"אלה הדברים אשר דבר משה… בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א', א').
לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל. (רש"י, שם)
"ויהי בארבעים שנה…מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר: ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי (ד')…" (רש"י פסוק ג')
דברי רש"י בהשקפה ראשונה נראים תמוהים עד מאוד, כפי שכבר תמהו בעלי התוס' בספרם "מושב זקנים"[א], אם חשש משה לכבודם של ישראל ולכן הזכיר את חטאיהם רק ברמיזה, א"כ מדוע כמה פסוקים להלן לא חסך הכתוב והזכיר בפירוט את חטאיהם: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו…ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה'…ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" וכו'. ואמנם, מכח קושיה זו חלקו בעלי התוס' על פירושו של רש"י וביארו שאין זו תוכחה אלא רק ציין הפסוק היכן היו, בזמן שביאר להם משה את התורה. ברם, מצווה עלינו ליישב את דברי רש"י.
יתרה מזו, התקשו המפרשים על דברי הספרי המובאים ברש"י שהטעם שלא יוכיח אדם את חברו אלא סמוך למיתתו כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, והלא גמ' מפורשת היא במסכת בבא מציעא (דף ל"א.) "הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים". ואם פחד יעקב שמא ראובן ילך וידבק בעשו מחמת התוכחה, כיצד מצווה התורה הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים.
בספר "דברי שאול" (מאת הג"ר יוסף שאול נאטאנזון זצ"ל בעל שו"ת שואל ומשיב) ביאר ששני מיני תוכחות הן, יש שאדם מוכיח את חברו על מעשה רע שעשה ומזכיר לו את אותו חטא וכוונתו שישוב בתשובה על חטאו ואל ישוב לכסלו. תוכחה מעין זו אינה עריבה כלל לאוזניו של מקבל התוכחה, שכן בזה נחשף קלונו ושפלו ויהיה לו קשה מאוד להודות על מעשהו הרע.
אך יש תוכחה אחרת, כשהאדם מבחין בחברו שצועד הוא בדרך עקלקלה, ובמקום לצעוד בדרך המלך המאירה, עולה הוא על מכשולים ודרכו היא דרך חתחתים, חטאים ועבירות. או אז פונה הוא אליו ומשוחח עימו בעקיפין על הדרך הישרה שידבק בה האדם ועל מעשיהם המופלאים של גדולי עולם וזיו פניהם המבהיק מתוך אור מעשיהם הטובים, ואין מזכיר הוא כלל את מעשיו המעוותים של בן שיחו אלא רק מאיר לו את אותם מעשים נכונים שיש לאחוז ולדבוק בהם מכאן ולהבא.
תוכחה מעין זו אינה פוגעת כלל בחברו שכן אין היא מגלה את מעשיו השפלים ומבזה אותם, אלא רק מוכיחה ומאירה לו את דרך האמת. על תוכחה זו אמרה התורה הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים, וכפי שהוסיפה התורה מיד ואמרה ולא "תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, י"ז) ודרשו חז"ל במסכת ערכין (דף ט"ז:) שלא תלבין פניו ברבים[ב]. תוכחה זו יש בכוחה להשיב את החוטא מדרכו הרעה אל שביל הזהב.[ג]
ברם, גם אופן התוכחה הראשון נצרך. על מנת שיוכל 'מקבל התוכחה' לתקן את אשר כבר עיוות וקלקל יש חובה להעיר לו על מעשהו הרע. אמנם, תוכחה זו עלולה לפגוע ושלא להשמע ועל כן עליה להאמר רק סמוך למיתה במעמד בו אפופים רגשות אמת, שהדברים יוכלו יותר להתקבל. ולכן יעקב אבינו לא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתתו וכפי שאמר לראובן בנו, שהסיבה שנמנע מלהוכיחו עד עתה הייתה משום שפחד שמא יפגע מהתוכחה ויניחנו וילך לעשו הרשע. וממנו למד משה רבנו ולא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתתו, כדי שלא יהיה צריך להוכיח ולחזור ולהוכיח. תוכחה זו שעלולה להעליב אין לחזור עליה, די לאמרה פעם אחת ברגע של אמת.
