הרב שלמה בארי
סעודה שנוהגים לעשות בשעת התנאים או בקנין הנקרא "ווארט"
פריטי מנהג זה:
יש הנוהגים לעשות לפני הנישואין קנין בין הורי הכלה לחתן. ויש שנהגו לעשות "תנאים", ויש שנהגו לעשות שניהם.
ההבדל ביניהם: "קנין" הוא הסכם בכתב וקנין סודר הנערך בין ההורים לעיתים אף בלי השתתפות החתן והכלה וללא אורחים וקרואים, שבו קובעים התקשרות בין הצדדים והתחייבויות כספיות של כל צד והוא מעין נוסח קבוע הנתון לשינויים בין הצדדים.
ו"התנאים": הוא הסכם נישואין שנוסחו קבוע, ונערך בבית הורי הכלה בהשתתפות החתן והכלה וקרובי המשפחה וידידים ואף נערך בקנין סודר ובפני עדים.
מקור לסעודת התנאים – ועל מי מוטל לעשותו.
יש שכתבו לתת מקור למנהג זה ממה שכתוב בתורה לענין שידוכי יצחק ורבקה שהלך אליעזר עבד אברהם לקדש את רבקה ליצחק נאמר (בראשית נ"ג נ"ד) "ומגדנות נתן לאחיה ולאמה ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו" (ס' טעמי המנהגים אות תתקלח') וחזינן מכך שלאחר שסיכמו ביניהם שאכן רבקה תשתדך ליצחק עשו על כך סעודה לכל הקרובים.
ומכאן גם למדו שיש על צד החתן לעשות סעודה זו. אמנם בימינו אין נוהגים לעשות כן, אלא להיפך צד הכלה עושה סעודת שידוכין בביתה.
ויש להעיר על כך מהא לגבי אליעזר עבד אברהם לא היה סעודת שידוכין גרידא רק סעודת אירוסין, דאליעזר היה שליח לקדש וילפינן מיניה ברכת אירוסין כדאיתא בב"ח ובבית שמואל ריש סי' ל"ד וכן כתב להעיר בס' מנהג ישראל תורה (סי' כ"ו אות ב') ועי' שם מ"ש להביא ס' שבילי דוד (סי' ס') שכתב דפשיטא ליה דסעודת אירוסין שייך לכלה, וחילו מהא דאמרו במס' פסחים (מט:) ההולך לאכל סעודת אירוסין בבית חמיו ושכ"כ בשו"ת הד"ר (סי' י"ח ד"ה ישבו לארץ). וא"כ ילפינן סעודת תנאים מיניה לדעת השבילי דוד שייך הסעודה לצד הכלה ע"כ. ובאמת זה עולה בקנה אחד עם מנהגנו כהיום. וכן ראיתי שכ"כ בס' נחלת שבעה מנהג פולין שהסעודה היתה מוטלת על צד הכלה.
יברר אי מיקרי סעודת מצוה
בשו"ת חוות יאיר (סו"ס ע') כתב להדיא שאין זו סעודת מצוה וז"ל: ומה שעושים סעודה אחר כתיבת התנאים שקוראין "קנס מאל" ודאי לא סעודת מצוה, כי אין זה סעודת אירוסין דבימי הש"ס שהיה אחר קידושין עכ"ל. וכן העלה הפמ"ג בסי' תמ"ד (במשב"ז ס"ק ח').
והנה מצינו שיש חולקים בדבר וסוברים שמיקרי סעודת מצוה. כ"כ הרב חק יעקב (סי' תמ"ד ס"ק י') על מה שכתב השו"ע שם סעיף ז' ההולך ביום יד' לדבר מצוה כגון לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו כו' ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יכול לחזור לביתו ולבערו ואח"כ יחזור למצותו, יחזור ויבער, ואם לאו, יבטלנו בליבו. וע"ז כתב החק יעקב שה"ה לסעודה של קנין שעושין עתה בשעת השידוכין. וכן פסק בכף החיים שם שפסק כדעת הא"ר והמקור חיים והגר"ז והרב חק יוסף.
ואיני יודע טעמם והדבר ברור כמ"ש החו"י שאין טעם לסעודה זו מאחר כי אין זה סעודת אירוסין דבימי הש"ס שהי' אחר קידושין. ובאמת בכף החיים בסי' רמ"ט (אות י) לענין איסור קביעת סעודה בע"ש הביא דברי הפמ"ג להלכה וכהחו"י הנ"ל שלא הוי סעודת מצוה וכן נראה פשוט. וכ"פ המשנה ברורה שם (ס"ק ט') כפמ"ג. וכך נראה שפסק בסי' תקנ"א (ס"ק טז) מדפסק שאסור לעשות סעודת שידוכין בתשעת הימים אולם משא"כ במיני מרקחת לא חשיב סעודה אז יהי' מותר. והנה יש לכאורה לסתור דברי שני גדולים אלא ממה שכתבו הם עצמם במקומות אחרים. דיעויין בכף החיים סי' תמ"ד הנזכר שכתב לפסוק שסעודה זו נחשבת לסעודת מצוה כמו סעודת אירוסין וכדעת הא"ר והמק"ח. אולם לענ"ד אפשר דיש לומר ולחלק דבסי' תמ"ד כתב הרב לענין סעודת שידוכין עם קנין שז"ל: וכן סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השדוכין ג"כ מיקרי סעו"מ עכ"ל. ומשא"כ בסי' רמ"ט לא הזכיר ענין הקנין שעושין בשעת השדוכין וזה כמו שכתבנו בריש דברינו שיש בזה שתי מנהגים, יש שעושים עם קנין ויש בלי קנין, ונראה בטעמו דעם קנין הוא אלימא טפי לענין החזרה בהן והוי יותר דומה לאירוסין של ימיהם, שע"ז כבר י"ל שלא יקדמנו אחר ולכן הוי סעודת מצוה וצ"ב.
וכן יש לסתור דברי המשנ"ב ממ"ש לפסוק בסי' תמ"ד (ס"ק כד) שצידד כהסוברים שמקרי סעודת מצוה במה שעושין בשעת כתיבת התנאים. ושם בשער הציון (ס"ק יט) ציין לדברי המ"א וא"ר וח"י שכ"כ. וכזה פסק ג"כ בסי' תט"ו (ס"ק ב) וציין שכ"כ החק יעקב והמג"א. ועיין במה שהוסיף בשער הציון סי' תמ"ד שם וכתב דמה שהביא הבאר היטב בשם החוות יאיר נראה דפליגא ע"ז ועי' פמ"ג שנדחק ליישב ומ"מ העיקר דפליגי אהדדי עכ"ל. וא"כ לפי"ז תגדל הסתירה בדבריו שראה שפליגי אהדדי ואיך לא שת לבו למ"ש בעצמו בסי' רמ"ט וסי' תקנ"א. ואפשר לתרץ שבסי' רמ"ט איירי המשנ"ב בלא נתינת סבלונות וכמו שקצת משמע מתוך דבריו שכתב להסמיך זה לענין סעודה שעושן בשעה שהכלה מקבת סבלונות וכתבו האחרונים דה"ה בזמנינו כשעושין סעודה בשעת כתיבת התנאים כו', ור"ל דעכ"פ בזמנינו שג"כ נותנים מתנות מיקרי סעודת מצוה ודו"ק וזה יש ללמוד ממ"ש הפמ"ג הנ"ל לחלק דבריו שפסק כהחוו"י שאין זה מיקרי סעו"מ למ"ש האחרונים מג"א א"ר וח"י, שהוי סעו"מ. וכתב שהם איירי לעניין שידוכין בקנין ששולחין סבלונות וכמ"ש המג"א (ס"ק ט). ועוד מעלה איכא בנתינת סבלונות בגמר השידוכין די"א דהסבלונות שנותנים אז הוא גילוי דעת שהלה נוהג לסבל ואח"כ לקדש ובזה לא יהי' חשש קידושין בהמתנות שישלח אח"כ (עי' רמ"א אע"ה סי' מ"ה ובאוצר הפוסקים סי' כ' ס"ק יח).
ואין לתרץ דבאמת סעודת שידוכין הוי סעודת מצוה ורק עכ"פ בערב שבת לקבוע סעודה זו אסור, מטעמא דאפי' סעודת ארוסין שהוא סעו"מ לכו"ע אסר השו"ע שם. ומשום דמלשון המשנ"ב והרב כה"ח משמע להדיא שדיברו על עצם ענין סעודת שדוכין עד כמה שאין היא נחשבת כלל לסעו"מ, ועוד שבלא"ה המג"א שם כתב דכל מה שאסר השו"ע הוא אם אירע ביום אחר ובא לעשות בע"ש אסור. אבל באירס בעש שפיר דמי לעשות הסעודה ומשום דהיא סעו"מ לכו"ע ואין יכול לארס בלא סעודה. ועוד אין נראה לחלק בין ערב שבת לערב פסח שהוא יום טוב, וגם לטעמא שאסרינן בערב שבת ומשום שיהא תאב לסעודה קיים גם בי"ט וכמ"ש בפמ"ג וכמובא במשנ"ב (סי' רמ"ט ס"ק ח). אמנם עי' ביאור הלכה סי' תמ"ד שכתב לחלק בין ערב פסח לשאר ערבי שבתות וימים טובים.
ובטעם להסוברים שהוי סעודת מצוה ראיתי למ"ש בס' פסקי תשובה (ח"ב סי' קצ"ד) בהערות לאחר שהביא דברי החק יעקב והמגן אברהם הנ"ל שס"ל שהוי סעו"מ וכתב שכן אמר כ"ק אדמו"ר הגה"ק בעל השפת אמת זצק"ל ונתן טעם דכיון דאסור לקדש בלא שדוכי והוי סעודת מצוה ע"ש. והוסיף שכן שמע משם האדמו"ר מקאצק זצ"ל שאמר להה"צ מהורדנ"ה טומישאווער זצ"ל בטעם שזה נקרא סעו"מ סעודה שעושין בשדוכין ואמר אולי הוא משום דרב מנגיד על מאן דמקדש בלא שדוכי ע"ז. ע"ש. ודעה שלישית בהא מילתא אמינא ממ"ש בשו"ת מהר"י ברונא (סי' כ"ב) בהא דנשאל במי שאינו אוכל בסעודת הרשות אם רשאי לאכול בסעודת שידוכין "כשמקבלים קנין". והשיב שאינו סעודה מצוה לגבי כל מילי דלא אשכחן בתלמודא לא חובה ולא מנהגא. אלא שכ' שבקרובי חתן וכלה שייך בהו סעו"מ וחילו מגמ' קדושין (מה:) שמצא מנהג לסעודת שדוכין, גבי הוא אמר לקרובי כו' עד כפתיה ואמר תיהוי לקרובי אדאכלו ושתו כו' ופרש"י שעשו סעודה לחיבת חיתון וזמנו קרובים עכ"ל. והוכיח שאין זה קידושין ומשום שאח"כ מצינו שבא אחר וקדשה אלמא המנהג הי' לזמן קרובים והוסיף משם אור זרוע שאם נצטרכה לו לזמן בי' ג"כ סעו"מ.
