שמיטת כספים

מערכת האתר
כ"ז אב ה'תשע"ה

 

מאת הרב עקיבא קולברש

 

הקדמה

לקראת סוף שנת השמיטה, אנו מתכוננים למצווה נוספת. מצווה זו שונה משאר מצוות השמיטה בהיותה מופרדת ומנותקת מעבודת הקרקע ופירותיה. מצווה זו נקראת “שמיטת כספים”. מטרת מצווה זו להשריש בנו התשוקה להעניק משלנו לזולתנו (ראה ספר החינוך מצווה תעז). ועוד, מצווה זו משרשת בנו הכרה ומודעות שלה’ ארץ ומלואה ולא ראוי להשקיע את כוחותינו באספת הון. כתוב בתורה: “מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיקֹוָק. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ” (דברים טו).

למצוות שמיטת כספים ישנם פרטים והלכות רבים. להלן יידונו בס”ד הפרטים הבאים: מה גדר המצווה כיום, היכן ומתי היא נוהגת, דינם של הלוואות והשאלות, ובגדר האפשרות להחזיר חובות שנשמטו.

מן התורה או מדרבנן

נחלקו רבי ורבנן לגבי דרגת החיוב של שמיטה בזמנינו. הגמרא (גיטין לו.) מביאה “רבי אומר: וזה דבר השמיטה שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים”. מבואר בדברי רבי שמצוות שמיטת כספים תלויה במצוות שמיטת קרקעות כפי שיבואר. ואילו דעת רבנן (מו”ק ב:) ששמיטה, אף היום, היא מן התורה. שורש מחלוקת זו הוא במצוות היובל.

 

יובל

בנוסף לשנת השמיטה, התורה ציוותה עוד מצווה והיא שנת היובל. בשנת החמישים לאחר שבע מחזורים של שנות שמיטה יש שנת היובל. כתוב בתורה “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ” (ויקרא כה, י). וכתוב בגמרא (ערכין לב:) שלאחר שגלו שבט ראובן, גד, וחצי שבט מנשה, בטלה מצוות היובל. מהו הקשר בין מצות יובל לגלות השבטים הנ”ל? כתוב בפסוק הנ”ל “לכל ישביה”, תוקף היובל מוגבל לזמן שכל כלל ישראל נמצאים על אדמתם, ולכן כשגלו חלק מכלל ישראל – מצוות היובל התבטלה.

בתלמוד הירושלמי מלמד שמצוות השמיטה תלויה במצוות היובל, ולכן כשם שמצוות היובל בטלה הוא דין מצוות השמיטה. כך היא שיטת רבי — שמצוות שמיטה בזמנינו הינה מדרבנן (גיטין שם, רמב”ם הל’ שמיטה פ”ט ה”ב, בית יוסף יורה דעה סי’ שלא). וכן הכרעת רוב הראשונים (רש”י גיטין לו:, תוספות ערכין לב:, רמב”ם שם פ”י הל’ ח-ט, שו”ת הרשב”א ח”ג סי’ ל”ג, מהר”ם מרוטנבורג ד”פ סי’ קמא) וכן דעת הבית יוסף (שם) ששמיטה בזמנינו הינה מדרבנן.

היאך זה משפיע על שמיטת כספים? לפי דברי הגמ’ ששמיטת כספים תלויה במצוות שמיטת קרקעות, ברור שבזמנינו ששמיטת קרקעות אינה אלא מדרבנן, א”כ — שמיטת כספים הינה מדרבנן.

חוץ לארץ

מן התורה מצוות שמיטת כספים נוהגת בין ארץ ישראל בין בחו”ל (קידושין לח:). הראשונים דנו בדין שמיטת כספים בחו”ל בזמנינו, באשר שמיטה אינה אלא מדרבנן. הגמ’ (גיטין לז.) מספרת באיזה אופן עשו כמה אמוראים את הפרוזבול (כפי שיבואר). רב אשי כתב אותו על גזע של דקל, ואילו תלמידיו סמכו על מסירה מילולית. אותם אמוראים היו דרים בבבל (שו”ת הרא”ש סי’ עז, שו”ת הרשב”א ח”ג סי’ לב, יראים מצות קמד) ולפי זה מבואר שמצוות שמיטת כספים אינה תלויה בארץ ישראל אלא נוהגת גם בחו”ל, וכן היא דעת רוב ראשונים (ראה רי”ף גיטין שם, רמב”ם שמיטה פ”ט ה”ב, רמב”ן גיטין שם, רשב”א שם, רא”ש שם, יראים שם), וכן נקט להלכה השולחן ערוך (חושן משפט סי’ סז). הראב”ד נקט ששמיטת כספים אינה נוהגת בזמנינו ואף שראינו שהקפיד רב אשי לכתוב פרוזבול, לא עשה כן אלא משום מידת חסידות ולא משום חיוב.

בנוסף לשיטת הראב”ד שמצוות שמיטת כספים אינה נוהגת כלל בזמנינו, היו ראשונים שנקטו כשאר ראשונים שמדרבנן אכן היא נוהגת אבל אך ורק בארץ ישראל (הר”י אלברצילוני והרב זרחיה, הובאו בספר התרומות שער מה אות ד).

הגם ששיטת המקילים התפשטה לכמה וכמה קהילות בחו”ל, מכל מקום התפשטותה לא היתה בלי התנגדות. הרא”ש מחה במנהג ספרד להקל לגמרי בשמיטת כספים, אבל לא צייתו למחאתו. לדבריהם נוסח השטרות שלהם פטרו אותם משמיטת כספים. למרות שהרא”ש לא התרשם מנוסח השטרות ולא הסכים לחייב לווים על חובות מלפני זמן השמטת כספים, מכל מקום לא התערב יותר לבטל את מנהג המקום (טור חושן משפט סי’ סז). בעל תרומת הדשן (סי’ דש) הבהיר את הנהגת המקילים שחיוב שמיטת כספים בחו”ל תלוי במרחק מארץ ישראל. מכיון ששמיטת כספים הינה קשורה למצוות שמיטת קרקעות, התוקף של שמיטת כספים מוגבלת לארצות הסמוכות לארץ ישראל. לכן תושבי אירופה ועוד ארצות רחוקות אינם חייבים במצוות שמיטת כספים.

בעל הכתב סופר (חושן משפט סי’ ט) פירש ההנהגה המקילה ע”פ חילוק משמעותי בין המלווה ללווה. מכיון שעצם החיוב של שמיטת כספים בזמנינו הינה שרויה במחלוקת, ואף להמחמירים אינו אלא מדרבנן, הרי חיובו נחשב ספק. ואם כן, תוצאת יישום הכלל של ספק דרבנן לקולא הינו להקל להמלווה לגבות חובו. ואילו לגבי חיוב הלוה לשלם, הרי הוא שאלה בדאורייתא. דהיינו, מצד אחד אם שמיטת כספים בתוקף אף בזמנינו הרי נשמט חובו, מצד שני לפי הראשונים שאין שמיטת כספים נוהגת בזמנינו הרי חייב להחזיר חובו ואם לא יחזיר עובר באיסור דאורייתא של גזילה. לפי”ז מותר להמלווה לגבות החוב משום ספיקו וחייב הלוה להחזיר חובו משום ספיקו.

הרמ”א מביא את ההנהגה הנפוצה להקל בשמיטת כספים בחו”ל, ולדעתו המקילים סמכו על שיטת הראב”ד ששמיטת כספים אינה נוהגת כלל בזמנינו. אולם מראשונים ואחרונים אחרים נראה שהנוהגים להקל לא רק סמכו על ההיתר הכללי של הראב”ד אלא ג”כ על ניסוח החוזים שעוקפת חיוב שמיטת כספים (מהרי”ל קצז:ד, מהרלב”ח סי’ קמג, לבוש שם). הש”ך (שם סק”ב) מביא דברי הב”ח (שם אות ה) שהמחמירו לעשות פרוזבול כדי לא להסתמך על הקולות הנ”ל (ראה כתב סופר שם וערוך השלחן שם סעיף י). והחכמת אדם (שערי צדק סי’ כא) לא התייחס כלל לדברי המקילים ורק הביא את דברי הפוסקים שצריכים לעשות פרוזבול כדי לגבות חובות ישנים, וכן המנהג.

מניעת הלוואות מחשש להפסד

התורה אוסרת להמנע מלהלוות למי שנצרך לכך משום הפחד מפני שמיטת החוב בסוף שנת שמיטה. כתוב בפסוק: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ” (דברים טו:ט-י). הלל תיקן את הפרוזבול בזמן שחיוב השמיטה כבר היה רק מדרבנן, עכ”ז המשנה (שביעית י:ג) אומרת שעשה כן מפני שראה שהעשירים אינם מלווים ועוברים על האיסור הנ”ל. המשמעות הברורה היא שאף ששמיטת כספים הינה מדרבנן, מכל מקום האיסור למנוע עצמו מלתת הלוואות לנצרך הינו מן התורה (ספר החינוך מצוה תפ, שערי צדק כא:יג, פאת השלחן י, שו”ת מנחת שלמה א:מז). החתם סופר (גיטין לו.) כתב שאפשר שהאיסור מדאורייתא הינו דווקא בזמן שמצוות שמיטה היא מן התורה ואנו מובטחים שנראה ברכה מרובה כמו שכתוב בפסוק, אבל בזמנינו שאין לנו הבטחה הנ”ל נראה שאינו אסור למנוע מלתת.

 

פרוזבול

בתקופת בית שני, פחדו הרבה עשירים מלתת הלוואת משום שחששו להפסד החוב בסוף שנת השמיטה. העניים סבלו משום שלא היה מי שילווה להם, והעשירים עברו על האיסור הנ”ל. כשראה הלל הנהגה גרועה זו, עמד ותיקן את הפרוזבול. הפרוזבול הינו דרך למסור חובות לידיו של בית דין ובכך מאפשר למלווה לגבות את חובותיו. נשאלת השאלה: היאך יתכן שהלל יבטל מצווה מדאורייתא? כך שואלת הגמרא, ומתרצת שבזמן הלל חיוב השמטת כספים היה מדרבנן ולכן היתה לו הסמכות לתקן תקנה זו (גיטין לו).

 

מתי חלה שמיטת כספים

כתוב בתורה: “מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה” (דברים טו:א). הגמ’ (ערכין כח:) דורשת ממילת “מקץ” את זמנה של שמיטת כספים: בסוף שנת השמיטה. כלומר, כל תביעת חוב צריכה להיעשות קודם שקיעת החמה של ליל ראש השנה של שנת השמינית. הוא הדין בפרוזבול: כתיבתה צריכה להיעשות קודם זמן זה. ויש דעת יחיד של האבן עזרא (שם) שכוונת הפסוק היא לסוף שנה הששית.

יש לציין שהפוסקים התייחסו להשפעת אזורי זמן על שמיטת כספים. לדוגמא, אם המלווה בארה”ב והלווה נמצא בארץ ישראל. האם מועיל עריכת פרוזבול בחו”ל בזמן שהלוה נמצא בארץ ישראל וכבר חלה שנה החדשה? האם הדבר תלוי במקום שבו נמצא המלווה או במקום שבו נמצא הלווה? הגאון רבי חיים קניבסקי שליט”א כותב שבמקרה הנ”ל, לכתחילה יכתוב את הפרוזבול עוד לפני שקיעת החמה בארץ ישראל (דרך אמונה פ”ט ס”ק קכז). הגאון רבי שמואל ווזנר זצ”ל צידד שקביעת הזמן של שמיטת כספים הינה ע”פ הזמן בארץ ישראל (שבה”ל ח”ט סי’ שצא). אולם כתב שלא מצא ראיה ברורה לפסק זה. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ”ל הסתפק בדין ולא כתב הכרעה סופית (שו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ מז). ודעת הגאון הרב מנשה קליין זצ”ל שהעיקר מקום שבו נמצא המלווה כיוון שמצוות שמיטת כספים מוטלת עליו (שו”ת משנה הלכות ח”ד סי’ יד).

 

חפצים שהושאלו

עד כאן דיברנו על מצוות שמיטת כספים, דהיינו הלוואות של כסף. כאן נדון היאך מתקיים חיוב זה בשאר סוגי הלוואות. לדוגמא, מי שהשאיל לחברו מכונית, האם מצווה זו מחייבת אותו לוותר עליה? ומה עם עגבניות שלקח מהשכן שלו, האם צריך להחזיר אותם? התורה דיברה על כסף, ויש ללמוד ממנו על שאר דברים. בהלוואה של כסף הלוה משתמש בכסף ומחזיר למלווה כסף אחר במקומו. מאידך, השואל מחברו מברגה, וודאי שעליו להחזיר למשאיל אותה מברגה. בעל המלאכת שלמה (שביעית י:ב) מדמה אוכלים וה”ה חומרים כגון דבק וכדומה, לכסף. כמו שהלוה כסף מחזיר כסף אחר, כמו כן המבקש מחברו תפוח או דבק מחזיר לחברו תפוח ודבק אחר. א”כ מי שחייב לשכן שלו עגבניות ועבר שנת השמיטה אינו צריך להחזיר לו כלל. אולם, במקרה השני כגון כלי בית או מכונית שאינו דומה כלל לכסף בהיות שמחזירים אותו חפץ למשאיל, אין השמיטה משמטו (ריטב”א מכות ג:, דרך אמונה ט:ב).

 

להחזיר חוב לאחר שמיטה

לאחר תום שנת השמיטה, האם מותר להחזיר חוב ישן או האם זה מהווה ניגוד לרצון ה’? המשנה (שביעית י:ט) אומרת בפירוש שלמרות שאין חיוב להחזיר, מי שמחזיר רוח חכמים נוחה הימנו. הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל כתב שמי שאינו עושה כן, רוח חכמים אינו נוחה הימנו ועוול בידו (שו”ת אגרות משה חו”מ ח”ב סי’ טו).

חשוב לציין שיש הלכות מפורטות איך להחזיר חוב לאחר שנשמט. אסור ללוה לומר ‘הנה הכסף שאני חייב לך’, שהרי התורה ביטלה לחוב זו, ובאמת אינו חייב כלום. אלא צריך להתנהג באופן הזה: המלווה צריך לומר שאין הלוה חייב לו כלום. והלוה אומר שלמרות שאינו חייב לו כלום, רצונו לתת למלווה מתנה. במקרה שהלוה אינו אומר כן, על המלווה להמשיך את השיחה עד שיאמר שהוא נותן לו הכסף במתנה. במקרה שהלוה אינו אומר כן, לא יקבל ממנו הכסף (רמב”ם שמיטה פ”ט הכ”ח, שו”ע חו”מ סי’ סז סעי’ לו).

 

סיכום:

  • מצוות שמיטה בזמנינו הינה מדרבנן.
  • לפי דעת רוב הפוסקים שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדרבנן.
  • הלל תיקן פרוזבול כדי לאפשר למלווה לגבות חובות לאחר שנת השמיטה.
  • למרות שיש קהילות בחו”ל שסמכו על הדעות המקילות שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, המנהג להחמיר ולכתוב פרוזבול.
  • מצוות שמיטת כספים חלה בשקיעת החמה של ערב ראש השנה של שנה השמינית. במקרה שהמלווה נמצא באזור זמן אחר מהלוה, עליו לכתוב הפרוזבול לפני זמן שקיעת החמה של המקום שבו נמצא הלוה.
  • שמיטת כספים נוהגת בממון וכן מאכלים ושאר דברים שאין הלוה מחזיר להמלוה אותו כסף או חפץ שקיבל. חפצים מושאלים שהשואל מחזיר בעין למשאיל אינם נכללים במצוות שמיטת כספים.
  • המחזיר חוב שנשמט רוח חכמים נוחה הימנו, ובזמן שמחזיר צריך לפרט שנותן מתנה למלווה ואינו פורע חוב.

בעז”ה נזכה לימות המשיח ונזכה לשמור מצוות שמיטה כהלכתה כמצווה דאורייתא בכל פרטיה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים