יט כג) כתב שבתנ"ך נזכרו פעמיים 'וקדשתו', אחד לגבי  החיוב לקדש כהן, והשני בפרשת יתרו, לגבי להגביל את הר סיני ולקדשו, ללמד את הכהן יש לכבד בעליה ראשונה, ואת התלמיד חכם יש לכבד בעליה האחרונה, משום שיש שני מסלולים לכבד, יש מסלול של כבוד בכך שאני נותן לאדם להיות ראשון, ויש כבוד שבסופו של דבר הוא המילה האחרונה, הוא התכלית של הכל. ולכן נאמר בגמרא (מגילה לב.) הגולל את הספר תורה שהוא ממש סיום קריאת התורה נוטל שכר כולם, ועל נאמר אחרון אחרון חביב.

בעל הטורים מבאר כהן יש חיוב לקדש אותו בעצם בין אם הוא הצליח בתפקידו, ובין אם הוא אדם פשוט, ומשכך הכבוד הוא לתת לו עליה ראשון, לתת לו לבחור מנה ראשון, לברך ראשון. ואילו תלמיד חכם החיוב הוא לכבד אותו רק עד כמה שהוא אכן עומד במשימתו בעולם, ולאחר עיקר הכבוד של תלמיד חכם הוא בסוף מכיון שנאמר (איוב טו טו): 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' עיקר הכבוד של תלמיד חכם הוא רק לאחר מיתתו, ועד אז אין וודאות שהוא אכן יצליח לעמוד ולמלא נכון את תפקידו בעולם. בכבוד זה הסדר הוא אחרון אחרון חביב.

ד' כוסות

המטה משה (עמוד העבודה ליל הסדר סי' תרסא) כתב שארבעת הכוסות בליל הסדר מסודרים לפי סדר חשיבותם, בסדר של אחרון אחרון חביב, והשל"ה (פסחים מצה עשירה דרוש רביעי אות תכז) ביאר כוס ראשון מרמז על חיבור עולם הזה לעולם הבא, כוס שני התקרבות הנשמה לברוא עולם, כוס שלישי ימות המשיח, וכוס רביעי עולם הבא הנצחי.

בריאת האדם

הקדמונים (מורה נבוכים ח"ב פי"א ח"ג פי"ג-יד; עקידת יצחק בראשית שער ה ד"ה והנה חכמינו; אברברנאל בראשית פ"א שאלה ב; הקדמת הכלי יקר; פרי חדש יו"ד סי' קכב ס"ק יב; ועוד) נחלקו כיצד מדרגים את חשיבות מעשה בראשית, האם מה שנברא ביום ראשון הוא החשוב ביותר, והנברא ביום שישי הוא השפל ביותר, או שמא נאמר במעשה בראשית הכלל אחרון אחרון חביב.

למעשה נראה כי שני הכוחות הללו קיימים בבריאה, כפי שנאמר בגמרא (סנהדרין לח.): 'תנו רבנן אדם נברא בערב שבת, ומפני מה שלא יהיו מינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד, משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללם והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחים'.

הסבר הגמרא מצריך מאמר שלם נפרד, אולם נכתוב בקצרה את ראשי הדברים, יש סדר בבריאה שהראשון קודם, ואילו אדם היה נברא ראשון, הדבר היה מוכיח שהוא אדם חשוב בעצמותו ללא קשר למעשיו הטובים, ולכן כדי שלא יחשבו שהוא שותף בבריאת העולם, עליו להיות אחרון ברשימה, אך יש סדר אחר שאם כל הבריאה נועדה עבורו, והוא מקדיש את חייו לתיקון והשלמת הבריאה, אז אחרון חביב, משום שהראשון בונה קומה ראשונה, והשני ממשיך את סדר העולם, ועל הקומה הראשונה הוא בונה קומה שניה, וכן הלאה, עד שהאחרון על גבי כל הקודמים מגיע לתכלית הרצויה. או במשל של הסעודה רק לאחר שהכל מוכן מזמינים את האורחים, והם נהנים מעבודתם והשקעתם של כל הקודמים להם.

ולכן בעל גאווה הרואה את עצמו כישות מחוייבת המציאות, נאמר לו כי היתוש נברא לפניך והוא חשוב ממך, אולם כאשר אדם ממלא את חובתו בעולמו, וממשיך את מסורת אבותיו, ועל גבי הדורות הקודמים הוא בונה ומוסיף את חלקו בעבודת השם, עליו נאמר אחרון אחרון חביב, והוא קרוב יותר לתכלית הרצויה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *