לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת פנחס – הלכות רודף: יסודות דין הריגת רודף

פרשת השבוע נקראת על שמו של פינחס, שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל במעשה קנאות של הריגת זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. מדברי הגמרא (סנהדרין פב, א) לומדים אנו את גודל מעלת מסירות הנפש אליה הגיע פינחס. הגמרא מבארת שההלכה "קנאים פוגעים בו" היא הלכה שאין בית דין מורה עליה (כלומר, אם מישהו מגיע לבית דין ושואל אם יש לו לפעול לאור ההלכה, אין מורים לו לעשות מעשה), וממשיכה הגמרא: "ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס, נהרג עליו; נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו".

אילו זמרי היה פורש ממעשה החטא רגע לפני שפינחס הרגו, היה פנחס מתחייב בנפשו על הריגת זמרי, מכיוון שברגע זה כבר לא חלה ההלכה ש'קנאים פוגעים בו'. מאידך גיסא, אילו זמרי היה רואה את פינחס הבא להרגו, והורג את פינחס מתוך הגנה עצמית, זמרי היה פטור מכל עונש. במעשהו הנועז, פינחס הכניס את עצמו לסכנת חיים, פשוטו כמשמעו.

הגמרא מפרשת את הסיבה לכך שאילו היה זמרי מסתובב והורג את פינחס, לא הייתה מוטלת עליו אשמה: "שהרי רודף הוא". הכלל ההלכתי של 'קנאים פוגעים בו' אינו מנקה את ההורג מדין 'רודף'. כמי שרודף אחר חברו להרגו, רשאי הנרדף להגן על עצמו, ואם יעשה כן, אינו נקרא חוטא.

ננצל את ההזדמנות לדון בדין 'רודף', ובדינים המסתעפים.

מחד גיסא, התורה אוסרת את הרציחה בתכלית האיסור. מאידך גיסא, התורה מחייבת את האדם בהצלת חיים, כמאמר הכתוב "לא תעמוד על דם רעך". במצבים של 'רודף', שני הדינים עשויים להתנגש: יש צורך לרצוח כדי להציל. מהם הפרמטרים של דין רודף? האם ישנו הבדל בין רודף מבוגר לרודף קטן או תינוק? האם ישנו הבדל הלכתי בין הצלת יחיד להצלת רבים?

במאמר זה נתמקד בביאור גדרי דין רודף, עם קצת השלכות מעשיות. בחלקו השני של המאמר נעבור לדון בשאלות מעשיות כבדות משקל, כולל ציורים שונים של הריגת יחיד לצורך הצלת רבים.

תאומים סיאמיים

כפתיח מעניין לדיון, נקדים שאלה כבדת משקל שהובאה לפתחו של הרב משה פיינשטיין, ומלמדת על החשיבות של ליבון סוגיית 'רודף'.

בשנת תשל"ז נולדו תאומים סיאמיים (שתי תאומות מחוברות) לזוג יהודים דתיים בלייקווד, ארה"ב, והמקרה הופנה לבית חולים לילדים של פילדלפיה, תחת פיקוחו של ד"ר אברט קוּפ (לימים היועץ הרפואי לארה"ב). החלק העליון של גוף התאומות היה מחובר, והן התחלקו בלב אחד בעל ששה חדרים. האפשרות היחידה מבחינה רפואית הייתה להפריד בין התאומות, באופן שהחלשה מבין השתיים תקריב את חייה למען חיי התאומה החזקה.

במשך שבועיים תמימים שקל הרב פיינשטיין את השאלה, תוך התייעצות מתמידה עם בחירי הרופאים שהתאספו לשם הניתוח הנדיר. ההמתנה גרמה אי-נוחות לצוות, הן בשל חששות לתפקוד הלב (שהיה צריך לספק דם לשתי התאומות), והן בשל שיקולים אישיים של כשלושים רופאים בחירים שהתאספו מכל קצוות ארה"ב. ד"ר קוּפ ניסה להרגיע את הקבוצה, והסביר ש"שאלות המוסר והאתיקה העולות בהחלטה זו מידי מסובכות עבורי, ודומני שאף עבורכם. לכן הפניתי את השאלה לרב זקן המתגורר בניו יורק. הוא תלמיד חכם מופלג, צדיק וחסיד, והוא יודע איך לענות על שאלות כאלו".

