פדיון שבויים ועסקאות שבויים

הרב יהושע פפר
כ' כסלו ה'תשע"ט

 

החטיפה המפורסמת בהיסטוריה היא כנראה חטיפת יוסף על-ידי האחים, כשהם מחליטים לבסוף למכרו לישמעאלים שהורידו אותו מצרים. על-ידי כך התגלגלה לבסוף ירידת עם ישראל למצרים, הגלות שגלו שם, והגאולה הניסית שלבסוף גאל אותם הקב”ה.

במאמר הנוכחי נדון בהלכה הקשורה לחטיפה ולשבויים: השאלה של תשלום כופר בתמורה לשחרור השבוי. תנאים קשים של שנות גלות יצרו יבול עשיר של ספרות הלכתית (ולא-הלכתית) העוסק בשאלת תשלום כופר בתמורה לשחרור, אם לחוטפים פורעי-חוק ואם למלכים ובעלי אחוזות.

צורה זו של תשלום כופר ידועה לנו גם כיום, ואפילו שכיחה במקומות מסוימים בעולם. מנגד, צורה מוכרת לנו יותר, בוודאי במציאות הישראלית, היא חטיפה של ארגוני טרור, כאשר הדרישות אינן כספיות אלא פוליטיות: שחרור מחבלים תמורת שחרור החטופים.

הנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא להאמין ש”אין מחיר גבוה מידי” בתמורה לחיי שבוי וחירותו. אבל האם כן הדבר? האם יש “מחיר מקסימום” שכאשר עוברים אותו שוב אין ראוי לשלמו? בהינתן כלל כזה, האם יש יוצאים מן הכלל? וכיצד ניתן להעריך דרישות כופר שאינן ממוניות? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

פדיון “יותר מכדי דמיהם”

הרמב”ם (הלכות מתנות עניים ח, י, על-פי דברי הגמרא בבא בתרא דף ח, ב) מתאר את המצווה לפדות שבויים, במסגרת של תעדוף של כספי צדקה, בתור “מצווה רבה” שאין מצווה גדולה ממנה. גם בשולחן ערוך (יו”ד, סימן רנב, סעיף א) נקבע פדיון שבויים בתור הצורה הראשון במעלה: “פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים”.

גודל המצווה, כפי שהגמרא מבארת (שם), נובע מהסכנה והקושי הכרוכים במצב השבי: “חרב קשה ממוות, ורעב קשה מחרב, ושבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה”. רש”י מפרש שהשובה יכול לעשות בשבוי כחפצו, אם למוות, אם לחרב, ואם לרעב. כן נפסק בשולחן ערוך (יו”ד רנב, ג) שמי שאינו ממהר לפדות שבויים, ובידו לפדותם, “הרי הוא כשופך דמים”.

יחד עם זאת, מפורש במשנה (גיטין דף מה, א) ש”אין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם”.

הסיבה לכך, כמבואר במשנה, היא “משום תיקון העולם”, והגמרא מעלה שני צדדים בביאור הטעם. צד אחד הוא משום “דוחקא דציבורא”, כלומר, אין לדחוק את הציבור לשלם עבור פדיון השבויים מחיר מופקע, כי כתוצאה מכך הציבור יתרושש מכספו. צד אחר הוא משום “דלא ליגרבו ולייתו”, כלומר, הכניעה לדרישות המופרזות של השובים עלול לתמרץ אותם להמשיך בפעילותם, ולקחת עוד יהודים לשבי. מכאן שעיקרון “תיקון עולם” מחייב אותנו שלא לפדות שבויים ביותר מדמיהם המציאותי.

ישנה השלכה מעשית העולה מבין הדעות, כפי שכבר כתב רש”י, במקרה שיש לשבוי קרוב או ידיד עשיר שמעוניין לפדותו, ומוכן לשלם על כך מכיסו. לפי הטעם של “דוחקא דציבורא”, אין חשש במה שאדם פרטי יפדה את השבוי גם בכסף רב: אין בכך הכבדה על הציבור. מאידך, אם הטעם הוא משום שלא לאתגר את השובים להמשיך במעשיהם, אזי החשש קיים גם במעשה פדיון של אדם פרטי.

איך מעריכים “כדי דמיהם”

בימי קדם, ההגדרה של “כדי דמיהם” לא העלה קושי מיוחד. לכל אדם היה ערך כספי, הנאמד לפי ערכו קנייתו בשוק העבדים המקומי. ההלכה קבעה אפוא שאין לשלם לשובה יותר מערך השבוי, הנקבע לפי שוק העבדים, בתמורה לשחרורו. גם לאחר שמוסד העבדות הצטמצם, כתב בשו”ת מהר”ם לובלין (סימן טו) שיש להעריך את דמי האדם לפי שוק העבדים, בכל מקום ששוק כזה עדיין מתקיים, או בהשוואה לשוק עבדים סמוך.

אולם, כיום אין שום שוק עבדים בעולם כולו, ושוב צריך ביאור איך ניתן להעריך את הסכום של “כדי דמיהם”. הרדב”ז (ח”א, סימן מ) נדרש לשאלה למה נהגו לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם, ולא מבחינים בין זקן (שדמיו מועטים) לבין צעיר וחזק. הוא מבאר שיש לפרש שהכוונה בביטוי “כדי דמיהן” היא “כמו שנפדים השבויים”.

כלומר, לדעת הרדב”ז אין לפדות את השבויים ביותר ממה שגוים היו נותנים בשביל לפדות את שבוייהם. כיון שלא משלמים מחיר גבוה במיוחד עבור פדיון שבויים יהודיים, שוב אין בכך חשש שמא יתנכלו השובים דווקא ליהודים. הרדב”ז מסיים שהנוהג הוא כנראה שיהודים נותנים יותר ממה שהיו נותנים גוים, והוא אף משבח את מנהגם של קהילות ישראל להחזיק במידת אברהם אבינו “נדיבי עם נאספו”, ומצדיק את המנהג.

לפי דברי הרבד”ז, לכאורה גם כיום יש לאמוד “כדי דמיהם” לפי הדמים שהיו נותנים גוים לפדות את שבוייהם. אלא שגם דבר זה מעורר קושי כיום, שלקיחת שבויים אינו דבר שבשגרה, ולכאורה לא ניתן להגיע לשום אומדן של ערך שנותנים לצורך פדיון שבויים.

מתוך קושי זה, כתב הרב שאול ישראלי (שו”ת חוות בנימין, שער ב, סימן טו) שכיום כל סכום נקרא יותר מכדי דמיהם, ואין לשלם שום סכום כסף לפדות שבויים מן השבי. אולם, נראה שדעתו בזה קיצונית, ויש לומר שאין לשלם יותר לצורך פדיון שבוי (יהודי) ממה שהיו אחרים (גוים) משלמים, בהתאם לנסיבות.

יוצאים מן הכלל

ראשונים מזכירים כמה יוצאים מן הכלל להלכה שאין פודים שבויים ב”יותר מכדי דמיהם”. התוספות (גיטין מה, א, ד”ה דלא ליגרבו) הקשו מדברי הגמרא לפיהם הבעל מחויב לפדות את אשתו (בפעם הראשונה שנשבית) ביותר מכדי דמיה, ותירצו ש”שאני אשתו דהיא כגופו”. למדנו מדברי התוספות שבנוגע לאדם עצמו – וכן ביחס לאשתו – מותר לאדם לפדות גם ביותר מכדי דמיו.

עוד הקשו התוספות מהמעשה המובא בגמרא בגיטין (נח, א) שפדה רבי יהושע בן חנניה תינוק מהשבי בממון הרבה, כלשון הגמרא: “אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו”. תוספות מיישבים שכיון שזיהה בילד פוטנציאל ייחודי – ואכן צמח הילד להיות רבי ישמעאל בן אלישע – מותר לפדות בו בכל סכום. כפי שהרמב”ן כותב, אפשר להשלים חסרון ממוני, אך תלמידי חכמים אינם ברי החלפה.

תירוץ נוסף של התוספות הוא שבשעת חורבן הבית לא היה שייך טעם של תיקון העולם משום “דלא לגרבו” (שלא לעודד את הגוים למעשה שבי), כי בלאו הכי היו כולם היו נתונים למשיסה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים