יהודי נאסר במחנה עבודה רוסי ונגזר עליו לעבוד במחנה, בכל ימות השבוע וכולל שבתות ואם ישתמט מעבודה בשבת, יהרגוהו. באחת מהשבתות, לאחר שסיים את עבודתו, ראה רכב שניתן לברוח עימו והסתפק האם מותר לו לברוח כעת עם הרכב מהמחנה ולחלל שבת בבריחתו, כאשר ע"י חילול שבת זה יימנע ממלאכה בעשרות השבתות הבאות, בהם ייאלץ לעבוד אם יישאר במחנה. מה דינו?
א] תשובה: בשבת (קנא, ב) נאמר: "רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה". וכן הוא ביומא (פה, ב). ובגמ' שם אמרו שפיקו"נ דוחה כל התורה מדכתיב "וחי בהם", ודרשו: ולא שימות בהם. ויש לעיין האם דין "חלל שבת אחת" עניינו טעם בסיבה שמותר לחלל שבת לצורך חיי אדם, והוא לתא ד"וחי בהם", אך הוא רק דין בהלכות פקוח נפש. או שנאמר שהוא גדר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שמאחר שאנו רוצים שהאדם יקיים שבתות הרבה, לכן נתיר לו לחלל לצורך כך שבת אחת. ואז ממילא נפשוט שגם במקרה שיחלל שבת, בלי בעיה של פקוח נפשו, כדי לשמור עי"כ שבתות הרבה, יהיה מותר הדבר. והנה מפשטות דברי הפוסקים אנו רואים כהצד הראשון, שכל ההיתר של "חלל שבת אחת" הוא רק במצב של פקוח נפש, אך נראה לסלסל ולפלפל בדבר טובא, וכדלקמן.
ב] הביאור הלכה (שכ"ט ד"ה אלא) כתב, בהלכות פקוח נפש דוחה שבת, שהכלל של "חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" אינו הכלל הקובע בהלכות פקוח נפש, אלא הקובע הוא הכלל של "וחי בהם ולא שימות בהם". הביה"ל מוכיח את דבריו מהדין שמותר לחלל שבת עבור גוסס, שבודאי ימות עוד שעה קלה ולא ישמור את השבתות הבאות, וכן מהדין שמחללין שבת עבור תינוק, שמתגורר בעיר שרובה גוים ולא יודעים האם הוא גוי או יהודי. שלמרות שההלכה קובעת שהוא גוי, מ"מ מדין פקו"נ לא הולכין אחר הרוב, לדעת שמואל, ומחללין עליו שבת. תינוק זה בודאי לא ישמור שבת, אך מ"מ מחללין עליו את השבת מדין "וחי בהם".
מדברי הביה"ל אנו למדים שהכלל הקובע בפיקו"נ הוא "וחי בהם" ולא "חלל שבת אחת". אמנם דבריו אמורים באופנים שה"חלל שבת אחת" היה גורם שלא יחללו שבת, כמו במקרים שהזכרנו, בהם החולה לא ישמור שבתות הרבה. וע"ז נאמר שצריכים להציל את חייו מדין "וחי בהם". אך לכאו' עדיין אין לנו הכרעה מהו הדין במקרה הפוך, שאין "וחי בהם" (באשר לא מדובר בפקוח נפש) ויש את הכלל של "חלל עליו שבת אחת", במקרה שאם יחלל כעת שבת, יוכל לשמור בעתיד הרבה שבתות.
ג] ובזכות הרבים מצאתי מציאה כשרה, דברי הרמב"ם (ממרים ב, ד) שכתב שיש כח לבי"ד לבטל מצות עשה או ל"ת לפי שעה, "כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, לפי מה שהשעה צריכה", וסיים: "כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בי"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולן, כדרך שאמרו חכמים הראשונים "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", עכ"ל הרמב"ם.
הרי לנו שהרמב"ם הגדיר, לפחות לענין בית דין, את הדין של "חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". שכשם שמותר משום כלל זה להציל נפש מישראל, כך מותר ע"י כלל זה לעבור עבירות, כדי להציל את קיום התורה. (ובספר המפתח שם נכתב בשם ספר גזע ישי כך: מוכח שסברה זו לא נאמרה רק בפקו"נ, אלא גם בהצלה מעבירה, ע"כ. ואין ספר זה תח"י).
ואכן בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ב' סימן כ"ו) נקיט שכלל זה הוא כדין "עת לעשות לה' ", וכצד השני שהזכרנו, עי"ש.
ד] ובפתחי תשובה (יו"ד קנ"ז סק"ד) כתב בשם ספר חומת ירושלים שאם אדם יבזבז כל ממונו על מצות עשה, יימנע ממנו לקיים אח"כ מצוות אחרות מחמת עניותו, ולכן התירו שלא לבזבז את כל כספו על מצוה אחת. וסיים: "והוא על דרך שאמרו רז"ל חלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה", עכ"ל. וחזינן דסבר ש"חלל שבת אחת" הוא כעין "עת לעשות לה' " ולא רק לגבי פקו"נ, אלא גם גבי מצוות. אמנם בהמשך כתב בפירוש שכל זה הוא דוקא במצות עשה, אך לא בלא תעשה, וצ"ע גדרו.
ה] בשבת (סט, ב) איתא שההולך במדבר ושכח מתי הוא יום השבת, שמונה ז' ימים ושובת. ומ"מ מותר לילך גם ביום זה שמקדש בו, ופירש הרמב"ן: "דאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבת וימות בארץ גזרה". וכ"פ המשנ"ב (שד"מ סק"ח). ולשון הרמב"ן והפוסקים מורכבים משתי סברות. א) שאם לא יחלל כעת שבת, ייאלץ לחלל אח"כ שבתות הרבה. ב) שאם לא יחלל כעת שבת, ימות בארץ גזירה. וא"נ שכל טעם נכון הוא בפני עצמו, אזי פשטנו בשופי את ספקנו. שהרי קי"ל שמותר לצאת מחוץ לתחום בשבת כדי שעי"כ ישמור בהמשך הרבה שבתות. אמנם יש לדחות דשאני הכא שתחומין דאורייתא רק לדעת ר"ע, וגם א"נ כן הוא רק איסור לאו. וע"ז י"ל דשפיר נדחה איסור תחומין לצורך איסורי סקילה החמורים של שבתות הרבה.
ו] והנה קי"ל שם בשו"ע שמותר לעשות מלאכה (אפילו באותו יום ששובת בו), כדי פרנסתו מצומצמת. אך אסור לעשות בשום יום יותר מכדי פרנסתו כדי שישתכר בזה למחר, שמא היום הוא שבת. והקשה הביאה"ל (ד"ה מצומצמת) אמאי לא הרשוהו להרויח ביום אחד הרבה יותר מכדי פרנסתו, כדי שיוכל עי"ז לשבות אח"כ מספר ימים, ובזה מסתבר יותר שישמור שבת כהלכה. ומשא"כ עתה, שאם עובד בכל יום, בודאי יחלל שבת מדאורייתא. ותירץ דעתה שהוא עושה כדי פרנסתו אי"ז מקרי חילול שבת, דנוגע לו בכל יום לפיקו"נ, עכ"ל. אמנם מזה א"א להוכיח לספק דילן, כיון שגם אם נתיר לו לחלל ספק שבת אחת, עדיין יהיה זה עבור שבת אחרת. ומאי אולמיה חילול שבת אחד על פני חילול שבת שני, וכל ספקנו הוא דוקא בחילול שבת אחת אל מול שבתות הרבה ולא רק שבת אחת. והרב אליהו איצקוביץ' הוסיף דאף א"נ שיכול לחלל יום אחד ולעבוד הרבה בשביל שבתות הרבה, עדיין יהיה אסור. כיון שאפשר והיום בו עובד הוא יום השבת, ונמצא מחלל בו טובא גם להרבה מימות החול, וכה"ג ודאי דלא יותר לצורך שמירת שבתות הרבה.
ועדיין דברי הביה"ל (וגם מש"כ שם בהמשך דברו לענין איש הצבא, עי"ש), הורונו לידע שבשעה שיחלל שבת בשעת פקו"נ, אזי לא נחשב זה לחילול שבת כלל. וא"כ האיש שבמחנה העבודה הרוסי הרי מחלל שבת משום פקו"נ, וזה לא נחשב לו לעבירה כלל. וכעת, שמחלל שבת בלא פקו"נ אזי מי יימר לן דשרי. אולם עדיין יש להסתפק כספקנו, דהא הביאה"ל דן רק באופן הנ"ל, שיחלל שבת גם לצורך ימות החול. וכן המקרה של איש הצבא, שמחלל תחילת שבת בשביל להנצל מחילול המשך השבת. אך אולי במקום חילול של שבתות הרבה יהיה שרי, וצ"ע.
ז] ובשו"ע (שו, יד) נפסק שמותר להציל בת יהודית שנפלה לשמד, ואפילו ע"י חילול שבת. וכ' הפוסקים דה"ה דמותר לעבור בעבורה על ל"ט מלאכות. וכתב המשנ"ב וז"ל: דכאשר תמיר הדת לגמרי, תחלל שבת ותעבוד ע"ז כל ימיה, ואם הוא יחלל שבת פעם אחת נקרא איסורא זוטא נגד זה, עכ"ל, ומקורו מהב"י והמג"א והנו"כ. וחזינן שמותר לחלל שבת אחת כדי שהבת לא תחלל שבתות הרבה כל ימיה. וגם אין בזה משום "אין אומרים חטא כדי שיזכה חברך".
אמנם עדיין י"ל דהתם שאני שגם תעבוד ע"ז, שהוא איסור חמור טפי. אולם מפשטות הפוסקים נראה דלא שנא, וקיצרתי.
ח] ועם חתימת הספר אמרתי אשוב ואשנה פרק זה, וראיתי בספר הנלבב משנת פקוח נפש שהביא לד' המג"א הלזה (בסי' ש"ו ס"ק כ"ט) דמספק"ל בבת ישראל קטנה שנתפסה לשמד האם שרי לחלל שבת ולהצילה וכשם דמחללין שבת בפקו"נ דקטן ואמרינן "חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" כשיגדיל, ה"ה בבת ישראל זו. והביא דבשו"ת חתם סופר (או"ח סי' פ"ג) השיג ע"ד המג"א דהא דמחללין שבת בפקו"נ אין הטעם בכדי שישמור שבתות הרבה, אלא כדי לקיים נפש מישראל, וגם באופן דודאי לא ישמור שבת, וכדמוכח מהא דמצא תינוק מושלך במקום שהרוב עכו"ם דמחללין עליו שבת דלא אזלי' בפקו"נ אחר הרוב, הגם דלענין איסורא אזלינן בתר רובא ודינו כנכרי ואסור לו לשמור שבת. וכ' דבשיטת המג"א י"ל דקי"ל לדינא גם כטעמא ד"חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" ושייכא מהאי טעמא להציל בת ישראל משמד. וציין ג"כ לד' הנצי"ב ז"ל בס' עמק שאלה (שאילתא קס"ז סקי"ז) דקי"ל להלכה הן למילף ד"וחי בהם" לענין פיקוח נפש והן למילף ד"חלל שבת אחת" לענין דבעי' להצילו מחילול שבתות הרבה ע"י חילול שבת א', וכמשנ"ת בס"ד.
הכותב:
הרב שמואל ברוך גנוט
