פרשת נשא – "מפני מה הקב"ה נושא פנים לעם ישראל"

"וידבר ה' אל משה…דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל…יברכך ה' וישמרך וגו'. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"  (במדבר ו', כ"ו)

 

במסכת ברכות (דף כ' ע"ב) מובא: "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים וגו', והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך. אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.

כבר תמהו המפרשים מה המעלה הגדולה בחומרא זו שהחמירו ישראל לברך ברכת המזון על כזית או כביצה למרות שהשיעור המחייב ברכה מהתורה הוא כדי שביעה, שבזכות חומרא זכו שה' ישא להם פנים, ובמה התייחדה יותר מכל התרי"ג מצוות שמקיימים?

עוד יש להבין הלא לשונם הקדושה של חז"ל מדוייקת ללא מילה חסרה או מיותרת וא"כ עלינו לדייק את לשון את לשון הגמרא "והם מדקדקים על עצמם" – לכאורה מילים אלו מיותרות שהרי היה די שיהא כתוב "והם מחמירים עד כזית ועד כביצה"?

בספר 'קהלת יצחק' כתב ששמע בשם הגאון ר' חיים מוואלאזין זצ"ל שחז"ל רמזו לנו במילים אלו את המעלה הגדולה בחומרא זו, שהרי מדין התורה חיוב ברכת המזון הוא בשיעור של כדי שביעה ועם ישראל החמירו לברך כבר בשיעור כזית או כביצה, וא"כ היה מקום לחשוב שמפאת חומרא זו פתחו לעצמם פתח להקל במתנות עניים שכיון שמחשיבים שיעור מועט של כזית או כביצה לשיעור סעודה המחייבת ברכת המזון, א"כ יחשיבו זאת גם כשיעור סעודה המגיעה לעני ולא יתנו לעני יותר מכזית או כביצה.

על כן מדגישה הגמרא שאין הדבר כן, וכל מה שהחמירו ישראל אינו אלא לעצמם, אבל לא גרעו מהנהגתם לתת לעני שיעור סעודה חשובה. (כמובא במסכת פאה פ"ח מ"ז שיעור הסעודה שיש לתת לעני).

הנהגה זו של דקדוק ההלכה במצוות שבין אדם למקום ועם זאת לא לגרוע מהמצוות שבין אדם לחברו, הנתינה בנדיבות הלב וההתמסרות לחסד עם הזולת היא הנהגת התפארת המקדשת את השם ברבים. אדם הנוהג כך, עמל בתורה ומדקדק בהלכה במצווה קלה כבחמורה ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות עליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר".

מעתה מובן שהנהגה זו של עם ישראל שהחמירו על עצמם בברכת המזון ועם כל זאת לא גרעו כלל ממתנותיהם לעניים היא ההנהגה המפוארת שבזכותה נושא להם הקב"ה פנים.

לא בכדי, בסדר הפרשיות קוראים פרשת נשא בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה, בו ירד משה רבנו ע"ה עם לוחות הברית וקיבלנו את התורה. אותו יסוד שבזכותו זוכים ישראל לנשיאות פנים רמוז בצורתם של לוחות הברית ((הדברים הורחבו בפרשת עקב כאן.)):

בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, כ"ב) נאמר שאחת המתנות שאליעזר עבד אברהם נתן לרבקה היו שני צמידים, ופירש רש"י: שני צמידים – רמז לשני לוחות מצומדות". מדברי רש"י עולה שמחד גיסא, היה עניין מיוחד שיהיו שני לוחות הברית, ומאידך גיסא שאותם שני לוחות יהיו צמודים. וכאן מתעוררת השאלה, אם יש עניין שיהיו הלוחות צמודים א"כ מדוע לא נכתבו כבר על לוח אחד, ואם יש צורך לכותבם על שני לוחות מדוע צריכים הם להיות צמודים.

נראה שהתורה רמזה לנו כאן לימוד גדול.

אלא, בחזקוני בפרשת יתרו (כ', י"ב) מבואר שחמש הדברות הראשונות הן מצוות שבין אדם למקום ואילו חמש הדברות האחרונות הן מצוות שבין אדם לחברו. באה התורה ולימדה אותנו ששני הלוחות צריכים להיות שווים ללמדנו שעבודת ה' צריכה להיות מושלמת בשני המישורים הללו. וזוהי הסיבה שנתן אליעזר לרבקה שני צמידים רמז לשני לוחות הברית המצומדים, ללמדנו שאמנם שני תחומי עבודה הם, התחום של המצוות שבין אדם למקום והתחום של המצוות שבין אדם לחברו, ולכן לוחות הברית מחולקים לשניים. אולם, העבודה בשני תחומים אלו חייבת להיות צמודה ובהרמוניה אחת ולכן חייבים לוחות הברית להיות צמודים.

נמצינו למדים שזכות זו שעם ישראל מחמירים על עצמם ועם זאת פותחים ליבם ונותנים ביד רחבה לעני, היא המעוררת את נשיאת הפנים ולימוד זכות על ישראל. וכפי שגילו לנו חז"ל בכמה מקומות שאדם שמתוחה עליו מידת הדין, שולח לו הקב"ה עני על מנת שירחם עליו ויתן לו צדקה ובכך יעורר האדם גם על עצמו את מידת הרחמים.

***

בכנס ל'רפואה והלכה' שנערך במרכז הארץ לרופאים ואחיות מכל שכבות האוכלוסיה, נכחו כחמש מאות רופאים, אחיות ואנשים המתעסקים בתחום הרפואי.

סיפר אחד הרבנים המרצים, שקודם שנשא את דבריו עלתה אחות לבימת הנואמים ושטחה בפני המשתתפים את צרותיה. לפני כעשרים וחמש שנה נולד לה בנה – בועז. כתינוק אובחנה אצלו בעיה רפואית קשה שמחמתה התפתחות המוח שלו איטית ביותר, כך שעל אף היותו בן עשרים וחמש, עדיין מוחו ברמה של תינוק בן שישה חודשים. וכך תיארה האשה את סדר יומה וקושי החיים שלה ושל בעלה.

הדבר עורר גלים של חמלה בקרב הציבור, והרב שהוזמן לדבר אחריה, חש שמחובתו להתייחס לדבריה ולנחמה.

ובעלותו לבימה רחשו שפתיו תחינה לריבון העולמים שישים בפיו את המילים הנכונות ברגע זה.

וכך פתח ואמר: "שמו של בנך הוא בועז". במגילת רות מסופר שאחר שרות המואביה חזרה ביחד עם חמותה נעמי לארץ ישראל בחוסר כל, הלכה היא לאסוף את מתנות העניים (לקט, שכחה ופאה) שהשאירו העשירים בשדותיהם. והקב"ה זימן לה את השדה של בועז ושם הלכה ללקט.

וכשחזרה וסיפרה לחמותה אמרה לה: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז" (רות ב, י"ט) ולכאורה דברי רות תמוהים מאוד, מדוע אומרת שהיא עשתה עם בועז וכי היא עשתה עמו, והלא  בועז עשה עימה, הוא זה שפירנס אותה ונתן לה להכנס לשדהו?

אלא, לומדים מכאן חכמינו זכרונם לברכה יסוד עצום "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (ויקרא רבה ל"ד, ט). רות רמזה לחמותה שבהרבה טובות זיכתה את בועז בזכות הצדקה שעשה עימה.

סיים הרב ואמר לאותה אשה: "בזכות בועז שלך, את ובעלך וכל הסובבים נדרשים לעשות מעשי חסד גדולים ועצומים, הממלאים את העולם בשפע של רחמים ומי יודע כמה אלפי ילדים בריאים חיים בזכות הבועז שלך, וכמה חיילים חוזרים לביתם בריאים ושלמים ללא פגע בזכות בועז שלך"

"חיי החסד שלך עם בנך היקר מביאים שפע של רחמים, חסד וחיים לכל כלל ישראל"…

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל