ברכת הגומל ביחיד

השאלה היא במצב של דיעבד כשברך מהסידור לבד בלי אף אחד האם יחזור שוב לברך ולא אם לכתחילה יש לברך

האם יש חילוק בין אם אמר בינו לבין עצמו לבין אם אמר עם אנשים נוספים (עדיין ללא מניין)?

אולי אפשר ללמוד מזה שלגבי נשים בברכת הגומל כותב המשנ"ב (משנה ברורה סימן ריט ס"ק ג): "…וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד:" המשנ"ב אזיל לשיטתו שסובר שעשרה זו לא חובה הלכתית אלא מצווה מן המובחר כפי שכתב לעניין י' בברכת הגומל (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריט סעיף ג): "(ח) יש אומרים שיצא – דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ"ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי' לכתחלה ועיין בהלכות הרא"ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין:".
והגר"מ פינשטיין באג"מ כתב (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יד) : "הנה בעצם אין מקום ואין טעם לחלק בחיוב ברכות ההודאה בין איש לאשה. עי' שו"ע אורח חיים סימן רי"ט, במגן אברהם ס"ק א'. וכיוון שאיש מחוייב לברך, וודאי שגם אשה מחוייבת לברך. אך איכא דברים שהחמירו חכמים באופן העשייה, שיברך החייב לברך דווקא בעשרה, וביום הקריאה, ובשעה שקראוהו לתורה. ורק אם אי אפשר לו שיקראוהו לתורה, מברך על הבימה תיכף אחר הקריאה בתורה. והוא אף שלא שייך זה לברכת התורה. כהמנהג בברכת הגומל, וכן ברכת ברוך שפטרני מענשו של זה, שמברך אבי הבן כשקורין אותו בפעם הראשון שנעשה בנו בר מצווה. שזה לא שייך באשה בזמנינו, שאין קורין אשה לתורה. " ובהערות שם לספר נכתב : "עד כאן כתי"ק של מרן זצוק"ל. זו היתה התשובה האחרונה שכתב בעצם כתב ידו, וניסה לכתבה שלש פעמים, עד שהניח מחמת קושי הראייה. כתיבת שורות אלה נמשכה כמה שעות. על – פה הוסיף שלא כדהביא במשנה ברורה ס"ק ג' שתברך בפני עשרה, עכ"פ בפני נשים, ואיש אחד. אלא שאין עניין במניין של נשים, ודייה אם תברך בפני אדם אחד, איש או אשה, ולכתחילה, אם היא נשואה, תברך בפני בעלה."
גם הרב חיד"א בברכ"י פסק לעניין נשים בברכת הגומל (ברכי יוסף אורח חיים סימן ריט): "ב. נשים חייבות בברכת הגומל ותברך בבית הכנסת של נשים וישמעו האנשים מבית הכנסת, או לפחות בפני נשים ואיש אחד. כנסת הגדולה. וכן הסכים הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"א." והגר"ע ביחוה דעת דן בדבר זה והסיק שדין האישה כדין האיש בברכה לכל עניין (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן טו).

וא"כ השאלה היא מדוע יצרו מן סוג יצור כלאיים שכזה מצד אחד צריך גבר ועוד כמה נשים או בעלה של האישה ומצד שני לא הצריכו עשרה. אם הלכה היא שישנה חובה בעשרה לא יועיל שום דבר ואם ההלכה היא שא"צ בעשרה מדוע לחייב גבר וכמה נשים או את בעלה. אלא י"ל שבאמת ישנן כמה דרגות בחובת ברכת הגומל. לכתחילה לדעת כולם צריך מניין והכי טוב עם 2 ת"ח כפי פשט הגמרא והשו"ע אם היו קצת ציבור שומעים או מצב של לחש ששמעו קצת במצב זה ישנו ספק לגבי הברכה אם חלה ולכן יברך שוב בלי שום ומכלות או אדם אחר יוצאיו כדי להוציא נפשו מפלוגתא למרות שדעת השו"ע כפי שכתב בב"י שמעיקר הדין צריך לברך שוב. במקרה שבירך לעצמו ללא אף אחד גרע טפי שאין בכלל ניכרות בהודאה עצמה של הגומל ולכן יחזור שוב ויברך בציבור ואם אדם אחר יוציאו ודאי טוב.
כיוצא בדבר כותב בתוספות הרא"ש (מסכת ברכות דף נד עמוד ב): "והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שכל הדרכים צריך אדם לבקש רחמים על נפשו אבל ברכת הגומל במקום קרבן תודה איתקן.." וא"כ כיון שהוא במקום קורבן תודה צריך שיתפרסם התודה של אותו אדם ואם הוא מברך לעצמו ביחיד לית לן בה ובציבור ודאי שהוא פרסום גדול יותר והוא טעם הדבר לברך בעשרה דווקא. וכן כותב הנצי"ב בטעם הארכת זמן איכלת קורבן התודה (העמק דבר ויקרא פרק ז פסוק יג): "על זבח תודת שלמיו. מש"ה לחם חמץ הוא עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו, והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהי' מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהי' ספור הנס לפני רוב אנשים…" דברים אלו גם יתישבו עם הדברים שהזכיר רבינו הרמב"ם שאמנם לא נזכרו בגמרא אולם ניתן להבין אותם לפי עיקר המצווה שנועדה לפרסם את הנס שעשה לו הקב"ה (לעמוד בשעת הברכה ולענות למי שבירך מי שגמלך וכו').