לתרומות לחץ כאן

פרשת עקב – שני לוחות הברית

"ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים…" (דברים ט', י')

 

לוחת כתיב, ששתיהן שוות (רש"י)

 

ברש"י מבואר שהתורה באה להדגיש וללמד ששני לוחות הברית היו שווים, ועל כן כתבה את המילה לוחת באופן שחסרה האות ו'. והדברים דורשים ביאור רב, מה באה התורה ללמדנו בכך ששני הלוחות היו שווים, והלא הלוחות ניתנו מאת ה' ואין ידיעה זו נוגעת לבנייתם וכדו', אלא בהכרח שיש ללמוד מעובדה זו דבר הנוגע לגבינו.

בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, כ"ב) נאמר שאחת המתנות שאליעזר עבד אברהם נתן לרבקה היתה שני צמידים, ופירש רש"י: שני צמידים –רמז לשני לוחות מצומדות". משמע מדברי רש"י שמחד, היה עניין מיוחד שלוחות הברית יהיו שניים, ומאידך גיסא שאותם שני לוחות יהיו צמודים. וגם כאן מתעוררת השאלה, ממה נפשך אם יש עניין שיהיו הלוחות צמודים א"כ מדוע לא נכתבו כבר על לוח אחד, ואם יש צורך לכותבם על שני לוחות מדוע צריכים הם להיות צמודים.

נראה שהתורה רמזה לנו כאן לימוד גדול.

בגמ' במסכת תענית (דף כ'.) מובא מעשה שבהשקפה ראשונה נראה כחידה סתומה ונעלמה: "מעשה שבא רבי אלעזר בן ר' שמעון (יש גירסה ר"ש בן ר"א) ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי. ולא החזיר לו. אמר לו: ריקא כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי מורי מורי. אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי. אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה. אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אעפ"כ מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס ר' אלעזר בר"ש  ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות".

וכל אשר עיני בשר לו תמה תמה יקרא: ראשית, מה הכוונה ש"מפני שלמד תורה הרבה היתה דעתו גסה עליו", והלא התורה מביאה לידי ענווה ומרחיקה מגבהות הלב. שנית, אף אם אותו אדם היה נראה מכוער, אך מדוע כינה אותו ראבר"ש "ריקה", והלא התורה משתמרת אף בכלי מכוער (כפי שענה ר' יהושע לבת הקיסר שיין משתמר בכדי חרס ולא בכדים של זהב וכסף אף התורה משתמרת בכלי מכוער). ועוד, מה היה ה"לימוד זכות" שלימד עליו ראבר"ש שמא הוא מעיר של מכוערים, וכי כיעורם של האנשים תלוי במקומם, וכי יש מציאות של עיר של מכוערים. ועוד, מה ביקש ראבר"ש ללמד אחר המעשה שלעולם יהא אדם רך כקנה, מה עלינו ללמוד מכך. והשאלה העולה על כולנה, הלא אף אדם קל שבקלים לא יאמר לחברו בצורה כה בוטה שהינו מכוער, על אחת כמה וכמה תנא אלוקי החוזר מבית רבו אשר בכחו להחיות מתים.

אלא, מעלות החכמה מתחלקות לג' דרגות: חכמה, בינה ודעת. חכמה זו ידיעת כל הידיעות הפשוטות. בינה זו החדרת החכמה לליבו ולהבין דבר מתוך דבר, כלומר לנתח את המציאות לפי חכמתו. והדעת זו המעלה הגבוהה ביותר שזהו חיבור האדם עם חכמתו, באופן שכל מעשיו נפעלים לפי חכמתו. אדם שהגיע לדרגה גבוהה זו לעולם לא יעזוב את חכמתו בשום דרך שהיא כיוון שכל הנהגותיו ומעשיו מהווים הרמוניה של חכמה ודעת.

מעתה מובן היטב, ר"א בר"ש חזר לעירו אחר שלמד תורה הרבה והיתה דעתו גסה עליו, כלומר רחבה, הוא הגיע למעלת הדעת כך שהסתכל על כל העולם בעיניים רוחניות ואמיתיות.

והנה פונה אליו יהודי שעל פניו ניכר שהיה מושחת ומכוער ביותר במעשיו, ובעיניו הרוחניות של ר"א ראה שכל פנימיותו של האיש ריקה לחלוטין, והרי נאמר "חכמת אדם תאיר פניו" ובני ישראל מלאים מצוות כרימון ואילו יהודי זה ריקני לחלוטין. לכן פנה אליו ואמר לו: ריקא, כמה מכוער הנך- איך יתכן שמעשיך כה מכוערים ואין בהם מצוות כלל?

ואז המשיך וביקש ללמד עליו זכות: "שמא כל בני עירך מכוערים כמותך"- האם כל בני עירך עמי ארצות שלא למדו ואינם יודעים כלל ממצוות הבורא, ולכן לא היה באפשרותך ללמוד את הדרך אשר ילכו בה, והנהגותיה נאותות?

אלא, שלמרות שר"א דיבר עם אותו אדם במישור הרוחני בלבד, הלה לא הבין זאת וכנראה שמלבד מעשיו המכוערים, היתה גם חזותו מכוערת. והוא הבין שר"א מדבר עימו על חיצוניותו ולכן נעלב מאוד ואמר מה שאמר.

הבין ר"א שטעה, ושם לב שאותו אדם לא הבין אותו כלל ופגע בו במישור שלא דיבר עליו כלל. מיד ירד מעל החמור וביקש את מחילתו והסביר לו את כוונתו, וכך היה מהלך אחריו. ואותו אדם שהיה באמת מושחת, לא שם ליבו לבקשותיו של ר"א והמשיך להתעלל בו ולא הסכים למחול לו, עד שבאו לעיר וביקשו ממנו התלמידים שימחל לו.

מיד נכנס ר"א לבית המדרש ודרש: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"- מה בא ללמד ר"א?

סוד הדבר מתגלה שם בגמ' בתענית (דף כ'.) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא", טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה. מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עימהן. דממו הרוחות עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר: כארזים עלי מים, מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו, ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות".

הארז הוא עץ חזק ולמרות שאינו עומד במקום מים ואין שרשיו מרובים, שום רוח אינה יכולה לעוקרו. ברם, רוח דרומית שהיא החזקה מכולם עוקרתו והופכתו. לעומת זאת הקנה אינו חזק כל כך,  וזקוק הוא להיות נטוע על פלגי מים. ברם, אף רוח אינה יכולה לעקרו אפילו לא רוח דרומית. והסיבה לכך היא שהוא אינו נלחם עם הרוחות הנושבות כנגדו אלא הוא הולך ובא עימהן, וכשעוברות כל הרוחות הוא שב למקומו.

דרש ר"א לתלמידיו לאחר אותו מעשה שעל האדם להיות רך כקנה: מחד, שתול על פלגי מים כיון שלולי המים אין לו קיום כלל, כך האדם חייב להיות שקוע בעסק התורה ובקיום המצוות שבין אדם למקום שהם חיותו. אך מאידך גיסא, חובה עליו שתהא דעתו מעורבת עם הבריות כדעת בית הלל (כתובות דף י"ז.), המצוות שבין אדם לחברו שלובות בהרמוניה אחת עם המצוות שבין אדם לקונו, ואין להפריד ביניהן. לימד ר"א שגם כשהאדם מדבר עם חברו במישור הרוחני, עליו לשים לב כיצד יבין זאת בן שיחו ולדבר עימו כפי הבנתו מבלי שיפגע כלל.

אדם היודע לשמוע את רעהו ואף לדבר עימו כפי שמבין הרי שגם כשנושבות רוחות זעף אינן יכולות לו, כיון שבחלוף הרוח שב הוא למקומו, מקום מים חיים. אך עליו לזכור שגם בהיותו עוסק במצוות שבין אדם לחברו, אל לו להזניח את עסק התורה והתפילה ושאר מצוות שבינו לבין קונו, ולעולם להיות שתול על פלגי מי התורה הזכים. וכך כל מעשיו יהיו למופת לכל סביבותיו, ומצילו ומפירותיו יהנו הבריות.

לפי כל ההקדמה הזו יובנו היטב דברי רש"י: בחזקוני בפרשת יתרו (כ', י"ב) מבואר שחמש הדברות הראשונות הן מצוות שב"א למקום ואילו חמש הדברות האחרונות הן מצוות של ב"א לחברו. באה התורה ולימדה אותנו ששני הלוחות צריכים להיות שווים ללמדנו שעבודת ה' צריכה להיות מושלמת בשני המישורים הללו. וזוהי הסיבה שנתן אליעזר לרבקה שני צמידים רמז לשני לוחות הברית המצומדים, ללמדנו שאמנם שני תחומי עבודה הם התחום של המצוות של ב"א למקום והתחום של מצוות של ב"א לחברו ולכן לוחות הברית מחולקים לשניים. אולם, העבודה בשני תחומים אלו חייבת להיות צמודה ובהרמוניה אחת ולכן חייבים לוחות הברית להיות צמודים.

 

 

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *