בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בחיוב ללוות אורח, ואת בני הבית בכלל, לפני יציאתם לדרך. האם יש חיוב ללוות אורח היוצא לדרך? האם יש חיוב גם בבן משפחה היוצא לדרך? כמה צריך ללוות? האם מקפידים על כך בימינו? ומדוע? כמה חובה בכל מקרה ללוות? איזה שמירה מעניקה הליווי לאדם שמלווים אותו? כיצד השמירה עובדת? האם יעקב ליווה את יוסף? כיצד מיישבים את הסתירות בענין? אם יעקב ליווה את יוסף כיצד קרה לו אסון? מה אסור ליוצא לדרך לומר למלווה? האם השמירה מועילה גם כאשר יש שינוי במסלול? כיצד פותרים את הבעיה? מה יעשה אדם הצועד בדרך מסוכנת ואיש לא ליווה אותו? מי תיקן מצוה זו וקבע אותה לחוק? מהו המעלה הגדולה של מצוה זו? מה השכר למי שמקיים אותה? אדם שנטל ידים לסעודה ובירך על נטילת ידים, והאורח אומר לו שהוא רץ להספיק את הרכבת ואינו יכול להמתין אף לא שניה אחת, מה יעשה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מתי יש חיוב ללוות אורח או בן הבית ביציאתם מהבית?

מדוע יוסף הצדיק לא הצליח לשוב לשלום משליחותו?

בפרשה (בראשית לז יד) מסופר על כך שיעקב אבינו שלח את בנו יוסף לשליחות לצאת מעיר מגוריהם חברון לראות את שלום אחיו הגדולים הרועים את הצאן בשכם [מרחק של 80 ק"מ – 50 מייל]. שליחות ממנה יוסף הצדיק מעולם לא שב, והסתיימה בטרגדיה שהוא נמכר ע"י אחיו, ירד למצרים כעבד, ואף הושלך לבור הכלא עקב עלילה.

הזוהר (ויגש רי:) מספר שבשנים שיעקב אבינו חשב שבנו יוסף מת, הוא התאונן (בראשית לז לה): 'כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה', והסיבה לכך שהוא הרגיש אשם ולכן חשש שיענש על מיתתו של יוסף בירידה לגיהנום, משום שהוא לא ליווה אותו ושלחו לדרכו בלי דבר מאכל צידה לדרך, ומשכך הוא אשם במותו.

מדברי הזוהר עולה גודל החיוב המוטל על האדם ללוות את אורחו, ואף על האב מוטל ללוות את בנו.

עוד עולה מדברי הזוהר שיעקב אבינו מסיבה כלשהו לא ליווה את בנו יוסף בדרכו לשכם, ואילו היה מלווהו לא היה קורה ליוסף אסון בדרך.

במאמרנו השבוע נעסוק בשאלה האם אכן יעקב אבינו ליווה את יוסף? ואם לא, מדוע הוא לא עשה כן? ומהדברים הללו ומתוך מקורות נוספים נעסוק מהו החיוב של ללוות אורח או בן בית? והאם הוא נוהג בימינו?

האם יעקב אבינו ליווה את יוסף?

התורה בפרשת ויגש (בראשית מה כו-כז) מספרת כאשר האחים שבו ליעקב, וסיפרו לו שיוסף חי: 'וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם', אולם אז: 'וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם'.

רש"י עומד על כך מדוע בתחילה לא האמין וכאשר מסרו לו את דברי יוסף והוא ראה את העגלות, הוא שב והאמין לאחים? ופירש רש"י, שיוסף מסר לאביו סימן, הסוגיה האחרונה שבה עסקנו היא הסוגיה של עגלה ערופה, ולכן הוא שלח מרכבה מלכותית הרתומה לעגלות, ולא לסוסים כנהוג במרכבה מלכותית. וכפי שנראה להלן יש עומק נוסף בסימן זה, הנוגע לעניננו.

עגלה ערופה הוא קרבן כפרה שיש להביא במקרה ונמצא הרוג בדרך, וזקני העיר הקרובה צריכים להתוודות (דברים כא ז): 'יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ', במשנה (סוטה פ"ט מ"ו) מבואר שכוונת הווידוי הוא שלא ראינו את האורח הזה ונתנו לו ללכת מהעיר בלי קיום מצות לויה, משום שאם כן ראו הדבר נחשב שהם שפכו את דמו של הנרצח, שהרי אילו היו מלווים אותו היה לו שמירה והוא היה ניצל מהרוצח.

לאור הדברים הללו כיצד יתכן לומר כי יעקב ויוסף עסקו בדיוק בסוגיה זו שממנה נלמד חומר הענין ללוות את הזולת בדרכו, ויעקב אבינו לא קיים מצוה זו?

ואכן במדרש (שכל טוב בראשית לז יד, ובהרחבה בפי' הרע"ב עמר נקר בראשית מה כז בשם מדרש) ובראשונים (הרי"ד כת"י הובא בפני דוד ויגש אות ג; הרד"ק; החזקוני; הספורנו; בעל הטורים; והמלבי"ם כאן לז יד; חזקוני; דעת זקנים לבעלי התוס'; רבינו חיים פלטיאל; הדר זקנים לבעלי התוס'; ריב"א; רא"ש; להלן מה כז) נאמר שיעקב אבינו קיים מצוה זו, ואף לימד את יוסף את פרשת עגלה ערופה משום שהוא עסק בקיום מצוה זו.

ברוב הראשונים לעיל מתואר בהרחבה הוויכוח שהיה בין יעקב ליוסף, כאשר יעקב ליווה את יוסף מביתו שבחברון הממוקמת בראש ההר, אל העמק שבתחתית הר חברון (ראה אברבנאל וספורנו בראשית לז יד), ויוסף ביקש מאביו שיחזור לביתו ולא יטרח עבורו, ואז לימד אותו יעקב אבינו את פרשת עגלה ערופה, וביאר לו שכאשר אדם מלווה את חברו יש ליוצא לדרך שמירה סגולית, ולכן במקרה ונמנעים מכך וקורה אסון האחריות היא על אותו אדם שלא ליווה את היוצא לדרך.

החיד"א (פני דוד ויגש אות ג) מקשה לאור דברי הראשונים כיצד יתכן שאכן השמירה לא הועילה לו, וקרה ליוסף אסון בדרך? וכן עומד על הסתירה בין דברי הזוהר הקדוש שיעקב הצטער על שלא ליווה את יוסף, לדברי הראשונים שהוא ליווה אותם.

השמירה הועילה רק עד שכם ולא עד דותן

החיד"א (פני דוד ויגש אות ג) הביא שהדרוש שמואל (פרשת בשלח) תירץ, שיעקב אבינו ליווה את על דעת שילך לשכם, ובפועל יוסף לא מצא את אחיו בשכם והמלאך גבריאל אמר לו שהם נסעו לדותן, ויוסף הלך בעקבותיהם, ושם היתה מכירת יוסף, והשמירה הסגולה של הליווי הוא רק עד שכם, אולם כשיוסף שינה את התוכנית שלו ונסע לדותן לא היה לו שמירה זו. וכבר קדמו רבינו יוחנן לוריא (מחכמי גרמניה לפני 500 שנה – משיבת נפש בראשית לז יד).

השמירה אכן הועילה שיוסף לא נהרג ע"י האחים

המהר"ל מפראג (גור אריה לז יד) כותב שאכן בזכות שיעקב ליווה את יוסף, יוסף אכן ניצל ממזימת האחים, ונשאר בחיים. וכן החיד"א (פני דוד ויגש אות ג) כתב החיד"א בשם משחת קודש (ספרו של בעל המעבר יבק שלצערנו נשאר בכתב יד), המביא את סדר הליווי שיעקב ליווה את יוסף, והוסיף המעבר יבק שבזכות סדר זה ניצל מאחיו, והם לא הצליחו להורגו.

החיד"א אף מוסיף שבכך הוכיח יוסף ליעקב שהוא עדיין חי ע"י הסימן של עגלה ערופה, לא היה זה רק סימן טכני שאני זוכר מידע שרק אני אמור לדעת, היה כאן משהון עמוק יותר, יוסף שלח לאביו את המסר, כיצד חושב הנך שנהרגתי, והרי אתה הוא שלמדת אותי בפרשת עגלה ערופה שאם אדם מלווה את חברו יש לו סגולה ושמירה ולא יכול לקרות לו רעה בדרך, ואכן לכן ניצלתי – ואני מלך במצרים המחכה לבואך.

שיטת החיד"א

החיד"א למעשה משלב את שני הביאורים, מצד אחד הוא דוחה את התשובה שהשמירה הועילה רק עד שכם, ולא על מה שיוסף הלך משכם לדותן, משום שבהלכות עגלה ערופה משמע שאילו זקני העיר היו מלווים את האורח, הוא לא היה נרצח בדרך, והרי יתכן ושהאורח אמר לזקני העיר שהוא הולך לעיר אחת, והם ליווי אותו על דעת שיגיע לאותו עיר מחוז חפצו בשלום, ובמהלך הדרך הוא שינה את דעתו וצעד לעבר עיר אחרת בדרך שונה, ולכן לא הועיל השמירה והוא נהרג. ומכך מוכיח החיד"א כי על המלווה לחשוב שהוא מלווה את האדם לכל אשר יפנה, ואז גם אם הוא ישנה את התוכנית בדרך יש לו הגנה. והחיד"א מוסיף שבודאי יעקב אבינו נהג כך.

אמנם החיד"א כותב שבעוד שאדם מלוה את האדם על דעת שילך למקום מסוים יש לו שמירה שיגיע למחוז חפצו ללא כל נזק ובודאי שיגיע בחיים, אולם כאשר אדם מוסיף בכוונתו 'ולכל אשר תפנה', בלי הגבלה למקום מסוים, הכוונה מועילה שגם אם הוא ישנה את דעתו הוא ינצל ממיתה, אך מכיון שהכוונה אינה ממוקדת אינה יכולה להועיל שיגיע למחוז חפצו החדש בשלום מנזק, ולכן יוסף אכן ניזוק אך לא נהרג.

יוסף אמר ליעקב שיחזור חזרה

הכף החיים (יו"ד ח"ב סי' קטז ס"ק קנט) כתב בשם ספר דרכי צדק (שמירת הנפש אות נא) שמקובל בידו שאסור לנוסע לומר למלווה חזור חזרה לביתך, משום שבכך הוא מבטל את השמירה. לאור הדברים הללו, כיון שמובא בראשונים (חזקוני; דעת זקנים לבעלי התוס'; רבינו חיים פלטיאל; הדר זקנים לבעלי התוס'; ריב"א; רא"ש; רע"ב בראשית מה כז) שיוסף אמר לאביו חזור לביתך כלומר שאל תטרח ללוות אותי, ולכן הפסיד יוסף את השמירה. ולפי זה נראה שכוונת הזוהר שיעקב היה משוכנע שמילים אלו גרמו לכך, שיוסף יצא ללא השמירה של הליווי, ולכן ניזוק.

סיכום כיצד ניזוק יוסף למרות הליווי:

המשיבת נפש והדרוש שמואל המובא בחיד"א סברו שכח הליווי של יעקב הועיל רק עד שכם, ועל הליכתו של יוסף לדותן כבר לא היה את כח השמירה של יעקב אבינו.

המהר"ל מפראג והחיד"א בשם המעבר יבק סברו שאכן הילווי הועיל, ולכן יוסף ניצל ממיתה.

שיטת החיד"א שהליווי של יעקב עד דעת שהולך לשכם הועיל עצמו שלויה לאותו מקום שבכוונת המשלח מועלת להציל מכל נזק, ולמקום אחר מועלת רק להציל ממיתה ולא מנזק, ולכן התאונן יוסף.

ע"פ דברי כף החיים בשם הדרכי צדק, אם אומר המלווה למלוה חזור בך מפסיד כח השמירה, ובראשונים מבואר שכן אמר יוסף ליעקב, והריב"א הוסיף שיעקב גער בזה ואמר לו שתוק.

בדברי הזוהר צריך לומר שיעקב הבין שהיה פגם כלשהו בליווי ולכן הוא לא הצליח, והוא התאונן על שלא ליווה כראוי.

לאחר שלמדנו מהפרשה את המעלה הגדולה והחיוב של מצות הליווי, נעסוק בפרטי הלכה זו למעשה:

מקור החיוב

הרמב"ם (אבל פי"ד ה"ב) כתב על מצוה זו: 'הוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן'.

המשיבת נפש (לז יד) והכלי יקר (בראשית מה כז) כתבו על מה שנאמר שיעקב שלח את יוסף מעמק חברון, ורש"י עמד על כך שחברון יושבת בראש ההר, ופירש שהכוונה מעצה עמוקה של אברהם אבינו הקבור בחברון, ולאור דבריו פירשו שהכוונה שיעקב ליווה את יוסף כפי העצה שגילה אברהם אבינו, כפי שנאמר (בראשית יח טז): 'וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם', ואונקלוס תרגם שהכוונה שהוא ליווה אותם, וכפי שדרשו חכמים (שוחר טוב תהילים לז א) שאברהם אבינו נטע אש"ל בבאר שבע, ראשי תיבות אכילה שתיה לוויה. וכדברי הרמב"ם שאברהם אבינו שהוא שחוקק מצוה וחיוב זה.

כמה חייבים ללוות

בגמרא (סוטה מו:) מובא שרב חייב ללוות את תלמיד 70 אמה מסוף העיר. [35-40 מטר; 115-131 רגל]. אדם לחברו חייב ללוות 2000 אמה [960-1160 מטר; 0.6-0.72 מייל]. תלמיד לרבו פרסה [3.84-4.64 ק"מ; 2.38-2.88 מייל]. תלמיד לרבו המובהק 3 פרסאות [11.52-13.92 ק"מ; 7.14-8.64 מייל]. אולם גם אם הוא מלווה רק 4 אמות [2-2.4 מטר; 6.5-7.8 רגל] הדבר מועיל להציל את האדם מנזק.

שיעורים אלו נפסקו ברמב"ם (אבל פי"ד ה"ג) וראשונים נוספים (סמ"ג הל' אבל; סמ"ק סי' מו; ארחות חיים ח"ב סי' מז). אולם לא הובאו בטור ובשלחן ערוך, ונאמרו כמה טעמים מדוע נשמטו.

בימינו

הרמ"א (דרכי משה חו"מ סי' תכו-ז אות א) והסמ"ע (סי' תכז ס"ק יא) כתבו שבימינו הרב והחבר מוחלים על השיעור האמור ולכן אין חובה ללוות שיעור כה גדול, אולם עדיין יש חובה ללוות עד שער העיר או לפחות 4 אמות.

השבות יעקב (עיון יעקב סוטה מו:) והחפץ חיים (אהבת חסד ח"ג פ"ב בהערה) כתבו שעיקר מצוות הלויה היא כדי להראות את הדרך הנכונה שלא יטעה בדרך, ובימינו יש שילוט והדרכים מסודרים, ולכן אין חיוב זה.

אולם הבאר שבע (סוטה מו: ד"ה כופין) כתב שבזמנו הדרכים היו בסכנה גדולה יותר מאשר בזמן הגמרא, וכל יציאה מחומות העיר היה כרוך בסכנה, ולכן אין על אדם לסכן את חייו, רק כדי ללוות את רבו או חברו בשיעורים הנ"ל, שהרי חייך קודמים. ולאור דבריו בימינו שאין סכנה, לכאורה חייבים ללוות.

החזון איש (הובאו דבריו בעמק ברכה גמ"ח בגופו אות ד) אמר שהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד, כל אחד נעשה לויה לחברו, ואין מצות לויה, ורק כשאדם הולך לבדו ממש, יש חיוב ללוות.

ליווי 4 אמות

האהבת חסד (ח"ג פ"ב בהערה) כתב שמה שמועיל מחילה הוא רק על השיעורים הגדולים שנזכרו בגמרא, וכן מועיל על כך הטעם של השבות יעקב שבימינו אין סכנה וחשש שיטעו בדרך, אך על שיעור ד' אמות אין יכולת לאדם למחול, וחובה לעשות זאת אף בימינו, ואף אם הדרך מסודר, ויש בכך שמירה סגולית שלא יקרה שום נזק ליוצא לדרך.

העמק ברכה (גמ"ח בגופו אות ד) הוסיף, שד' אמות הוא מחוץ לביתו של המארח, אך מה שמלווה אותו בתוך הבית אינו חלק מהשיעור.

אוסיף עוד ששמעתי מרב חשוב שבכל המקרים אשר רח"ל הובאו לידיעתו דבר תקלה שאירע לילד ח"ו, במקום כהונתו כרב, הוא שאל האם ליוו את ילד ביציאתו מהבית מספר צעדים. ובכל המקרים שקרתה תקלה לא ליוו את הילד, למעט פעם אחת אולם לאחר זמן התברר שאף שליוו את הילד באותו הפעם, הילד עזב את הבית בכעס גדול בינו לבין הוריו.

ואמר לי שמסתבר שיש בזה שתי סיבות, קודם כל מה שמסרו לנו חכמים שע"י מצות לויה יש כח של מלאך השומר על הילד. אולם הוא הוסיף שגם בצד המעשי ליווי נותן כח ותחושת שייכות לילד, והדבר ניכר בצורת הליכתו ובמבע פניו, והדבר מועיל שלא נטפלים אליו.

אורח שנצרך לצאת כשבעל הבית נטל את ידיו

העמק ברכה (גמ"ח בגופו אות ד) כתב, על מקרה שבעל הבית נטל את ידיו ועדיין לא הספיק לברך המוציא ולאכול כזית מהלחם, אולם האורח הודיע שהוא חייב לרוץ להספיק את הרכבת, בעל הבית חייב ללוות אותו, אף שמפסק בין הנטילה לברכה, וכל שלא הסיח את דעתו לשמור על ידיו נקיות אינו צריך ליטול שוב. אולם גם במקרה והוא נאלץ להסיח את דעתו, אין בכך ברכה לבטלה, כפי שאדם שנטל ידיו ובירך ונצרך לנקביו אין בכך ברכה לבטלה.

מעלת הליווי

בגמרא (סוטה מו:) מובא מעלות רבות על מצוה זו, ונמנה את חלקם:

רבי מאיר אמר ששכר המלוה אין לה שיעור, שהרי מובא בפסוק (שופטים א כה) שכאשר בני יוסף רצו לכבוש את העיר בית אל, וכנעני רמז להם באצבעו או בפיו היכן הוא מבוא העיר, קיבל שכר שלא הרגו אותו ואת משפחתו, והוא ייסד עיר חדשה ואף מלך כולל סנחריב ונבוכדנצר לא הצליח לכבוש את העיר, ואף למלאך המות אין רשות בעיר זו. ומכך נלמד קל וחומר שאם כנעני זה על דבר פעוט קיבל שכר כה גדול, המלווה ברגליו את חבריו זוכה לשכר הרבה יותר גדול ועצום.

עוד מובא שם שבזכות שפרעה ליווה את אברהם אבינו 4 פסיעות, הוא קיבל בשכרו שעם ישראל השתעבדו לו 400 שנה.

מהדברים הללו למדים אנו שהשכר שזוכים על מצוה זו היא בלי שום פרופורציה לקושי לקיימה. וכן פסק הרמב"ם (אבל פי"ד ה"ב): 'שכר הלויה מרובה מן הכל'.

עוד מובא בגמרא שאדם שאינו מלווה או מתלווה לאחר ביציאתו לדרך, נחשב כאילו שפך דמים.

כיצד השמירה עובדת?

הזוהר (וירא קד:) מבאר שהשמירה עובדת בכך שאדם המלוה את חברו בדרך גורם לכך שהשכינה הקדושה מתחברת לחברו, ומגינה אליו. המהר"ל מפראג (נתינות עולם גמ"ח פ"ה) הוסיף עוד שהעולם ניתן לבני אדם, ובמקום ישוב שהוא מקום שניתן לאדם אין כח לא לשודדים ולא לרוחות רעות להזיק, אולם בדרך המבודדת יש להם כח להזיק. וכאשר אדם מתלוה לחברו אין להם כח, ודי שתחילת הדרך היתה עם שמירה כדי שכל הדרך תהיה מוגנת.

מה יעשה אדם שאין לו ליווי?

בגמרא (סוטה מו:) מובא בשם רבי יהושע בן לוי אדם שהולך בדרך לא היה מי שילווה אותו, שיעסוק בדרך בתורה, ובכך תהיה לו שמירה מפני סכנות הדרך.