לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

לימוד תורה של נשים

 

בפרשת תולדות אנו מוצאים את רבקה הולכת "לדרוש את ה'" על אודות התאומים אשר התרוצצו בקרבה (בראשית כה, כב). במקרא לא נאמר להיכן הלכה רבקה, אבל כבר ביאר רש"י (על-פי חז"ל) שהלכה לדרוש את ה' בבית מדרשו של שם.

אנו מוצאים במדרש שיצחק, יעקב, יוסף ויהודה למדו בבית מדרשו של שם ועבר. רבקה אמנם הלכה לבית המדרש כדי 'לדרוש את ה", אבל כמובן שאין אנו מוצאים אף אישה שלקחה חלק פעיל בלימוד שבאותו בית מדרש. התחום של לימוד תורה ה' שמור היה לאבות האומה; האמהות לא עסקו בו.

במאמר הנוכחי נתמקד בסוגיה ההלכתית של לימוד תורה לנשים. האם יש איסור של לימוד תורה לנשים? האם מותר לאשה ללמד את עצמה תורה? האם יש הבחנה בין חלקים שונים בתורה? והאם יש הבדל בין דורות קדומים לבין דורנו אנו?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מקור ה"איסור"

נאמר בפסוק: "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא, יט). מכאן למדה הגמרא (קידושין כט, ב) שהאב מצוּוה ללמד את בנו, ולא את בתו. כן, אין האישה מצוּוָה ללמוד בעצמה, שכן הציווי הכללי של לימוד תורה נובע מאותו פסוק.

בנוסף על פטור נשים מתלמוד תורה, אנו מוצאים אמרות הקובעות את לימוד התורה לנשים כעניין שלילי. במשנה בסוטה (פרק ג, משנה ד) חולק רבי אליעזר בתוקף על שיטת בן עזאי (שהורה שיש ללמד תורה לנשים, אך מסיבה צדדית – כדי שהתורה תגן עליה), והכריע בפסקנות כי "כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת". על אותו המשקל, בירושלמי נאמר משמו של רבי אליעזר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (סוטה פרק ג, הלכה ד).

בביאור עניין "תיפלות" של המשנה, כתב רש"י שהוא לשון תשמיש, וביאר (סוטה כא, ב): "שמתוכה היא מבינה ערמונית, ועושה דבריה בהצנע". העולה מתוך הדברים הוא שחכמת התורה עלולה לגרור את האישה לערמומיות ורע. הרמב"ם (בפירושו למשנה) ביאר באופן אחר, וכתב שהוא "שווא ודברי הבל".

בהלכות תלמוד תורה (א, יג) הרחיב הרמב"ם בפגם של לימוד תורה לנשים: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית […] ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן". לדעת הרמב"ם, הפגם של לימוד תורה לנשים טמון בכך שנשים מוציאות את דברי התורה "לדברי הבאי", ויש בכך ביזיון לתורה.

הרבה פוסקים, בראשם הרמב"ם (הנ"ל) ובעקבותיו השולחן ערוך (יו"ד רמו, ו), הביאו את דברי ר' אליעזר להלכה. עולה כאן, לכאורה, שאין ללמד תורה לנשים.

חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה

אולם, הרמב"ם מגביל את דבריו: "במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה – אינו כמלמדה תפלות".

כך גם העתיק בשולחן ערוך (שם), ובב"ח (שם) ביאר את מקור הדברים ממצוות הקהל, שהיו נוכחים אנשים, נשים, וטף (דברים לא, יב). הגמרא (חגיגה ג, א) מביאה את דברי רבי אלעזר בן עזריה ש"אם האנשים באו ללמוד והנשים באין לשמוע הטף למה באין". מכאן שמוטלת על הנשים מצווה לשמוע תורה שבכתב, "כדי שידעו לקיים המצוה". האיסור על לימוד תורה אינו אפוא על תורה שבכתב, אלא על תורה שבעל-פה בלבד.

עם זאת, הרמב"ם כותב שאין ללמד אישה תורה שבכתב לכתחילה, אלא שאם מלמדה אין בכך משום תיפלות. על הלכה זו הקשה הט"ז (יו"ד רמו, ד): הרי הנשים היו באות לשמוע דברי תורה במצוות הקהל, ולכאורה מבואר שהוא עניין של לכתחילה, ולא של בדיעבד. על זה כתב ליישב: "נראה לי דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים, וזה באמת מותר אף לדידן לכתחלה כמו שהוא המנהג בכל יום, מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה, וזה מובן בלשון התלמוד "אנשים ללמוד והנשים לשמוע", דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן, אבל לא בחלק הלימוד כמו שזכרנו – כן נראה לי". [ועי' במה שכתב הב"ח לחלק בין לימוד תורה בדרך קבע לבין לימוד בדרך אראי.]

נמצא לפי זה שגם תורה שבכתב אין ללמד לנשים לכתחילה, אלא שאין בכך את החומר של לימוד תורה שבעל-פה.

עניינים הנצרכים לנשים

סייג נוסף לשלילת תלמוד תורה לנשים (שאף הוא נלמד ממצוות הקהל) נוגע למצוות מעשיות שנשים חייבות בהן. כך מבואר בספר חסידים (סימן שיג): "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת – איך תשמור שבת? וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'".

המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל, סימן קצט) התנגד לכך, וסבר שהנשים יוכלו לדעת כיצד לקיים המצוות הנוגעות להן על פי מסורת מעשית, ללא לימוד עיוני, ובמקום ספק יוכלו לשאול מורה הוראה: "ואי משום דידעו לקיים המצוות, אפשר שילמדו על פה הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה, כאשר אנו רואין בדורנו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל ע"פ הקבלה מבחוץ".

בעניין זה פסק הרמ"א (רמו, ו) שלא כדעת המהרי"ל: "ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה". המפרשים ביארו שלא מדובר במצוות תלמוד תורה כפי שמצווים בה אנשים, אלא בצורך ללמוד את ענייני המצוות כדי שתוכלנה לקיימן כראוי, כמו שכתב בשו"ת בית הלוי (ח"א, סימן ו): "גם במצוות שנוהגות בהן, אין בהם מצוות תלמוד תורה כלל כמו דהווי באנשים. דבאנשים הווי הלימוד מצוות עשה, וכמו הנחת תפילין, וכשלומד מקיים מצוות עשה. וגם במצוות שאין נוהגין בו, מכל מקום מחויב ללמוד משום מצוות עשה דתלמוד תורה. אבל בנשים אין בלימודם שום מצווה כלל מצד עצמו, רק הסמ"ג כתב דמכל מקום מחויבים ללמוד מצוות הנוהגות בהן, כדי שתדע היאך לקיימם. וזהו דמחלק בחגיגה: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע […] אבל הלימוד בעצמו לא הווי שום מצווה כלל אצלם, ואם כבר בקיאה היא בדינים שלה, ויודעת היאך לעשות, שוב אינה צריכה ללמוד עוד, אפילו להסמ"ג".

על דרך זו מבואר אף בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שנב). לפי גישה זו, יש לצמצם את מה שמלמדים תורה לנשים למינימום הנצרך לקיום מצוותיהן ולשמירת הדת.

כך עולה מלשון הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ג, סימן פז): "הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב"ם (פ"א מהלכות תלמוד תורה הי"ג) פסק כר"א בסוטה דף כ' ע"א שאין ללמד לבנות תורה […] עכ"פ משניות שהוא תורה שבע"פ צוו חכמים שלא ילמדום, והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה, ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות".

לדבריו, אין ללמד בנות תורה שבעל-פה, ורק משניות פרקי אבות (וכדומה) יש ללמדן כדי להורות להן דרך ישרה ודרכי מוסר נכונות.

לימוד תורה על-ידי נשים עצמן

הדיון הנ"ל מתייחס ללימוד תורה לנשים, ולא ללימוד תורה על-ידי נשים.

הפרישה (יו"ד רמו, ס"ק טו) דייק את לשון הרמב"ם שלא דיבר על לימוד תורה של נשים אלא דווקא על לימוד תורה לנשים. בנוסף לכך, הרמב"ם קבע שאם אישה למדה תורה יש לה על כך שכר, ועוד הזכיר שדווקא רוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד. מכאן הסיק: "אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר" (וזאת בתנאי שאינה מוציאה את דברי תורה לדברי הבאי).

כן מבואר גם בשו"ת מהרי"ל שכתב (שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן מה): "ודווקא המלמד לבתו, אבל היא שלמדה בעצמה יש לה שכר כאינה מצווה ועושה, שהיא מכוונת לטובה".

ואכן, כבר בדברי התרגום יש משמעות מעין זו, שכן על הפסוק "מנשים באהל תבורך" (שופטים ה, כד) כתב בתרגום יונתן שתבורך יעל "כחדא מנשיא דמשמשין בבתי מדרשין" [=כאחת הנשים המשמשות בבית המדרש].

מכאן ניתן להבין איך נעשו נשים לא-מעטות בקיאות בחכמת התורה. בתקופת חז"ל אנו מוצאים את ברוריה שחלקה על ר' טרפון בהלכה (התוספתא, כלים, ב"מ, פ"א, ה"ו, מביאה את ר' יהושע ששיבח את דבריה – אך קשה ללמוד מברוריה שהייתה אשה יוצאת דופן), וכך שר' יהושע בנו של ר"ע נשא אשה על מנת שתלמדו תורה (ירושלמי, כתובות פ"ה, ה"ב).

בשו"ת התשב"ץ (ח"ג, סימן עח) מוזכרת לטובה הרבנית אשת הרב רבי יוסף אבי הרב מתיתיה טרייביש מפריז, שתירצה תירוץ וחידשה חידוש בהסבר דברי חז"ל. גם בשו"ת מהרש"ל (סימן כט) הביא אודות הרבנית מרים בת הגאון מהור"ר שפירא שלימדה בישיבה הלכה מאחורי וילון לפני בחורים מופלגים, ובשו"ת מהרי"ל (סימן ע, סעיף ב) נשא ונתן בהלכה עם אישה חכמה (אך ייתכן שלימדוה לטעון). גם בדורות אחרונים, נודעה אם רבי עקיבא איגר כ'תלמידת חכם', וכך גם אשת הסמ"ע, סבתו של ה'חוות יאיר' (שזכתה שספרו ייקרא על שמה), ועוד רבות.

למרות זאת, כתב בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ו, סימן קנ) שאין לאשה בדורות שלנו לסמוך על עצמו כאותן נשים יחידות שזכו לחכמה אך הוסיף שאם למדה לעצמה והצליחה בכך, מקבלת על זה שכר.

אישה חכמה

כיון שדברי הרמב"ם נאמרו על-פי רוב, וביאר הפרישה שאם אישה למדה לעצמה רואים אנו שיצאה מכלל הרוב, יש לדון שמא יהיה מותר גם ללמד תורה לאשה חכמה, שאינה בכלל אותן רוב נשים שאסור ללמדן תורה.

בדרך זו כתב בשו"ת מעיין גנים (ר' שמואל אקוולטי, אגרת י; הובאו דבריו בתורה תמימה, דברים יא, אות מח) לחדש שהאיסור על לימוד תורה לנשים חל דווקא על לימוד לנערה צעירה, שיש לחשוש לחכמתה. מנגד, אין כל איסור ללמד אישה בוגרת, אשר הוכיחה את חכמתה ואת רצונה הטהור: "בהיות האשה מוכן לקבל שפע החכמות יזיק לה ההתרשלות, דלא חיישינן להא דאמרי רבנן כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות… כי אפשר לחלק, שחכמים ז"ל לא דיברו אלא כשהאב מלמדה בקטנותה… דוודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח. אמנם, הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל המלאכה המלוכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב […] הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לסדרן, לחזק ידיהן".

בדומה לכך כתב גם החיד"א (טוב עין, סימן ד): "פירש הרמב"ם דפירוש דברי תפלות היינו שאינה מכוונת ללמוד, אלא מוציאה דברי תורה לדברי הבאי. ובברוריא, שהכירו בה שהייתה כוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה, לכך למדוה".

יש להדגיש כי דרך זו מחודשת היא, ולא מצאנו לרוב גדולי פוסקים ההלכה שילכו בה (ועי' בדברי ה'אגרות משה' שהובאו לעיל).

שינוי ההלכה בשינוי הדורות

כתב ה'חפץ חיים' (ליקוטי הלכות, סוטה, פרק ג) שבדורנו יש טעם לשינוי בגישה ללימוד תורה לבנות: "ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".

על דרך זו כתב ה'חפץ חיים' במכתבו בנוגע לייסוד 'בית יעקב' (הו"ד בספר 'שבילי החינוך' עמ' 35): "עניין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה, אשר זרם הכפירה ר"ל שורר בכל תקפו […] וכל החששים והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה […] כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים הי' לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות לילך בדרך התורה והדת ולקרות בס' צאינה וראינה בכל ש"ק. משא"כ בעוה"ר בדורותינו אלה".

כלומר, בשל השינוי העמוק בתפוסי חינוך הבנות, כיום אין לחוש לאיסור של לימוד הבת תורה, כי בלאו הכי יש חשש שמא תסור הבת לגמרי מדרכי ה'. למרות זאת, הזכיר ה'חפץ חיים' בדבריו חומש, נביאים וכתובים, וגם פרקי אבות, ולא הזכיר לימוד אינטנסיבי יותר הכולל לימוד תורה שבעל-פה (משנה וגמרא).

על דרך זו כתב הרב זלמן סורוצקין בשו"ת מאזנים למשפט (ח"א, סימן מב), וכך הסכימו גדולי ומאורי הדור שלפני המלחמה. גם הרבי מגור (ה'אמרי אמת') מסר (על-ידי אחותו) ברכה מיוחדת לגב' שרה שנירר על יוזמת מוסדות 'בית יעקב': "ודאי שיש לעשות הכל למען חינוך הבנות אשר עד כה הוזנח כל כך. יש לנו ב"ה אלפי בחורים כשרים וחסידים, אך מאין יבוא להם 'עזרם' אם לא מ'בית יעקב"'.

סיכום

סקרנו את שורש הנידון של לימוד תורה לנשים, וראינו פנים שונים של סוגיה זו: שאלת לימוד תורה שבכתב מול תורה שבעל-פה; שאלת לימוד עניינים הנצרכים לנשים; שאלת לימוד נשים לבדן; ושאלת שינוי גישה לאור שינוי הדורות.

בפועל ישנן גישות שונות של מוסדות שונים לשאלת לימוד תורה לבנות. כפי שכתבו הפוסקים, העיקר הוא שיושקע מאמץ נכון וחשיבה מעמיקה בשאלת חינוך הבנות (כולל איזה טקסטים תורניים ללמוד), לא רק כדי שידעו נכונה את מה שצריכות לדעת לקיום הבית, אלא אף (ובעיקר) בשביל שתזכינה לחינוך תורני נכון לקראת חייהן הבוגרים.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. ש לזה דרגה שונה, כיון שהאשה חייבת ללמוד רק כדי לדעת מה לעשות, ואילו אצל האיש עצם הלימוד הוא בעל חשיבות ערך וגם חיוב, בלי קשר למעשיות שלו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *