סעודת שבע ברכות

סעודת שבע ברכות

 

מקור לעשיית ז' ימי משתה שאחר החתונה:

ירושלמי כתובות (פ"א הל' א') מבואר שמשה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי המשתה לחתן ולכלה ושישמחו זה בזו. וכן הוא "בעיטור" (שער שני), וכן מובא בתניא רבתי (הל' אירוסין ונישואין) שלמדים זאת מיעקב אבינו שאמר לו לבן "מלא שבוע זאת" (בראשית כ"ט כ"ז) כלומר ששמח יעקב עם לאה ז' ימים ואח"כ לקח את רחל ושמח עמה וכן הוא בתרגום ירושלמי (שם): אשלים שבעתי יומי משתיתא דלאה ואתן. ע"כ. וכן מפורש בתרגום יהונתן בן עוזיאל (שם): אשלים כדון שבעתי יומי מתיא דדא. ע"כ. ושם (פס' כ"ח): ועבד יעקב כדין ואשלים שבעתי יומי משתיא דלאה כו' ע"כ. וכך מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק ט"ז) וכן מצינו אצל נשואי שמשון שנאמר (שופטים י"ד י"ז) "שבעת ימים אשר הי' להם המשתה" ע"כ. (עי' חופת חתנים סי' י"ד).

וברש"י בראשית (כ"ט כ"ז) עה"פ "מלא שבוע זאת" כתב: והן שבעת ימי המשתה כבגמ' ירושלמי מועד קטן (פ"א הל' ז') ועי' בתוס' מו"ק (דף ח:) ד"ה לפי, שלמדו שאין מערבין שמחה בשמחה.

 

מי תיקן את שבע הברכות

ברמב"ם (פ"א מהל' אבל הל' א') כתב וז"ל: ומשה תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה עכ"ל. (עי' שם ברדב"ז שביאר ענין דימוי תקנת משה רבינו על שני ענינים אלו וכתב בא"ד, וז"ל: שיהיו ימי האבל כימי השמחה כלומר בימי המשתה יתן אל לבו יום המות וכן אמר שלמה (קהלת ז') "ביום טובה היה טוב וביום רעה ראה" עכ"ל.

 

אמנם ברמב"ם (פרק י' מהל' אישות הל' י"ב), כתב שזהו תקנת חכמים. שז"ל: וכן "תקנו חכמים" שכל הנושא בתולה יהי' שמח עמה שבעת ימים אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהי' בחור ובין שהי' אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, ש"תקנת חכמים" הוא לבנות ישראל שיהי' שמח עם כו' עכ"ל.

אך אפשר דלא קשה מידי, דרבנן חזרו והעמידו התקנה כנראה שנשתכחה וכמו שמצינו בכמה דוכתי וכמו לענין מאה ברכות שצריך לברך בכל יום כמבואר בגמ' מנחות (מג:) שבאמת משה רבנו תקנם ואח"כ דוד המלך חידשם כשראה מאה בחורים מתים כל יום ואח"כ קבעום והעמידום חכמים כמבואר בראשונים וזה כולו מתקנת משה וגדולה מזו מצאנו שז' ימי משתה כבר נהגו קודם מתן תורה עוד בהיותם בארץ מצרים כמבואר בתנא דבי אליהו רבא (פ' כ"ג) וז"ל: "דכשהיו ישראל היו עושין שבעת ימי משתה היו המצריים אומרים להם למה אתם עושין ז' ימי משתה והלא לאחר שעה מוציאים אותם לעינוי. ואמרו להם ישראל, אנחנו נעשה ז' ימי משתה ואח"כ עשו להם כרצונם, עכ"ל. והנה מכך מתבאר שתקנה זו היתה קודם מתן תורה והי' ע"י משה רבינו שהתקין להם כך.

 

אמנם עי' ברמב"ן על התורה פי' ויצא (פ' כ"ט פס' כ"א מוסב על פי' רש"י הנ"ל שביאר הפס' "מלא שבוע זאת") דכתב וז"ל: ואני לא ידעתי כי ז' ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל, ואולי נאמר שנהגו בהם מתחילה נכבדי האומות עכ"ל. והוסיף שמה שלמדו בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז) הנ"ל מפס' זה, שאין מערבין שמחה בשמחה, הוא סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה אבל בגמ' שלנו לא למדוה מכאן ודרשו מ"ויעש שלמה את החג" (מלאכים א' סה') עכ"ל.

 

ויש להביא דהנה אמנם אין איתי להוכיח עתה שתקנה זו תיקן משה רבינו אך עכ"פ תקנת חכמים היא וכמ"ש הרמב"ם ושמקורו טהור בגמ' כתובות (דף ה, ו, ז) ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים, ולמסקנה הגמ' שם. ג' ימים הוא באלמנה או בעולה אבל  בבתולה הוא ז' ימים, ע"ש.

 

וכך פסק השו"ע (אה"ז סי' ס"ד סעיף א') וז"ל: הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים שלא יעשו מלאכה ולא ישא ויתן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה בין הוא בחור ובין אם אלמון, עכ"ל.

 

סעודת שבע ברכות דאורייתא או דרבנן

 

והנה ממ"ש בירושלמי הנ"ל שמשה התקין שבעת ימי משתה ושבעת ימי אבל. משמע שהוא דאורייתא. וכן פירש שם בקרבן העדה (ד"ה משה) וז"ל: כלומר מדאורייתא אית לן שיהיו שבעת ימי המשתה וז' ימי אבל, דכתיב ביעקב, מלא שבוע זאת, וכתיב ויעש לאביו אבל ז' ימים, עכ"ל. אמנם הבט ימין וראה מ"ש בפי' ה"פני משה" שם (ד"ה משה) וז"ל: כלומר דיש להם "רמז" מן הכתוב בתורה דכתיב מלא שבוע זאת כו', עכ"ל. ומבואר יוצא מדבריו שאין זה דאורייתא אלא רמז בעלמא. וזה אפשר שלמד כהרמב"ן שכתב שדברי הירושלמי הם סמך בעלמא. אלא שמדברי הקרבן העדה מפורש שהוא ממש מהתורה.

 

אמנם מדברי תלמוד דידן מס' כתובות הנ"ל יש להוכיח שהוא רק מדרבנן שאמר ששקדו "חכמים" על תקנת בנות ישראל כו'. וא"כ יוצא שפליגי עם הירושלמי הנ"ל בפרט לדעת קרבן העדה הנ"ל.

 

וברמב"ם מצינו שיצא לחלק בהכי, שיום הראשון הוא מהתורה, וזה נראה ממה שכתב בהל' אבל (פ"א הל' א'). וז"ל: מצות עשה להתאבל על קרובים כו'. ואין אבלות מן התורה אלא ביום הראשון בלבד כו'. אבל שאר השבעה אינו דין תורה, אע"פ שנאמר בתורה "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבלות וז' ימי משתה עכ"ל. הא לך שהשווה דין ז' ימי משתה לאבלות דתקנת משה אפי' לאחר שמצינו פס' על כך וכמו האבלות שיש פס' ויעש לאביו שבעת ימים ובכ"ז כ' שהוא רק יום הראשון מהתורה ה"ה לז' ימי משתה שכתוב ומלא שבוע זאת. אלא שלפי"ז נצטרך לומר שסעודת שבע ברכות ביום הראשון הוא מהתורה וכמו באבלות.

 

ושו"ר שכ"כ רבי מאיר הלוי ז"ל הו"ד ברא"ש פ"ק דכתובות (סי' ה') אמנם לא מטעמא שכתבנו לעיל, אלא כתב ללמוד כן מהא דכתיב "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" כו'. וכ"כ בס' עצי ארזים (אה"ע סי' ס"ב) בשם הרמ"א. ולפלא שלא זכר הרא"ש לדברי הרמב"ם שיאמר כן.

 

אמנם אין כן דעת הרא"ש דאיהו כתב להדיא שז' ימי משתה הם מדרבנן. כן משמע שפסקו החלקת מחוקק והבית שמואל. ובס' מנורת המאור (נ"ג כלל' ו' ח"ג פ"א) כתב שהשמחה של ז' ימי משתה יש להם סמך מן התורה. כדגרסינן בפרקי דרבי אליעזר. אך אמנם ראיתי בשו"ת "משכנות יעקב" (יור"ד סי' ע"ח) שכתב להוכיח דמצות חתן וכלה כל ז' ימי המשתה הוא מהתורה, והוא מגמ' מו"ק (דף ז:) דאיתא דחתן שנולד בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו, ע"ש. איברא דבשו"ת "עמודי אש" (סי' ז') דחה דבריו שנתנה התורה הכח לחכמים לוותר שלא יהא צריך להראות הנגע עד שיעברו ימי המשתה, ע"ש.

 

האם חייבים לעשות סעודה זו כל ז' ימים

 

והנה מכל האמור לעיל ובעיקר מדברי הירושלמי מס' כתובות (פ"א הל' א') וירושלמי מו"ק (פי"א ה"ז), ופי' קרבן העדה שם ולדברי הבבלי דידן כתובות (ה' ז') מבואר שהוא חיוב – אי משום תקנת משה רבינו, אי משום תקנ"ח, וכמו שביארנו שאפשר שאין זה סותר, שחכמים העמידום וקבעום לאחר תקנת משה וכו'.

 

אלא שלדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב שדברי הירושלמי מהפס' "מלא שבוע זאת" הן סמך בעלמא, אפשר שאין עליו חיוב.

 

ובספר יפה ללב (סי' ס"ד אות י') כתב שהמנהג בירושלים לעשות סעודה בכל ז' ימי המשתה (וע"ע בס' שיח יצחק). וכ"מ בס' קנין התורה ח"ב (סי' ק"ז) ע"ש, וע"ע במ"ש בס' גליוני הש"ס (לר' ענגיל) כתובות (דף ח:) יש חיוב לשמח חתן וכלה כל ז' ימי משתה ואף מצוה על החתן לשמח עצמו בכל שבעת ימי משתה, וטעמו כתב, שהיות ושבעת ימי משתה דומים למועד, נראה פשוט דהחתן חייב בשמחת עצמו ככל אדם שחייב בזה ביו"ט.

 

אולם גדולה מזו מצאנו שיש שנהגו לערוך סעודת שבע ברכות פעמיים בכל יום משבעת ימי המשתה כדי שיוכל לברך שבע ברכות פעמיים בכל יום. כך מבואר במס' סופרים (פי"א הי"א) שנהגו רבותינו לומר ברכות נישואין בבוקר ובערב כל שבעה, ואחד מהגדולים נתן טעם לדבר שעל ידי צ"ח ברכות אלו (ארבע עשרה פעמים שבעה) ממתיקים את הצ"ח הקללות שבמשנה תורה. כך ביאר בעל חידושי הרי"ם בס' שיח שרפי קודש (ח"א סי' תקנ"ז). ובזה יש לדון אי מיקרי סעו"מ בכל פעם שיעשו באותו יום והדעת נוטה לומר שכן, שאם עשו כן רבותינו וברכו על כך ברכת נישואין אפשר שהוא סעודת מצוה.

 

אולם מצינו לקצת קהילות שאין מקפידים על כך ומקורם בס' ים של שלמה (כתובות פ"א סי' י"ב) שכתב: שבמדינות אלו לא נהגו ז' ימי המשתה. דהאידנא ערבה כל שמחה וקושי הדלות וצער המחייה עי"ש. והו"ד להלכה בהגהות חוקי דרך (סי' י"ב אהע"ז) (לחתנו של המג"א) וכתב שאנו אין לנו אלא מנהג שמברכים רק ב' פעמים שבע ברכות ביום הראשון ולא יותר, וכן מצינו במהרי"ל הל' נישואין שכתב דאין לנו פנים חדשות אלא יום השבת בלבד, וכן הוא בלבוש (סוף או"ח מנהגים אות ל') אלא שמתברר שפליגי בהא לגבי שבת, דלהיש"ש והחוקי דרך משמע שרק ביום הראשון ותו לא, משא"כ להמהרי"ל נראה דודאי יעשה כן ביום הראשון, אלא הוסיף שבת שג"כ הוי כפנים חדשות וע"ז לא נאמר שערבה כל שמחה בימנו דמ"מ שבת הוא. ועכ"פ טעמם ופסקם חד הוא. אמנם בתומים (הו"ד בפת"ש חו"מ סי' ז' ס"ק י"ג) מבואר כדברי היש"ש שהוא דוקא ביום הראשון בלבד ואפי' לא בשבת. ושכן הוא דעת הב"ח הובא דבריו בש"ך (יור"ד סי' שצ"ו ס"ק ז') שכתב שמליל שני ואילך נוהגים בק"ק קראקא שאין מברכין ז' ברכות. ו"בבית שמואל" (אה"ע סי' ס"ב ס"ק ז') כתב לתמוה מאד על דברי הב"ח אלו, שהא מדינא דש"ס מבואר שמברכים כל ז'.

 

ובשו"ת "חתם סופר" (אה"ע ח"א סי' קכ"ב) כתב ליישב דבריו שבזמננו לא מברכין היות ובעוונותינו הרבים ערבה כל שמחה לכן בטלוהו, וע"ש שכן העיד שכך נהוג בקהילתו, וכתב שמימי לא ראינו ולא שמענו בפפד"מ שברכו מיום שני ואילך שום ברכה, רק פעם אחת ברכו בסעודת שבת ז' ברכות עפ"י הוראת גדול אחד ולעז עליו כל המדינה. ונ"ל דאותו גדול נמי לא אמרו אלא בשבת דלא שייך ערבה כל שמחה דאין להזכיר חורבן בית המקדש בשבת, אבל בחול מ"מ מודה שאין לברך ולעשות הסעודה, עכת"ד.

 

וכך נראה דעת הגר"א בביאוריו לשו"ע (סי' נ"ה אות י"א) שכתב בפשיטות שימי המשתה נתבטל, ושלכן כתב לפי"ז שהמנהג של עכשיו שנוהגין לישא בשישי נתייסד שיהא שמח עימה ג' ימים וכמו שאמרו באלמנה שקדו על בנות ישראל כו'. ע"ש. וכן היה נראה דעת "שלחן ערוך הרב" (סי' רמ"ט הל' ח' במאמר המוסגר) שכתב, אבל בנישואין נמשכת הסעודה ג' ימים אחר החופה ע"ש, אלא שלפי"ז דעה רביעית מצאנו, שיש עכ"פ לעשות ג' ימי משתה או כמו ה"גאון" שעושין דוקא בשישי. או כמו "שלחן ערוך הרב" ג' ימים אפי' באמצע השבוע משמע, וצ"ב. אמנם דע שאין כן דעת התניא דהא שם במאמר המוסגר נראה שתקנו הגירסא וכתבו ז' ימי חופה. והוא דבר מוכרח, שהלא ציין לעיין בסי' תר"מ. ושם מבואר להדיא לענין פטור השושבינין והשמחים עמהם שפטורין מהסוכה כל ז' ימי חופה וממילא אין להוכיח מדברי השו"ע הרב כשיטת הגר"א.

 

ובערוך השלחן (סי' תר"מ הל' י"ד) כתב: "ואצלנו אין עושין כל שבעת ימי המשתה סעודות כידוע". ועי' נט"ג (פרק פ"ג) שציין לס' טל ירושלים (עמ' לא') שכתב שכן המנהג בחו"ל שאין נזהרים בזה לעשות סעודה בכל יום מז' ימי משתה. ושכ"כ בס' חזון ישעיהו (עמ' תט"ו) שבמדינות אירופה לא עשו סעודת ז' ברכות רק בשבת. חוץ מאצל האדמור"ים וכתב שאדמו"ר מהרי"ץ מליובאוויטש זצ"ל אמר שהמנהג ברוסיא לעשות סעודת ז' ברכות רק בשבת, וביום השביעי של ז' ימי המשתה ע"כ. ומקור לזה נראה שס"ל כדעת הגר"א הנ"ל.

           

האם חייב לערוך הסעודות בעשרה דוקא

 

בשו"ת רב פעלים ח"ד (אה"ע סי' ו') נשאל בהא מילתא בחתן שנשא בתולה דמן הדין לברך שבע ברכות בעשרה אחר ברכת המזון בכל ז' ימי המשתה – אם זה מן החיוב עליו להזמין עשרה בני אדם בכל סעודה כדי לברך ז' ברכות או דילמא אינו בתורת חיוב ורק אם נזדמנו לו עשרה בסעודה אז יברכו ז' ברכות והוסיף ששאלו כן משום שהחתן אין לו היכולת להזמין עשרה בנ"א אלא רוצה לעשות בג' בנ"א ולברך אשר ברא לבד.

 

והשיב: שאין לו לדחוק עצמו לחפש עשרה בנ"א כדי לברך ז' ברכות. ודייק כן מהא דילפינן ברכת חתנים מבעז שרצה לכנוס את רות דכתיב "ויקח בעז עשרה אנשים מזקני העיר" כו' ואמרו רבותינו ז"ל שקבצן כדי לברך ברכת חתנים בעשרה כו'. כמבואר גמ' כתובות (ז.) וכתב לדייק מזה דדוקא בשעת נישואין ילפינן לה מבעז אבל בשאר ז' ימי משתה אין חיוב להביא עשרה רק אם נזדמנו לו. וכן כתב הרב הלבוש ז"ל (סי' ס"א ס"ד) וז"ל: אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון כל השבעה ברכות אלא ברכת אשר ברא בלבד כמו שיתבאר אינו צריך עשרה דבועז לא לקח עשרה אלא בכניסה לברך עכ"ל.

 

והוסיף לדקדק כן מלשון הגמ' כתובות (ז:) ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר ר' יהודה והוא שבאו פנים חדשות, ע"כ. נמצא שאין מחויב להביא פנים חדשות כדי לברך שבע ברכות אלא רק אם נזדמן שבאו, אז יברך, דהא לא קאמר צריך שיביא פנים חדשות כדי לברך ז' ברכות. וכ"כ באורחות חיים (נתיב י"ט ס"ד) עי"ש. ושכן מדוקדק לשון הגמ' שם (דף ח.) רב אשי איקלע לבי רב כהנא. יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כלהו, ואי לא, אפושי שמחה בעלמא הוא, מברך שהשמחה במעונו בתחילת הזימון ואשר ברא אחר ברכת המזון, עי"ש. נמצא שכן עשו רבנן בעצמם.

 

וסיים שלכן חתן שאין לאל ידו להרבות בהוצאות להזמין עשרה בכל סעודה של ז' ימי המשתה "כדי לברך ז' ברכות" אחר ברכת המזון, אין חייב לדחוק עצמו לעשות כן כי אין זה עליו בתורת חובה אלא רק הוא למצוה מן המובחר, אבל אם יש לאל ידו להרבות בהוצאה הא ודאי למצוה גדולה תחשב לו לעשות סעודת מריעות לחתונתו "בהזמינו עשרה לברך" ולשבח ולקלס לשמח יתברך "בשבעה ברכות של חתנים" כו' עכת"ד.

 

ומבואר יוצא מדבריו להדיא שכן חובה עליו לעשות סעודה כל הז' ימים הוא וכלתו ורק שאין עליו חובה להזמין עשרה כשדחוק בשביל שרוצה לברך ז' ברכות וכמו שנשאל שם שהחתן מ"מ כן פשט לו שיעשה הסעודות בכל הז' ימי המשתה עכ"פ לא דוקא בעשרה. וע"ז השיב לו הגאון רי"ח, כנזכר.

 

והארכתי בכל זה להביא לשונו, משום שראיתי לכמה אחרונים ששגו בדבר וכתבו בשם הרב פעלים שאין חובה לערוך סעודות בז' ימי המשתה, עי' בס' הנישואין כהלכתם (פ' ט"ו הל' ז') ובהערה שם. וטעות היא בידו ונראה דכלל לא עיין בגוף התשובה הנזכרת והלך שבי אחריו בס' נישואין כהלכה סי' י"ח הל' י' (הערה י"ז). ואליו התמהמה שבהערה (טו') כתב כן עכ"פ להדגיש עיקר דברי הרב פעלים שהוא קאי על שאין חיוב לערוך סעודות בעשרה כדי לברך כו', כמ"ש. ונראה דלא עיין בתשובה גופיה וחבל על דאבדין כו'. וכן בספר נטעי גבריאל (פ' פג' הל' ד') טעה בדבר כנ"ל. ובס' שובע שמחות (פי"ז סעיף א') ובהערה שם נראה דעיין בגוף התשובה ומ"מ בהלכה עצמה הי' לו יותר  להדגיש הנ"ל ואפשר שזוהי היתה כוונתו. ע"ש.

 

האם צריך עשרה אנשים מלבד החתן

לכאורה מהגמ' כתובות (ז:) שם מבואר שצריך עשרה חוץ מהחתן שאמרו: גופא אמר ר"נ אמר ל הונא בר נתן תניא מנין ברכת חתנים בעשרה שנאמר "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר" ואמר שבו פה כו'. אלא שדבר זה צ"ע מה שאמרו בגמ' שם (ח.) "אמר רב נחמן אמר רב, חתנים מן המנין" כו'. ומבואר דאין צריך עשרה חוץ מהחתן ושכן פסק הרמב"ם (פ"י מהל' אישות ה"ה) וז"ל: ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין "וחתן מן המנין" עכ"ל. וכך פסק להלכה בשו"ע (אה"ע סי' ס"ב סעי' ב'). וא"כ לפי"ז יש להקשות אמאי א"כ הוצרך בועז לקחת עשרה אנשים והי' יכול לקחת רק תשעה ועמו עשרה. עי' פרישה (אות יא') ובמהר"ם שיק בחידושיו על מס' כתובות ובשו"ת דבר שמואל (אבוהב סי' ס"ג). ועי' בישועות יעקב בפי' הקצר לשו"ע (שם אות ד') מ"ש ליישב בזה, והוא דהרמב"ם נקט דילפינן דברכת חתנים בעשרה מקרא ד"במקהלות" משום דס"ל דבועז לקח י' בכדי לדרוש הלכה דעמוני ולא עמונית וכדאמר ר' אבהו שם, ומאן דס"ל חתנים מן המנין יליף מקרא ד"במקהלות", ומאן דיליף מקרא דבועז, ס"ל דאין חתנים מן המנין ע"ש. ובפי' הארוך (שם אות ג') מ"ש בזה. וע"ע בחתם סופר כתובות שם מ"ש בזה ובשער הציון (סי' רי"ט) שכתב דאף למאן דיליף מבמקהלות כו' חתן מן המנין. ע"ש. ועיין עוד מ"ש החת"ס שם ליישב הקושיא הנ"ל על בועז דהוצרך ליקח עשרה. והוא דאפשר שס"ל כריה"ג במס' ברכות (מט:) דבעשרה והוא, אומר ברכו בברכת הזימון ומצוה להדר אחר עשרה לבר מדידיה, ולכן בועז הביא עוד אחד בשביל להשלים לי"א כדי לומר ברכו, ועוד כתב ליישב שם אליביה דשיטת הר"מ דס"ל דבסעודה  ראשונה שאחר החופה מיד בעינן פנים חדשות וא"כ י"ל שט' הכניס תחת החופה וא' מהם העמיד  בחוץ בכדי שיהא פנים חדשות שמברכין עבורה על הסעודה ע"ש. ועוד יש שרצו ליישב בזה בפשטות דבועז באמת לקח רק ט' אנשים ועמו הי' מנין, משום דס"ל דחתנים מן המנין וזה פירושו שאמרו שלקח עשרה כולל אתו. עי' בס' כרם פתחיה (קונטרס ברכת חתנים אות ב') וע"ע בס' יפה ללב (סי' ס"ב אות כ) מ"ש עוד ליישב בזה.   

 

יברר אי סעודת שבע ברכות מיקרי סעודת מצוה

 

והנה לפי מ"ש להביא לעיל מקור לסעודת ז' ברכות ואפשר שהוא מקורו אפי' מהתורה וכמבואר בירושלמי (פ"א מכתובות הל' א') ובקרבן העדה שם. וכן ירושלמי מו"ק (פ"א הל' ד) ובעיטור (שער שני). ושכן הוא בנביאים כמבואר אצל נשואי שמשון (שופטים י"ד י"ז). ושכן מבואר יוצא מדברי התרגום ירושלמי בראשית (כ"ט כ"ז) עה"פ מלא שבוע זאת. ושכן מפרש התרגום יהונתן בן עוזיאל שם. ועוד כנ"ל. נראה דודאי דהוי סעודת מצוה בעשייתה, וכן אם נאמר שזה רק מדרבנן כמבואר לכאורה בגמ' כתובות (דף ה' – ז') ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו'. וכן פסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות אישות (הל' י"ב). (אמנם ברמב"ם פ"א מהל' אבל הל' א' משמע שהוא קרוב לדאורייתא שכתב שמשה תיקן עי' לעיל מש"כ בזה.)

 

עכ"פ סעודת מצוה היא, אלא שי"ל שזהו לגבי החתן והכלה עצמם וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' אישות הל' י"ב) וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהי' שמח עמה שבעת ימים כו' אלא אוכל ושותה ושמח כו' עכ"ל, ע"ש. וא"כ נאמר שזה רק עבורם דוקא ולא עבור שאר בני אדם.

 

אלא שמהגמ' במס' כתובות (ז:) משמע לכאורה שאפשר שגם בשביל שאר בני אדם זה סעו"מ, דאמרו שם בברייתא שמברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. וילפינן התם זה מבועז (רות ד') "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה". ורבי אבהו אמר דילפינן (מתהילים ס"ח) "במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל", ועי' רש"י שם שפי' שעל ברכת מקור צריך קהל דהיינו עשרה כו' ע"ש.

 

ולפי"ז א"ש י"ל דכל מי שהוא מצטרף לסעודה זו, הוי בכלל סעודת מצוה. אלא שי"ל שזה רק אולי לעשרה בצמצום, היות וזה מה שילפינן או מבועז או מהפס' במקהלות ברכו כו'. וא"כ מה עם שאר הקהל, והנפ"מ בזה רבות כגון אחד שנדר שלא יאכל אלא בסעודת מצוה או אכילתה בתשעת הימים, וכיו"ב (ועי' לקמן בזה.)

 

איברא שבגמ' מס' סוכה יש להוכיח שכל ז' ימי המשתה בכלל סעו"מ גם לכל המשתתפים בה ואפי' הם יותר מעשרה. דהנה בגמ' סוכה (כ"ה:) איתא חתן "והשושבנין וכל בני החופה" פטורין מן הסוכה "כל שבעה" מ"ט: משום דבעי למיחדי, ואין שמחה אלא במקום סעודה וזה א"א בסוכה ומשמע להדיא אפי' הם רבים. דאמרו והשושבין מכל בני חופה ושהם פטורים כל ימי שבעה ומבואר שהם סעו"מ. וכ"פ ברמב"ם (פ"ו מהל' סוכה ה"ג), ומרן בשו"ע (סי' תר"מ ס"ו), ושע"ד כתב במג"א שם (ס"ק יג) להביא דברי המהרי"ק (שורש קעח) שמחלק בין סעודת חתן וכלה לבין מילה שחייבים בסוכה, וז"ל: ולא דמי לסעודת חתן וכלה שהוא מצוה גדולה לשמח חתו"כ, ונקראת סעודת מצוה בכל מקום אבל הכא אינו אלא מנהג בעלמא עכ"ל. ומשמע שכל ז' ימי משתה הוי סעו"מ. וע"ע משנ"ב שם.

 

אולם עי' בפרי מגדים (סי' תמ"ד משב"ז ס"ק ט') שכתב להסתפק בזה וז"ל: ומ"מ צ"ע אי סעודה ראשונה אחר החופה (הוי בגדר סעו"מ) ואפשר כל שבעת ימי משתה עכ"ל. וכתב כן נפ"מ למש"כ שם השו"ע גבי ההולך ביום י"ד לדבר מצוה כו' ונזכר שיש לו חמץ בביתו כו'. דאי נימא שהוא סעו"מ אם אינו יכול לחזור ולבער ולהספיק המצוה אין צריך לחזור ולבער אלא יבטלנו בלבו. ואי לאו מיקרי סעו"מ, צריך לחזור ולבער. ע"ש. ויש לתמוה על שכתב להסתפק בכך, כל עוד הוכחנו להביא מדברי השו"ע שמקורו בגמ' סוכה (שם) שבני חופה פטורים כל שבעה מהסוכה, וזה מחמת הסעודה שצריכים לאכול עם החתן, ובודאי שהוי סעו"מ.

 

אך עי' במג"א (או"ח סי' ל"ח ס"ק ז') דמש"כ גבי פטור חתן ושושביניו (פירוש רעיו השמחים עמו) וכל בני החופה, מתפילין. והביא דברי התרומת הדשן (סי' ז') שכתב שבהיו מסובין במשתה נישואין בשבת והגיע זמן מנחה שהרבה גאונים פטרו מלהתפלל מנחה דסבירא להו כדעת רש"י (סוכה ע"א ד"ה משום) שהטעם שפטורים דהעוסק במצוה כו', ושם עוד הוסיף שזהו דוקא כשהחתן יושב עמהם. ע"ש. ובפמ"ג שם (ס"ק ז') כתב ע"כ לעיין בסי' תר"מ סעיף ו' הנ"ל שכתוב, כל שבעת ימי המשתה היינו בחור או בתולה ואלמון שנשא אלמנה הוה סעודת מצוה רק יום אחד בלבד, ע"ש.

 

ומיניה נקום ונוכיח שדעת הפמ"ג שפתותיו ברר מללו שכל ז' ימי משתה הם בכלל סעו"מ שעליהם נאמר שפטורים מתפילין או תפלה כמבואר שם וכמובן כ"ז דוקא בבתולה, ונפשט צדדי ספיקו של הפמ"ג בהל' פסח סי' תמ"ד הנ"ל. ולפלא שלא ציין לעיין בסי' ל"ח. ובר מן דין אמינא דלפי מ"ש לעיל בענין סעודת ז' ברכות מדברי הגמ' כתובות הנ"ל וכן מדברי הרמב"ם והגמ' סוכה (כה:) ועוד. מוכח שהוא סעו"מ לשאר בני חופה ומה ראה להסתפק בכך בסי' תמ"ד, וצ"ב.

 

ובפסקי תשובה ח"ב (סי' קצ"ד) כתב להביא דברי הפמ"ג (סי' תמ"ד) הנ"ל  שהסתפק אי כל ז' ימי משתה הם בכלל סעו"מ. וכתב להוכיח שהוא סעו"מ, ממ"ש המאירי בחידושיו למס' פסחים (מט.) שפירש הטעם על מ"ש בגמ' דגם הסעודה שניה חשובה סעו"מ "שכל שהיא נעשית לחיבת אירוסין מצוה היא", ע"כ. ומשמע אפוא דשניה לאו דוקא אלא אפי' שלישית. ויעויין במס' כתובות (ח:) אי א"ל מחמת הילולא. ונראה דה"ה בנישואין כל ז', עכת"ד. ואף שיש להשיב בדימוי בין אחר זמן אירוסין לנישואין. מ"מ הדין אמת ורק דיש להעיר על דבריו שנעלם ממנו דברי הפמ"ג (סי' ל"ח) הנ"ל ששם הוכחנו ששפתותיו ברר מללו שהם סעו"מ. וכן פלא על כך שלא הביא ראיה ברורה מגמ' סוכה (כה:) שכל בני חופה פטורים כל שבעה ומחמת הסעודה הוא. שמבואר להדיא שכל שבעה בגדר סעו"מ נחשבו וכמ"ש לעיל. ודחק עצמו לבאר ע"פ המאירי שאיירי בכלל על סעודות שעושין לאחר אירוסין, וצ"ב.

 

ובשו"ת חוות יאיר (סי' ע') אין הדבר ברור כדי הצורך שנראה כסותר עצמו. דבתחילה כתב (בא"ד ומ"מ אפי' לדעת מהר"ם כו') לענין החילוק בין אמירת שירות ותשבחות בסעודת חנוכה שאין ענינו לעשות הסעודה סעו"מ שאינו קשור לסעודה ומשום דדרכו להאמר לפני הסעודה. וכתב וז"ל: ומסברא זו בעצמה לא גרמו שבע ברכות לסעודת הנישואין להיות סעו"מ להיותם לאחר גמר הסעודה עכ"ל. ר"ל שאין הז' ברכות גורמות שהסעודה תהי' סעו"מ, מ"מ הסעודת נישואין וכן ז' ימי משתה הוי מצד עצמה סעו"מ, משום דמצוה לשמח חתן וכלה. וכמ"ש במג"א הנ"ל. כך כתב לדייק בס' תענית בכורים (פרק י' עמ' קפ"ז).

 

ולפי"ז צריך ביאור דבחו"י שם (בא"ד סעודות חתונה) כתב שסעודות חתונה בזמן הזה שערבה כל שמחה אין ענין לבא לדיני ברכת שהשמחה במעונו ושבע ברכות כו' רק סעודת ליל סבלונות כו' זה יש להתירה ואפס זולתו עכ"ל. ומשמע מדבריו שבא להחמיר על סעודת חתונה כוונתו שבע ברכות שאין להתירם כמו ליל סבלונות שהיא כן סעו"מ. וצ"ב בכוונתו שאינה ברורה כל הצורך בלשונו. אך אמנם עכ"פ מ"ש בס' תענית בכורים לדייק מדברי החו"י בתחילתו שכן משמע על ז' ימי משתה שכן הוי סעו"מ בפני עצמם אין הוא מדוייק שם, אלא דהתם מיירי לענין סעודת נישואין עצמה.

 

ב' סעודות ביום או ביום השביעי אי מקרי סעו"מ

ויש שנהגו ביום האחרון של ז' ימי המשתה לעשות ג"כ ב' סעודות. עי' נט"ג (פ' פג הל' ו'). ושם (פ' נ"ה אות ה') שהביא דברי מרן הדברי חיים זי"ע (הו"ד בקובץ צאנז גליון רכ"ד בשם הג"ר אלחנן האלפרין שליט"א) דעיקר השמחה בשמחת נישואין הוא ביום האחרון של שבע ברכות, והוסיף בשם זקנו הגה"ק מהר"ש ענגיל זצ"ל שנתן טעם לדבר, דכמו שמצינו בש"ס חולין (נג.) גבי דרוסה דבהדי דשליף שדי זיהריה וכן קימ"ל להלכה בשו"ע יור"ד (סי' נ"ז ס"ח) ע"ש. ובט"ז (ס"ק י"א) דאין מטיל ארס אלא בשעת נטילת הצפורן ממנו, א"כ מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, ובודאי גם בשמחת נישואין עיקר השמחה בשעת הגמר עכת"ד.

 

ולענ"ד גם בזה מיקרי סעו"מ ולאו דוקא מטעמא שהטעים על דרך הרמז. אלא נראה דכל אימת שיושב ושמח עמה במאכל ומשתה כמו שתיקנו לו חכמים ומזמן אצלו קרואים ושיכול לברך ברכת נישואין בכל פעם שיש לו עשרה וכמובן שיש פנים חדשות מיקרי שפיר סעו"מ. וכן לענ"ד אפשר קצת להוכיח כן מהא דפסק השו"ע הל' סוכה (סי' תר"מ ס"ו) שכל שבעת ימי משתה השושבנים וכל בני חופה פטורים מהסוכה וזה משום הסעודה. ואי נימא שרק סעודה אחת הי' יכול לעשות החתן, מיד יש לחייבם בסוכה, אלא ודאי כל אימת שיעשה סעודה נעשה לשמחת חתו"כ ולכן שפיר י"ל דהוי סעו"מ ודו"ק.

 

האם מותר לעשות סעודת שבע ברכות בע"ש וערב יו"ט

 

בשולחן ערוך (סי' רמ"ט הל' ב') כתב שאסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפי' היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל איסור. וברמ"א כתב וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר וכן המנהג ופשוט. עכ"ל. ודע שערב יו"ט שווה לזה, שיו"ט נמי מצוה לענגו כן כתב הפמ"ג שם. ובמשנ"ב (ס"ק ח').

 

והנה בפשטות דברי השו"ע יאסר כל סעו"מ דנראה דחלוק עם הרמ"א בזה שאסר אפי' סעודת אירוסין, אך אומנם עי' במג"א ובביאור הגר"א שם ובמשנ"ב שם. ובמה שכתבנו לעיל (סעודת ברית) באורך לדון בזה אם באמת השו"ע פליג על הרמ"א. והנה לא כל סעודת מצוה הותרה גם להרמ"א אלא דוקא סעודה שזמנה בער"ש. ולכן כתב כגון מילה ופדיון, וא"כ לפי"ז דה"ה גבי סעודת שבע ברכות שהיא מצוה שזהו זמנה על אף שלמעשה יש לו ז' ימים דנימא שא"כ יכול לעשות בשאר ימים ולא נפסיד המצוה לגמרי. זה אינו דכל יום מצוה בפני עצמו הוא.

 

ולענ"ד כן יש להוכיח ממ"ש בשו"ע (סי' תר"מ ס"ו) דחתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מהסוכה כל ז' ימים. ומשמע גם יום שישי שהוא ערב שבת וערב יו"ט ובכ"ז פטורין וחזינן שפיטורם הוא מחמת הסעודה, ואי נימא דאין לעשות סעודה בערב שבת וערב יו"ט אמאי נפטרים מהסוכה, וכן לטעם פטור זה שהוא הסעודה יש א"כ ג"כ לחייב את החתן והכלה ג"כ בסוכה דאין עושין סעודה בער"ש. ולכן צ"ל שדעת מרן השו"ע דשרי כל ז' ימים ובתוכם ערב שבת ויו"ט.

 

ושו"ר בס' שולחן ערוך הרב (סי' רמ"ט סעיף ח') שכתב (במאמר המוסגר) וז"ל: אבל בנישואין נמשכת מצות הסעודה ז' ימים אחר החופה כמו שיתבאר בסי' תר"מ עכ"ל. ונראה שלזה כיון להוכיח שהיא סעו"מ כל ז' ובתוכם ערב שבת ויו"ט ולכן העלה להתיר לעשות סעודת זו בער"ש, ע"ש.[1]

 

ובס' קצות השלחן (סי' ס"ט ס"ק ז') הביאו וכתב להצריך עיון בכוונתו אי איירי שאירס ולא עשה סעודה כלל או שעשה ורק זה היום אחרון וכדו'. והסיק בדוחק היכא שלא עשה סעודה עדיין שלא יוכל לדחותה לאחר השבת או שנשא בע"ש בערב (לדעת הפוסקים שז' ימי משתה חשבינן מעת לעת עי' שער"ת סי' קל"א) שאז רשאי לעשות הסעודה בערב שבת. אבל פשוט דאם כבר עשה סעודה א' קודם ערב שבת לא יוכל לעשות עוד סעודה בער"ש אע"פ שכל הסעודות של ז' ימי משתה הם סעו"מ אבל מ"מ אינם חיוביים כ"כ דעיקר החיוב הוא הסעודה הראשונה כמבואר בשו"ע (אהע"ז סי' ס"ד) ע"ש. והוסיף להביא ראיה מדברי האדמו"ר (בסעיף ו') שסעודת נישואין הוי זמנה בערב שבת לפי שאין לדחות הנישואין לאחר השבת שאין לבטל ממצות פריה ורביה, ע"כ. וכתב שמזה מוכח שדוקא אם הנישואין נעשין בע"ש אז גם בסעודה נתיר, משא"כ באם הנישואין היו באמצע השבוע אין להתיר שאין זמנה קבוע מיקרי. עי"ש. ועל דבריו יש להעיר ממ"ש לעיל שמבואר להדיא שהסעודות בכל ז' ימי המשתה הם סעו"מ ואין נפ"מ ביניהם וכמ"ש להוכיח מדברי השו"ע (סי' תר"מ) ושמקורו בגמ' כתובות הנ"ל ושכן פסק הרמב"ן. ושכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזמנה קבוע מיקרי.

 

הזמן שראוי לעשות סעודת שבע ברכות בערב שבת

ומ"מ לענין הלכה נראה ודאי שעדיף שיעשו אותה לכתחילה קודם תחילת שעה עשירית וכמו שמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרצ"ה סעיף ב') גבי סעודת פורים וכמו שכתב לפסוק המשנ"ב (סי' רמ"ט) גבי סעודת ברית ופדיון אפי' שזמנם קבוע יש להקדימה בשחרית מפני כבוד השבת (ועי' שעה"צ שם ס"ק יז').

 

וכן לענ"ד יש להשתדל לקחת מנין מצומצם מכל הקרובים השייכים לסעודה וכדי לברך ז' ברכות, דכמו שכתבנו לעיל שעיקר סעודה זו היא בעיקר בעשרה אנשים כמו שכתוב אצל בועז ויקח עשרה אנשים, שמיניה ילפינן שמברכים ברכת חתנים בעשרה ועי' מש"כ בזה "הרב פעלים".

 

אי מותר לבכורים בתעניתם לאכול מסעודת ז' ברכות

ולהאמור שסעודת ז' ברכות היא מצוה ודאי שאפשר לבכורות בערב פסח לאכול בסעודה זו ויפטרו מתעניתם.

 

ובבן איש חי (שנה א' פרשת צו הל' כ"ה) כתב וז"ל: ויש נוהגים דהחתן מזמין את בכורות לסעוד בו ביום אצלו בסעודת חתן וכן אבי הבן בסעודת מילה ואין אנחנו מוחין ביד הנוהגים בכך, מיהו אינו יכול להזמין הרבה אלא רק בצמצום – להשלים העשרה ולא יותר עכ"ל.

 

ובפשטות נראה דאיירי לענין חתן בז' ימי המשתה שלו, דלא כתב סעודת הנישואין שלו, וגם אין דרך לעשות סעודת נישואין ממש בערב פסח ממש. וכך הדין בפשטות בס' שלחן העזר שהביאו בח"ד (דף קל"ח מדפי הספר) וכך תפסו בפשיטות בס' חזון עובדיה (עמ' צז) ובספר יסודי ישורון (ח"ו עמ' לח) דנהגו להקל להפסיק התענית ע"י השתתפות בסעודת חתן וכלה בתוך שבעת ימי המשתה. וכ"פ בספר כה"ח (סי' ת"ע אות י"ג) בשם הבא"ח הנ"ל.

 

אמנם יש להבין אמאי כתב ה"בן איש חי" שאינו יכול להזמין יותר מעשרה בצמצום והלא אם סעודת מצוה היא מאי איכפ"ל כמה סועדים שם. ובפרט לפי מש"כ לעיל שמקור לסעודת חתן הוא מהתורה כלומר שמשה התקין להם זה. ושמצינו שאפי' בסוכות שכל בני חופה והשושבינים של החתן והכלה פטורים מן הסוכה כל שבעה שהיא מצות עשה וכ"ז משום סעודה כדביארנו לעיל וא"כ כאן אמאי נחמיר שרק ישתתפו עשרה ותו לא. ועוד בפרט שראינו שאין תענית זו ברורה לכל דלדעת הירושלמי אין כלל להתענות בער"פ ועוד כמו שביארנו במק"א.

 

ובס' תענית בכורים הק' כן בקצרה וכתב, דאולי ה"בן איש חי" ס"ל דאפי' בסעודת נישואין אין להקל לבכור אלא היכא דליכא עשרה, או דדבריו דאין להתיר רק למנין מצומצם, מוסבים על ברית מילה ואילו לגבי סעודת חתן ס"ל באמת דגם כשיש יותר מעשרה יש להקל וצ"ע.

 

ולענ"ד ודאי על סעודת נישואין אין הרב "בן איש חי" חולק – אלא ודאי ס"ל דמהני לאפי' יותר מעשרה דסעודת נישואין אין עליה חולקים שהיא סעודת מצוה גדולה יותר מכל סעודות המצוה וכמו שהארכנו בכך במקומו (סעודת נישואין) ושכן על דא לא איירי הבא"ח. אלא נראה שכתב כן דוקא על שבע ברכות דזה אזיל לשיטתו למ"ש בשו"ת רב פעלים ח"ד (אהע"ז סי' ו') הבאנו לשונו לעיל דאף דבאמת חיוב איכא לעשות סעודת שבע ברכות החתן והכלה אלא שאין צריך לחזר ולמצוא עשרה בנ"א דוקא שמתוכם יהיו פנים חדשות כדי לברך בעשרה שע"ז כתב שהוא מצוה מן המובחר. וא"כ לפי"ז אתי שפיר מה שכתב כאן גבי סעודת שבע ברכות שלא יקח יותר מהעשרה להשלים המצוה מן המובחר כדי לברך הברכות ותו לא דאין ענין בסעודה זו יותר באנשים כדי לברך הברכות.

 

 ומ"ש כן גבי ברית מילה, נראה שר"ל שהיות וסעודת ברית מילה מקורה רק במנהג ותו לא כמו שביארנו זה במקומו (עי' סעודת ברית מילה) כמ"ש השו"ע (סי' רס"ה סעיף י"ב) ועי' ב"י שם.

 

ומ"ש שם שאפשר שלדעת מר"ן השו"ע אין זו סעו"מ אלימא ולכן לא זכרה בכמה סימנים בשו"ע לדוגמא של סעו"מ, לכן כתב כאן הבא"ח רק עשרה בצמצום ולא יותר שזה עכ"פ סעו"מ וכמ"ש הרמ"א (יו"ד סי' רס"ה סעיף י"ב) שמיקרי סעו"מ ונהגו לקחת עשרה לסעודה זו, והבן!

 

חתן בכור שנשא אשה ערב פסח ויום ראשון לענין תענית בכורים

 

ולענין החתן עצמו שהוא בכור ונשא ערב פסח ונמצא ביום ראשון לשבע ברכות שלו – ודאי שמותר לו לאכול שם ומצוה וחובה עליו לאכול שם וק"ו הוא מאנשים בכורים שבאים לסעוד על שולחנו שנפטרים מתעניתם ושלהם אין קשר לסעוד וחייב כמו שחתן עצמו. וכמ"ש לעיל שכן מבואר בגמ' כתובות וברמב"ם ועוד, שהוא כיו"ט לגביו. וכ"פ בס' "בן איש חי" (שם) וז"ל: ואם החתן עצמו הי' חתן או אבי הבן או סנדק מותר לאכול, ואין צריך לפרוע תעניתו אחר החג. עכ"ל. וכמ"ש הפר"ח ( או"ח סי' ת"ע) דאפי' התרה אין צריך.

 

וכן העלה הגאון ר' יהודה עאייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב (סי' כ"ג) שנשאל בהא מילתא גבי חתן בכור שנשא אשה ערה"פ ויום ראשון לשבע ברכות שלו אם חייב להתענות? והשיב שם בפשטות כמ"ש לעיל שודאי אין צריך ואדרבא אין רשאי להחמיר על עצמו שאצלו זה כמו יו"ט וכמו שכתבנו.

 

ובברכי יוסף (סי' ת"ע אות ב') רוח אחרת עמו וכתב לחלוק על שו"ת בית יהודה הנ"ל וכתב וז"ל: ולי ההדיוט נראה דמאחר דבני אשכנז ופולין רבבות אלפי ישראל נוהגין להתענות ביום החתונה וכמה עיירות משאר גלילות רהיטי הבתרייהו במנהג זה אם ירצה להחמיר ולהתענות רשאי ותע"ב. ואע"ג דתענית הבכורות אין לו עיקר כי אם ממס' סופרים ובירושלמי כמעט משמע להיפך, אשתרבובי אשתרבב האידנא האי מנהגא להתענות הבכורות בכל תפוצות ישראל וקבעוה חובה כו' עכ"ל.

 

ובס' חופת חתנים (ריש סי' ו') כתב להחמיר טפי שראוי לחתן בכור להתענות בכה"ג וז"ל: וחתן בכור שנשא אשה בע"פ אם נפשו איותה להתענות כו' ולפענ"ד דראוי שיתענה, כיון דמצטרף טעמא אחרינא דהוי יום כפרה דידיה, מיהו אם אינו בכור נראה דלא יתענה דשאני מתענית בכורות דיש לו עיקר ממס' סופרים והוי נמי כפרסומי ניסא כמ"ש הרב בית דוד ע"ש, אבל תענית החתנים אינו ראוי שיתענה. ועי' בס' תענית בכורים פ"י מש"כ בזה.

 

ועוד דעה שלישית מצאנו בזה. שיעשה פשרה ע"י שיסיים מסכת וכיוצ"ב ואז רשאי לאכול, כך נשאל בשו"ת משיב הלכה ח"ב (סי' רכ"ז) וז"ל: חתן בכור שהנישואין בער"פ רשאי להתענות או לא? והשיב – רשאי ויותר נכון לעשות סיום ויטעום עכ"ל. וב"דברי חפץ" שם הסביר האי מילתא והוא משום שהברכ"י הביא בזה יש אוסרין להתענות ויש מתירין. ואדרבא תע"ב, וכפי הנראה נכון שיעשה סיום גמרא כיון דעיקרא מנהגא. וגם זה לעשות סיום בכל שנה מנהגא עכ"ל. וכך הוא בדברי הגאונים (סי' תכ"ט אות ט"ז) חתן בכור שנשא בע"פ, נ"ל דיעשה סיום מסכת ולא יחמיר להתענות.

 

ובס' תענית בכורים כתב לתמוה על מש"כ המשיב הלכה הנ"ל. דמה גרע הבכור אם הוה גם חתן, אדרבה הא בכה"ג איכא ב' טעמים להתענות. ובודאי למנהגנו כדברי הרמ"א (אה"ע סי' ס"א סעי' א') שחתן וכלה מתענין ביום חופתם, שצריך להחמיר ולהתענות. וכתב שם לדחוק שאיירי בנדון שלאחר החופה עי' רמ"א (סי' תקס"ב סעי' ב') וז"ל: וכן חתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה". (ובבית שמואל שם ס"ק ו') ושע"ז יש לעיין אי יש לו להתענות גם אחר החופה ומשום דהוי בכור, ובכה"ג איכא למימר אף לדידן בחתן אין רשאי להתענות וכמו בברית מילה דפטרינן וכה"בית יהודה" ולכן כתבו שיעשו סיום מסכת ויצאו בזה השאלה.

 

אולם לאחר העיון נראה דזה אינו קושיא כלל על דבריהם, היות וה"משיב הלכה" ודברי הגאונים כתבו כן אף שידעו פסק הרמ"א הנ"ל. אלא שהיות שבעצם דברי הרמ"א הנ"ל (סי' ס"א) גבי מ"ש שנוהגין להתענות החתן והכלה ביום חופתן אינו מוסכם וברור לכל ורבו האחרונים שכתבו למנוע מכך (עי' שו"ת יחוה דעת ח"א סוס"י פ"א). וכן גבי חתן בכור עצמו ג"כ ראינו מח' בפוסקים אי בכלל רשאי להחמיר אפי' באיותה נפשו להתענות שאינו רשאי לעשות כן שלדידו הוי כיו"ט וכמ"ש הבית יהודה והזכור לאברהם ועוד. וגם כל דברי הברכ"י הנ"ל שבא לחלוק הלא המה רק מצד אם רוצה להחמיר ולא מדינא אפי' שכבר נתפשט המנהג בכל גלילות ותפוצות ישראל. ובצירוף זה שתענית בכורים אינה ברורה להלכה בפי כל אלא רק ממס' סופרים ושבירושלמי כמעט משמע להפך, ודאי שכתבו והורו לנכון בהאי מילתא שחתן בכור יעשה פשרה של סיום מסכת.

 

ומ"ש שהם כתבו כן על נידון שלאחר החופה ודאי לא יעלה על דעת לומר כן שאז ודאי נכנס יו"ט ממש דיליה וכל דיניו לענין שמחה ואכילה ושתיה וכמו שביארנו באורך לעניין סעודת נישואין. ומה צריך כלל לעשות סיום על כן. ובפרט שהרמ"א (סי' תקס"ב סעי' ב') כתב שיאמר עננו קודם כניסתו לחופה ואז יוכל לשתות מכוס ברכה. אלא ודאי דהם איירי קודם חופה שעכ"פ יעשה סיום ויפטר לגמרי מהתענית.

 

ובאמת  שכבר הרגיש בזה וכתב דאולי לפי דברי הב"ח (סוס"י תקס"ב) שחולק על הרמ"א בענין זה וכתב וז"ל: מיהו חתן יש להקל שלא לשנות המנהג וליתן לו לשתות אם הוא בתחילת שקיעת החמה אע"פ שעדיין לא הוי לילה, אבל קודם תחילת שקיעת החמה אין לו לשתות" ויש אחרונים שחששו לדבריו דהחתן מתענה אף אחר החופה. ועי' במשנ"ב שם (ס"ק י"ב) וז"ל: טוב שיתנה החתן בפירוש שלא להשלים עכ"ל. וא"כ לפי"ז רצה לתלות דבריהם שדיברו בהאי מילתא שלאחר החופה ולשיטת הב"ח.

 

וגם ע"ז יש להשיב שנראה דוחק גדול, בר מן דין דזכרנו לעיל, אלא שבזה יש להוסיף, חדא דלא הי' להם לחשוש לדעת הב"ח לאחר פסק הרמ"א, ואף אם נאמר שיש מקום לחשוש לכן הוי בגדר ספק דספק ספיקא. שבזה יש מח' וכן בעצם דינו דהרמ"א שאמר להתענות גם יש מח'. וכן גם אם נאמר כהרמ"א אפשר שבחתן עדיף טפי שלא יתענה שהוי כיו"ט דידה ושמחה היא לו כמ"ש בבית יהודה, ועוד נוסף לכל זה שכל תענית בכורים עומדת בספק מקורה. ע"כ.

 

ולכן לענ"ד ודאי לבני ספרד אין חתן בכור רשאי להחמיר על עצמו כלל ולהתענות דתרתי לטיבותא, חדא, שהספרדים כ' דכלל לא חוששים למנהג זה ועוד חתן הוא כיו"ט דיליה וכו'. וזה דלא כהברכ"י הנ"ל.

 

ולבני אשכנז נראה שאם רצה להחמיר על עצמו אפשר דרשאי, אבל אינו חובה כלל ומ"מ אם מזדמן לו לשמוע סיום עדיף טפי, אך אינו חייב לחזר אחריה, ואם ירצה לאכול יאכל בלא"ה. ולאחר החופה נלע"ד שאף להיוצאים ביד רמ"א אין להחמיר כלל ובפרט שכן כתב הרמ"א (סי' תקס"ב ס"ב) הנ"ל שיאמר עננו ואז יוכל לשתות כו'. ודלא כהב"ח.

 

חתן תוך שבעת ימי המשתה שלו אי מתענה כשהוא בכור

 

ובודאי שלפי כל האמור לעיל אין מקום כלל לספק בכך ובודאי שאינו מתענה ואדרבה אסור לו להחמיר על עצמו להתענות דיו"ט ממש הוא כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וכ"ש הוא דאם אחרים שבאים לסעודתו והם בכורים נפטרים מתעניתם ושאין להם כל קשר לעצם הסעודה אלא רק להשלים למנין כדי לברך כ"ש שהוא בעל השמחה וחייבהו על כך שנפטר בכך, ואין עליו חיוב כלל.

 

וכך פסק הבא"ח הנ"ל וז"ל: ואם הבכור עצמו הי' חתן כו' מותר לו לאכול, ע"כ. ומשמע דלפי"ז מותר לאכול גם בלא עשה סעודה שבע ברכות בער"פ שפטור, שעצמו נפטר גם בלא סעודה שיעשה שיו"ט שלו הוא בעצם. והנה כן כי כן מבואר משו"ת פני יהושע (ח"ב או"ח סי' ט'), ושו"ת בית דוד (או"ח סי' שמ"ג) גבי בעל ברית שרוצה להחמיר על עצמו להתענות ביום פטירת אביו שאינו רשאי ומשום דיו"ט שלו הוא. וזה כמ"ש. וא"כ כ"ש לנ"ד בחתן עצמו שאין לך יו"ט ושמחה יותר ממנו ושמקורו גדול משל סעודת ברית מילה כמ"ש לעיל דאינו רשאי להחמיר ולהתענות תענית בכורים, וזה אפי' בלא יעשה סעודת שבע ברכות וכמ"ש לעיל וכמבואר בבא"ח, וכ"ש בעשה סעודת שבע ברכות שהיא מצוה שיפטור עצמו.

 

אלא שבשו"ת "האלף לך שלמה" להגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל (חאו"ח סי' נ"ט) מבואר שכן יש מקום לחתן וכלה להחמיר בתענית. וכ' וז"ל: דחתן וכלה מותרין להתענות בתוך ז' ימי שמחה שלהם אף דהוי ימי שמחה, וראיה לכאורה ממס' מגילה (דף ו') מהא שדרשוה "ושמחה" – מלמד שאסורין בהספד. "משתה" – מלמד שאסורין בתענית, א"כ משמע דוקא מלשון "משתה" מוכח דאסורין בתענית, אבל מלשון שמחה לא הי' מוכח שאסורין בתענית, ומוכח מזה שאף שנקראים "שמחה" יתכן שיהיו מותרים בתענית כו', א"כ בחתן נהי דקבעו לו חז"ל שבעת ימים לשמחה מ"מ לא קבעוהו למשתה, ומותרין בתענית, ונהי דנקרא בלשון הש"ס ז' ימי משתה. היינו רק כיון דקבעוהו חז"ל לימי שמחה ממילא הוי הדרך לעשות בהם משתה ג"כ כו' ולכן אסורין רק באבילות והספד דנקבע לשמחה אבל אינו אסור בתענית כיון דלא נקבע למשתה עכ"ל. ולפי"ז הי' מקום לומר שגם בכה"ג יהיו החתן רשאי להחמיר על עצמו להתענות בתענית בכורים.

 

ולענ"ד דמלבד מה שיש להשיב על דברי הגאון הנ"ל דלא מסתבר לחלק כן בין משתה ושמחה לענין עצם החיוב של החתן לשמח את הכלה וכמ"ש הרמב"ם. ומקורו בירושלמי כתובות (פ"א הל' א') שמשה תיקן להם לישראל שבעת ימי משתה לחתן ולכלה ושישמחו זה בזה ושיש הסוברים שהוא מהתורה עי' לעיל באורך מ"ש בענין זה, ובפרט למ"ש הרמב"ם פ"י מהל' אישות (הל' י"ב) שזהו תקנת חכמים שיהי' שמח עמה שבעת ימים אינו עוסק במלאכתו כו'. אלא "אוכל ושותה" ושמח כו' שתקנת חכמים שיהי' שמח עמה. ע"ש. וא"כ מבואר יוצא בפשיטות שזה חלק מתקנ"ח ואין המקרא יוצא מידי פשוטו. ומי התיר לו להחמיר בכך. אלא שאפי' נימא שכן היתה כוונת הגאון הנ"ל, מ"מ יש לומר, דכ"ז אם החתן בלא"ה לא רוצה לעשות הסעודה למרות שכתבנו לעיל שגם בזה נפטר דעצם ז' ימים אלו הם של שמחה וזמן של משתה ויו"ט דיליה הוא. אבל על כל פנים נימא שבזה פליג הגאון. אבל אין נראה בנ"ד כשרוצה החתן לעשות הסעודה דנימא שיחמיר על עצמו, דהא לא גרע משאר בכור שיכול לעשות כן וכ"ש הוא שיש ענין שלא יתענה. ובפרט בתענית בכורים שהוא רק מנהג בעלמא ושמקורה במס' סופרים, ושבירושלמי משמע היפך זה דאין להתענות ביום זה. לכן חתן שעושה סעודה נראה דאין הוא רשאי להחמיר על עצמו בזה אלא יעשה סעודה ויפטר וישמח את אשתו כמו שתיקנו לו חכמים.

 

עשיית סעודה ביום "יארצייט" של החתן אי שרי

וכן מצינו גבי "יארצייט" בעטרת זקנים (סי' תקנ"ט) כתב, "יארצייט" נ"ל שאין צריך להתענות בז' ימי חופתו כי הוא דומה לרגל, וכן הו"ד בבאר היטב (סי' תק"נ ס"ק ה') וכ"פ בשו"ת דבר משה (ח"א חאו"ח סי' מ"א) וז"ל: כיון שיו"ט שלו הוא כו' שמצוה עליו מתקנת חכמים לשמוח עם כלתו ז' ימים ואינו עוסק בשום מלאכה אלא אוכל ושותה ושמח כמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' אישות. והו"ד בפתחי תשובה (יור"ד סי' ת"ב ס"ק ד') ובשאר אחרונים, וזה כמו שכתבנו לעיל להוכיח דבנ"ד אין מקום להחמיר בזה. וכ"פ הגרא"ז מרגליות ב"חידושים וביאורים" הל' אבילות (סעיף כ"ה). שחתן שחל יום שמת בו אביו בז' ימי המשתה שלו א"צ להתענות.

 

ובזה ע"ע בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' ע"ב) שכתב שחתן צריך להתענות בתענית אסתר. וכ"כ ב"בית עובד" הל' תענית אסתר ובס' זכור לאברהם (אות ת') ובשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סי' ל') ובס' כף החיים (סי' תקמ"ט אות י' ושם סי' תרפ"ו אות ט"ז – כ"ח) דכיון שיש בזה פלוגתא אזלינן בתר המנהג. ואם א"א לעמוד על המנהג המיקל לא הפסיד. וא"כ נהי דלא קימ"ל כן שרוב פוסקים חולקים בזה, מ"מ הי' מקום לומר שאם רוצה להחמיר יחמיר וכמו שכתב בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סי' ג') ע"ש. אמנם כ"ז דוקא נאמר בתענית אסתר שיש עכ"פ פוסקים שמחייבים בזה אבל עכ"פ בנ"ד ליכא מאן דפסק כן שחייב, לכן אין להחמיר בהא מילתא כלל. וכן הסיק בס' תענית בכורים שם. ובפרט לפי מ"ש הדבר משה הנ"ל דהיכא דמקילין לאכול בסעודת ברית מילה דהוא מצוה קלה כ"ש בחתן עצמו. וכ"כ בשערי תשובה (סי' תרפ"ו) ע"ש. וע"ע בקובץ תל תלפיות להגרש"צ וויגער זצ"ל (שנה יג תרס"ה עמ' צב), ע"כ. ובזה גם אין חייב לעשות התרה עי' שו"ע סי' תצ"ב (סעיף ה'), אמנם עי' בביאור הלכה (סי' תקנ"ט סעי' ט') ד"ה ונדחה, ובס' כה"ח (סי' תק"נ אות כ"ב), ודו"ק.

 

עשיית סעודת שבע ברכות ביו"ט ובחול המועד

 

בשו"ע (סי' תקמ"ו סעיף ג') כתב וז"ל: הכל מותרים לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל בין בתולות ובין אלמנות. ומקורו בברייתא מו"ק (יד) והטעם דעיקר שמחה דנישואין ביום הראשון הוא, וזה אע"פ ששמחים כל שבעה, וכ"פ ברשב"א בתשובה והובא בבית יוסף שם. ועי' במשנ"ב שם (ס"ק י') שכתב דמשמע שאפי' בלילה שרי לעשות סעודה דהוא יום אחר, ועי' במג"א דדעתו דהלילה נגרר אחר היום ואסור א"כ לעשות הסעודה בלילה וכתב דמטעם זה נהגו שלא לישא אשה ערב הרגל ע"ש. אכן בשעת הדחק כתבו הא"ר והמור וקציעה דמותר לישא ערב הרגל ולעשות סעודה בלילה ע"ש.

 

חתן וכלה שהוזמנו לאכול בסעודת ברית מילה או בר מצוה וכדומה או בסתם סעודת מרעים אי הוי בכלל סעודת מצוה?

והנה יש להוכיח לכאורה מהא דפסקינן בחתן וכלה שהיו נוכחים בסעודת ברית מילה או בר מצוה אי יש להם לברך שבע ברכות שהא לא לכבודם עשו הסעודה אלא בשביל השמחה האחרת ואף שהם אוכלים עימהם. ובזה מצינו למ"ש המאירי (כתובות דף ז') שאם באו חתן וכלה לאכול בסעודת אחרים, שלא נערכה במיוחד לכבודם, אין מברכין בה שבע ברכות הואיל ואין הסעודה שלהם כלל. ע"כ. וא"כ לפי"ז מבואר שפיר שבכה"ג שבאו חתן וכלה לאכול אצל חבריהם ערכו סעודה לא מפאת בואם של החתן והכלה אין לזה דין סעודת מצוה של שבע ברכות, שהרי אין הסעודה שלהם כל, ולכן גם אין מברכין שם ז' ברכות  וכיוצ"ב מצאנו למ"ש הראב"ד הובא דבריו בס' אורחות חיים הלכות ברהמ"ז (סעיף ס"א) שכתב בהזמינו חתן וכלה לסעודת ברית מילה, שאין אומרים שם שבע ברכות, "כי ההיא לאו בשביל החתן היא". משום שהכלל הוא, בכל מקום שבאו חתן וכלה ואפשר לומר שהסעודה לכבודם – מברכים.

 

הוספת מאכלים או שמחה לכבוד החתן והכלה

בס' עזר המקדש כתב: אם באו החתן והכלה לסעודה שלא הוכנה לכבודם, ומוסיפים מאכלים לכבודם, יש לברך שבע ברכות, ואם לא מוסיפים לכבודם דבר, חוששים לברכה לבטלה – ואין לברך, אמנם גדולה מזו מצאנו למ"ש בס' מועדים וזמנים (ח"ג סי' רמ"ו בהג"ה ג' בעמ' קי"ג) שכתב כנזכר והוסיף שאפי' לא הוסיפו מאכלם אלא רק שרו ורקדו לכבודם, ג"כ נקרא סעודת חתן וכלה ושלכן אפשר לברך שבע ברכות. אך בס' שובע שמחות כ' שהוא דעה יחידאה ואין לסמוך עליו בענין זה. ומסקנא דמלתא כל סעודה שלא נעשתה לכבודם של החתן והכלה אין היא נחשבת לסעודת מצוה וכן אין מברכין שם שבע ברכות. 

 

 

הדלקת נרות בסעודת שבע ברכות

 

והנה יש שנהגו להרבות בנרות בסעודה שיהא המקום מואר והוא משום שמחה. ועי' ב"י (או"ח סי' רס"ג) בטעם הדלקת נרות שבת שהוא ג"כ מביא שלום, ע"ש. ורמז לכך בירמיה (כה' י') נאמר "והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה שמחה קול חתן וקול כלה קול רחים ואור נר". ובגמ' סנהדרין (לב:) אמרו אור הנר ברור חיל משתה שם. ע"ש בפי' רש"י ורבנו חננאל ומ"ש בזה לעיל גבי סעודה ברית מילה. ושבס' ברכי יוסף (או"ח סי' קל"א) כתב שאיירי בסעודת חתונה, וה"ה גבי סעודת שבע ברכות כמבואר בתוס' שם ד"ה קול לענין יו"ט, ועוד מצינו שהדלקת נר ביו"ט משום שמחה וכבוד וחיבוב המצוה שרי ולכן התירו האחרונים להתיר להדליק ביו"ט אם יש ברית מילה בבית, הרבה נרות. עי' משנ"ב (סי' תקי"ד ס"ק ל') ובשער הציון (ס"ק מ' מ"א). ונט"ג (פ' פ"ג הל' י"א).

 

על מי מוטל סעודת שבע ברכות לעשותו

 

בס' העיטור (שער שני) דיני שבע ברכות, מבואר שמנהג הקדמונים הי' שאבי הכלה הי' עושה סעודות אלו. שכתב "מברכין שבע ברכות בין בלילה בין ביום "בסעודת אבי הכלה" ע"ש. אולם בנט"ג (פר' פ"ג הל' ט"ו) כתב שאפשר לדחות זה דאפשר שעפ"י נהגו שהחתן בא לגור למקום הכלה ע"ש. וכתב שעכשיו המנהג שמחלקים בין המחותנים איזה ימים עושה צד החתן ואיזה צד הכלה והעיקר הכל לפי מה שהתנו, ע"ש.

 

סעודת שבע ברכות ביום השביעי שנמשכה עד הלילה של יום שמיני אי נחשב לסעודת מצוה

 

 אדם שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות והתחיל לאכול בסעודת שבע ברכות ביום אחרון ושקעה עליו חמה אי חייב להפסיק לאכול בסעודה זו?

 

והנראה לפום ריהטא לתלות זה לפי מה שפסק השו"ע בסי' קפ"ח (סעיף י') דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וממילא הכל נחשב לסעודת שבע ברכות אחת שנעשית ביום והוי א"כ סעודת מצוה. שז"ל: הי' אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה וה"ה לר"ח ופורים וחנוכה עכ"ל. וא"כ חזינן שסוף הסעודה שהיא נמשכת לאחר השקיעה נגררת בתר תחילה ותחילתה מצוה, ולכן אפי' להזכיר מעין המאורע פסק השו"ע שיזכיר. ע"ש. ולפי"ז י"ל שגם יברכו שבע ברכות גם לאחר השקיעה כשהמשיכו לאכול עד הלילה.

 

אלא שבס' גינת ורדים (או"ח כלל א' סי' כ"ח) כתב לאסור איסר לברך שבע ברכות כשגמרו אפי' הסעודה מבעוד יום, ורוצים עתה לברך בליל שמיני. כיון שכבר יצאו שבעת ימי משתה לגמרי, והוסיף וז"ל: כשהתחילו לסעוד מבעוד יום ונמשכה סעודתם גם בליל שמיני שאין לברך, משום דבכה"ג גם הסעודה עצמה היתה שלא בימי השמחה. וע"כ לא אפליגו הפוסקים אי אזלינן בתר תחילת סעודה ובתר גמר סעודה כדאיתא בשו"ע או"ח (סי' קפ"ח וסי' רע"א) אלא לענין הזכרה בלבד שאין שם מטבע ברכה מחודש, אכן כשיש ברכה מחודש כה"ג חמיר טובא ונראה דלכו"ע לא יברך כו', עכ"ל. וכ"פ בס' ברכי יוסף (סו"ס קפ"ח) והובא להלכה כאן בהגהות רע"א ובפתחי תשובה (ס"ק ח').

 

וכן פסק בשו"ת "האלף לך שלמה" (סי' ק"ז) והעלה כן מדנפשיה. וכתב דלא דמי להזכרת שבת ויו"ט בברהמ"ז כיון דברכת המזון תלוי בפת דכל היכא שאוכל פת נתחייב בברמה"ז א"כ תיכף שאוכל כזית ביום נתחייב בברהמ"ז בהזכרה, משא"כ שבע ברכות לא חל החיוב רק בשעה זו שמברך ברהמ"ז דלאו הפת גורם. דאילו הי' סועד כל היום בלי פנים חדשות אינו חייב לברך שבע ברכות. וגם אם הי' שם פנים חדשות בשעת הסעודה ואח"כ הלך לו בשעת ברהמ"ז גם אינו חייב לברך שבע ברכות, א"כ לא חל עליו החיוב רק בברהמ"ז ולא מקודם. לכן בתר שעת ברכת המזון אזלינן עכת"ד. וכ"פ בס' חופת חתנים (סי' ט' אות ב') ובס' לב שלמה (אה"ע דף קיז ע"ב). וע"ע בס' תורת ר' שמואל סאלנט (ח"ב סי' ע"ד) מ"ש בחילוק בין ז' ברכות להזכרת ר"ח ושבת שכן הולכים אחר תחילת סעודה, והוא כנזכר.

 

ומיניה נחזה דכל הני פוסקים וטעמיהם אין הולכים כלל בזה בתר תחילת הסעודה ושנימא שהסעודה אחת היא עד לגומרה בברכת המזון שהוא בליל שמיני. ואפשר שהוא ג"כ לפי"ז אינו בגדר סעו"מ וכמו שמבואר מלשונו של הגינת ורדים הנ"ל שכתב: "שבכה"ג גם הסעודה עצמה היתה שלא בימי השמחה".

 

אך מצאנו מי שחולק בזה וס"ל שכיון שהתחילו מבעוד יום מברכין ברכת חתנים בליל שמיני אם סעודת הנישואין היתה בליל שני. כ"כ בס' ויגד משה נישואין (הנספח לסוף ס' שלחן העזר עמ' מד' אות יד'), וטעמו שהיות ואזלינן בתר התחלת הסעודה וכמ"ש השו"ע (סי' קפ"ח). וע"ע שהביא סיעתא לדבריו מדברי המאירי מס' פסחים (דף קב) ושגם צירף לזה שיטת הכנסת יחזקאל דשבעת ימי המשתה חשבינן משעה שברכו פעם ראשונה בסעודה ע"ש.

 

וא"כ לפי"ז היה מקום להניח שגם לאחר ששקעה חמה מיקרי אכתי סעו"מ היות ובכה"ג יש להוסיף שהי' גם סעודת נישואין ביום בליל שני וא"כ יש צירוף שיטת הכנסת יחזקאל שחשבינן משעה שברכו בפעם הראשונה וא"כ עדיין זמן שמחתם הוא.

 

אבל עכ"פ נראה ודאי שיש לומר כדעת כל הפסוקים הנ"ל שאין לברך שבע ברכות ובזה לא אזלינן בתר התחלת הסעודה, ובלא"ה נראה שיש לחלק אפי' להסוברים שאזלינן בתר התחלת הסעודה דאזלינן לענין הזכרת מעין המאורע או ברכה שזה קאי על עצם הסעודה שעשה מבעוד יום ובודאי לא על מה שממשיך הסעודה בליל שמיני ולכן יש מקום לומר שלענין סעודת מצוה אינו נחשב ובאחד שנדר שלא לאכול רק מסעודת מצוה יהי' צריך להפסיק סעודתו משתשקע החמה וכן כל כיוצ"ב בזמנים שאסור לאכול סעודות של שמחה כמו בתשעת הימים וכדו' לענין אכילת בשר ושתיית יין.[2]