ראובן ביקש טובה מחבירו שמעון שיעשה לו עבודה מסוימת [נגרות], שמעון אמר לראובן שאינו רוצה ממנו תשלום, אך מאחר ונוסע לסוף השבוע לצפון למנוחה, מבקש תמורת העבודה את רכבו של ראובן לנסיעה זו מיום חמישי עד לאחר שבת, וראובן הסכים לכך, שמעון עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, ובסוף השבוע ביקש את הרכב שדובר עליו, וענה לו ראובן שלצערו לא יוכל לעשות זאת כיון שהוא נזקק לרכב לנסוע עמו לאביו שנמצא בבית חולים, שמעון לעומת זאת אומר לראובן שיתן את הרכב כפי שסוכם, ושראובן ישכור לו רכב אחר הדין עם מי?
תשובה:
כיון שראובן היה אנוס שפתאום נצרך לו הרכב לטפל באביו, ראובן אינו חייב להעמיד את הרכב לשמעון, אך חייב לתת לו מעות כפי שעולה שכירות רכב לסוף שבוע.
אך אם לא נאנס באונס כזה, תלוי בנוסח שסיכמו ביניהם, אם ראובן אמר לו 'אני יתן לך את הרכב תמורת העבודה' מותר לו לחזור בו, אך אם אמר לו 'הרכב שלך לסוף שבוע' נחשב לקנין כסף לכתחילה יש לו לעמוד בדיבורו, אך גם אם חוזר בו דעת רוב הפוסקים שאין צריך לקבל "מי שפרע".
מקורות:
כתב הרמ"א (חו"מ סי' שלב ס"ד) "בעל הבית ששכר פועל ואמר לו ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו אחר כך דמיו, הואיל ולא משך החפץ לא קנאו". מקור דברי הרמ"א הוא מדברי הר"ן (ע"ז ל: מדפי הרי"ף) שכתב שם על פי המבואר בגמ' (ע"ז סג.) שאמרו שם לגבי איסור אתנן זונה, "בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר. ורמינהי, בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים אתננה אסור, אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא, לא קשיא הא [-שאתננה אסור] דאמר התבעלי לי בטלה זה, הא [-שאתננה מותר] דאמר לה התבעלי בטלה סתם. -ומקשה הגמרא – וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה, -מיישבת הגמרא – בזונה עובדת כוכבים, דלא קניא במשיכה. ואיבעית אימא: לעולם בזונה ישראלית, וכגון דקאי בחצירה", ומבואר בגמרא שאם אמר ליהודיה שיתן לה תמורת הזנות טלה מסוים ואותו טלה לא נמצא בחצרה של הזונה לא חל על זה איסור אתנן, כיון שאין הטלה נקנה לה בשכרה, וכתב הר"ן "שמעינן שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מיחסר משיכה וכדאמרי' הכא גבי טלה זה והא מחסרא משיכה ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ואע"פ ששנינו בפרק הבית והעלייה (דף קיח א) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כמו שהתנה עמו ולא שוויין התם הוא דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין ואין צורך לזה התנאי אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך אבל מ"מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי מתחייב השוכר בשוויו ששיוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים וזה נראה עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מספק בדבר".
מדברי הר"ן מבואר: א שמי שהתנה עם פועל שיתן לו בגד תמורת עבודתו יכול לתת לו מעות ואינו חייב לתת לו את הבגד. ב אם התנה עם הפועל שיתן לו מעות אינו יכול לתת לו חפץ במקום המעות, והחילוק שרגילות שכירות פועלים הוא על דעת כסף ועיקר השכירות היא תמורת כסף ולכן כדי להתחייב בחפץ צריך שיהיה קנין על החפץ.
החילוק בין שכירות לחליפין
בקצות החושן (סי' רג סק"ד) הביא את קושית האחרונים על דין זה שלכאורה נחלק הנמוקי יוסף על דין זה, שכתב בנימוקי יוסף פרק הזהב (ב"מ כז, א בדפי הרי"ף) וז"ל, תניא כמות שהוא כמות שהתנה עמו וכו', ודכוותה במטלטלין מי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק עכ"ל.
ומבואר שאף על פי שכל קנין נעשה על דעת לקבל תמורתו כסף, או חפץ אחר [=חליפין], אך מכל מקום דין חליפין הוא לכאורה דווקא כאשר החפץ קיים, אך כאן החיטים אינם קיימים, ואף על פי כן כתב הנמוק"י שחייב לתת לו את החיטין כפי תנאו אף על פי שלא עשה בהם קנין.
ובישוב הקושיא כתב בקצות החושן שאכן אף בדברי הנמוקי יוסף לא מדובר על 'קנין' על החיטים שהתחייב אלא על 'התחייבות' להבאת חיטים, וכתב שיש לחלק בין "מעות" ל"פירות", והיינו שכסף אינו יכול "לחייב" לתת פירות, כיון שמהותו של מעות הוא 'מעשה קנין' ולכן או במקום שהמעות לא קיימים [כגון בנתן כסף או פעולה שהמעות לא נקנו לפועל] או במקרה שהחפץ לא קיים לא שייך להתחייב עליהם, אבל חליפין של פירות שהוא 'סיכום' יכולים להתחייב תמורתם על פירות מסוימים ולכן הפירות 'מחייבים' לתת פירות מסוימים כנגדם, וכפי שמצינו ש"מטבע" אינו נעשה חליפין, והיינו שאם נתן לו מטבע ורוצה לקנות תמורתו חפץ בקנין חליפין אינו נקנה לו ואילו פירות נקנים בחליפין
ולפי זה כתב ליישב שמאחר ודין שכירות פועלים הוא כמו מעות שפעולתו של הפועל הרי היא כנתינת מעות לבעל הבית, וההתחייבות תמורת השכירות היא של מעות דווקא, נחשב כמו דין מעות שאין מחייבים נתינת חפץ אלא את המעות עצמן, וכן מבואר במחנה אפרים (הל' דבר שלא בא לעולם סי' ג בסופו) וציין שהדברים מבוארים בדברי הכסף משנה (איסורי מזבח פ"ד הלכה יג) שפעולת השכיר היא כקנין 'כסף'.
האם יש בזה איסור מי שפרע
אולם בנתיבות המשפט (סי' רג סק"ז) תמה על חילוק זה שלפי דברי המחנה אפרים וקצות החושן, מתבאר שפעולת הפועל דינה ככסף ממש, ואם כן יוצא שכשהפועל עובד נחשב כנותן כסף לבעל הבית, ואם החפץ קיים, הרי זה נחשב כאילו נתן כסף [=דהיינו השכירות] תמורת חפץ [=תשלום השכירות], ואם כן צריך להיות שבעל הבית אסור לו לחזור בו מלתת את החפץ, שהרי כלל הוא שהגם שכסף אינו קונה קנין גמור, כיון שחז"ל הפקיעו את קנין כסף אך אמרו שאסור לחזור בו ואם חוזר בו צריך לקבל "מי שפרע", ואילו בסימן של"ב משמע שיכול ליתן דמיו אפילו לכתחילה, ומדוע לא יתחייב לקבל מי שפרע כשאינו רוצה ליתן לו החפץ.
וחילק הנתיבות המשפט בצורת אמירת ההתחייבות שאם היה אומר לפועל "עשה עמי כפועל ויהיה חפץ זה שלך", ודאי שהדבר נחשב כנתינת מעות על החפץ וחייב לקבל מי שפרע כשאינו רוצה ליתן לו החפץ, אך אם אומר "עשה עמי פעולה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך", אזי יכול בעל הבית לחזור בו מלתת את החפץ, כיון שכשאומר 'אתן לך' הרי לא עשו קנין על החפץ, אלא התחייבות עתידית, והרי זה כאומר לפועל הַלְוֶה לי מעות ואפרע לך בחפץ זה, שיכול ליתן לו דמיו, ואפילו אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה, או רק מזה אפרע לך, יכול לסלקו במעות, וכן נוטה דעת הערוך השולחן (סי' שלב סעיף יא).
אולם מדברי שאר אחרונים מתבאר חילוק אחר וכפי שכתבו המחנה אפרים (שכירות סי' יד) וקצות החושן (סי' שלב סק"ד) ודברי משפט (סי' שלב סק"א) שחילקו בין אם מלאכתו של הפועל היא פעולה נמשכת כמו בנידון דידן שהיא עבודת נגרות, או כל פעולת כפיים אחרת, ואז חובת התשלום היא תמורת כל פעולה ופעולה שעושה [שהלכה היא "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף"] ולכן כל פעולה נהפכת לחוב ממוני על הבעלים, ואין הקנין חל כיון שהלכה היא שאין במלוה משום קנין ואין בזה חיוב של "מי שפרע", ורק באופן שהפעולה היתה חד פעמית, כגון שביקשו ללכת למקום פלוני, או שיעשה לו שידוך תיווך וכד', שעד שלא גומר את הפעולה אין חיוב כלל של תשלום, ובמקרה זה כל החיוב חל בבת אחת בסוף הפעולה ואז יש קנין לגבי מי שפרע, וכן נראה הכרעת האמרי יושר (ח"א סי' צא) ((אולם מדברי המהר"י שפירא (ע"ז סג.) מוכח שלא כן, שכתב שבזונה ודאי עיקר שכירותה הוא על גמר ביאה [והיינו שדומה לשדכן ומתווך], ועם כל זה מבואר בר"ן שלמד מזה שאינו חייב ליתן לו החפץ, ואף אין בזה לכא' משום מי שפרע, ואם כי באתנן זונה ודאי שאין איסור מי שפרע, שהרי אינו עובר על מקח איסור, מכל מקום הר"ן שלמד לכל חפץ ומשמע שאין חילוק בזה, מוכח שאף בפעולה שהתשלום הוא על סוף הפעולה בלבד גם אין איסור מי שפרע, ודו"ק.)).
ובאמת שכן משמע מסתימת לשון הראשונים והרמ"א שלא חילקו כלל בנוסח של האמירה, אלא ביסוד הדבר של מעשה הקנין [ואף בדברי הנתיבות המשפט (סי' קעו סק"ד) נראה שאינו סובר כדבר החלטי כדבריו בסי' רג, ומשמע שסובר שאין חילוק בלשונות ההתחייבות], וכן מבואר בשו"ת דברי יהושע (ח"ג סי' יח) שדחה דברי הנתיבות המשפט שמדברי הראשונים מוכח שאין חילוק בין אם אמר לשון אתן או שיהא שלך.
חילוק שלישי מצינו בדברי נכדו של הדברי משפט (דברי התורה סי' שלב ס"ד) שכתב דבר מסתבר עד מאד, והוא שכל הנידון של "מי שפרע" הוא דווקא באופן שרוצה לחזור בו מהמקח לגמרי, אך כאן הרי נותן לו את דמי המקח, ובזה יש לומר "מה לי הן מה לי דמיהן" [וכתב שם שאכן אם רוצה לתת לו חפץ אחר שלא סיכמו ביניהם יש בזה משום איסור מי שפרע].
.
איסור מי שפרע באנוס
אולם כל זה באופן שבעל הבית לא נאנס בחזרתו, וכגון שמתחרט על כך שהסכים לתת את מכוניתו, אבל אם ארע לו אונס, ומחמת כן רוצה לחזור בו רשאי, וכמבואר בסמ"ע (סי' קפב ס"ק יד) ובנתיבות המשפט שם, שמשום כך השולח שליח לקנות לו דבר וטעה השליח וקנה ביוקר אפילו פחות משתות שאין בזה איסור אונאה, מכל מקום בעל הבית יכול לחזור בו מהקנין, כיון שהשליח טעה, וכתב הסמ"ע שם שאין בזה משום איסור מי שפרע כיון שבעל הבית אנוס.
ומשום כך בנידון דידן שאביו של ראובן חלה והוצרך לסעדו והרכב נחוץ לו לשם כך, נחשב לאונס, וכעין מה שאמרו לגבי פועל שיוכל לחזור בו במקרה שחלה בנו או שארע לו אבלות (עי' שו"ע סי' שלג סעיף ה) שאפילו בדבר האבד יכול לחזור בו.
