לפני סוף התפילה, יש נוהגים לומר, כך ראיתי בסידורים, פסוק שמתחיל באות הראשונה של השם שלהם ומסתיים באות האחרונה, או פסוק שיש בו את שמו של האדם. (יתקן אותי הרב אם אני טועה)
אם יש לי פסוק כזה האם אני יוכל לומר אותו גם אם אין לי אותו כתוב על ידי, או שאסור כי זה דברים שבכתב שאסור לאומרם על פה?
תשובה:
שלום רב
המנהג הוא שאומרים בעל פה [למי יש את הפסוק לפניו…] וסומכים על כך שפסוק ששגור היטב בפה מותר לומר בעל פה.
מקורות:
באופן עקרוני, הכלל הוא שדברים שאינם שגורים בפי כל אדם, אסור לומר בעל פה גם אם הם שגורים בפי האומר, ראה מגן אברהם ריש סי' מט ומשנה ברורה שם ס"ק ד, ושלא כדעת הב"ח שם שהתיר זאת. אמנם החיד"א בס' קשר גודל סי' ו אות ט פסק כדעת הב"ח. אולם, בשעת הדחק נהגו להקל בזה כדעת הב"ח כאשר יש צירופים נוספים להקל, נציין בקצרה: תוספות בתמורה יד ב כתבו שהאיסור הוא רק כשבא להוציא אחרים ידי חובה ולא כשקורא לעצמו [אין הלכה כך, אבל צירוף יש כאן], בשו"ת חוות יאיר סי' קעה מתיר כשהכוונה היא לשירות ותשבחות לפני הקב"ה, וסבר שהאיסור הוא רק בדרך של לימוד, והובא במשנה ברורה שם וציין שניתן לסמוך על כך בשעת הדחק, ובס' שפתי שושנים פרק ו כתב שעל זה סמכו כשאומרים פסוקים לשמירה! יש קולות נוספות אבל הן אינן רלוונטיות לדוגמה שלך.
