חינוך תורני פרטי וציבורי

בפרשת השבוע, פרשת עקב, אנו מוצאים את הפסוק מורה דרך בחינוך הבנים: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטטפת בין עיניכם ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים יא, יח-כ).

זהו אחד מכל מקראות המצווים אותנו על לימוד תורה לילדנו. כך אנו מוצאים את צו הכתוב "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט) וכן "הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" (דברים ד, י). כך נמצא גם בפסוקים נוספים בספר דברים (יא, יט; לב, מו).

בחברה המודרנית אנו רגילים לרעיון של ה"זכות לחינוך" – החברה מעניקה, כביכול, "זכות" לילד לקבל חינוך הוגן. התורה, במקום להעניק "זכות" שלא ברור מי ימלאנה כדין, מטילה חובה על ההורה: על כל אב מוטלת החובה ללמד את בנו תורה.

במאמר הנוכחי נדון בגדרי חובה זו. בעיקר, נבחן את האחריות לחינוך הילדים המוטלת על הוריהם ועל הציבור באופן כללי. מה מקור החיוב להקים מערכת חינוך ציבורית, ומהן הלכותיה של מערכת זו? מהו הגודל הנכון של כיתות לימוד? האם מותר להעביר ילדים ממוסד למוסד? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

חובת החינוך התורני

הפסוקים המוזכרים לעיל מלמדים שחייב אדם לחנך את בניו וגם את בני בניו בחינוך תורני. אכן, כל מוני המצוות מנו את מצוות האב ללמד את בנו תורה בכלל תרי"ג מצוות, כמבואר ברמב"ם ואחרים (רמב"ם, ספר המצוות, מצווה יא; ראה גם רס"ג מצוות טו; יראים מצוות רנו; סמ"ג עשין יב; חינוך מצווה תיח).

בספרי לדברים (עקב ט) אנו מוצאים הרחבה למצווה זו: "ושננתם לבניך – אלו תלמידיך. וכן את מוצא בכל מקום שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר: ויצאו בני הנביאים (מל"ב ב, ג)". כלומר, לפי דרשת חכמים החובה אינה מוגדרת כחובת האב ללמד את בנו, אלא כחובת כל אדם מישראל ללמד תורה אף למי שאינם בניו – אם הוא מוכשר לכך.

כן נפסק ברמב"ם (תלמוד תורה א, ב): "כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך". ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אע"פ שאינן בניו, שנאמר: "ושננתם לבניך". מפי השמועה למדו: "בניך" – אלו תלמידיך. שהתלמידים קרויין בנים" (כך כתב גם בחינוך, שם).

הרמב"ם ממשיך להדגיש כי לבנו של אדם יש קדימה על בנו של חברו: "אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו". ואולם, למעט דין קדימה זו, עצם חובת תלמוד תורה נאמר ביחס לכל בן ישראל, ולדעת הרמב"ם דרשת חז"ל מהווה עיקר פירושו של הפסוק.

עדיין יש להדגיש כי המצווה היא אישית. כלומר, יש מצווה לא רק על האב, אלא אף על כל חכם בישראל ללמד תורה לדור הבא – אך אין אנו מוצאים בכך חובה להעמיד מוסדות חינוך ציבוריים שיסייעו להגשמתה וליישומה של מצווה זו. חובה זו, כפי שנלמד להלן, נוסדה על-ידי תקנות חכמים בתקופת התנאים.

תקנת שמעון בן שטח

בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנות המרחיבות את החובות החינוכיות. התקנה הקדומה ביותר באה בתלמוד הירושלמי, והיא מיוחסת לשמעון בן שטח: והוא [שמעון בן שטח] התקין שלושה דברים… ושיהו תינוקות הולכין לבית הספר" (ירושלמי, כתובות ח, יא).

אין אנו יודעים פרטים רבים אודות תקנת שמעון בן שטח. התקנה הידועה ושהתקבלה בדברי המפרשים והפוסקים היא תקנת יהושע בן גמלא, המתועדת בתלמוד הבבלי (בבא בתרא כא, א). וכך אנו למדים:

"דאמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה. מאי דרוש? "ולִמדתם אֹתם" – ולמדתם אַתם (דברים יא, יט).

התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג). ועדיין מי שיש לו אב, היה מעלו ומלמדו. מי שאין לו אב, לא היה עולה ולמד.

התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא.

עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

מתבאר מדברי רב יהודה ניתן ללמוד על שלוש תקנות, שאלמלא הן "נשתכחה תורה מישראל". שתיים מהן אנונימיות – ללא שם. מתחילה נתקן "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים". כלומר, הוקם מוסד חינוך ציבורי במקום אחד בלבד – בירושלים. השנייה הייתה "שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותו כבן ט"ז י"ז". והשלישית, תקנת יהושע בן גמלא, הייתה "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע". תקנה זו שינתה הן את מספר בתי הספר הן את גיל החינוך.

כך, בהדרגה, התפתחה תקנת החינוך הציבורי בישראל. טעם התקנה הייתה כדי שכולם ילמדו תורה – ולא רק מי שיש לו אב הראוי ללמדו. ואולם, התקנה הראשונה לא הועילה, כיון שרק מי שהיה לו אב היה זוכה לעלות לירושלים, וחכמים לא הועילו בתקנתם.

התקנה השנייה הרחיבה את מערכת החינוך, אבל עדיין מספר המקומות היו מוגבלים, וגיל הכניסה למוסד היה מבוגר יחסית. המהרש"א מבאר שכיון שהמקומות היו מרוחקים, לא הייתה אפשרות לשלוח ילדים צעירים למוסדות: "לא היו מכניסין הקטנים פחותים מבן ט"ז וי"ז, מפני סכנה בדרך לקטנים".

מכאן עלה הצורך לתקנה השלישית, תקנת יהושע בן גמלא, לפיה הורחבה חובת הקמת בית ספר לכל עיר ועיר והורד גיל החינוך לגיל הילדות ("כבן שש כבן שבע"). על תקנה זו זכור הוא לטוב.

תקנת חינוך ציבורי בישראל

תקנת יהושע בן גמלא תוקנה אחר תקנת שמעון בן שטח, ועולה שאלת היחס בין שתי התקנות, שמטרת שתיהן לייסד מערכת חינוך ציבורית. בפירוש קרבן העדה לירושלמי מפרש את תקנת שמעון בן שטח על דרך תקנת יהושע בן גמלא: "שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו, ומי שאין לו אב לא היה לומד תורה. התקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ומכניסם אותן כבן שש כבן שבע".

לפי דרך זו, נראה שתקנת שמעון בן שטח לא התפשטה, ולכן הוצרך יהושע בן גמלא לתקנה בשנייה.

ואולם, ייתכן שמדובר בתקנות שונות, שלהן גם תכליות שונות. כך נקט הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ("שמעון בן שטח ותורתו", סיני לב (תשי"ג), עמ' שמח). לדעתו, ההבדל בין התקנות נעוץ בגוף האחראי לחינוך הדור הבא. תקנת שמעון בן שטח הותירה את חובת החינוך כחובה אישית של האב: האב חייב לשלוח את בנו לבית הספר. לעומת זאת, תקנת יהושע בן גמלא שינתה מהותית את הגדרת החיוב, ומכאן ואילך "הממשלה עצמה מושיבה מורים ומכניסה תלמידים לבתי הספר".

לפי דרך זו, החידוש בתקנת יהושע בן גמלא הוא המעבר מחובה פרטית של האב ללמד את בנו תורה לחובה ציבורית להקים בתי ספר ללמד בהם את הבנים תורה.

