הרב יעקב שמשון בהר"ר משה שפירא
שאלה: אדם בא לחבירו ואמר לו כיון שאתה לומד כל היום אבקשך שתאמר כל יום בתחילת לימודך שיהא הלימוד לטובת פלוני ופלוני, ואני אשלם לך בעד זה כל חדש סכום מסויים. ויל"ע אם אפשר לעשות כן. ושאלה זו כוללת כמה נידונים: א. אם יש תוקף להסכם זה, ויועיל הלימוד לאותם האנשים. (מסתבר שאם אין לזה תוקף נמצא שהמעות גזל ביד המקבל). ב. אם נאמר שיש תוקף להסכם האם נפחת עי"ז משכר הלומד. ג. האם מותר לעשות כן.
תשובה: ברמ"א (ביו"ד רמו א) כתב: "יכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו." [ומקורו מר' ירוחם.]
אמנם בשו"ת מהר"ם אלשאקר (קא, צויין בחי' רעק"א ביו"ד רמו) הובאה תשובה מרב האי גאון שכתב שאין ממש במכירה כזו. ושם מבואר שאף אם התנו מראש אינו מועיל, שהרי כתב שם "שנתן לאדם זהב ע"מ שיקרא בתורה ותהיה זכות הקריאה לו" משמע שנותן לו מראש, וגם מלשונו שם בהמשך משמע שזה דבר שלא שייך כלל. [ודלא כאפרקסתא דעניא, וע"ע מה שהשיג עליו בציץ אליעזר חט"ו לה] ולכאורה סותר לד' הרמ"א הנ"ל.
ובאמרי בינה (בשו"ת שבסוף ח"א סי' יג) כתב ליישב שלא תהיה סתירה לרמ"א מדברי רה"ג ע"פ יסוד שיש שני מיני שכר א' מעלה עצמית ב' שכר גמולי, ולפ"ז יישב שהרמ"א מיירי בשכר גמולי ורה"ג במעלה העצמית. אמנם צ"ע דרה"ג כתב שמכירה זו היא דבר הבל, והקונה יהיה ללעג ובוז, ולא משמע כלל שיש בזה תוקף לדבר מה.
ולכאורה נראה ליישב ע"פ מה שהראני אאמו"ר שליט"א במשיב דבר (להגאון הנצי"ב ח"ג יד) שהאריך לבאר שאין ממש במכירת זכויות של מצוות, ובסוף כתב לבאר כוונת הרמ"א הנ"ל שמה שמועיל להתנות היינו דוקא בממציא לו מנוחה שיהיה יכול לעסוק בתורה, אבל מה שילמד בלי עזרתו ע"ז אינו יכול להתנות כלום. וכן ביאר את ד' הרמ"א בשו"ת טוב טעם ודעת (להגר"ש קלוגר, סי' ריז) וז"ל: "דהרמ"א לא כתב רק אם זה מפרנסו ועל ידו עוסק בתורה ומצוות אז נמכר על להבא כיון דעל ידו הוא עוסק נחשב כאילו עסק בעצמו, ואף בלא מכירה נמי יש לזה חלק וכו', אבל כל שלא על ידו הוא עוסק זה אינו נמכר אף על להבא. ותדע דלולא טעם זה למה במה שעבר אינו יכול למכור, אדרבה השכל נותן להיפוך שמה שיש לו כבר יוכל למכור יותר ממה שיהיה לו אח"כ, ובע"כ דענין עוה"ב אינו נמכר כלל דאינו שלו רק חסד הבורא ומתנה, ולכך לשעבר כיון דלא על ידו למד ועשה אינו יכול למכור, אבל להבא כיון דעל ידו הוא לומד ועושה יש לו חלק." עכ"ד. ונראה דכן משמע גם במקור של הדין שאפשר לעשות תנאי כזה, דהיינו מש"כ בסוטה כא. וע"ש ברש"י ד"ה שמעון דמיירי שעל ידו למד. וגם ל' ר' ירוחם כשכתב שאפשר לעשות תנאי קודם סיים "כמו יששכר וזבולון".
ולפי ביאור זה ברמ"א נראה ליישב הסתירה הנ"ל דרה"ג מיירי באופן שלמודו אינו מחמת נותן הכסף, ובזה מודה הרמ"א וכמשנ"ת. אמנם באמת מלשון רה"ג בהמשך דבריו שם נראה שאף באופן שנותן הכסף מסייע ללומד מ"מ אין שכרו מכח הסכם ומכח הלומד, אלא הוא מקבל שכר על פעולתו וסיועו ללומד. ומשמע שגם באופן כזה לא מועיל הסכם. ואכתי סותר לכאורה לרמ"א, וצ"ע.
ומ"מ אף שהסקנו שא"א ליישב הסתירה הנ"ל ע"פ ביאור זה ברמ"א, מ"מ כאשר נבוא לדון במקרה שבו הלימוד לא נעשה מכח הנותן לכאורה יש לנקוט שא"א לעשות תנאי, שהרי מדברי רה"ג מבואר שאין לזה תוקף, ומדברי הרמ"א אין מקור לומר להיפך, ודעת הנצי"ב והגרש"ק שאף להרמ"א אינו מועיל. אמנם מדברי מרן הב"י בספרו אבקת רוכל סי' ב משמע שמועיל תנאי אף במקרה שהלימוד לא נעשה מכח הנותן, וצל"ע.
ולענין הנידון השני הנ"ל אם נגרע עי"ז משכר הלומד הנה במשיב דבר הנ"ל מפורש שמורידים מעט מכבוד הלומד. וכן משמע לכאורה מדברי האבקת רוכל (שיובאו להלן) דאל"כ מדוע נחשב זלזול בשכר העוה"ב, וגם ממש"כ "לתת חצי שכר עסק תורתו לחבירו וה"ז דומה לעוסק בתורה חצי היום ועוסק במלאכה חצי היום". וכן דעת רבינו החיד"א בראש דוד (פ' קדושים דף פג:). וכן הוכיח באג"מ (יו"ד ח"ד לז טז) ממשמעות הפוסקים, וכן ממש"כ רי"ו שאם עשו התנאי אחר שלמד מפסיד הלומד משכרו. אמנם באור החיים (שמות ל יג) ובהקדמת ההפלאה (אות מג) מבואר דלא נגרע משכר הלומד מאומה.
ועתה נבוא לנידון השלישי אם מותר לעשות עיסקא כזו. והנה מרן הב"י כתב באבקת רוכל (סי' ב) בנידון אם מותר לקחת כסף מתורמים שנותנים כדי לזכות בשכר עסק תורתם וז"ל: "נראה שאם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור לו לקבל דגריעא מקורדום לחפור בהם ובעיני גדול עוונו מנשוא שנראה שהוא בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו בלא צורך פרנסתו, ומטעם זה נראה לי שאפילו במתנים מעיקרא לא הותר אלא למי שאינו מרויח כדי פרנסתו ואם לא יתנה עם זה יצטרך לחזור אחר פרנסתו ויתבטל מדברי תורה לגמרי ולכן הותר לו לתת חצי שכר עסק תורתו לחבירו וה"ז דומה לעוסק בתורה חצי היום ועוסק במלאכה חצי היום, אבל אם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור להתנות ואם התנה הרי הוא בכלל בוזה דבר ה' כדאמרן." [וכעין זה כתב גם במשיב דבר (ח"ג יד ד"ה ראשית).]
ונראה דהאבקת רוכל אסר דבר זה משום דס"ל שיש תוקף להסכם זה, ודלא כרה"ג הנ"ל, וגם ס"ל שנגרע משכר הלומד, וכנ"ל, ולכן יש בזה ביזוי לשכר עסק התורה שמוכן לוותר עליו בשביל כסף. אבל להסוברים שאין ממש במכירה, וכן להסוברים שלא נגרע משכר הלומד אין איסור בזה. וכן משמע מדברי ההפלאה בהקדמתו שאין שום חיסרון בהסכם כזה כי לא נגרע משכר הלומד ולכן לא נחשב שמוכר שכרו. ומ"מ צל"ע אם אפשר להקל נגד דבריו החמורים של רבינו הב"י ((ע' רמ"א חו"מ כה ס"ב שכתב: "אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו א"צ לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הדרי בהו.")) , ובפרט שהאוסר אסר במפורש, ומש"כ שיש מקילים אינו מפורש כ"כ.
אמנם נראה לומר חילוק בזה בין אדם העושה הסכם כזה על שכרו בעוה"ב לבין אדם העושה הסכם כזה רק על הפירות שיש ללומד בעוה"ז (כמש"כ "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וכו' ות"ת כנגד כולם"). דנראה דבעושה הסכם רק על הפירות של העוה"ז לא שייכת טענת האבקת רוכל. וצל"ע בזה. ונראה שאם ההסכם הוא שיאמר שיהיה הלימוד לרפואת או הצלחת פלוני ה"ז עסק על הפירות בעוה"ז ואם ההסכם שיאמר שיהיה הלימוד לעילוי נשמת פלוני ה"ז על שכר העוה"ב.
ויל"ע אם שייך חילוק זה גם לגבי הנידון שכתבתי לעיל אם מועיל הסכם כזה דאולי שייך לומר שרק בשכר עוה"ב לא שייך לסחור, ובדברי רה"ג הנ"ל נראה שעיקר דבריו על שכר עוה"ב, ואין ראיה מזה על הפירות דעוה"ז. ובמשיב דבר כתב ב' טעמים שא"א למכור שכר מצוות: א' דהוי דבר שלא בא לעולם. ב' דהוי קנין דברים שאין בו ממש. ונראה דב' הטעמים שייכים גם בשכר עוה"ז, דלטעם א' נראה דגם שכר העוה"ז הוי דשלב"ל דעדיין אין לו כלום דעושה את התנאי לפני שלמד, ואף אחר שלמד אין לו את השכר עצמו אלא רק זכות ואם זכות נחשבת בא לעולם א"כ גם על שכר העוה"ב יש לו זכות. וטעם ב' בודאי שייך גם בשכר עוה"ז, שהרי אין לעושה המצוה דבר של עוה"ז בידו שיוכל למכרו, אלא רק זכות, וזה דבר שאין בו ממש. ובטוב טעם ודעת כתב טעם אחר מדוע לא מהני התנאה כזו משום דשכר מצוות אינו זכות אלא חסד, ולכן א"א להעבירו. ולפ"ז נראה דגם בשכר עוה"ז א"א לסחור. ומ"מ מדברי האבקת רוכל משמע שאפשר למכור אם מתנה מראש, וכנ"ל, ועל שכר העוה"ז אין סתירה מפורשת מדברי רה"ג. אמנם יש מקום לומר ששכר עוה"ז גרע ואף להאבקת רוכל א"א לתנו לאחר ע"פ מש"כ הרמב"ם ששכר המצוות בעוה"ז אינו בתורת גמול אלא כדי לאפשר להמשיך לקיים.
נמצא דאם העסק הוא על שכר העוה"ב ודאי מי שיכול ללמוד בלי זה אם אינו מודיע לתורם שלדעת פוסקים רבים אינו מועיל – אין לעשות כן, דיש בזה איסור לדעת האבקת רוכל, וגם לדעת רה"ג ומהר"ם אלשקר יש בזה חשש גזל כי אין בזה ממש, ואף להרמ"א לפי הנצי"ב והגרש"ק אין בזה ממש, ורק מהאבקת רוכל משמע שמהני, אלא שאסור. ורק לדעת האור החיים וההפלאה י"ל דשרי אף אם מועיל. ((אבל אין ראיה מדבריהם שמהני גם באופן שיכול ללמוד בלי זה, ואולי מההפלאה משמע דאף בכה"ג מהני כי משמע מדבריו שאם היה נגרע משכרו לא היה ראוי לעשות כן.)) וגם לא כדאי די"א שיפסיד שכר נצחי. ואם העסק הוא על שכר העוה"ז אין לנו מקור לאסור, אלא שצ"ע אם מהני, וכנ"ל. ולכן נראה שצריך לומר לתורם שרבים סוברים שלא מהני, ואם מסכים למרות זאת מותר. והצעתי הדברים לפני הגר"ח אקרמן שליט"א לגבי מקרה שהתורם רצה שאומר להצלחת ולרפואת, והודעתי לתורם שרחוק לומר שהדבר מועיל, ואמר שאפשר לעשות הסכם זה.
וכעין השאלה הנ"ל ישנה שאלה מצויה שפעמים נדיב נותן כסף לכולל ע"מ שילמדו לע"נ פלוני או לרפואה והצלחה. [והיינו כשמתנה שהלומדים ילמדו לשם כך, אבל אם הוא תורם לע"נ פלוני אין שום חשש.] ונראה דבלימוד לרפואה והצלחה הרי העסק על הפירות בעוה"ז ולכאורה אין איסור, אלא שצריך לברר אם התורם מסכים לתרום אף שבפשטות אינו מועיל. ואם דעת התורם שילמדו לע"נ פלוני הרי העסק הוא על שכר עוה"ב, ולכאורה אסור לדעת האבקת רוכל, ואם התורם יודע שי"א שלא מועיל אולי אפשר לסמוך על מש"כ שבכה"ג אין איסור גם לד' רה"ג ומהר"ם אלשקר וגם לד' האור החיים וההפלאה.
אלא שיש לדון אולי יחשב שהלימוד נעשה מחמת הנדיב שע"ז כתב הרמ"א שמהני. ויש בזה ב' אופנים: א' שהכסף שניתן ע"י הכולל מאפשר את הלימוד שבלי זה היה נאלץ לתור אחר פרנסה. ב' שהיה יכול ללמוד בלי ממון זה אלא שלא היה עושה כן משום מה. [ומצוי בכולל ערב וכדומה.] והנה באופן א' הנ"ל ודאי נחשב שלומד מחמתו, ומותר, ומועיל – להרמ"א. ויל"ע באופן הב'. ונראה שכלפי הנידון אם יש תוקף להסכם מסתבר שמהני (להרמ"א) אף בכה"ג, דמ"מ יש לנדיב חלק בזה כיון שהלימוד מחמתו [ומועיל אם מתנים מראש]. ויל"ע לגבי הנידון אם מותר דהובא לעיל מהאבקת רוכל שאסור אם יכול ללמוד בלי זה, ולכאורה גם בזה כיון שיכול אסור. אמנם אולי י"ל דכיון שמכיר את עצמו שלא ילמד בלי ממון זה הסכמתו אינה משום שמסכים למכור שכרו, אלא מסכים בשביל שלא יתגבר יצרו עליו לבטל מן התורה, ונמצא שמטרתו להרבות לימוד תורה ושרי. [ומ"מ מפסיד משכרו לדעת הנצי"ב וכן משמע מהאבקת רוכל ומהחיד"א, אבל להאור החיים וההפלאה אינו מפסיד].
אמנם מי שהיה לומד גם בלי ממון זה אין לו לעשות הסכם זה דבזה שייכת אזהרת האבקת רוכל, וגם לא מהני אף להרמ"א לפי הנצי"ב והגרש"ק. ואם התורם יודע שי"א שלא מהני צל"ע וכנ"ל. ועוד נראה דאם רק חלק מהסכום המשולם ללומדים הגיע מהנדיב שביקש שילמדו למטרה פלונית, והיו לומדים גם לולא כספו, לא נחשב שהלימוד מחמתו אף אם לא היו לומדים אם לא היו מקבלים כלל.
[וגם באופן שלא היה לומד בלי הממון (ואף באופן שלא יכול ללמוד בלי זה) שכתבתי לעיל לצדד להקל, מ"מ מדברי רה"ג נראה שאין להסכם זה כל תוקף, ולכאורה לדבריו צריך להודיע זאת לתורם ואל"כ יש חשש גזל. אמנם נראה שאין צורך דהא גם לרה"ג יש בזה שכר גדול כמבואר בכמה מקומות בחז"ל (ע' פסחים נג: וכתובות קיא: ועוד), ומאי נפק"מ לתורם אם השכר יהיה מחלקו של הלומד או מכח עצמו. ולא דמי למקרה שהיה לומד בלעדיו שאז התורם המעוניין לקבל חלק בתורת הלומד יכול למצוא מי שלא היה לומד בלעדיו ואז יקבל יותר שכר, ונמצא שמי שעושה אתו הסכם כזה מטעהו.]
