קמצא ובר קמצא

אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו (גיטין נו,א).

ענוותנותו של רבי זכריה

המהר"ץ חיות מקשה מה שייך כאן לשון ענוה, היה לו לומר חסידותו או צדקותו, ולא לשון ענוותנותו. וע"ש שכתב דבאמת מעיקר הדין היה מותר להרוג את הרודף והיה מותר גם להקריב אלא שהוא חשש שהוא אינו ראוי לעשות דבר כזה.

אפשר להסביר יותר על פי מה שכתב בסמ"ק, מובא בשמירת הלשון שער התבונה סי' יז דאפילו אלו שמצוה להורגן כמו הרודף אחר הזכור ואחר נערה המאורסה ואחר חבירו להורגו זה שהורגן צריך ליזהר אחר כך מאבק שלהם, כי אם ח"ו יכשל ההורגם בעבירה כיוצא בהם יחשב לו אותו הנהרג לדם נקי, וראיה מיהוא שנענש בדמי בית אחאב אף שציוה לו הנביא בשם ד' להורגם לפי שנכשל בעבירה של בית אחאב. והיינו שצריך שכל מחשבת ההורג תהיה לשם שמים, ואם הוא אינו נקי מעבירה יש לחשוש שזה אינו לשם שמים. ובזה חשש רבי זכריה שחסר לו בלשם שמים, והוא אינו מספיק נקי ולכן לא התיר להורגו.

מפני מה לא הותר להורגו מדין רודף 

ונקדים מה דאמרה הגמ' ביומא דף פה ע"א "וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך כו', נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת". והקשה בגבורת ארי שם, מה הדמיון של הגמ' מדין רודף דניתן להצילו בנפשו, דהוא הדין פיקוח נפש דוחה את השבת, והרי רודף הותר דמו, ונתחייב על רדיפתו מיתה ולכן מותר להורגו, אך מנין שמותר לחלל שבת בשביל פיקוח נפש.

ואשר מוכח מזה לכאורה, דרודף באמת אין עליו חיוב מיתה, אלא שמותר להורגו משום דין הצלת נפשות שדוחה את איסור רציחה, אלא שכל רציחה לא הותרה משום הצלת נפשות, דאמרינן מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא סומק טפי, אך ברודף נאמר דין שלא אזלינן בתר האי סברא, ואמרינן דבאמת דמא דידך סומק טפי וממילא מותר להורגו. וכן מבאר הקובץ שיעורים פסחים אות ד'.

אמנם הקשה על זה בקובץ שיעורים שם מדברי הכסף משנה פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ה, על מה שפסק הרמב"ם שם "אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסור נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי  יתנו אותו להם, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". והביא הכסף משנה שיש בזה פלוגתא בירושלמי, רבי יוחנן סובר דאף אם אינו חייב מיתה, ביחדוהו מותר למוסרו, וריש לקיש סבר דרק בחייב מיתה כשבע בן בכרי, וכמו שכתב הרמב"ם.

והקשה הכסף משנה מה הסברא לומר שביחדוהו לא למסור ויהרגו כולם, והרי מוטב שימסרו, כי הוא יהרג בלאו הכי אחר כך, מאשר שיהרגו כולם.

וכתב הכסף משנה "ואפשר לומר דסבירא ליה לריש לקיש שמה שאמרו דבשפיכות דמים סברא הוא, אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין הכי נמי, דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור".

וקשה, דלפי דברי הכסף משנה דברציחה לא אמרינן יהרג ואל יעבור [גם לולי הטעם של מאי חזית], אם כן מאי טעמא דמותר להרוג את הרודף, ועל כרחך דרודף הותר דמו והתחייב מיתה, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה, דמה מוכיחה הגמרא ביומא מדינא דרודף דפיקוח נפש דוחה שבת, והרי שאני רודף דהותר דמו.

ועל כרחך צריך לומר דהך מילתא תליא בפלוגתא, דרבי יוחנן דסבירא ליה דביחדוהו מותר למסור, הוא סבירא ליה באמת דטעמא דיהרג ואל יעבור ברציחה הוא רק מטעם מאי חזית, ולפי זה ניתן להסביר דרודף באמת לא הותר דמו, אלא שמותר להורגו משום דגלי קרא דלא אמרינן בו מאי חזית. אמנם לריש לקיש דסבירא ליה דאף ביחדוהו אסור למסור, על כרחך דיש טעם אחר להא דברציחה יהרג ואל יעבור, ולא רק מטעם דמאי חזית, ולפי דברי ריש לקיש על כרחך דמה דמותר להרוג את הרודף הוא מטעם דהותר דמו. ומדברי ר"ל?? ביומא דיליף דמותר לחלל שבת במקום פיקוח נפש מדינא דבא במחתרת, יש אכן ראיה דס"ל כרי"ח, וצ"ל דר"ל ס"ל כתנאים אחרים שיש לו הוכחה דסברי דדינא דרודף הוא מטעם דחייב מיתה.

על פי הדברים האלה י"ל דהך מילתא אי בהורג על ידי גרמא יש לו דין רודף תליא בפלוגתא, דלרבי יוחנן שהטעם שמותר להרוג רודף הוא משום הצלת נפשות, הרי שגם ברודף על ידי גרמא מותר להרוג, משום שגם בזה יש ענין של הצלת נפשות, אך לריש לקיש דדינא דרודף הוא משום שהוא חייב מיתה, י"ל דאין זה אלא ברודף על ידי מעשה, אך לא ברודף על ידי גרמא, והא דמבואר בגמ' דהורגים את המוסר אין זה אלא כשיטת רבי יוחנן ולא כשיטת ריש לקיש. [ואמנם לדעת הרמב"ם אין הדברים עולים לפי ההלכה, שהרי פסק כריש לקיש לגבי יחדוהו, ופסק שהורגים את המוסר, אך יש לקיים את הדברים לשיטת הרי"ף שלא הביא הא דהורגים את המוסר, ועי' ים של שלמה, וכן בהא דיחדוהו, כמדומה דלא כו"ע פסקי כהרמב"ם].

והנה עיקר דברי הסמ"ק שההורג את הרודף צריך להיות נקי, אתי שפיר רק אי נימא דזה מדין עונש, שאז שייך לומר שהמעניש צריך להיות ראוי לכך, אך אם נאמר שזה מדין הצלה ופיקוח נפש, מאי נ"מ אם הוא ראוי או לא. וגם מה ההוכחה מיהוא, דשם הוה בגדר עונש. וראה בספר עמודי גולה על הסמ"ק (עמוד רי) שמעיר בזה.

ולפי מה שביארנו יש בזה באמת מחלוקת תנאים ואמוראים, ובאמת שיטת רבי זכריה שזה בגדר עונש. אך י"ל דרבי יוחנן פליג עליו משום דסבירא ליה דזה בגדר הצלה כמו שהוכחנו. (אך באמת יותר נראה שרבי יוחנן בא לומר שרבי זכריה לא היה צריך להיות עניו כל כך).

בחידושי בבא קמא ביארנו בהא דמבואר שם דף קיז, א דמוסר יש לו דין רודף, ומוכח מזה דההורג על ידי גרמא גם כן יש לו דין רודף, וי"ל דזה תליא בפלוגתא, דלרבי יוחנן שהטעם שמותר להרוג רודף הוא משום הצלת נפשות, הרי שגם ברודף על ידי גרמא מותר להרוג, משום שגם בזה יש ענין של הצלת נפשות, אך לריש לקיש דדינא דרודף הוא משום שהוא חייב מיתה, י"ל דאין זה אלא ברודף על ידי מעשה, אך לא ברודף על ידי גרמא, והא דמבואר בגמ' דהורגים את המוסר אין זה אלא כשיטת רבי יוחנן ולא כשיטת ריש לקיש. [ואמנם לדעת הרמב"ם אין הדברים עולים לפי ההלכה, שהרי פסק כריש לקיש לגבי יחדוהו, ופסק שהורגים את המוסר, אך יש לקיים את הדברים לשיטת הרי"ף שלא הביא הא דהורגים את המוסר, ועי' ים של שלמה, וכן בהא דיחדוהו, כמדומה דלא כו"ע פסקי כהרמב"ם. וראה שם שיישבנו כמה קושיות בענין לפי זה].

ועל פי הדברים הנ"ל אפשר לומר ביאור בגמ' ב"ק קיז, דאיתא שם מעשה דרב כהנא הרג רודף, ואמר ליה רב "קום סק לארעא דישראל [שלא יהרגוהו היוונים] וקביל עלך דלא תיקשי לרבי יוחנן שבע שנין". וע"ש בסוגיא שמבואר דלר"ל הוא הקשה ולר' יוחנן לא הקשה, וצריך ביאור בטעם הדבר שציווה עליו לא להקשות לריו"ח. ועיי' מהרש"א בח"א שביאר דהוצרך לכפרה משום שהורה הלכה בפני רבו, וזה על פי הסוברים שבאמת היה מותר להורגו. אך לדעת הרי"ף שלהלכה אסור להורגו, י"ל שרב סבר שאסור להורגו, ואמר לו שלא יקשה לרבי יוחנן, כיון שלדעת רבי יוחנן מותר להורגו, ולא רצה רב שישמע מרבי יוחנן שעשה כשורה.

מפני מה לא הקריבו את הקרבן משום פיקוח נפש

והנה הקשה הקובץ הערות יבמות [מט, ז] למה הוצרך רבי זכריה בן אבקולס לומר להם יאמרו בעלי מומין קרבין ולא אמר להם במקרה זה יש איסור להקריב בעלי מומין. ומתרץ שעכשיו היה מותר לעבור על הלאו משום פיקוח נפש, ואמר להם שפיקוח נפש עושה שאין כלל איסור במקרה זה, אבל יאמרו בעלי מומין קרבין באפן שליכא פיקוח נפש, ואז יעברו איסור במקום שלא יהיה ההיתר של פיקוח נפש. ומקשה הקובץ הערות שגם האיסור הזה שגורם תקלה לדורות יהיה נדחה מפני פיקוח נפש.

ונראה בזה על פי דברי הים של שלמה [ב"ק פ"ד סי' ט] שמתקשה בהא דאיתא דף לח דשלחו מלכות הרשעה למדונו תורתכם ולימדו אותם דשור של ישראל שנגח של עכו"ם פטור ואיפכא חייב, והקשה המהרש"ל איך לא חששו לפיקוח נפש על ידי זה, שימצאו העכו"ם עילה להתנפל על ישראל, והיה להם לומר או בשניהם חייב או בשניהם פטור.

וז"ל המהרש"ל גם שמעינן מהאי ברייתא דאסור לשנות דברי תורה, אף כי הסכנה. וחייב למסור עצמו עליה, דלפי חד שינוי דתו' (ד"ה קראו) שמלכות הרשעה גזרה עליהם. ולמה לא ייראו חכמים שתעליל מלכות הרשעה עליהם. הלא לא תמצא דבר קשה כזה לומר בפני האומות שאנחנו פטורין מהיזיקן, והם חייבים. וכי לא היה ראוי לחוש ח"ו לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה. בפרט מלכות הרשעה, שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו. וא"כ היה להם לשנות, או שניהם חייבים, או שניהם פטורין. אלא ש"מ שמחויבים אנו למסור על קידוש השם. ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה. ומסתמא איירי כגון שהשרים שאלו בפרטים על כל דין ודין, שור של ישראל שנגח לשל נכרי, ושל נכרי שנגח לשל ישראל. ועל כן השיבו האמת על קדושת השם. כי לא היה יכולת בידם לשמט את עצמם מדין זה. והא דאיתא בפ"ק דמגילה (ט ע"א) מעשה בתלמי שכינס ע"ב זקינים וכו', ושינו התורה. התם מן שמיא הוא דאסכימו בהדייהו, וכעין רוח הקודש היה. וכן איתא התם, נתן הקב"ה [בלב] כל אחד כו', והוה על פי הדיבור. ועוד, התם לא שינו שום דבר ממשמעותו, אלא שינו הלשון, דלא יהפכו למינות. וכמו ששינו כך הוא כוונת המקרא כפשוטו. אבל לומר על הפטור חייב, או להיפך, היה ככופר בתורת משה. מה לי דיבור אחד מה לי כל התורה, כדאיתא בפ' ג' דיומא (ל"ח ע"ב) אמר רב, כל השוכח דבר אחד מכל תלמודו גורם גלות לבניו. שנאמר (הושע ד, ז') ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. אלמא דדבר אחד מתורה הוא נקרא תורת ה':

על פי יסוד זה שלשנות מדברי תורה אסור גם במקום סכנה אתי שפיר שרבי זכריה אמר יאמרו בעלי מומין קריבין, כלומר שיש חשש שישנו מדברי תורה.

הכותב:

הרב מאיר יהושע קצנלנבוגן