כהמשך של הסדרה הנוכחית על אמת ושקר, המאמר הנוכחי יעסוק בשאלה של לשנות מן האמת כדי להימנע מהפסדים, וכדי להרוויח רווחים. כפי שכבר ביארנו בעבר, כמובן שאין היתר לרמות אחרים כדי להרוויח רווח כלשהו – כספי או אחר.
עם זאת, לא כל נסיבה היא כה פשוטה.
באיזה מקרים יש היתר לשנות מן האמת כדי למנוע הפסדים? האם מותר לשנות או להגזים כדי למקסם את הצלחתה של מגבית צדקה? האם מותר לדיין להצהיר בקשר שהוא לא יודע את התשובה לשאלה הלכתית, כדי לגרום לפסק-דין יותר נכון? בנוסף, האם מותר לשנות בפרשנות תורנית או הלכתית לצרכים של קירוב רחוקים או חינוך?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
להחזיר את הארנק שנגנב
הגמרא (יומא פג, ב) מספרת איך שרבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי הילכו בדרך והגיעו לאכסניה שהייתה בבעלות של אדם בשם 'כידור'. להבדיל מחבריו, רבי מאיר היה מדקדק בשמותיהם של אנשים, ושמו של האכסנאי בישר רעות כיון שהזכיר את הפסוק "כי דור תהפוכות המה" (דברים לב, כ), המספר על עזיבת ישראל את הקב"ה.
היה זה ביום שישי, וחבריו של רבי מאיר הפקידו בידי האכסנאי כנהוג את כספם עד למוצ"ש. רבי מאיר לעומתם בחר להחביא את כספו, ולא להפקיד את הכסף אצלו, מחשש למהימנותו.
עם צאת השבת נטל רבי מאיר את כספו, ובבוקר ניגשו שני החכמים לכידור וביקשו ממנו שישיב להם את פיקדונם. כידור, בהתאם לחששותיו של רבי מאיר, כפר בכל, וטען כי לא היו דברים מעולם.
כתגובה לכך, הוציאו החכמים את כידור מביתו, תוך שהם מזהים על שפתיו שאריות מארוחה שכללה עדשים. הם חזרו לביתו כשהם מוסרים לאשתו בשמו כי כידור ביקש שתעביר להם את ארנקיהם. לאות כי דבריהם אמת מסרו לה סימן, כי הוא אכל בבוקר עדשים. האישה זכרה כי סעודת הבוקר אכן כללה עדשים, לא חשדה בחכמים, והגישה להם את כספם.
הסיפור מסתיים בטרגדיה. כאשר הבין כידור כי הארנקים הוחזרו, הוא רצח את אשתו מרב כעס. הגמרא מסיימת שאילו היה מקפיד כידור על הלכת "מים אחרונים", ונוטל את ידיו ומנגב את פיו, לא היו מצליחים חכמים לזהות את שאריות העדשים על שפתיו, ואשתו לא הייתה נרצחת.
מסיפור הדברים למדנו שמותר לאדם לשקר כדי להחזיר לעצמו את הגזל. בהקשר הזה, השקר אינו חמור מהכאה פיזית, שאף היא מותרת כדי למנוע גניבת רכוש. במקרים אלו מותר לקרבן לקחת את החוק בידיו, וכמו כן בפיו, ולהשתמש בכל אמצעי שברשותו כדי להשיב לעצמו את הגזל.
מיסוי שאינו כדין
ייתכן שהמקור הראשוני בנושא של שקר כדי להימנע מהפסד הוא דברי הגמרא (נדרים כז, ב) המתירים לאדם לנדור נדר שווא כדי להימנע מתשלום מיסים שלא כדין. כפי שנפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רלב, טו), כאשר אדם נתון תחת איום פיזי או כספי, מותר לו להישבע לשקר כדי לסלק את הנזק. למשל, מותר לו להצהיר (בפני גובה מיסים שלא כדין) כי "קונם אני לאשתי [=אסור לי ליהנות מאשתי] אם יש כספים בבית".
במקרים כאלה, חשוב שיבטל האדם את הנדר או השבועה בלבו, ועדיף שיאמר את הביטול בעל-פה, באופן שאינו מנוגד לחלוטין לנדר עצמו. למשל, בדוגמה הנ"ל הוא יכול להוסיף בלחישה "למשך עשר שניות בלבד". עצה זו נחוצה כדי לפתור את הבעיה של תחולת הנדר והשבועה, אך עניין השקר שבדבר כלל אינו מוזכר. במקום אחר (נדרים סב, ב) מבואר שמותר לאדם להצהיר (בשקר, כמובן) על עצמו כעבד לעובדי האש, אם הצהרה כזו תסייע לפטור ממיסוי שלא כדין.
על אותה הדרך, אנו מוצאים (בבא מציעא עה, ב) שכאשר פועל עוזב את עבודתו שלא כדין, כאשר הדבר עשוי לגרום להפסדים למעביד, מותר למעביד להבטיח הבטחת שווא של העלאה במשכורת כדי לוודא שהלה יישאר במלאכתו. כן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט רלג, ה): גם אם הבטיח המעביד להכפיל את שכרו, הוא אינו חייב לשלם יותר מהשכר המקורי.
הריב"ש (סימן תעה) מרחיב את ההלכה למקרים נוספים של איום על הפסד כספי.
גביית חובות קשים
כמו כן מותר לאדם לגבות חובות הקשים לגבייה על-ידי רמאות. לדוגמה, מותר להעמיד פנים של מוכר חפץ מן הלווה, כאשר לאחר קבלת הכסף מן הלווה (לכאורה לשם המכר) נוטל המלווה את התשלום לצורך פירעון החוב. שיטה זו אינה מועילה בנוגע למכר של קרקע, כאשר מסירת הדמים מהווה "קניין" סופי על הקרקע (שולחן ערוך, חושן משפט רד, יא; רמ"א קצ, ו).
כמו כן מותר לאדם לרשום "שביר" או "תרומה" וכדו' על מוצר, גם אם אין הדבר אמתי, כדי לשמור עליו מחשש לנזק.
יש להדגיש שכל הנ"ל נאמר רק ביחס לסטייה מן האמת מחוץ לכותלי בית הדין. כאשר מדובר על הליך בתוך בית הדין, אין כל היתר לשקר או לסטות מן האמת, כפי שהרחבנו בעבר על-פי שבועות דף ל'. גם כאשר מדובר בהצלה מהפסדים, אסור להשתמר בדבר שקר בתוך בית הדין, ועל זה נאמר "מדבר שקר תרחק".
דיין הטוען "איני יודע"
מהי ההלכה בנוגע לדיין היודע את הדין (יש לו עמדה ברורה), אך מודע לעובדה שדעתו היא דעת מיעוט . אם יטען "איני יודע", הדין הוא שיש להוסיף עוד שני דיינים, וייתכן שלבסוף ייפסק הדין כדעתו. אך אם יאמר את דעתו כעת, יפסיד מול הרוב. האם מותר לו לומר, בשקר, שאינו יודע את ההלכה?
בשו"ת 'בית יעקב' (סמן טו, הובאו דבריו ב'פתחי תשובה' ס"ק ד) דן בשאלה בשלושה דיינים שישבו, ושניים מזכים ואחד בדעתו לחייב, אם רשאי המחייב לומר 'איני יודע' כדי שיוסיפו עוד דיינים. ה'בית יעקב' השיב שאסור לדיין שדעתו דעת מיעוט לעשות כן, אף על פי שכוונתו לטובה (שיצא דין אמת), משום שיש בדבר זה משום הוצאת לעז על הדיינים הראשונים, כשיאמרו הבריות שהוסיפו עליהם משום שלא ידעו את הדין.
אולם, בעל שו"ת 'שבות יעקב' (ח"א סימן קלח) נשאל בדבר בית דין של שלושה שאחד מהם תלמיד חכם ושניים יושבי קרנות (עמי ארצות), והדיין שהוא תלמיד חכם נמצא בדעת מיעוט – האם הוא רשאי לומר "איני יודע", כדי שיוסיפו עוד דיינים, ואולי יצא הדין לאמתו. לכך השיב:
"ודאי דשפיר דמי למיעבד הכי, כיוון שכוונתך לשם שמים, להוציא הדין לאמיתו… מותר לשנות מפני השלום… אכן ראיתי בתשובת בית יעקב לאסור… אך כל דבריו אינם מוכרחים, ואין הנדון דומה לראיה… אבל כאן כיוון שהדיין סובר שמעקלים ומעוותים את הדין, כי הוא לדעתו להיפך, יותר יש לחוש לעיוות הדין, שלא יצא דבר שאינו מתוקן, מלחוש לכבודן של ראשונים, שהוא כבוד המדומה בעולם הזה. וכיוון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו, לומר איני יודע כדי להוציא הדין לאמיתו, ודאי זכור לטוב".
ה'שבות יעקב' אינו מבחין בין דברי ה'בית יעקב' שנאמרו בעניין בית דין של שלושה דיינים תלמידי חכמים, לבין המקרה שנידון לפניו שישבו לדין שני דיינים יושבי קרנות. מבואר לדעתו שכל אימת שאחד מן הדיינים סבור שהדין עלול להיות מעוות, הוא רשאי לומר 'איני יודע'.
אולם ב'ברכי יוסף' (חו"מ יח, ד) כתב לחלק בין המקרים: במקום שמדובר על דיינים תלמידי חכמים אין הדיין המצוי בדעת מיעוט רשאי לומר "איני יודע", אלא עליו לקבל את הכרעת הרוב גם אם אינה מתאימה לדעתו; אך כשמדובר בבית דין שיושבים בו שני יושבי קרנות, יסכים ה'בית יעקב' לדעת ה'שבות יעקב' שמותר לדיין תלמיד חכם, המצוי בדעת המיעוט, לעשות תחבולה זו כדי להוציא דין אמת לאמתו.
נראה שרב פוסקים מסכימים שגם כאשר יש לכך סיבה ועניין, אין לאף אחד – גם לא לדיין – לשנות מן האמת הצרופה בתוך כותלי בית הדין (עי' שו"ת חוות יאיר סימן קמז). גם כאשר הדבר יגרום לעיוות הדין, הרי שככה היא הלכת התורה שאחרי רבים להטות.
תרמית בגביית צדקה
האם מותר להשתמר בתרמית, שקרים וגוזמאות בגביית כספי צדקה? האם לדוגמה מותר לאדם עני להמציא על עצמו סיפורי מסכנות כדי לעורר אנשים לתרום לו בעין יפה?
בספר חסידים (סימן שיח) מספר על תלמיד חכם שהבחין שאנשי עירו אינם תורמים די צדקה עבור עניי העיר. כאשר גם ניסיונותיו האישיים לגבות צדקה עבור העניים כשלו, הוא החליט להתחיל לקבץ נדבות עבור עצמו. כאן העם התחילו לתרום בעין יפה, והוא חילק את כספי התרומות לעניי העיר.
אולם, אין לדמות את המקרה של ספר חסידים למקרה של מי שגובה צדקה עבור עצמו. במקרה של ספר חסידים, מדובר בחובת צדקה המוטלת על אנשי העיר, והיה מותר לאותו תלמיד חכם להשתמש בערמומיות כדי לגרום להם לקיים את חובתם. בניגוד לכך, אין חובה על אחרים לתת את כספי הצדקה שלהם לעני מסוים, ואסור לו לעני מסוים לחלץ מהם את כספם על-ידי שקרים וכזבים (עי' בעניין זה בספר צדקה ומשפט, פרק ח).
עניין קרוב יותר הוא הוראת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הובאו דבריו בס' תתן אמת ליעקב ה, ב) שמות לגבות לצרכי הכנסת כלה גם כאשר מדובר בחתן עני. ואולם, הדבר עדיין רחוק מהמצאת סיפור כוזב, שכן ניתן לומר שהמינוח "הכנסת כלה" מכוון לכל צורך חתונה. בנוסף לכך, אם אין לחתן כסף הרי שגם הכלה תהיה ללא אמצעים. בכל אופן, אין מכאן ראיה לאוסף צדקה פרטי, שבוודאי אסור לו לרמות ולשקר.
יתרה מזו, הובא עוד בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאסור להשתמש בגוזמאות או בכזבים כדי לגבות כסף עבור ישיבה, אם מכסף ציבורי ואם מכסף פרטי. כן נפסק גם בשו"ת אגרות משה (חושן משפט ח"ב, סימן כט), הכותב בשפה ברורה נגד רמאות ותרגילים ביחס לכספים ממשלתיים.
בנוסף על איסור שקר, גניבת דעת ואולי גם חילול שם שמים, הרב פיינשטיין מוסיף שיש בכך איסור גזל פשוט: הרמאי נוטל את הכסף נגד רצונם של התורמים, המתכוונים לתרום למטרה שאינה קיימת. אדם האוסף תרומות למטרה פיקטיבית יהיה חייב לפי זה להחזיר את התרומה לתורם.
נוסף על האמור, יש להזכיר את דברי המשנה במסכת פאה (ח, ט), לפיהם " וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם".
שקר שהוא ביהרג ואל יעבור
לדעת ה'ים של שלמה' (בבא קמא ד, ט, ע"פ בבא קמא לח, ב) יש מקרה של שקר שנחשב ליהרג ואל יעבור, ואסור לשקר בו גם תחת איום על חייב. מדובר בשקר הנוגע לדברי תורה, גילוי פנים בתורה שלא כהלכה. לדעתו, אסור לאדם לשנות דברי תורה והלכה, ואיסור זה הוא בגדר יהרג ואל יעבור.
להלכה זו (המובאת על-ידי רבי עקיבא איגר, יו"ד קנז) השלכות רבות. למשל, בענייני חינוך אנו עשויים להשתמש בשקרים 'עדינים' הנוגעים לנושאים תורניים ("חובה לברך ברכת המזון אפילו על פירור אחד!"). כן בענייני קירוב רחוקים, לפעמים נמתח הלכה מעבר לגבולותיה, כחלק ממאמץ של קירוב רחוקים. לדעת ה'ים של שלמה' אין לכך מקום, ומי שמסלף דברי תורה, גם לצורך, הרי הוא ככופר בתורת משה!!
ואולם, אחרים חולקים על דברי ה'ים של שלמה'. כמקור לכך, אנו מוצאים (עי' בבא קמא קטו, א; חולין טו, א) הלכות מסוימות שהורו בהם איסור לרבים, למרות שההלכה האמתית הייתה להקל, זאת מחשש שעמי הארץ ייקחו את ההקלה מידי רחוק (לא נראה שניתן לפרש זאת כגזירת חכמים). אם מותר 'לשנות' כדי למנוע עבירה, קל וחומר שמותר לעשות כאן כדי להציל את הנפש.
בשו"ת יד אליהו (סימן מח) חלק על ה'ים של שלמה', והוסיף שהדבר תלוי בשני פירושים של תוספות – וכי כאשר מדובר בחיים ומוות, אין לחפש חומרות (עי' גם שו"ת מנחת שלמה ח"ג, סימן קו).
יש להזכיר שגם אם לא ננקוט להלכה כדברי ה'ים של שלמה', עדיין יש בהחלט להימנע מלשנות ולעוות דברי תורה למטרות קירוב רחוקים. יש להפגין אהבה ואכפתיות כלפי אחינו בית ישראל, אך יש להציג את התורה כמות שהיא: "ישרים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י).
