סעודה שת"ח נמצא בתוכה

סעודה שת"ח נמצא בתוכה

בגמ' מסכת ברכות (דף סד עמוד א) אמר רבי אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, שנאמר (שמות י"ח י"ב) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים. וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו! אלא לומר לך: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה – כאילו נהנה מזיו שכינה. ע"כ.

ובדברי הגמ' אלו יש להבין כמה דברים – האחד, מהיכן עיקר ענין הלימוד שבו אנו רואים דין זה האם ממשה או מאהרון ושאר זקנים שאכלו שם. ושנית, האם צריך שהתלמיד חכם יאכל גם בסעודה זו או שסגי בזה שיושב שם. ומה עניינו לזיו השכינה. והאם נקרא סעודת מצוה?

והנה בפשטות נראה שעיקר הלימוד זה הוא ממשה רבינו שאכלו לפניו והוא הנקרא לפני האלוקים וכמו שבגמ' הק' וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה, אלא לומר כל הנהנה וכו' ע"כ. ומשמע שהוא עיקר הלימוד ולא מאהרון ושאר הזקנים. ורק בזה יש להעיר אמאי צריכים הם למשה רבנו כדי שיחשב להנאה מזיו שכינה והלא סגי בהם עצמם שהם תלמידי חכמים וצדיקים וזקני העדה שיושבים יחד לאכול שעליהם נאמר כל הנהנה כו' ומנלן שהוא משום משה?

ואמרתי העלה בתמ"ר במה שפירש שם רש"י על הפס' ויבא אהרון וז"ל: ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם: ע"כ. לפני האלהים – מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים "מסובין" בה כאלו נהנה מזיו השכינה עכ"ל. ומדבריו לכאורה נראה בפשטות שהבין שעיקר הלימוד הוא מענין זה שראינו שאהרון וזקני העדה אכלו שם שע"ז קאי הלימוד כל הנהנה מסעודה כו' שהרי כתב לשון "מסובין" בה והלא משה לא היה מיסב בה וכמו שפירש רש"י לעיל מיניה שהי' עומד ומשמש להם וכמו שבאמת כתב בתרגום יהונתן שם – וּמשֶׁה הֲוָה קָאִי וּמְשַׁמֵּשׁ קֳדָמֵיהוֹן: וכך הוא להדיא במכילתא. וכן ראיתי במהרש"א שם שכתב להעיר לנכון כך וללמוד באמת שכן נראה דעת רש"י הנ"ל. והוסיף וענינו שהסעודה שהת"ח בתוכה ודאי דאמרי שם דברי תורה הוא הדבר שנהנין מזיו השכינה. כמ"ש באבות שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום. ע"כ. אבל עכ"פ עי' שם שכתב ללמוד הפשטות מלשון הגמ' כהביאור הראשון שעיקר הלימוד הוא ממשה שאכלו אהרון והזקנים לפניו. ורק דע"ז יקשה מה שכתבנו לעיל מדוע צריכים אנו להוכיח זה ממשה ולא מעצם הימצאותם של אהרון והזקנים. וצ"ב.

האם נחשב לסעודת מצוה לכל מילי

והנה במגן אברהם (או"ח סי' תקס"ח ס"ק ה') כתב בענין מה שפסק השו"ע שם בנדר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה וכו' והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה לווה ופורע יום אחר כו'. ושם במג"א כתב מה בכלל נקרא לדבר מצוה, וכ' כגון סעודת מצוה דשייך בגוה. אמנם כתב להקל אפי' לא שייך בגוה מדברי האו"ז שהקל אפי' לשמחת מריעות משום דרכי שלום ושכ"כ בהג"א עי' ב"י שם כו', וסיים בהאי מימרא דסוף ברכות: כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכו כאילו נהנה מזיו שכינה, ע"כ.

ולכאורה דבריו צ"ב מה כיון שסיים במימרא זו ומה ענינו לכאן שאיירינן בסעודת מצוה לענין שלא יצטרך לצום כשנדר לצום. והנה נראה שכבר הרגיש בזה הרב מחצית השקל שם ולכן כתב שנראה שדעת המג"א שמה"ט נקרא סעודת מצוה. וכתב להעיר עליו מדברי שו"ת חוות יאיר (סי' ע') שנראה דס"ל דלא הוי סעודת מצוה, ע"כ. וכדברי המחצית השקל כן נראה דעת ר' יוסף יוזפא זצ"ל בספרו יוסף אומץ (אות קל"ד) שכתב להביא כל סעודות שהם בכלל סעו"מ ובכללם כ' וז"ל: גם כשעושין סעודה לכבוד אורח "חכם" מורינו שבא לעיר, קבלתי שהיא סעודת מצוה, על דרך שדרשו רבותינו ז"ל על לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים, שהנהנה מסעודה שת"ח מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה, ואף דמלשון זה איכא למידק אפי' כשאין הסעודה נעשית לכבוד הת"ח הויא סעודת מצוה מ"מ זה לא שמעתי, ואפשר דלא שמעתי אינה ראיה עכ"ל.[1] ומדבריו יש ללמוד ב' תנאים לזה. אחד, שהוא יהי' ת"ח. והשנית, שיעשו הסעודה לכבודו. כלומר שלדבריו לא סגי בזה שהת"ח שרוי ומסב בסעודה אוכל עימהם להשוותו לסעו"מ אלא שצריך מעיקרא שיעשו לכבודו, וזה א"כ בחדא כהמג"א ובחדא פליג, דלהרב מג"א כהבנת המחה"ש סגי בזה ששרוי בתוכם גם שלא עשו תנאי הב'. ומלבד מה דכתב דבר דחוק הוא ואין לו מקור וכמו שכבר כתב להרגיש בזה שמפשטות הפס' מיתרו אין צריך תנאי הב' שיה' הסעודה לכבודו. לפלא הוא שלא זכר שר כלל מדברי המג"א וכהבנת המחה"ש הנ"ל. דשם לכאורה מקורו, דהגם שכבר רש"י פירש נזכר מ"מ אין זה שם מבאר שהוא סעו"מ. והנה כי כן ראיתי להוכיח שכן דעת המהרי"ל שס"ל שהוא סעודת מצוה מדכתב בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' ק"ד) גבי מה נחשב לסעו"מ לענין אדם שנדר בעת צרה סתמא שלא לאכול חוץ לביתו שיכול לאכול בסעו"מ ושם כתב להחשיב לסעו"מ בנהנה מסעודת ת"ח ע"ש.

ולענ"ד אין נראה כלל שזה יחשב לסעודת מצוה וגם המג"א ס"ל כן ודלא כמ"ש הרב מחצה"ש. והוא דאם נאמר כן יהי' צ"ב מה שאמרו בגמ' (פסחים מט.) כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה ולפי הנ"ל לעולם לא שייך זה, היות וכל מקום שת"ח מצוי שם מיד הופך הסעודה לסעודת מצוה. ועוד שאין מסתבר לומר הכי שבכוח הת"ח המצוי שם שיהפוך סעודות שאינן של מצוה למצוה רק בעצם נכחותו. ועוד שאין למדין הלכה מן ההגדה. וכמו שכבר העיר בשו"ת חו"י שם. ועוד שלפי"ז נפל סעודת הרשות בבירא דמסתמא יש בסעודה איזה יודע ספר. ועוד יש להעיר לכאורה מדברי הרמב"ן שם שאין ראיה שזה נקרא סעו"מ, דהלא אפשר דגם בלא זה הוא נקרא שם סעו"מ, שהלא סעודה זו נעשתה לאחר שנתגייר במילה וכו' והוא הי' ביום חתונתו וז"ל: ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים – היה כל זה טרם בואם אל הר סיני. גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו, אבל היה זה אחר שעמד עימהם ימים רבים, ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא עכ"ל. וא"כ י"ל שע"ז לבד הי' ראוי שסעודתו יהי' סעו"מ שהוא סעודת ברית מילה. וא"כ מה ראיה יש ממקרא דיתרו. וכעין זה יש להעיר מעצם הפסוקים שם שנראה שבלא"ה מיירי שם בסעודה של מצוה, דשם כתיב "ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים" וע"ז כתוב ויבוא אהרון וכו' הרי שהיתה סעודה של מצוה לאכול מן הזבחים שלקח יתרו לאלהים וא"כ י"ל שרק ע"ז י"ל שהאוכל עמהם כאילו נהנה מזיו שכינה וכן ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"י (סי' ל"ב אות ב') מ"ש להעיר בזה והוסיף הטעם בזה וז"ל: משום שלהת"ח יש לו בזה הכוונה הקדושה והטהורה לקיים המצוה כמאמרה, והרי העיקר הוא בכל מצוה לכוון הלב לאבינו שבשמים, ומקדש המאכלים שהוכנו בסעודה זו בזה שמכוון בכוונותיו הטהורות שיהיו לשם המצוה, ולכן נקרא הנהנה אח"כ מזה כאילו נהנה מזיו שכינה, שנתקדשה האכילה לפני ה' והמסובים ניזונים בקדושה ומקדשת ומטהרת נפש האוכלם להתקרב אל עבודת ה' ביותר, אבל בסעודת הרשות י"ל דלא הוי כאילו נהנה מזיו שכינה.

ואין להקשות דא"כ הו"ל להגמ' לבאר בהדיא שהוא דווקא בסעודת מצוה אבל לא בסעודת הרשות, די"ל בפשוטות, דהגמ' לא הוצרכה לפרש זאת דממילא ידעינן דמיירי בסעודת מצוה, משום דהא ת"ח אסור לו ליהנות בפני אחרים מסעודה שאינה של מצוה וכדאיתא בפסחים (מ"ט ע"א)  אמר ר' שמעון כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה, וכן פוסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' דעות ה"ב) דאין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונשואין, וא"כ הרי סתם סעודת ת"ח בפני אחרים היא של מצוה, ואין צריכים לפרש. וא"כ צ"ב מה כלל כתב המג"א כן עכ"פ להבנת המחה"ש. וצ"ב.

ולכן צ"ל דודאי חילוק גדול יש בין סעודה ששרוי בה ת"ח לבין שאר סעודות מצוה כמו ברית וסיום מסכת וכדו' שהם עיקר המצוה ובגמר המצוה וקיומה אנו עושים סעודה ובזה ודאי הוא סעו"מ שהיא עצמה נהפכת לחלק מהמצוה. משא"כ סעודה שת"ח שרוי בתוכה אין היא באה על עצם המצוה שאין שם מצוה כלל וא"כ אין מקום להחשיבה לסעו"מ וכמו שבר הניח יסוד זה בשו"ת חוו"י שם וכתב על עניין סעודת ישוע הבן ושבוע הבן לחזק דברי רש"ל שם שהם סעו"מ. דודאי דברי רש"ל על שבוע או ישוע הבן נכונים ומקובלים ומתיישבים על הלב כי הסעודות בעצמן נעשו ע"ש המצוה ובשם סעודות מצוה יש לכנותם כי המצוה סיבת הסעודות כו וכן עוד שם כתב בענין פלפול הת"ח בסעודה שאין היא הופכת הסעודה לסעו"מ וז"ל: ומ"מ יש לומר דפלפול הת"ח בסעודה לעולם לא אלים לעשות הסעודה לסעודת מצוה להקל לענין נדר, ומ"ש כל הנהנה מסעודה שת"ח בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה מקרא דסעודת יתרו אין לומדים הלכה מן ההגדה כבירושלמי ודמי למ"ש שנים שיושבים ויש ביניהם ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום והטעם מפני "שאין הסעודה גורמת בעצם לדברי תורה" כי גם זולת הסעודה הת"ח לומדים ובאסיפתן יחד שקלו וטרו בד"ת וכן סעודת הסיום נקרא ס"מ מצד שמחת הסיום "לא מצד שת"ח מסובים יחד" וכו' עכ"ל. ומבואר החילוק שזכרנו. וכן ראיתי שכתב חילוק זה מדעת עצמו בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' ל"ב אות א' ולא זכר שר מדברי החו"י הנזכר. אמנם עיין שם שהוסיף לבאר הענין מדוע אין שייך כן בסעודה של ת"ח. והוא דעיקר המצוה היא מה שעי"ז מתדבק לת"ח, והסעודה היא רק הגורמת לזה, וגדולה לגימה וכו', ולכן נקרא זה כאילו נהנה מזיו שכינה וכדמצינו בכתובות (ד' קי"א ע"ב) דאיתא: ואתם הדברים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה? אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק לשכינה, וגם דבר זה להנות מסעודה שת"ח שרוי בתוכה הוא אחד מאמצעי הלדבוקי. ולכן מכיון דליהנות מסעודת ת"ח הוא ג"כ אמצעי לידבק עי"ז לת"ח, והוי כאילו מדבק לשכינה, הוי זה כאילו נהנה מזיו שכינה, כאילו כביכול היה מתדבק לשכינה ונהנה. וא"כ נמצא שזה אמצעי ולא מטרה והוי כהכשר מצוה וכמו שמבואר ממה שפסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' דעות ה"ב) וז"ל: מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם וכו' עכ"ל.  ולכן מחמת כל הנזכר צ"ל שודאי לא עלה על דעת הגאון הרב מגן אברהם לומר כן, ותוכו יעיד על תוכנו שכתב כן בסוף דבריו כמימרא בפני עצמה. אלא שמ"מ נצטרך לבאר מה כוונתו בזה שכ"כ וכמו שכתבנו לעיל להעיר בזה. ולכן לענ"ד י"ל דכוונת המג"א היתה על מ"ש השו"ע שם בנודר לצום עשרה ימים והוצרך "לדבר מצוה" או "מפני אדם גדול" (הגה: או שמצטער) הרי זה לוה ופורע כו' ע"כ. ובא להכלילו בענין "אדם גדול" פירוש כשבא אדם גדול למחיצתו ורוצה לארחו ולעשות לו סעודה וכן כל כיוצ"ב לוה ופורע שהוא בכלל דבר מצוה שהרי ע"ז אמרו כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה, ולא גרע מאם הי' מצטער וכמו שכתב הרמ"א או כמו שהביא משם או"ז שאפי' לסעודת מריעות שרי מפני דרכי שלום שג"כ לוה ופורע אבל שאין כוונתו לומר שיעשה לסעו"מ וכמו שכתבנו. ודו"ק.

גם למי שאינו ת"ח יש להמנע מסעודת רשות

בס' יוסף אומץ אות קל"ב כתב וז"ל: מאד מאד הפליגו חז"ל בגנות ת"ח האוכל בסעודת הרשות, ואם לא דברו שם על איש ההמוני מ"מ כל משכיל יבין מעצמו שגם הוא מגונה רק שאין גנותו גדול כמו תלמיד חכם. לכן כל שומר נפשו ירחק מהם אם לא לסבה חזקה ומפני דרכי שלום ודאיתא הגמ' עכ"ל. וע"ע שם באות קל"ג מ"ש שבזמנינו יש להימנע אפי' מלילך לסעודת מצוה היות ורגילים הרבה אנשים לנבל פיהם במשתה היין, וע"ז דרשו חז"ל זעום ה' יפול שם זהו השומע ושותק שגם מעמיקים לו גיהינום יותר מעומקו שהי' לו כבר וברוב דברים לא יחדל פשע כו' א"כ מה לו לצרה זו להכניס ראשו בעונשים כו' עכ"ל.  

(מקורות לב בנים עמ' רע"ה שות ציץ אליעזר ח"י פסקי תשובה החדש.)