חינוך לכולם: פסקי הלכה

הפוסקים מביאים את תקנת יהושע בן גמלא באופן המדגיש את האופן הציבורי והאוניברסאלי של התקנה. אמנם תכלית התקנה כפי שמבואר בגמרא הייתה להבטיח את חינוכם של יתומים, אך בפועל מוסדות החינוך היו פתוחות לכולם. על כל עיר ועיר להעמיד בית ספר עבור ילדי העיר (עי' רי"ף, ב"ב שם; רמב"ם, תלמוד תורה א, א-ז; רא"ש, ב"ב פרק ב, סימנים ו-ז; טור, יו"ד רמה; שו"ע רמה, ז-כב).

כיון שבתי הספר נוסדו עבור כולם, עולה שהן תקצוב בתי הספר והן תפעולם היו מוטלים על הקהילה. כן מבואר בפירוש בדברי הרמ"ה (ב"ב כא, א), המבאר כי התקנה חייבה את הקהילה לייסד בית ספר ולשלם את שכר המלמדים מקופת הציבור. בתי הספר היו מיועדים הן לעשירים והן לעניים.

כך מבואר גם בפוסקים מאוחרים יותר. בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן קנג) מציין לדברי הגמרא (שבת קיט, ב) לפיהם "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה". לדבריו, חובת מינוי מלמדי תינוקות גדולי אף מחובת מינוי חזן. על-פי קו זה פוסק התשב"ץ שמלמדי התינוקות פטורים מתשלומי המיסים, קל וחומר מחזן.

גם בשו"ע הרב (יו"ד רמה, ג) מבואר כי תקנת יהושע בן גמלא מחייבת את הקהילה לייסד "תלמודי תורה" עבור כל ילדי העיר, עשירים ועניים כאחד. המיסוי שממנו שילמו את הוצאות התלמוד תורה היה פרופורציונאלי לפי העושר, וכל בני העיר היו חייבים להשתתף בו – הן אלו שלהם ילדים והן אלו שטרם נולדו להם ילדים. למיסוי זה היה דין של מגבית צדקה, באופן שגם תלמיד חכמים הפטורים משאר מיסים ציבוריים היו חייבים בו.

מה נחשב לעיר?

תקנת יהושע בן גמלא מחייבת ייסודו של מוסד לימודים תורניים בכל עיר ועיר. מה נחשב עיר לעניין תקנה זו?

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סימן מ) דן בשאלה זו לעניין השאלה אם יש להתייחס למונסי, ניו יורק, כעיר בפני עצמה. הרב פיינשטיין מבאר שלהגרת המונח "עיר" יש השלכות רבות, כגון לעניין מינוי דיינים או להקדמת בית כנסת. הוא ממשיך לבאר שאין הדבר תלוי בשמו של המקום, אלא בשאלה אם אנשי המקום רואים את עצמם כקשורים אחד לשני יותר מהיותם קשורים לאנשים עיר אחרת.

על-פי קריטריון זה קבע הרב פיינשטיין שלמונסי יש תואר "עיר" לעניין הלכה, וכך לעניין תקנת יהושע בן גמלא.

גודל הכיתות

הגמרא קובעת הלכה נוספת ביחס לתלמודי תורה – גודל כיתות הלימוד: "ואמר רבא סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי; ואי איכא חמשין, מותבינן תרי; ואי איכא ארבעין, מוקמינן ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא".

פירוש האמרה התלמודית שנויה במחלוקת בין המפרשים. לפי דעת הרמב"ם גודלה המקסימאלי של כיתה שמלמד בה מורה בודד היא עשרים וחמשה תלמידים. אם יש בין עשרים וחמשה ועד ארבעים תלמידים, מושיבים "עוזר" (סייע) למורה, כאשר הקהילה משלמת את שכרו. אם יש יותר מארבעים תלמידים, מחלקים את הכיתה לשתי כיתות (תלמוד תורה ב, ה).

הרא"ש (ב"ב שם סימן ז) מפרש את האמרה בדרך אחרת: עבור פחות מארבעים ילדים די במלמד אחד. אם יש בין ארבעים ועד ארבעים ותשעה תלמידים, יש להוסיף סייע – ואילו מחמישים תלמידים ומעלה, צריכים לחלק את הכיתה לשניים.

השולחן ערוך (רמה, טז) פוסק כדעת הרמב"ם, ואילו הטור מצדד כדעת אביו הרא"ש. אולם, הש"ך (שם, ס"ק י) כותב שגודל הכיתה בפועל תלוי בטבע המלמד והילדים שבמרותו. גמישות זו משתקפת בשו"ת אמונת שמואל (סימן כו) הכותב כי הגודל המקסימום שבגמרא שוב אינו תקף בזמנו, וכיון שנשתנו הזמנים אין להושיב מלמד אחד אלא בכיתה של עשרה ועד שנים-עשר תלמידים.

כיום, הגישה ה"גמישה" שליטה, והסטנדרטים משתנים בין ערים שונות, אזורים שונים ובתי-ספר שונים.

להסיע ילדים מחוץ לעיר

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן עה) נשאל אם מותר להסיע תלמידים בבית ספר יסודי בעיר סנדרלנד, אנגליה, ללמוד בבית ספר בגייטסהד. הסיבה לכך הייתה כדי להקנות לילדים רמת לימודים גבוהה יותר, וכמו כן להעבירם לאווירה יותר סגורה. מנגד, העברת התלמידים מבית הספר בסנדרלנד הייתה עלולה להביא לסגירת המוסד, באופן שתקנת יהושע בן גמלא לא תתקיים באותו המקום.

הרב פיינשטיין מבחין בין ילדים מתחת לגיל שבע לבין ילדים למעלה מגיל שבע. בילדים מתחת לגיל שבע, היתרון הלימודי של מעבר לגייטסהד הינו קטן. בצירוף העובדה שהנסיעה מהווה מסע כבר עבור ילדים בגיל הרך, הרב פיינשטיין הורה שבאופן זה יש להותיר את הילדים במוסד בסנדרלנד.

ואולם, ביחס לילדים למעלה מגיל שבע, הורה הרב פיינשטיין שהרווח הלימודי של העברתם לגייטסהד עשוי להיות גדול, וכמו כן ילדים בגילאים אלו יכולים לנסוע מרחקים גדולים ללא מפריע, ולכן יש להעבירם ללימודים בגייטסהד גם אם כתוצאה מכך בית הספר המקומי ייאלץ להיסגר.

סיכום

ראינו שיש חובה ציבורית ללמד תורה לילדים. חובה זו מכוונת בראשונה למנהיגי הקהילות – אלו שיש להם את הסמכות ואת היכולת לוודא כי מערכת הלימודים המקומית הינה יעילה. אולם, חובה זו כמו כן מלמדת אותנו על חשיבותה של מערכת חינוך ציבורית, ומדגישה את הערך העליון שחכמנו ראו בחינוך תורני. גישה זו צריכה להיות מיושמת בכל שאלה של חינוך.

לכן, ביארנו במאמר אחר שישנם הלכות מיוחדות בנוגע לשכרם של מלמדים. על ראשי הקהילה להקפיד בתשלום המלמדים, ובמקום שבנסיבות מתאימות מותר לעובדים אחרים להשבית את העבודה כדי להפעיל לחץ על מעבידים, למלמדים דעת כמה פוסקים שאין כל היתר לשבות.

יחד עם החובה של ייסוד מוסדות לימוד ציבוריים, יש להדגיש כי חובה זו לא באה להחליף את חובתו של כל הורה ללמד את בנו תורה (עי' שו"ע רמה, ו). כאשר החינוך הציבורי אינו מספיק כדי חינוך הבן, או בזמנים שאין הבן נמצא במערכת הציבורית, על כל הורה למלא את החלל ולהעניק לבנו את הלימוד התורני הנדרש.