אכן, לאחר שבועיים, רב פיינשטיין השיב שמותר לבצע את הניתוח, למרות אבדן חייה של התאומה החלשה (לא נכתבה תשובה בנושא; סיפור הדברים ותהליך קבלת ההכרעה מבוארים בי. דוד בלייך, Tradition, סתיו 1996, עמ' 125-92). ההחלטה התבססה על כללי 'רודף', ולשם הבנת העניין, נקדים ניתוח בסיסי של הלכה זו.

קדושת החיים על-פי תורה

קדושת החיים הינה ערך-על ביהדות, והיא דוחה את כל מצוות התורה, לבד משלשה. התוספתא (שבת פרק טז, הלכה יד) מבהירה את העיקרון: "הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהן, וחי בהן ולא שימות בהן; אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים". כך גם מבואר בגמרא (סנהדרין עד, א): "נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים".

מצד אחד, קדושת החיים מתירה לאדם לעבור כמעט על כל עבירה שבתורה, למען שמירה על החיים עצמם. מאידך, אותה קדושת החיים אוסרת על האדם להציל את חיי עצמו בחיי חברו – כלומר, איסור שפיכות דמים אינו נדחה מפני פיקוח נפש. הגמרא (שם) מבארת שעיקרון זה נודע מסברא: "דמאי חזית דדמא דידך סמוק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי". כשאחד מתוך שני אנשים בודאי ימות, התורה אינה מוכנה להעדיף נפש אחת על-פני חברתה, כך שאין היתר לאדם להציל את עצמו בנטילת חייו של חברו.

הגנה מפני 'רודף'

למרות שהתורה אוסרת על האדם לרצוח, אפילו לצורך הצלת עצמו, מותר לאדם להרוג את מי שבא להרגו. עיקרון זה נקבע בדברי רבא המפורסמים (סנהדרין עב, א): "הבא להרגך השכם להרגו".

עיקרון זה אינו מוגבל למעשים של הגנה עצמית בלבד, אלא מחייב כל צד שלישי להציל נרדף מיד רודפו (סנהדרין עג, א): "הרודף אחר חברו להורגו, ניתן להציל הנרדף בנפשו של הרודף". יתרה-מזו, עיקר דין 'רודף' המבואר במשנה (סנהדרין פ"ח, מ"ז) אינו מזכיר את העיקרון של הגנה עצמית: "אלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו, אחר הזכור, ואחר הנערה המאורסה".

בניגוד למשפטי האומות, נקודת המוצא בהלכות התורה אינה הזכות להגנה עצמית, אלא החובה להגן על הזולת. המשפט האנגלי (למשל) הכיר בעבר בזכות האדם להגן על עצמו, וגזר ממנה את זכותו להגן גם על בני משפחתו הקרובים (אבל לאו דווקא על אחרים). ההלכה הטילה חובה להציל כל אדם מפני רודפו, וזכותו של אדם להגן על עצמו הינה פרט בתוך כלל זה (אך ראה להלן, שיש מי שחילק בין הגנה עצמית לבין הגנת אחר).

יש להעיר שאין היתר להרוג את הרודף אלא במקום שאין אפשרות למנוע אותו ממעשיו בדרך אחרת. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יג) פוסק שאם יכול אדם למנוע את הרודף ממעשיו על-ידי פגיעה באחד מאבריו, ובחר להרגו, הרי שהמציל חייב על כך: "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו". לכן, טרם הפעלת דין רודף, חובה על האדם לשקול כל אפשרות אחרת למניעת המעשה בלי נטילת חיים.

בעיית דין 'רודף'

לאור האמור לעיל, הרי שדין 'רודף' טעון ביאור. מאחר שאסור לאדם להציל את חייו על-ידי הריגת אחר, מדוע מותר להציל את חיי הנרדף בחיי הרודף?

אפשרות אחת היא להבין את הלכת 'רודף' כדין 'עונש מוקדם'. הרודף מנסה לבצע עבירה אשר עונשה מוות. על כן, העדיפה התורה להקדים את העונש, ובכך למנוע את ביצוע העבירה.

אכן, ישנן כמה ראיות שהריגת רודף נחשבת כ'עונש'. במשנה (סנהדרין עב, א) מבואר שדנים ברודף דין "קם ליה בדרבא מיניה" (כלומר, עקב 'עונש מיתה' הרובץ עליו, פטור הרודף משאר עונשי ממון), מה שמוכיח שבעת הרדיפה מוטל על הרודף עונש מוות. כך נאמר בגמרא (סנהדרין עג, א) בנוגע לדין רודף ש"אין עונשין מן הדין", כלומר, אין ללמוד עונש מיתה של רודף מעונשי מיתה אחרים – ומכאן שהריגת הרודף הוא אכן עונש מיתה.

מנגד, דין 'רודף' נאמר אפילו על קטן הרודף אחר חברו להורגו (סנהדרין עב, ב), כפי שנפסק ברמב"ם (הלכת רוצח פ"א, הלכה ו): "אבל הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף". מכאן יש להוכיח שאין הרודף נהרג מדין עונש, שהרי קטן אינו בר עונשין. בנוסף, אסור להרוג את מי שעומד לעבור עבירה אחרת אשר דינה מיתה, כפי שנפסק במשנה (סנהדרין, שם): "אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל שבת, ועובד עבודה זרה – אין מצילין אותן בנפשן". [כך הקשה בשו"ת אגרות משה, אה"ע ח"א, סימן לט.]

לאחר שדן בנושא, ראיות סותרות אלו מביאות את בעל שו"ת נודע ביהודה (תנינא, חו"מ סימן ס) להניח את הגדרת דין 'רודף' בצריך עיון (וראה גם באפיקי ים, ח"ב, סימן מ).

הצלה ומעשה עבירה, ודין קטן הרודף

כנראה, הפתרון לבעיה זו הוא שילוב של הצלת הנרדף עם מעשה עוול ועבירה של הרודף. ברור שאלמלא הצורך בהצלת הנרדף, לא היה נקבע דין 'רודף'. מלבד במקרה של הצלת חיים (או הצלה מגילוי עריות), לא ניתן להציל נפש בנפש אחרת אלא במקום שיש התנהגות של עוול ועבירה מצד הרודף. ברש"י אכן פירש את דברי המשנה "ואלו הן שמצילין אותן": "מן העבירה".

שילוב זה עולה, לכאורה, מדברי הרמב"ם במורה נבוכים: "ודין זה, כלומר הריגת מי שזומם לבצע עבירה בטרם יעשנה, אינו מותר בשום פנים כי אם בשני מינים הללו, והם רודף אחר חברו להרגו ורודף אחר ערות אדם לגלותה, מפני שזה עול שאי אפשר לתקנו אם נעשה. אבל שאר העבירות שיש בהן מיתת בית דין, כגון עבודה זרה ושבת, אין בהם עוול לזולת, ואינם אלא השקפות, ולפיכך אינו נהרג על היזמה, כי אם עד שיעשה". לדברי הרמב"ם, יסוד הלכת רודף הוא להציל מן העבירה, בתנאי שהעבירה עתידה להזיק נזק בלתי-הפיך לזולת.

גם בנוגע לקטן, הפטור מן העונשין, יש לומר שעצם 'מעשה רדיפה' מוגדר כמעשה עוול ועבירה, ולכן לצורך הצלת חיי הנרדף מותר להרוג את הרודף. דעת רב חסדא (סנהדרין עב, ב) היא לכאורה שאין דין 'רודף' בקטן (דן בזה ר' חסדא בירושלמי שבת, פרק יד, הלכה ד), וזאת לאור העובדה שקטן אינו בר עונשין. אולם, הכרעת ר' הונא (סנהדרין, שם) היא שנאמר דין 'רודף' בקטן, וכאמור, כך נפסק להלכה.

הרב שלמה הכהן מווילנה (הובא בקונטרס ידי משה [נדפס בסוף ספר הפרדס], תשובה ג) מסיק מכאן דבר חידוש בנוגע לעבירות קטנים:

דהא דקטנים בני לאו בני עונשים נינהו, אינו מטעם דהוי כאנוסים מצד שאין להם דעת ורצון, וגם אינו מטעם דאין הדבר נחשב להם לעבירה כלל מצד שלא נצטוו על המצוות ואזהרות אלא הגדולים, דוודאי גם הקטנים מצווים שלא לעבור על אזהרות שבתורה כמו הגדולים, וגם הרצון שלהם נחשב לרצון גמור, רק דהעונשין של אזהרות שבתורה כגון מלקות וגזלות וכרת ומיתות בית דין לא הטילו התורה רק על הגדולים ולא על הקטנים, דחס רחמנא על הקטנים שלא לענשן בשום עונש של התורה.

מכיוון ששייך מעשה עוול ועבירה גם בקטן, גם עליו אם הוא רודף אחר חברו להורגו נאמר דין 'רודף'.

תינוק הרודף

הפוסקים דנו בשאלה הנוראה שעלתה פעמים לא מעטות בשואה, כאשר בכי של תינוק איים לגלות לצורר הנאצי את מקום מחבואם של יהודים: האם מותר להרוג את התינוק כדי להציל את המסתתרים, או שמא פעולה זו אסורה מדין רציחה?

נאמר בגמרא (סנהדרין עב, ב) בדין קטן הרודף: "אמר רב הונא: קטן הרודף, ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול, ולא שנא קטן". על כך מקשה רב חסדא מדברי הברייתא: "יצא ראשו, אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? – רודף הוא". כיון שלפי דעת רב הונא, קטן הרודף נקרא 'רודף' הלכתי,  למה אסור להרוג את התינוק המסכן את חיי האם? הגמרא מיישבת: "שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה".

לפי הניתוח הנ"ל, ניתן להבין את מה שאמר רב הונא "משמיא קא רדפי לה", שהכוונה לומר שאין כאן מעשה רדיפה מודע (שאז נחשב אפילו קטן לרודף), אלא מעשה רדיפה של "טבע העולם", וכלשון הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א, הלכה ט): "וזהו טבעו של עולם".

מכאן עולה הבחנה אפשרית בין סוגים שונים של קטנים. קטן שיש לו דעת, ומודע למעשיו, חל עליו דין 'רודף', ויש להרגו לצורך הצלת אחרים. אבל בתינוק פעוט שאין לו דעת, ומסכן אחרים ללא מודעות כלל, יש לומר שאין עליו דין 'רודף', ואסור להרגו לשם הצלת אחרים.

על דרך זה כבר דן בשו"ת דברי רננה (אחד מגדולי הדור בתקופת הב"ח והט"ז, סימן נז) שבכי של תינוק אף הוא 'טבעו של עולם', ואין על התינוק דין רודף בשל בכייתו. אולם, ניתן עדיין לחלק בין מצב של לידה, שהינו אירוע טבעי שהתינוק שותף אליו, לבין בכי של תינוק כאשר התינוק פועל בצורה עצמאית.

בנוסף לכך, יש לדון על-פי מה שחידש בשו"ת פנים מאירות (ח"ג, סימן ח, וציין אליו בגליון המשנה לרע"א, אהלות פ"ז), שבמקום שהן האם והן הולד נמצאים בסכנת מיתה, מותר להרוג את הולד גם לאחר שיצא לאוויר העולם. כך ייתכן בנוגע לתינוק בוכה, במקום שברור שאם יתגלה המחבוא הן התינוק והן אמו ייהרגו, שיהיה מותר להרגו לצורך הצלת אחרים.