ולפ"ז יש להוסיף ולומר שגם עתה לפני מותו ידע משה שעלולה תוכחתו להעליב או לפגוע בישראל ולכן גם באמירתה הקפיד מאוד שתשמע בדרך כבוד, ולכן פתח בלשון רמז בלבד וציין כביכול את המקומות שהיו שם אך מרמזים הם על מעשיהם הרעים, וכפי שביאר המהר"ל ב"גור אריה" שמפני כבודן של ישראל לא רצה משה לפתוח את החומש בגנותם ובמעשיהם הרעים ולכן ציין זאת רק בדרך רמז.
אחר שכבר ראו ישראל את הזהירות היתרה של משה רבנו בכבודם, כבר נפתח ליבם ויכלו לקבל את דברי התוכחה בשלמותם. וא"כ זו הסיבה שפתח משה את תוכחתו בדרך רמז, בברכות לעם ובהקפדה על כבודם ואח"כ פרט בשלימות את מעשיהם על מנת שיוכלו לזכות ולשוב בתשובה מאותם מעשים רעים ולתקן את אשר עיוותו[ד].
לא בכדי נאמר על תוכחה זו של משה במדרש הגדול: "אמר הקב"ה לישראל: חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברות." ועל זה מביא הילקוט שמעוני את הדברים שמובאים גם בגמ' בערכין דף ט"ז "אמר ר' טרפון העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח…אמר רבי עקיבא העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחין."
והנה ה'דברי שאול' כיוון בחילוק זה שישנם ב' סוגי תוכחות לדברי ה"מושב זקנים" מבעלי התוס' וז"ל: "וא"ת והא קתני התם במסכת ב"מ הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים. וי"ל דהתם ר"ל שאם אדם רואה את חבירו שרוצה לעשות עבירה חייב להוכיחו אפילו ק' פעמים עד שיזהירנו שלא יעשה עבירה, אבל הכא בעי למימר אין מוכיחין את האדם שלא יהא מוכיחו וכו', ר"ל שאין לו לאדם להזכיר לחבירו עבירות שעשה, כגון שיאמר לו עברת כך וכך עבירות אלא סמוך למיתה כדי שלא יתבייש ממנו, ובזה אין הקפדה אם לא יוכיחנו יותר במה שכבר נעשה" עכ"ל.
[א]ספר זה יצא לראשונה לאור מכ"י ששון בשנת התשי"ט והוא קובץ פירושי רבותינו בעלי התוס' ז"ל.
[ב] לשון הגמ': "מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחיב להוכיחו, שנאמר "הוכח תוכיח", הוכיחו ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו, תלמוד לומר לא תשא עליו חטא" .
[ג] לכאורה היה מקום להקשות על יסוד זה מדברי הגמ' בערכין שם שנחלקו בה אמוראים עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד נזיפה, וכבר נחלקו בזה תנאים: ר"א אומר עד הכאה ר' יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה. וא"כ מבואר שגם אם התוכחה מביאה את חברו לידי הכאה או קללה וכו' יש חובה להוכיחו?
אך נראה שלא קשה כלל, שכן יש להבדיל בין תוכחה הפוגעת ומעליבה את חברו שאסורה, לבין תוכחה שאינה פוגעת כלל אך דורשת לתקן את המעוות ולעלות על דרך נכונה, ואמנם יש במילוי דרישה זו מעט קושי, אך אין בהצבת דרישה זו פגיעה בכבודו של החבר ועל כן מצווה עלינו להוכיחו בנעימות ובכבוד אפילו מאה פעמים, אך אם נראה שהדברים כבר לא משפיעים עליו אלא מרגיזים אותו ומביאים אותו לידי פעולות קיצוניות כגון הכאה או נזיפה או קללה פטורים אנו ממצווה זו.
[ד] הדברי שאול עצמו תירץ על שאלה זו באופן אחר שמה שפתח הכתוב בציון המקומות בדרך רמז, היה זה כדרך מחברי הספרים שמציינים בתחילת דבריהם בקצרה על מה יסוב ספרם ואח"כ מפרטים את העניין בשלימות.
