קבורה בטלית מצויצת

הגאון רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א

רב מערב ראשון לציון וק"ק אהבת ישראל

רב החברא קדישא

נשאלתי על דבר המקרה אשר אירע ביהודי מעדת בני הודו, אשר במקומם נהגו מדור דור לקבור את מתיהם כשהם עטופים בטלית מצוייצת, ועתה בבוא עת פקודה, זוכה הוא להיטמן בארצנו הקדושה, אך דא עקא, שאנשי החברא קדישא מנעו מלקוברו בטלית מצוייצת כפי מנהגו, ועתה באו מכריו, ושאלתם בפיהם, האם שפיר עבדו אנשי הח"ק. וכן האם יש נפק"מ בזה אם הנפטר הקפיד על עטיפת ציצית בחייו.

ועתה אצאה נא ואראה בדבר שאלותיהם, ותחילה אגישה ידי לברר בדבר שאלתם הראשונה, האם טוב עשו אנשי הח"ק במה שמנעו מלקבור בטלית מצוייצת את מי שמנהג אבותיו בכך.

סוגיות הש"ס

הנה בנידון קבורת המת בטלית מצוייצת, נחלקו הראשונים, וכפי שמביא הטור (יו"ד סי' שנא), ז"ל: תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים. ובענין הטלת ציצית בהן, איכא פלוגתא דרבוותא, י"א להטיל בהם, וי"א שלא להטיל. והר"ז הלוי כתב (בעה"מ בסוף מו"ק) בשם ה"ר יצחק בן מלכי צדק, כשנושאין אותו לקוברו מטילין בו ציצית, [כדי] שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בציצית והוא בלא ציצית, וכשקוברין אותו נוטלים אותו ממנו, וכו'. והרמב"ן כתב, אין בזה שום ספק, אלא אין קוברין המת אלא בטלית שיש בו ציצית. עכ"ל.

שורש פלוגתא זו, תליא בסוגיות הש"ס, דבגמרא במנחות (מא ע"א) מבואר שלדעת שמואל חייבים להטיל ציצית בטלית אף אם לא לובשה, כיון שראויה היא ללבישה. אך מוסיפה הגמרא: 'ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה, מאי טעמא, 'אשר תכסה בה' (דברים כב יב) אמר רחמנא, האי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה, משום 'לועג לרש חרף עושהו' (משלי יז ה). ע"כ. וביאר רש"י על אתר (ד"ה לכבודו – ד"ה ודאי), שבטלית המיועדת לתכריכין, ד'בההיא שעתא ודאי רמינן ליה', כלומר, שבשעה שקוברים את המת ודאי מטילין בטליתו ציצית, שכן אם יקברוהו בטלית שאינה מצוייצת, יהא זה 'לעג למת' על שנפטר מן המצוות, ובטלית זו מודה שמואל שאין היא חייבת בציצית. וכן נקטו הרבה מהראשונים[1], שבגמרא זו מבואר שמטילין ציצית בתכריכי המת[2].

אמנם במסכת ברכות (יח ע"א) איתא, 'רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא, דלייה [-הגביהנו], כדי שלא יאמרו [המתים], למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו'. הרי שקיום מצות ציצית בפני המת, יש בה משום 'לועג לרש'. והקשו התוספות שם (ד"ה למחר), מדוע יש בכך 'לועג לרש', הלא גם המתים לבושים בציצית, כדאיתא במנחות (שם). ותירצו, שאפילו הכי יש בכך לעג, כיון שהציצית של המתים דרגתה פחותה משל החיים, מפני שהמת 'אינו מצווה ועושה', וגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה (ב"ק לח ע"א פז ע"א ע"ז ג ע"א)[3].

אך הרשב"א (ברכות שם ד"ה דלייה) והתוספות רבינו יהודה שירליאון (ברכות יח ע"א ד"ה דלייה[4]) כתבו, שאכן מחלוקת הסוגיות היא, שמדברי רבי חייא במסכת ברכות (שם) מבואר, שאין מטילין ציצית בתכריכיו של המת, ולכן אמר לרבי יונתן שיגביה ציציותיו כדי שלא ללעוג למתים שאינם עטופים בציצית. וזהו שלא כדברי שמואל שבמסכת מנחות (שם) שנקט שמטילין ציצית בתכריכי המת. והוסיף הרשב"א, דאנן קי"ל שלא כשמואל[5].

שיטת הראב"ד שלא נחלקו הסוגיות

הראב"ד (בהשגותיו על הבעה"מ, סוף מו"ק) נקט, שגם לדעת שמואל אין מטילין ציצית בתכריכי המת, ומה שאמר שמואל 'בההיא שעתא ודאי רמינן ליה, משום 'לועג לרש חרף עושהו", אין כוונתו לומר ד'רמינן' ציצית בטליתו של מת [דהיינו שמטילין בה ציצית], אלא כוונתו להיפך, ד'רמינן' לציצית מטליתו של המת, דהיינו שמסירין ממנה את הציצית. אך הרמב"ן (תורת האדם עמ' צח בכתבי הרמב"ן ח"ב) והבעל המאור (שם) כתבו שלא משמע כן מלשון הגמרא.

נמצא איפא, שמשמעות הגמרא במנחות היא שקוברים את המת בטלית מצוייצת, ואילו משמעות הגמרא בברכות היא שאין קוברין את המת בטלית מצוייצת, ויש מהראשונים שנקטו שאכן מחלוקת הסוגיות היא, ויש שתירצו שאין הסוגיות סותרות, אלא בתרווייהו נקטינן שקוברים בטלית מצוייצת, ואילו הראב"ד נקט להיפך, שלפי שני הסוגיות אין לקבור בטלית מצוייצת.

דעת הראשונים להלכה

לענין מעשה הובא בתוספות (נדה סא ע"ב ד"ה אבל) וברא"ש (מו"ק פ"ג סי' פ), שהמנהג הוא להסיר את הציצית מטליתו של המת. וכתבו שיש סמך למנהג ממה שהובא במסכת שמחות (פי"ב), שאבא שאול בן בטנית הורה לבניו: 'קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מאפלוני [-מטליתי]', הרי שרצה להיקבר בלא ציצית[6]. וכדעת התוספות והרא"ש נתבאר עוד בכמה מהראשונים[7].

אולם הרמב"ן בספרו תורת האדם (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' צט) כתב, ז"ל: ואנו ברחמי שמים עמדנו על עיקר הדבר, ונסלק הספק הזה מישראל' וכו', ושם הורה הרמב"ן לקבור בטלית מצוייצת, וזאת ע"פ מה ששנינו במסכת ציצית (פ"א ה"ט), שלדעת אבא שאול יש להתיר את הציצית מטליתו של המת מחמת קדושתה, ולחכמים אין בה קדושה, ולכן אין צריך להתירה מטליתו של המת. וביאר הרמב"ן, שכל מחלוקתם היא רק לענין ציצית שהשתמש בה למצותה, שאז לדעת אבא שאול אין לקוברה עם המת מפני קדושתה, ומטעם זה הורה אבא שאול לפני מותו שיתירו את הציצית מטליתו. אך מאידך, ודאי גם לדעת אבא שאול צריך להטיל ציצית בתכריכי המת מפני כבודו, וכמבואר במנחות, וכל מחלוקתם אינה אלא לענין טלית שיצא בה יד"ח בחייו, שבה אין לקוברו לדעת אבא שאול מחמת קדושתה, אלא יש להטיל ציצית בתכריכיו, שבזה אין ביזוי לקדושת הציצית כיון שאין זו ציצית שיצאו בה יד"ח המצוה. וסיים הרמב"ן, דא"כ ודאי שיש לקבור את המת בציצית מפני כבודו, ואין כאן בית מיחוש, ואנן דקי"ל כחכמים, יכולים לקבור גם בטלית ישנה שלבש המת בחייו[8].

על פי זה פסק השלחן ערוך (יו"ד סי' שנא ס"ב) 'אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית'. אך הרמ"א כתב, 'וי"א דאין צריך ציצית. ונהגו לקברו בציצית, אך שפוסלין תחלה הציצית, או כורכין אחד מן הכנפות'.

מנהג המקום נגד מנהג המשפחה

עתה נסורה נא ונפנה לעיין בשאלה הבאה אל פיתחנו, על דבר מה שעשו אנשי החברא קדישא, שבבואם לקבור יהודי מיוצאי עדת הודו, מנעו מלקוברו בטלית מצוייצת, על אף שדרכם של יוצאי הודו מדור דור לקבור את המת בטלית מצוייצת, ומנהג אבותיהם בידם הוא. ותחילה שאלו, האם נהגו כהוגן במה שלא הניחו לקבור כמנהג הנפטר. ובזה לכאורה נראה דלענין עצם מניעת המנהג, לא טוב עשו אנשי הח"ק, שכן כפי שכבר הראנו מהש"ס ומהראשונים, שיש צדדים לכאן ולכאן, ואף בשו"ע פסק בכה, והרמ"א בכה, ואם כן מנין לנו הכח למונעם ממנהגם שנהגו בו זה רבות בשנים. ובפרט שאף הרמ"א לא פסק מדינא שאין לקבור בטלית כשירה, אלא רק ממנהגא, כמבואר מלשונו 'ונהגו לקברו בציצית, אך שפוסלין' וכו', ואם כן הללו שנהגו לקבור בטלית כשירה, כיצד נבטל מנהגם.

אלא דבמקום שיש מנהג קבוע שלא לקבור בטלית מצוייצת, בזה לכאורה יש למנוע מלקבור את המת בטלית מצוייצת. ואף דמנהג אבותיו לקבור בטלית מצוייצת, לכאורה בכגון דא לא אמרינן דכל איש הישר בעיני אבותיו יעשה, דהגם שבכמה מילי אמרינן דאיש על מחנהו ואיש על דגלו, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו, מכל מקום בענין זה תלוי הדבר במנהג המקום, וכפי הנראה מדברי הקונטרס היחיאלי (בית עולמים פ"ו, יג ע"א ד"ה הרי), ז"ל: הרי מכל האמור ידעת שגם הציצית הוא לדחות מעליו המקטרגין והדינין, שלא יתקרבו אליו. ולזה ג"כ יש באיזהו מקומן שעושים ציציות (פתילים) לטלית הקטן שנקבר עם המת, ורק פוסלים אותם. ויש מקומות וכו', וכל אחד כמנהגו, מטעם הנ"ל לדחיית הדינים מעליו. אכן פה, ירושלים תבנה ותכונן, נהגו שהטלית הגדול פורשין אותו עליו רק בדרך הלוכו, והטלית הקטן בלא ציצית, כי במתים חפשי כידוע' וכו'. עכ"ל. הרי שמחד כתב שכל אחד יעשה כמנהגו, ומאידך כתב שמנהג ירושלים הוא לקבור בלי ציצית. וא"כ אפשר דכל מה שאמר קודם לכן שכל אחד יעשה כמנהגו, היינו בדליכא מנהג המקום, אך בדאיכא, אזלינן בתר מנהג המקום.

והנה, כאן בארץ הקודש המנהג הוא שלא לקבור בטלית מצוייצת, וכמובא בגשר החיים (ח"ב פי"ד), וכן כתב רבי מרדכי אליהו זצ"ל, ואם כן ודאי שמ'לכתחילה' ראוי שהקבורה תיעשה כפי המנהג דפה. אך כל זה כאשר הדבר נעשה ברצון הנפטר ובני משפחתו, אך במקרה דנן שהחברא קדישא מנעו מלקבור את הנפטר בטלית מצוייצת כמנהגו וכרצון בני משפחתו, נראה שלא טוב עשו, דהלא השולחן ערוך, שהיה מרא דארעא דישראל, פסק לקבור בטלית מצוייצת, ואם כן ודאי שמן הראוי היה שבארץ ישראל ינהגו כפסק השו"ע. ואם כן, נהי דלענין מעשה נוהגים בא"י שלא כפסק השו"ע [מחמת המנהג שהיה נהוג קודם לכן בא"י], מכל מקום לכל הפחות אין למנוע את קיום פסק השו"ע בארץ ישראל ממי שכך הוא מנהג אבותיו. ובפרט לפי המבואר במכתבי הרב חפץ חיים (לבנו של הח"ח, עמ' 81) בענין קבורה עם טלית תכלת בזמננו, שיותר יש לחוש למניעת מחלוקת, וא"כ גם בנידון דנן, יש לחוש טובא שמניעת הקבורה כמנהג הנפטר תגרום למחלוקת.

מה עוד, שכבר מצינו שהתירו לשנות מהמנהג, כמובא בספר הר צבי להגאון רבי צבי פסח פראנק (רשמי שאלה, הל' אבילות סי' יב) בענין רבי שלמה גלויברמן זצ"ל, שהביע את מבוקשו להיקבר בטלית מצוייצת[9], ולאחר שהביע בפני הגרצ"פ פראנק את גודל חפצו להיקבר בטלית מצוייצת, צייד אותו הגרצ"פ במכתב המתיר לקוברו בטלית מצוייצת, כשתורף מכתבו הוא 'מצאתי לנכון להודיע, כי לזה שומעין שאמר כהלכה[10], ומצוה על גבאי גחש"א למלאות את בקשתו בלב שלם, וכתורה יעשו'. ולמכתב זה הצטרפו רבי יעקב משה חרל"פ וכן רבי ברוך מרכוס [רבה של חיפה]. הרי שמצינו גדולי עולם שהתירו לשנות בזה מהמנהג. וכעין זה מצינו שהתירו לקבור את ה'דעת סופר' בירושלים, עם הקיטל שלו כפי מנהגו (אור לנתיבתי חלק יח עמ' 50).

ואם כן, בהצטרף שלשת הסברות – א. שיש להסתמך על פסק השו"ע שהיה מרא דארעא דישראל. ב. המחלוקת גרועה יותר משינוי המנהג. ג. כבר מצינו שהתירו בירושלים לשנות ממנהגי הקבורה, נראה שלא טוב עשו אנשי החברא קדישא בכך שמנעו מלקבור בטלית מצוייצת.

נפטר שלא הקפיד ע"כ בחייו

ובדבר שאלתם השנית, האם יש נפק"מ בזה האם הנפטר הקפיד על עטיפת ציצית בחייו או לא, בזה יש לעיין טובא. דהנה התוספות (נדה סא ע"ב ד"ה אבל) והרא"ש (מו"ק פ"ג סי' פ) הקשו על המנהג לקבור את המת בלי ציצית לבגדו, ממאי דמשמע בגמרא במנחות (מא ע"א) שיש לקבור את המת עם ציצית, דאל"כ הוי 'לועג לרש' [וכמובא לעיל בהרחבה]. ותירצו, בשם ר"י, שזהו דוקא בזמן הגמרא, שכולם היו לובשים בגדים החייבים בציצית, ולכן יש בזה לעג אם יקברו את המת בלא ציצית, אך בזמננו שיש שאינם לובשים בגד החייב בציצית, אם יקברו את מי שלא לבש ציצית בחייו, יהיה בזה לעג גדול יותר, שכשהיה חייב במצוות, לא לבש, ועתה שנפטר מהמצוות לובש. ועפי"ז הוסיפו לבאר את מנהגם לקבור בלי ציצית, שכיון שהאידנא יש שלא לובשים ציצית בחייהם, לכן אין לקבור בציצית אפילו את מי שבחייו לבש ציצית, מחמת אלו שלא לובשים בחייהם.

ובאור זרוע (ח"ב הלכות אבילות סוף סי' תכא) כתב, ז"ל: ומורי רבינו אבי העזרי וכו' היה אומר הלכה למעשה, מי שנהג בציצית בחייו, יקבר בציצית ומי שלא נהג בציצית בחייו, לא יקבר בציצית. וכן עשה מעשה בעצמו וקברוהו בציצית, והיה בעל הוראות וראוי לסמוך עליו'. עכ"ל. והובא גם בהגהות אשר"י (מו"ק פ"ג סי' פ). הרי שהראבי"ה נקט כסברת הר"י, ועל פיה חילק לענין מעשה בין מי שקיים מצות ציצית למי שלא קיימה. ובעקבותיו הלך גם האור זרוע, כמבואר מסיום דבריו. וכ"כ בשבלי הלקט (הלכות שמחות סי' ח), ז"ל: ומה שנוהגין לשום חוטי ציצית בטלית של מת ואף על פי שאינו רגיל להתעטף בחייו, מצאתי בשם ר' אביגדור כהן צדק ז"ל שאינו טוב לעשות כן כי הואיל ואין עושין כן בחייהן הוא מוליך עדות שקר עליו. עכ"ל.

מעתה יש לומר, דהנה הגם שהשו"ע פסק בסתמא עפי"ד הרמב"ן שיש לקבור את המת בטלית מצוייצת, ולא חילק בין אם קיים מצות ציצית בחייו לבין אם לא קיים, מ"מ אפשר דזהו דוקא במי שבחייו היה לובש טלית, אך מי שבחייו לא לבש טלית, בזה יש את סברת הר"י שיותר לעג יהיה אם נקברנו בטלית, דהלא ללעג וקלס יחשב לו, שבחייו שהיה 'מצווה', לא ראה לנכון להדר אחר קיום מצוה זו, ואילו לאחר מותו שכבר אינו מצווה, אז לובש הוא את הציצית[11].

ועל אחת כמה וכמה באדם שלא שמר תורה ומצוות בחייו, שבזה יש לחוש לו גם לסברא ששמע רבינו תם מזקני לותי"ר[12], דהא דהאידנא לא קוברים בציצית, משום שלבישת הציצית, עדות היא שקיים את התורה בחייו, ולכן בזמננו שאין הדור ראוי לכך, אין קוברים בציצית, דמיחזי כשיקרא. עכת"ד. ומעתה יש לומר, דהגם שלדעת הרמב"ן אין חוששין לסברא זו[13], מ"מ אפשר דרק בשומרי תורה ומצוות לא חיישינן להא, אך במי שאינו שומר, כיצד נעיד בו עדות שקר שקיים את התורה, הלא ללעג וקלס ייחשב לו, ואולי אף לקיטרוג.

לכן הדעת נוטה לומר, שעדיף לקוברו בלי טלית, ולכה"פ יש להימנע מלקוברו בטלית כשירה. ובפרט לפי מה שכתב הערוך השלחן (יו"ד סי' שנא ס"ג), ז"ל: ועכשיו המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל שנושאין המת בציצית, וקודם שמניחים אותו בקבר נותקין ציצית אחת מהד' ציציותיו [וכו']. ושמעתי בבירור על שני גדולי הדור, אחד צוה אחד מתלמידיו שיקברו אותו בכל ציציותיו, ואותו תלמיד כשהגיעו להלבשת תכריכיו חש במיעיו ויצא חוץ, ואותם שהלבישוהו לא ידעו מזה ונתקו אחת מהציציות כנהוג. ותיכף נכנס אותו תלמיד והתחיל לצעוק. ואמרו הגדולים שהיו שם, שזהו אות מן השמים לבלי לשנות. והשני, כשהניחוהו בקבר עם כל הציציות, נסתבכה אחת מהציציות ביתד שבתוך הקבר וניתקה מעצמה. וראו בחוש שמן השמים גזרו כן [הראשון היה הגר"א ז"ל והשני היה החסיד מוהר"ז ז"ל מהוראדנא בעל יסוד ושורש העבודה שצוה ג"כ להניחו בכל הציציות]. עכ"ל[14].

ואם כן, באופן שהמת לא נזהר בקיום מצות ציצית, ודאי שאין לקוברו בציצית. ואף מסתבר שאין להוליכו בציצית עד הקבורה, מהטעמים הנ"ל. וגדולה מכך צידד השאילת יעב"ץ (שו"ת ח"א סי' קכד), שמי שהיה אנוס מללבוש טלית בחייו, לאחר מותו אין לקוברו בטלית. וא"כ כ"ש בענייננו שלא היה אנוס בכך, ודאי שאין לקוברו בטלית.

העולה מן האמור להלכה

לאור האמור נראה, כי אף שמנהג ארץ ישראל שלא לקבור בטלית מצוייצת, מכל מקום אין למנוע מלקבור בטלית מצוייצת את מי שמנהג אבותיו בכך, כיון שמצד עצם הנידון, כבר הורו רבים מהראשונים לקבור בטלית מצוייצת, ומקור דבריהם מסוגיות הש"ס, וכן הוא פסק השולחן ערוך. ואף שמנהג ארץ ישראל שלא לקבור בטלית מצוייצת, מכל מקום מי שמנהג אבותיו בכך, יכול הוא לסמוך על פסק השו"ע שהיה מרא דארעא דישראל. וכבר מצינו להגאון רבי צבי פסח פראנק ועוד פוסקים שהתירו לשנות מהמנהג. וכעין זה מצינו שהתירו בירושלים לשנות מהמנהג בקבורת ה'דעת סופר'. ולכן לא טוב עשו אנשי החברה קדישא שמנעו מלקבור את הנפטר בטלית מצוייצת כמנהג אבותיו, ובפרט שהדבר עלול להביא לידי מחלוקת, שעל כעין זה אמר החפץ חיים שיותר יש לחוש למניעת מחלוקת.

מיהו כל זה באדם שבחייו לבש ציצית בחייו, אך אדם שלא לבש בחייו, אין לקוברו בטלית משום 'לועג לרש', וכמבואר בכמה מהראשונים. וכן מהטעם שהביא השבלי הלקט, שאם בחייו לא לבש טלית, הלבשתו בה לאחר מותו, עדות שקר היא עליו. ואפילו במי שלא יכול היה לקיים מצות ציצית בחייו, צידד השאילת יעב"ץ שאין לקוברו בטלית. ואם כן את מי שיכול היה ללבוש טלית ולא לבש, ודאי אין מן הראוי לקוברו בטלית.

ויהי רצון שיבולע המוות לנצח, ויקיצו וירננו יחדיו כל שוכני עפר, ובמהרה אור חדש בציון יאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו.

[1] רבינו גרשום (מנחות מא ע"א ד"ה בההיא שעתא) תוספות (נדה סא ע"ב ד"ה אבל) הרשב"א (ברכות שם ד"ה דלייה) בתוספות רבינו יהודה שירליאון (ברכות יח ע"א ד"ה דלייה) [תוספות רבינו יהודה שירליאון הודפסו גם בספר 'ברכה משולשת' עמ"ס ברכות, תחת השם 'תוספות רבינו יהודה  חסיד].

[2] ואע"פ שבמסכת כלאים (פ"ט מ"ד) שנינו 'תכריכי המת וכו' אין בהם משום 'לועג לרש חרף עושהו", תירץ רבינו תם (הו"ד בתוספות נדה סא ע"ב ד"ה אבל, וברא"ש במו"ק פ"ג סי' פ), דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות, ולכן אם נקבור את המת בטלית מצוייצת יש בכך יותר לעג למת. והרא"ש (שם) הוסיף עוד, שבגד של כלאים אינו ניכר לעלמא, אך כשקוברים את המת ללא ציצית, הרי זה ניכר למלווי המת, ויש בכך 'לועג לרש' שעתה אין הוא מקיים את המצוות.

[3] וכעי"ז כתב הרמב"ן בתורת האדם (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' צט).

[4] הודפס גם בספר 'ברכה משולשת' עמ"ס ברכות, תחת השם 'תוספות רבינו יהודה  חסיד'.

[5] הרשב"א שם ביאר, ששמואל שאמר שמטילין ציצית בבגדי המת, הרי הוא 'לשיטתו' במה שסובר (שבת קנא ע"ב) שהמצוות אינן בטילות לעתיד לבוא [בגמרא שם איתא: 'דאמר שמואל, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד' וכו', ומהרשב"א מבואר שגרס 'לעתיד לבוא' ולא 'לימות המשיח'. ודו"ק.], אך אנן דקי"ל כרבי יוחנן (נדה סא:) שהמצוות בטילות לעתיד לבוא, אין אנו מטילין ציציות בטלית המתים, ולכן חשש רבי חייא ללועג לרש. וכוונת הרשב"א מבוארת עפמש"כ במקומות אחרים (נדה סא ע"ב ד"ה זאת אומרת, וכן בספרו 'מאמרי אמונה' מאמר ב פ"א אות יא. וכן בפירושי האגדות להרשב"א ברכות יב ע"ב) שהנידון האם המצוות בטילות 'לעתיד לבוא', אין הכוונה לתחיית המתים, שכן לזמן תחיית המתים כו"ע מודו דהמצוות נוהגות, אלא 'לעתיד לבוא' היינו לאחר מיתת האדם, שלדעת שמואל מת חייב במצוות. עכת"ד. וז"ל הרשב"א בחידושיו על מסכת נדה (שם): 'זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא. ונראה לי 'לעתיד לבוא' משעה שמת קאמר, ולומר שאין החי מצווה על המת' וכו', עכ"ל, עיי"ש. וביתר ביאור כתב בספרו 'מאמרי אמונה' (שם), ז"ל: 'ו'מצוות בטילות לעתיד לבוא', ביאורו, לאחר המוות ממש. רצונו לומר, שהמתים בעודן מתים פטורים מן המצוות. והוא שהביאו שם ראיה ממה שכתוב 'במתים חפשי', – 'כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות. ואם תשאל, אם בעודנו מת, איך חלק ר' אמי ואמר שאינו פטור, והמת אינו בן מצוה. דע כי לדעת ר' אמי המת כתינוק שלא הגיע לכלל מצות מצד עצמו [וכו'], ועם כל זה אנו מוזהרים עליו שלא להאכילו', וכו', עיי"ש. וכן הוא בפירושי האגדות להרשב"א  (שם). וכן דעת הר"ן (נדה סא: ד"ה זאת אומרת) והריב"ש (שו"ת סי' קכד), וכן הביא בפירוש הרשב"ץ עמ"ס ברכות (יח ע"א ד"ה ויש אומרין) בשם 'יש אומרים' ובשם הרשב"א.

[6] וכן נקט הבעה"מ (סוף מו"ק) שכוונת אבא שאול היתה שיקברוהו בלא ציצית.

[7] כן הסיק הרשב"א (ברכות יח ע"א ד"ה דלייה) וכן הביא האור זרוע (ח"ב הלכות אבילות סוף סי' תכא) בשם רבינו יהודה בר יצחק, שהוא התוספות רבינו יהודה שירליאון.

[8] וראה במלחמות ה' על הרי"ף (סוף מס' מו"ק), שגם שם כתב כן הרמב"ן בקצרה. וכן פסק גם בספר האשכול (הלכות ציצית, דף פו ע"ב מדפי הספר). ובמאירי (ברכות יח ע"א) כתב, ז"ל: 'והרבה רבנים ראינו שמצוים לקברם בטלית מצוייצת שלהם בלא שום פקפוק, ואף לגדולי קדמונינו אשר בנרבונאה שמענוה כן'. עכ"ל. ורבינו פרץ בהגהותיו לסמ"ק (מצוה לא) כתב, ז"ל: ומעשה היה לפני ה"ר טוביה כשנפטר ר' יצחק ב"ר אברהם וצוה לקברו בטליתו מצוייצת, והיו שם מקצת גדולי צרפת כמו רבינו שמשון בעל התוספות והרבה גדולים ולא אמרו לו דבר, אך לא היה נראה לר' יעקב מפרובינץ וחלק על רבינו טוביה, עד שבא תלמיד א' מתלמידי רבי יצחק בר אברהם והעיד שרבינו יצחק בר אברהם אמר בחייו בשעה שהיה מלמד עניני ציצית לתלמידיו הלואי הייתי יודע יום מותי והייתי מצוה שיקברוני בטלית מצוייצת כהלכתה. מיד צוה רבינו טוביה לקברו בטלית מצוייצת ולא היה אדם מערער על הדבר'. עכ"ל. וכן הביא בספר תשב"ץ קטן (אות תמא).

[9] ובספר גשר החיים (ח"ב פי"ד), מובא חלופת מכתבים ארוכה בין הגשר החיים לבין רבי שלמה גלויברמן.

[10] אפשר שכוונתו להסתמך על דברי הב"ח (יו"ד סי' שנא), שסמך את שני ידיו על פסק השו"ע, ז"ל: ובהגהות שלחן ערוך (ס"ב) כתב 'ונהגו לקברו בציציות אך שפוסלין הציציות תחלה' וכו'. ולפענ"ד נראה שאין לפסלן, כי כך היא דעת רוב הגאונים, רוב מנין ורוב בנין, וכן עשה רבינו טוביה מעשה כשנפטר רבינו יצחק ברבי אברהם בפני רבי שמשון בעל התוספות והרבה גדולים כמו שכתוב בהגהות סמ"ק (ס"ק כז) לשם. ונראה עוד דגם רבינו גרשום שאמר קודם פטירתו ציצית חוץ כך היתה דעתו שלא יהיו תוחבין הציצית תוך הכנפות כדי שיהיו מכוסות, אלא יניחום לחוץ שיהא מלובש בציצית כאשר היה מלובש בחייו בציצית כך יהא אחר מיתתו, ופירוש זה מתקבל יותר משני הפירושים שכתב רבינו', וכו'. עכ"ל.

[11] ואולי כעת, בבואו עלי קבר, וציציתו בבגדו, אף מעורר עליו בזה את מידת הדין, על שבחייו לא חמד את יפי המצוה ושכרה. וזאת ע"פ מה שכתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג' אות כב), ז"ל: 'וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות מא ע"א) כי ענוש יענש לעיתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יפי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו, ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו'. עכ"ל. ואף שהרא"ש במו"ק (פ"ג סי' פ) נקט שדברי הגמרא במנחות נאמרו רק על זמן הגמרא שדרכם היה להתעטף בסדינים החייבים בציצית, משא"כ האידנא שאין רגילות ללבוש בגד החייב בציצית, אין תביעה על מי שלא מהדר לקנות בגד מיוחד עבור קיום מצות ציצית. מכל מקום, גם לפי סברא זו, כתב בתוספות רבינו יהודה שירליאון (ברכות יח ע"א ד"ה דלייה) שנכון לקנות טלית ולברך עליה, ואם כן עדיין שייכא קצת סברת רבנו יונה.

[12] כמובא בתוספות (ברכות יח ע"א ד"ה למחר) וברא"ש (מו"ק פ"ג סי' פ).

[13] וכן התוספות בברכות (יח ע"א ד"ה למחר) פקפקו בסברא זו, דלפי סברא זו קשה, כיצד אנו לובשים ציצית בעודנו בחיים, והלא בזה אנו מעידים בעצמנו ששומרים את כל התורה, ומיחזי כשיקרא. אכן בדעת חכמי לותי"ר ביאר המלא הרועים (ברכות שם), דעל בני אדם החיים לא שייכא סברא זו, דהא מצווים ועושים הם, וכיצד יבטלו מצותם מחמת המיחזי כשיקרא. משא"כ אצל המתים שאינם מצווים במצוות, ודאי שייכא סברא זו דמיחזי כשיקרא. והוסיף עוד, דאפשר שכל סברא זו דהוי כעדות ששמר את כל התורה, היינו רק במתים שאינם מחויבים במצוה, אך החיים שחייבים במצוה, אין בקיום המצוה עדות לקיום כל התורה, אלא רק עדות שעתה מקיימים הם את מצות ציצית.

[14] וראה באריכות בספר עליות אליהו (עמ' קיג [בדפוס שנת תשמ"ט], אות קיט).