שיקול נוסף הנוגע לשאלה קשה זו הוא שיטת המאירי (סנהדרין, שם), שכתב לחלק בין האם עצמה, לבין אחרים. בנוגע לאחרים, כיון שהוציא הוולד את ראשו לאוויר העולם, אסור להורגו. אבל בנוגע לאם עצמה (שהיא ה'נרדפת') כתב המאירי שמותר לה להרוג את הוולד, אפילו לאחר שיצא ראשו לאוויר העולם. לפי דברי המאירי, הרי שהמתחבאים הם עצמם ה'נרדפים', ויהיה להם מותר להרוג את התינוק המאיים לגלות את המחבוא (כך דן ב'משנת פיקוח נפש', סימן מה).

הכרעת שאלת התאומות המחוברות

כעת יכולים אנו לשוב ולדון בשאלת התאומים הסיאמיים.

לאור ההגדרה המובאת לעיל של "משמיא קא רדפי לה", נראה שלא ניתן לדון בשאלת התאומות מדין רודף. האיום שאחת מאיימת על חיי השנייה עקב מצבן המחובר אינו מעשה אינדיווידואלי, אלא מצב שכונן טבע העולם. כמו שמעשה לידה אינו יכול להיות מוגדר כמעשה 'רדיפה', כך עצם קיומו של אדם (ובמקרה הזה של אחת התאומות) לא ייחשב כמעשה 'רדיפה', ולא יתיר את הריגתו לצורך חיי הזולת.

אולם, הרב פיינשטיין ביסס את הכרעתו על הבנה מחודשת בדין "משמיא קא רדפי לה". בניגוד להסבר הנ"ל, בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ח"ב סימן ס) מבאר הרב פיינשטיין את המושג לאור דברי הירושלמי, המפרש שאין הוולד נחשב ל'רודף' מול אמו משום ששניהם (האם והוולד) 'רודפים' אחד את השני. במקום שכל אחד רודף את חברו (כגון בדו-קרב), לא ניתן להציל את האחד בנטילת חיי חברו, ולא חל עליהם דין 'רודף'. כיון שלא רק הוולד 'רודף' את האם, אלא אף האם 'רודפת' את הוולד, אסור להרוג את הוולד לצורך הצלת האם.

לאור הבנה זו, ביאר הרב פיינשטיין שמקרה של התאומות המחוברות, לתאומה החלשה היה דין של 'רודף', ואילו לתאומה החזקה לא היה דין 'רודף'. הסיבה לכך היא שבלי קשר לאחותה המחוברת והניתוח העשוי להפריד ביניהן, התאומה החלשה לא יכולה לשרוד כבר-קיימא, מחמת מצבה החלוש. לכן, אין לפנינו מצב של רדיפה הדדית, אלא התאומה החלשה נחשבת כמי ש'רודפת' את התאומה החזקה.

לאור ההיתר שהעניק הרב פיינשטיין, הניתוח התקדימי בוצע, ובחסרי שמים, צלח.

הצלת רבים על-ידי הריגת יחיד

המקרה של התינוק הבוכה במחבוא מעלה נקודה נוספת לדיון:  הריגת יחיד לצורך הצלת רבים. האם מותר להרוג אחד על מנת להציל רבים ממיתה? לנושא זה נלווים שאלות קשות רבות: האם מותר להסגיר יהודי למיתה (או למאסר) לצורך הצלת רבים? האם מותר לנתק מכשיר רפואי מאדם אחד כדי להשתמש בו לצורך חולים רבים? האם מותר לחסל מחבל מתאבד תוך גרימת הרג למעטים, ועל-ידי זה להציל רבים? נדון בס"ד בשאלות אלו בחלקו השני של מאמר זה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *