סעודת סיום מסכת

כ"ו שבט ה'תשע"ב

 

                   

 

סעודת סיום מסכת

גמ‘ שבת (דף קיט’:) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא[1], עבידנא יומא טבא לרבנן ע”כ, וברש”י ד”ה עבידנא – לתלמדים – ראש ישיבה הי’, עכ”ל. [2]

ו”בים של שלמה” (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז) כתב להוכיח מגמ’ זו שהוא סעודת מצוה, ור”ל שכיון שזה שמחה גדולה בשביל אותו צורבא מרבנן שגומר מסכתא שלמה ועד כדי כך שגם לאלו שבאים לשמוע הסיום נחשב להם ג”כ כסעודת מצוה, ועד כדי כך שכתב שצריך הי’ לומר שהשמחה במעונו שאין לו להקב”ה שמחה גדולה מזו, שזו שמחה של רינת התורה דאין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה דלא גרע מפדיון הבן, אלא שבסוף כתב לחזור בו מכך ע”ש.

והי’ מקום להעיר בדבריו איך שייך להוכיח שאביי הי’ עושה סעודה, ועוד דאין מוכח שזה מיקרי סעו”מ דאפשר שאביי עשה כן לחיבוב הענין.

 ובאמת “בים של שלמה” שם סוף הפרק (אחר סי’ מ”ו) האריך בענין זה והרגיש בכך וכתב וז”ל: גרסינן שבת (קיח’:) אמר אביי תיתי לי כו’, מכאן נהגו כל ישראל לסיים בשמעתא וליתן שבח והודי’ה למקום ולפרסם אותה שמחה שזכה לכך, ש”עושין סעודה בעת שמסיימין”, וראי’ה ממס’ תעינת (ל:) והוא נמי בר”פ יש נוחלין (קכא.) לא היו ימים טובים לישראל כיום כיפור וט”ו באב, ומסיק שם בגמ’ בשלמא יוה”כ יום סליחה ומחילה, אלא ט”ו באב מ”ט כו’, ומסקי לבסוף רבה ור’ יוסף דאמרי תרוויהו, יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה כו’, ופי’, לפי שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים, ונחשב להם ליו”ט[3], וא”כ השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו כו’, עכ”ל. וע”ע שם באורך הענין.

 

וחזינן שנתן טעם לדבר זה וס”ל שכיון שזה סיום של מצוה מצד זה נחשב לאדם ליו”ט ולשמחה, וא”כ ודאי שע”ז צריך לעשות סעודה דאין לך מקום שהוא שמחה ויו”ט ללא סעודה. וכמבואר בכמה דוכתי (הבאנו לעיל לענין ברית מילה) שבכ”מ שמוזכר שמחה הכונה לסעודה בבשר ויין[4].

 

ובשו”ת חוות יאיר (סי’ ע’) כתב להביא דברי הרש”ל וכתב לדחותו וז”ל: ומ”מ מה שהביא רש”ל ראי’ה מהא דאביי כו’, אף כי אין משם ראי’ה שיהי’ סעו”מ רק שאביי עשהו לחיבוב מצוה והתורה שזה נתן לו שמחה בלבו, וכמו שאמר ר’ יוסף מאן דאמר לי אין הלכה כר’ יהודא דאמר סומא פטור עבידנא יומא טבא לרבנן (קידושין לא.) וכי סלקא דעתך דהו”ל סו”מ, ומ”מ אין צריך ראיה דאחר שנעשית מחמת גמר מצוה ודאי הו”ל סו”מ עכ”ל, [ולכן כ’ שם המקור מהמדרש שה”ש א’-ט’ שהביאו הב”י סי’ תרס”ט הובא לקמן][5]. ולהאמור לעיל בחינם דחאו דכבר הבאנו דברי הישי”ש שכתב (בס”ס מ”ו) ראי’ה זו להדיא לאחר שהביא גמ’ מס’ שבת גבי אביי, וכתב נראה לכן מגמ’ תענית וב”ב גבי כריתת העצים כו’, שמוכח מהתם שזה גמר המצוה, ושה”ה לענין אביי שאמר תיתי לו דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא כלומר שזהו גומרה של מצוה, (ומ”ש הישי”ש לעיל סי’ לז’ ראיה מאביי הנ”ל ולא זכר זה, כבר כתב שם הישי”ש לעיין בסוף פרק זה ששם האריך בזה עי”ש.

 

ובשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קנ”ד אות ג’) כתב ליישב דברי החו”י, וז”ל: י”ל דמה שאמר אביי תיתי לי כו’, רבותא הוי דהאי צורבא מרבנן לא הי’ ביכולתו לעשות סעודה לכלהו רבנן, והוא הוזיל זה מכיסו עבור זה. ומ”מ פשיטא דסעו”מ הוי, עכ”ל. וע”ע בשו”ת תפארת שמואל (סי’ נ”ה) שכתב ג”כ ליישב קושית החו”י הנ”ל.

 

חיוב סעודה לגומרה של מצוה.

והנה יסוד זה מצינו בכמה דוכתי, חדא בטור או”ח סי’ תרס”ט כתב וז”ל: ובשלישי מתחיל בראשית וקורין אותו שמחת תורה לפי שמסיימין בה את התורה וראוי לשמוח בסיומה ורגילין להתחיל מיד בראשית כו’, ונוהגין באשכנז שהמסיים והמתחיל נודרין נדבות וקוראים לכל מרעיהם ועושין משתה ושמחה ויו”ט לסיומה של תורה ולהתחלתה עכ”ל.

ובב”י שם ד”ה באשכנז כו’, כתב דכן הוא בהגהות אשר”י פ’ לולב וערבה סי’ ו’ בשם או”ז (הל’ סוכה סו”ס ש”כ) ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש שה”ש (א’-ט’) ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’ וגו’ ויעש משתה לכל עבדיו (מלאכים א’- ג’ טו’), אמר ר’ יצחק: מכאן שעושין סעודה לגומרה של תורה עכ”ל[6].

וב”דרכי משה” שם (ס”ק ב’) כתב בשם או”ז שהמנהג שאותן שקונים חתן תורה וחתן בראשית, המה עושים “סעודות גדולות” לכבוד התורה. וכן מצינו ב”שלמה המלך” שעשה משתה ושמחה לעבדיו לאחר שלמד חכמה כמו שנאמר “הנה נתתי לך לב חכם” וגו’, ונאמר (שם טו’) ויקץ שלמה והנה “חלום” וגו’,ונאמר (שם) ויעל עולות ויעש שלמים ויעש “משתה לכל עבדיו” וכן הוא במדרש שיר השירים עכ”ל.

וכן פסק ברמ”א שם סעיף א’ וז”ל: וקורין י”ט אחרון שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגומרה של תורה, ונוהגים שהמסיים התורה כו’, וקוראין לאחרים לעשות משתה עכ”ל[7] [8]

ורק צריך להבין אמאי השו”ע השמיט ענין זה שמקורו בהררי קודש, ושאיהו הוסיף למצוא לו עוד מקור ברור.

ואפשר שזה הי’ ענין של מנהג בעלמא שאצל ה”בית יוסף” ובני דורו במקומו לא נהגו כלל וכמו שמבואר בטור להדיא “ונוהגין באשכנז” כו’, ורק דהב”י רצה לציין ולחזק מקורו, ותו לא. ועכ”פ לפי”ז יש לדעת דעת מרן אם כן יעשו כך אי מיקרי סו”מ. וצ”ל דודאי דבהא לא פליג שודאי הוי מצוה בעיקר הסעודה שהיא על שמחה של גומרה של תורה, רק דהם לא נהגו בזה.[9]

 

וברמ”א פסק לענין סעודת הסיום, בסי’ רמ”ו (חיור”ד סעיף כו’), וז”ל: כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה והיא נקראת סעודת מצוה (נמו”י פ’ יש נוחלין ומימרא דאביי) עכ”ל.

ובש”ך שם (ס”ק כז’) ציין לדברי המהר”ם מינץ (סי’ קי”ט) ג”כ שכתב להדיא שזה סעודת מצוה ואפי’ אבל תוך יב’ חודש יכול לסעוד שם עי”ש. אמנם בב”ח כתב לאסור אכילה לאבל תוך יב’ בסעודת סיום. ומדבריו משמע שא”כ אין מחשיבו כסעודת מצוה.

וע”ז יש להשיב דמ”מ באם הוא גמר המסכתא, או יחד עם כל חבריו דבזה מודה הב”ח שיכול לסעוד, וכל מה שכתב זה דוקא באחד שלא למד אלא תחילה וסוף, או רק שבא לשמוע חבירו שמסיים שאסור לסעוד, וכמ”ש להדיא שם בהגהת “בית לחם יהודא”, עי”ש.

וכן מבואר ברמ”א בסי’ תקנ”א (חאו”ח סעיף י’) בהא דכתב המחבר שאין לאכול בשר ויין בשבוע שחל בו ת”ב, וע”ז כתב הרמ”א דמ”מ בסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן ו”סיום מסכת” וכו’ אוכלין בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה.

ועוד מצינו בכמה מקומות שלא זכר מזה הרמ”א בענינים שונים, אבל מ”מ במשנ”ב זכר ענין זה לסעודת מצוה. וכגון בסי’ רמ”ט ס”ב, גבי איסור קביעת סעודה בע”ש כו’, וברמ”א שם כתב שמ”מ סעודת ברית מילה, ופדיוה”ב שזמנה קבוע שרי. וב”ביאור הלכה” שם כתב, וה”ה לסיום מסכת.

ומכל האמור נלמד שלכו”ע סעודת סיום מסכת הינה סעודת מצוה, אך דעת מרן אינה ברירא לן בהכי דבשום מקום לא זכר כלל מזה אלא רק הרמ”א הביא ענין זה, וצ”ב.

 

 

          סעודת סיום מסכת אי חשיב סעו”מ לכל דבר.

נפ”מ לעשותה בשבוע שחל בו ת”ב, ולאכול בשר ולשתות יין. וכבר זכרנו לעיל שברמ”א (בסי’ תקנ”א) פסק דשרי והחשיבו כסעודת ברית ופדיוה”ב.

ועוד יהי’ נפ”מ בערב שבת שאסור לקבוע סעודה כמבואר בשו”ע וזכרנו זה לעיל, שכתב הרמ”א שבסעודת ברית ופדיוה”ב שרי, ובבה”ל כתב שה”ה לסעודת סיום מסכת.

 

וצריך ביאור אמאי ברמ”א לא טרח לכתוב זה כמ”ש בסי’ תקנ”א, ולפי”ז הי’ נראה שאין דעתו שלכל דבר  יהי’ נחשב לסעו”מ גמורה, די”ל דבסי’ תקנ”א הוי פחות חמור אכילת בשר ושתית יין גבי תשעת הימים, משא”כ באכילה בע”ש שזה איסור גמור, שהרי מצינו שאפי’ סעודת אירוסין שהיא סעודה גמורה ואפי’ יש לה מקור בתורה, לא עושים בע”ש, והטעם כדי שיהי’ תאב לאכול סעודת שבת הדאורייתא, ועדיין צ”ב.

 

 ולענ”ד נראה שלא כתב כן משום שסבר שסעודת סיום אין זמנה קבוע כסעודת ב”מ ופדיוה”ב, וכמ”ש שם שזמנה קבוע עי’ מג”א שם ועוד, ובסיום יכול לאחר או להקדים, ודלא כה”ביאור הלכה” הנ”ל, ועי’ מ”ש לקמן בזה. וכן מצינו במשנ”ב סי’ ת”ע (ס”ק י’) שכתב שנוהגין להקל לבכורות לאכול בסעודת סיום מסכת. ומבואר דאזיל לשיטתו דלא חייש כלל לענין אי זמנה קבוע או לא, דמ”מ סעודת מצוה מיקרי.

 

ובשו”ת תשובה מאהבה ח”ב (סי’ רס”א) וכן בח”ג (סי’ שע”ו) כתב דדוקא בסעודת ברית מותר לבכורות לאכול אבל לא בסעודת סיום, כיון דאין זמנו קבוע ויכול לשייר ולסיים אחר הפסח,[10] וזה כמ”ש לעיל גבי סעודת סיום בע”ש שיהי’ אסור מטעם הנ”ל,

 

ויש לעיין אי ג”כ בשהי’ לומד ודרך לימודו הרגיל הגיע ליום ערב פסח, ורוצה לסיים המסכת ולא שהזדרז בלימודו וכדו’, אי שרי אף לדעת הרמ”א בערב שבת, דאפשר שזה כן מיקרי זמנו קבוע דהא מ”מ למה לו לדחותו, ונראה דאפ”ה אין יכול, דהא מ”מ בפוסקים שם (סי’ רמ”ט) מבואר שענין זה של זמנו קבוע כלומר שלא יכול לדחותו כמו באירוסין שעכשיו סיכמו בינהם וברית מילה, ופדה”ב, וכדו’. וראתי להקצות השולחן בבדה”ש (סי’ מ”ט אות ז’) שג”כ פסק דלא כהמשנ”ב הנ”ל.

 

ועיין למש”כ בשו”ת יבי”א ח”א סי’ כ”ו (חאו”ח), שיש להוכיח כדעת המשנ”ב הנ”ל ממ”ש הרמ”א בסי’ תקנ”א גבי שבוע שחל בו ת”ב שהתיר לאכול בשר ויין, ולמ”ש לעיל אין זה מוכרח כלל שבע”ש מבואר איסורו להדיא בגמ’ (גיטין לח’) וע”ע בב”י (סי’ רמ”ט), משא”כ גבי אכילת בשר ויין שזה זכר לחורבן, ומנהג. ועוד אמינא דיש מקום לחלק דהנה בערב שבת מצאנו לכך ד’ טעמים עי’ סי’ רמ”ט ובמשנ”ב שם. והטעם העיקרי שבו, כתב מרן שיהי’ אסור משום שיהי’ תאב לאכול סעודת שבת, וא”כ הכא איכא תרתי לריעותא, חדא איסור קביעות סעודה בע”ש, ותרתי שגם לא יהי’ תאב לאוכל בשבת, ומשא”כ גבי אכילת בשר ויין בשבוע שחל בו ת”ב, אין זה אלא חדא לריעותא וע”ז נאמר שיבא סעו”מ זו ותדחה מנהג שלא לאכול זכר לחורבן, כלומר שעל זה לא גזרו שיהי’ נקרא שעובר על דברי חז”ל שאוכל ונהנה מבשר ויין, שהרי זה מצוה, ולכן מנה שם הרמ”א כמה מיני סעודות מצוה דשרי, דאפי’ שבע”ש הי’ מקום לומר שלא הי’ מתיר לאוכלם, כגון סעודת אירוסין (וצ”ל שלא בזמנה) שאוסר בע”ש, ומאידך כתבה גבי שבוע שחל בו ת”ב דשרי, ולא חילק שם בין בזמנה ללא בזמנה.

 

ומ”ש שם (היבי”א) להביא ראי’ה מדברי ה”אור נעלם” שהובא בשע”ת שם. זה לענ”ד אינה ראי’ה כלל, דה”אור נעלם” לשיטתו שבסעודת ברית מילה בזמנה אין לזה שום מקור ושורש בש”ס ואינו אפי’ מדרבנן, ושלכן כתב שאין להתיר בשר ויין בשבוע שחל בו תשעה באב, ולא מפני שחורבן הבית חמור טפי, ודו”ק!

 

                  סיום שלא בזמנו,

בא”ר (סי’ תקנ”א ס”ק נו’) כתב להדיא שאם לא נזדמן הסיום בדרך לימודו, לא ימהר ולא יאחר בכדי לאכול בשר ולשתות יין בשבוע שחל ת”ב, וכן פסק במשנ”ב שם (ס”ק עג’).[11] [12]

 

ולכאורה יש להעיר דדברי המשנ”ב צ”ע אמאי לא כתב לחלק כן גבי סעודת סיום בע”ש דהי’ משמע דמ”מ מיקרי סעו”מ כדי שיעשנה בע”ש, ואדרבא לדברינו לעיל שכתבנו שאיסור קביעת סעודה בע”ש חמיר טפי ממנהג אכילת  בשר בתשעת הימים, הי’ לו לכתוב שרק אם נזדמן לו דרך לימודו וכמ”ש הא”ר הנ”ל.

 

ואפשר שהמשנ”ב סמך על מש”כ הרמ”א בלשונו שם שדוקא “סעודה שזמנה קבוע”, וע”ז כתב דה”ה סיום מסכת, באופן הנזכר שזמנו קבוע כלומר שהגיע דרך לימודו, אבל באמת מודה המשנ”ב דבאינו דרך לימודו אסור.

 

והנה יש לכאורה להוכיח דאין חילוק בין אם זה דרך לימודו מסיים המסכת או לא, דהנה במהר”ם מינץ סי’ קי”ט כתב וז”ל: דכשבאין לסיים מסכתא ושייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו הסעודה כו’, ולכן נהגו כל הבעלי בתים לילך על הישיבה בתחילת הזמן, ולכן מנהג להודיע כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבאו הבעלי בתים ג”כ לסיומא ואז יהא שמה תחלה וסוף כו’, עכ”ל. ומוכח שאדרבא פעמים עדיף אף לאחר ולשייר מעט לשעת כושר, ורק דיש להסתפק בכוונתו שכתב “שעת כושר”, דאפשר דשעת כושר היא ג”כ באופן שצריכים לצום הבכורים וכיוצ”ב ואז כשעושה הסיום פוטרם והוי שעת כושר, או דילמא כוונתו דשעת כושר היא דוקא לעשות כן להגדיל תורה ולאדירה ולזכות בעלי בתים כו’.[13]

 

וב”כף החיים” סי’ תקנ”א (או”ח אות קסא) שכתב להביא דברי הא”ר הנ”ל, ואח”כ הביא מס’ פתחי עולם שכתב להביא ראי’ה ממס’ מו”ק (דף ט’) דמותר לשייר הסוף כדי לעשות סיום בזמן מאוחר, דשם בגמ’ נאמר בזה”ל: איבעי ליה לשיורי פורתא עיי”ש, וכ”כ בערוך השלחן סי’ רמ”ו (יור”ד הל’ מד’) וכן שו”ת מקור חיים (סי’ ל”ו) א”כ יהי’ בזה פלוגתא דא”ר ומהר”ם מינץ.

 

אמנם עי’ בס’ בשו”ת “ארי’ דבי עילאי” באבני זכרון (או”ח סי’ יא’) שכתב להשוות דבריהם דלא פליגי, דהא”ר איירי באופן שמשנה סדר הלימוד ע”י שממהר או מאחר וזה אין לעשות, ובאופן שמאחר פורתא בזה מודה הא”ר דהוי כדרך למודו כיון דמשייר רק פורתא לזמן הסעודה וזה כמהר”ם מינץ,[14]

 

ובשו”ת “תולדות יעקב” (או”ח סי’ י”ד) כתב דשמע מהגר”א דבמילה ופדיוה”ב בע”פ יכולין הבכורים ליפטר מתענית משא”כ בסעודת סיום מסכת, וטעמו דמילה ופדיוה”ב יש להם עיקר מהתורה משא”כ סעודת סיום, עי”ש.

 

ולענ”ד זה אינו דכבר כתבנו להוכיח לעיל בענין סעודת ברית ופדה”ב שאין לזה מקור בתורה אלא רק רמז וסמך ושאפי’ אין זה מצוה אלא מנהג וכ”ש סעודת פדה”ב שזה בא לפרסם המצוה ולא מצד מקור בתורה.

וכן מ”ש בשו”ת “מקום שמואל” (סי’ פ’) לחלק בין סעודת ברית ובין סיום, שיותר חשוב סעודת ב”מ מסיום שבזה מוזכר בגמ’ פסחים (קג:) שמי שאינו אוכל בה הוי כמנודה לשמים משא”כ בסיום.

 

וזה יש לדחות בנקל דהא כבר כתבנו להוכיח שאין זה דוקא בסעודת ב”מ נאמר כן. ועי’ בפירוש רשב”ם שם שכתב “כגון” משתה של ברית ונישואי בת כהן כו’, ואין זה בדוקא שהרי בגמ’ שם נאמר ת”ר שבעה מנודין לשמים כו’, וי”א אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, וזה יכול להיות בכל סעודת מצוה.

 

ואם אחרת יקח לו דכבר הוכחנו לעיל דכלל אין זה להלכה דהרי זה י”א ואין הלכה כאותו
“יש אומרים” שהוא ר’ נתן, ושלכן כתב ברמ”א שהוי “כ”מנודה בכף הדמין, ע”ש, ולכן ודאי אין  לומר שלכן סעודת ב”מ חשובה טפי.

 

וגדולה מזו אפשר דאיפכא מסתברא די”ל דסעודת סיום אלימא מסעודת ב”מ שבסעודת ב”מ המוזכר ביו”ד סי’ רס”ה סעיף יב’ כתב השו”ע לשון “ונהגו” לעשות סעודה כו’. (ומ”ש ברמ”א ומקרי סעו”מ אין בא לחלק להדיא על השו”ע רק כוונתו לומר שאם כן עושה כהמנהג נחשב לסעו”מ). וברמ”א בסי’ רמ”ו (יור”ד), כתב, כשמסיים מסכתא “מצוה לשמוח ולעשות סעודה”, ע”כ. דמשמע שאין זה רק מנהג גרידא, כ”כ בשו”ת פרי השדה ח”ד (סי’ נ”ז).

 

אולם זה קצת יש לדחות לדעת מרן השו”ע שבעניין סעודת ברית מילה טרח לכתבו עכ”פ בגדר של מנהג ובסעודת סיום שתיק מינה. ועי’ למ”ש בשו”ת ערוגות בושם (סי’ קל”ט) שג”כ מבואר מדבריו שיותר אפשר להקל לאכול בסעודת סיום מאשר בסעודת ברית, וטעמו שעיקר התענית הוא זכר לנס שניצלו הבכורות, וא”כ י”ל שבסעודת מילה דקביע ליה זימנא אין כאן זכר לנס, משא”כ בסיום מסכתא למה שנתפשט המנהג שעושים הסיום בשביל הפקעת התענית א”כ בזה גופא איכא זכר לנס וי”ל דלכו”ע שרי עכ”ל. ומבואר מדבריו שאפי’ לכתחילה ראוי לעשות כן כלומר ללמוד מסכתא מסוימת בשביל לגומרה בע”פ, וכן למחמירים שלא לאוכל בסעודת מילה בסיום מסכת שרי.

 

איברא דיש ג”כ להבין מדבריו שכ”ז דוקא בערב פסח בתענית בכורים, אבל בע”ש ובשאר תעניות וכיוצ”ב מודה דאין סיום חשוב ממילה, ולכן באם רוצים לעשות הסיום במכוון או לזרז הלימוד בשבוע שחל בו ת”ב ולאכול בשר ולשתות יין זה מודה שאסור וכמו כמה דעת הפוסקים שזכרנו לעיל ומהם הא”ר בסי’ תקנ”א.

 

ובמשים חפשי ראיתי למ”ש הגאון הגדול היבי”א שם (אות ד’) שהביא דברי ה”ערוגת הבושם” הנ”ל, וכתב לעשות פלוגתא בזה עם הא”ר. ובמחמכ”ת הדבר אינו קרב זה אצל זה ופשוט.

 

ובעיקר דינו של הא”ר יש לדון, דהא דינו הוציא מהא דכתב המהרי”ל דוקא קרובים מחמת קירבה, א”נ רעות, אבל ההולכים שם רק לשתות ובלא”ה לא היו הולכים, הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ע”כ. ומזה כתב הא”ר שיש ללמוד על סיום מסכת שאם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או לאחר משום כך, ואם לא הי’ עושה סעודה בשאר ימים אפשר שלא יעשנה נמי עתה כו’, עכ”ל.

 

ולענ”ד אין משם כ”כ ראיה דהא המהרי”ל איירי באנשים שהולכים שם רק כדי לשתות ואין להם שום חלק בסיומו של הלכה ומה להם ולשמחתו, אבל באדם שמשלים המסכתא ולמד וטרח לבין דברי הגמ’ ושמח על כך מה לי בזירז לימודו ובתנאי שהבין הנלמד או איחר והא ובתנאי שהבין לימודו שמח בהא, ויו”ט הוא לו. וכמ”ש לעיל להביא דברי היעב”ץ בסידורו שכתב כן וז”ל: ואף הממהר לסיים למוד ספר יותר מלמודו בשאר ימות השנה לית לן בה כי מ”מ הוא זריז ונשכר שהקדים עצמו למצוה עכ”ל,[15] ולכן שפיר יכול לעשות הסיום בימים אלו ובפרט כשמקדים לימודו, ושיכול להזמין הקרובים אליו ששמחים אינו כגון תלמידיו או רבו ואפי’ אשתו ששמחתו שמחתם, והם ישתדלו לבא לא לשם תאוות בשר וידרשו אבל המסיים עצמו י”ל דאפי’ עשה כן, שרצה לשתות יין ולאכול בשר, שפיר דמי דהא מ”מ זכה לגמור המצוה, ומדברי המהרי”ל אין להוכיח הפך מדברינו.

ומ”ש בא”ר שאם לא הי’ סעודה בשאר ימים אפשר שלא יעשנה נמי עתה, ר”ל דבהכי מוכח דכוונתו לפטור מהתענית ולא משום שמחת מצוה, וכ”פ במשנ”ב (סי’ תקנ”א).

 

באופן שפעם ראשונה גמר המסכתא ורוצה עתה לעשות- שפיר יעשה הסיום שלא שייך לומר שלא הי’ יכול לעשות שזה פעם ראשונה בשבילו, וי”ל דאפי’ שאח”כ שיגמור עוד מסכתות ולא יעשה אפשר להקל. וכן אם לא עושה בדרך כלל משום ששעתו דחוקה עליו ודאי י”ל ששרי (כ”פ ביבי”א הנ”ל).

 

האם אפשר לעשות סיום על משניות וכיוצ”ב

-האם צריך שיבין כל מה שלומד, וא”כ מה הדין בזוה”ק, ועוד

והנה לפום רהיטא הי’ נראה לומר שא”ש שבא לסיים על משניות וכיוצ”ב דיחשב סיום עם סעודה, דהלא במג”א (סי’ תקנ”א ס”ק לג’) שכתב שה”ה לכל דבר מצוה שמסיים, ובנמו”י מס’ ב”ב (דף ריאי:) שכתב שיש לשמוח כשאדם מסיים מצוה דמ”מ מכל האמור לעיל שהבאנו בדברי הפוסקים המקורות של סיום מסכת ושמחת תורה וכדו’, זה על גומרה של מצה כששמח בה, ולכן אע”פ שבגמ’ שבת (קיח:) גבי אביי מבואר דאיירי במסכתא, דאמר תיתי לי אי חזינא צרובא מרבנן דשלים מסכתא זהו לא ודוקא.[16]

ועוד נראה שכלל לא כיון אביי למסכתא שלנו דבימיו לא הי’ עדיין מסודר המסכתא אלא המשניות והבריתות[17] ושו”ר שכן כתב להדיא בשו”ת בית ישראל (סי’ מ”ז) להביא מדברי אביי שאפשר לעשות סיום על משניות מהא דעדיין לא הי’ מסודר המשניות בימיו, ומה שנאמר בגמ’ לשון “שלים מסכתא” הכוונה עם הפלפול הדברים בע”פ, שזה ביאור הגמ’ על המשנה[18]. ושכן מצינו שנהגו גדולים לסיים על משניות, עי’ באורחות חיים סי’ תקנ”א (אות לה’) שהרה”ק ישראל מרוז’ין זצלה”ה, ציוה לאנשים שילמדו מסכת משניות לעשות סיום אחר תענית ת”ב ושיאכלו בשר. וע”ע בס’ דעת תורה סי’ תקנ”א,[19] וכ”ז ודאי צ”ל שיבינו מה שלמדו במשניות ולא רק גרסו בעלמא שאינו נחשב לכלום.

וגדולה מזו כתב בשו”ת פרי השדה ח”ג (סי’ צ”א) שדוקא לת”ח שהגמ’ שגורות בפיו קצת וכשלומד פי’ רע”ב ותיו”ט,  שמחה ויו”ט הוא לו, וע”ע מש”כ בח”ב ס”ס צ”ב.

וכד הוית חזית למש”כ בס’ תולדות “קול אריה” (סי’ ל”ג) ששמע מהגאון בעל הלבושי מרדכי זצ”ל [20] שמצא ששמע בשם הגר”א על מה שכתב הרמ”א בסי’ תקנ”א (סעיף י’) דבסיום מסכת וסעודת אירוסין אוכלין בשר, ותמה המג”א (שם) דסתר עצמו למש”כ שם בסעיף ב’ שאסור לעשות סעודת אירוסין, וע”ז תי’ הגר”א דברמ”א הי’ כתוב אחר תיבת וסיום מסכת ר”ת וס”א, והמדפיסים שגו בדבר ופתרו לר”ת של סעודת אירוסין, וזה אינו אלא ר”ת של “ספרים אחרים הוי סעודת מצוה ואוכלין בשר[1] וכבר קדמו בשו”ת גנזי יוסף (סי’ קי”ב- אות ג’) והוסיף עוד דמסידור הלשון ג”כ משמע הכי, דאי הי’ כוונת הרמ”א סעודת אירוסין הו”ל להסמיך מילה ופדיה”ב וסעודת אירוסין, ולבסוף בסיום מסכת ולמה הפסיק בסיום מסכת לבין מילה ופדה”ב לס”א דיותר ראוי לסדר אותן סעודות שהם מענין אחד, דהיינו מילה ופדה”ב וסד”א ששייכים אהדדי יותר מסיום מסכת, ולכן כתב דהאמת הוא שהר”ת ס”א הוא “ספרים אחרים”, וא”ש שמסמיך סיום מסכת לספרים אחרים דשייכי אהדדי, עיי”ש. וע”ע בירחון אור תורה.[21] ובאמת ע”ש שהגאון “קול אריה” עשה מעשה בדבר ועשה סעודת סיום על הספר הק’ עשרה ממארות להרמ”ע מפאנו ואכלו בשר עי”ש ודפח”ח. וכן מצינו עוד במש”כ ה”פני יהושע” על הגמ’ ברכות (דף יז’) על הא דאמרו ר’ יוחנן כי הוה מסיים סיפרא דאיוב אמר הכי כו’, ע”כ. וכתב דר’ יוחנן כד מסיים ספרא דאיוב הי’ רגיל לעשות סעודת סיום עי”ש, הא לך שבכל ספר שגומר האדם ושמח בו והבין מה שלמד, יכול לעשות סיום וסעודת מצוה באכילת בשר.

איברא דבשו”ת פני מבין (סי’ ק”ג) כתב דעיקר שמחת סיום כשלומד ביגיעה דאז כשמסיים יו”ט הוא לו,  אבל בלא יגיעה אין הסיום שמחה כ”כ, ולכן אין נוהגין לעשות סיום על משניות שלומדים כפשוטו, אבל בסיימו כל שיתא סדרא או עכ”פ סדר אחד אפשר שמהני לסיום, עי”ש.

 

ונראה דלא פליגי כל הני אחרונים דודאי כו”ע ס”ל דצריך להבין הנלמד ורק ד”הפני מיבן” כתב שבד”כ אדם לא עומד על עיון המשניות  כבגמ’, אבל ודאי כשלומד בעיון או עכ”פ למד עם פי’ רע”ב ועיקר תוי”ט שפיר דמי ובפרט אם הוא ת”ח ששגור הגמ’ קצת בפיו שנזכר תוך לימודו בעיון הענין וכמ”ש לעיל בשם ה”פרי השדה”, וכ”ז דוקא בגמרו שישה הסדרים או עכ”פ כדי אחד. וע”ע בשו”ת פרי השדה בח”ג( סי’ קפ”ב) שכתב שצריך ודאי ללמוד בעיון היטב וג”כ לשמה, ולפ”ז ביאר שם ג”כ דברי הגמ’ שבת (קיח:) גבי אביי דאמר תיתי לי דכי חזינא צורבא כו’, שאותו צורבא למד בעיון היטב כ”כ שיהי’ טוב בעיני כל רבנן והיו נהנים מפלפולו ומלמדו, וזה שאמרו יומא טבא לרבנן כו’ עי”ש, ודפח”ח.

ותבט עיני למ”ש בשו”ת בנין שלמה (חאו”ח סי’ נ”ט) שהעלה שאף בסיום משניות הוי סעודת מצוה ולא צריך שידע ויבין צורתא דשמעתא, ודיו שמבין בפי’ הר”ב.

וציין מקור לזה מהגמ’ (ב”ב קמה:) כל ימי עני רעים זה בעל גמ’, וטוב לב משתה תמיד, זה בעל משנה, כי בעל גמ’ שוהה זמן רב עד שמסיים ועושה משתה, אבל לסיים משנה אפשר בכל יום ותמיד שמח במשתה, וע”ז אמרו “וטוב לב משתה תמיד”, עי”ש. וכ”כ בשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קנ”ד אות ג’) , ודפח”ח.

 

   סיום על מיקרא

ב”אגרות משה” ח”א (חאו”ח סי’ קנ”ז) כתב שלימוד במקרא בעיון הוי סעו”מ בסיומן, והביא לכך ראיה מהרשב”ם מס’ ב”ב (דף קכא’.) בטעם רבה ורב יוסף, דיו”ט של ט”ו באב הוא משום שפוסקים מלכרות עצים למערכה כו’, (וכבר ביארנו גמ’ זו לעיל) וציין עוד להגר”א סי’ רמ”ו שכתב להדיא להוכיח מגמ’ הנ”ל שהוי סעודת מצוה, ובפרט לפי מש”כ הנמ”י בריש נוחלין, שעל כל מצוה שהשלימה עושין שמחה ומשתה, ולכן כתב שודאי כשלמדו בעיון המקרא שנמשך איזה זמן וסיימו איזה ספר שיעשו סעו”מ, עי”ש.

וכד נהלך ברגש להעיר בדברי קדשו ממ”ש בספר “רבנו בחיי” (מע’ תורה דף צג’ בד”ה שכר תורה) וז”ל: שכבר ידוע שקריאת התורה מצוה גדולה היא אע”פ שלאי יבין מה קורא, כי פעמים שיקרא האדם פרשה מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל, מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים והוא שדרשו בפ”ק דמס’ ע”ז לעולם ליגרוס איניש אע”ג דלא ידע מאי קאמר, וקריאה זו קראוה חז”ל מצוות קריאה ואע”פ שהוא אינו מבין כל מה שהוא קורא כו’, עכ”ל.

ובשל”ה הקדוש בח”א (מס’ שבועות דנ”ה סע”ב) הביא דבריו הנ”ל, וחיזק דבריו מהא דכתוב “והגית בו יומם ולילה” יורה כי ההגיה והיא הקריאה למד תבא אל הסגולה הזאת וגם לנ”ך תדבק סגולה זו כשתהי’ קריאתם בלשון הקודש ע”כ.וע”ע ברכות דף ה’, ואתנה לך כו’ ופירש”י שם).

וחזינן דאפי’ שלא למד בעיון איכא בהא מצוה שגורס התורה ושכן הוא בשאר נ”ך ובכלל ספר תהלים, וע”ז שייך שיעשה הסעו”מ וצ”ב.

 

סיום על חלק מהנביא

כתב הגאון ר’ שלמה קלוגר זצ”ל בשו”ת האלף לך שלמה סי’ שפ”ו (חאו”ח) דיש לחלק את למד לפי תומו וסיים בע”פ יכול להיות אפי’ על סיום נביא אחד קטן ב”קפטילין” אבל אם לומד כדי להיות לו סיום, אין זה סעו”מ עכת”ד. ובודאי צ”ל בכוונתו שאפי’ שלמד לתומו איירי בלמד בהבנה ושמח ע”כ.

 

  לימוד זוה”ק-

ואפשר שיש גם לדמות נדון דידן לענין קריאת הזוה”ק שאפי’ שבד”כ אין אדם מבין את אשר גורס עכ”פ קריאתו מסוגל להאיר הנפש כמ”ש מרן החיד”א בשו”ת “חיים שאל” ח”א (סי’ ע”ה אות ב’) ושכן אמר האר”י ז”ל לבעל תשובה אחד  ללמוד בזוה”ק ה’ דפים בכל יום בשגם לא יבין.

וב”מורה אצבע” סי’ ב’ (אות מד’) כתב שלימוד זוה”ק מרומם על כל לימוד בשגם לא ידע מאי קאמר ואפי’ יטעה בקריאתו, והוא תיקון גודל לנשמה כו’, עי”ש.

וכ”כ הגאון ר’ חיים פלאג’י בספרו זכירה לחיים ח”ב (דף נג’) בשם המקובלים שדוקא בלימוד משנה צריך שיבין פירוש התיבות, משא”כ בזוה”ק אפי’ שאינו מבין כל שיעשה לרצון לפני ה’.

וע”ע בשו”ת ישכיל עבדי ח”ו (יור”ד סי’ כ”ח אות ו’) שכ”כ כהנ”ל, וראיה לכל הנ”ל י”ל מהדברי “הרבינו בחיי” הנ”ל ובחזיוק דבריו של השל”ה, שאפי’ בקריאת התורה תדבק סגולה זו.[22]

 

ולענ”ד דעכ”פ על אף האמור לעיל נראה דאין להקל לאכול בסיום “מקרא” ללא הבנה, וכן אפי’ בקריאת זוה”ק דהרי כבר ביארנו לעיל שכל המקור לסיום מסכת וכן לשמחת תורה בסי’ תרס”ט, הוא ממקורות שבהם ראינו שצריך שיהי’ להמסיים שמחה בזה, אז יעשה יו”ט וכמו במס’ ב”ב (קכא.) ופירוש רשב”ם שם, וכן מגמ’ שבת (קיח’:) מדברי אביי , ומעצם ענין שמחת תורה לכל כלל ישראל ובעיקר לחתן תורה ובראשית, שזה ענין של שמחה.

ומ”מ זה אינו סותר על עצם מציאות הסגולות המונחות עי’ קריאה בתורה או בנ”ך או בזוה”ק והא מ”מ אין הוא מרגיש כלל השמחה כמו אחד שזכה ליגע ולעמל על לימוד העיון ואפי’ במשניות. ולא זאת ועוד דכבר צווחי על כך האחרונים שלא לבטל תענית בכורים גם בסיום מסכת כראוי.

וממילא א”ש הדרינן למ”ש הגאון ר’ משה פינשטין, שצריך דוקא בלימוד עיונו הנמשך זמן מה שרק אז יכול לעשות הסעודה.

ודלא כמ”ש הרה”ג ר’ מסעוד הכהן בשו”ת פרחי כהונה (חאו”ח סי’ י”ג) וביבי”א הנ”ל (ודו”ק).[23]

 

  סיום על מסכת “דרך ארץ” אי הוי ג”כ סיום חשוב לסעו”מ,

 עי’ ל”פסקי תשובה” (להגאון ר’ לשמה זלמן ממיר פטערקובסקי) בח”ב  (סי’ קצ”ד) בענין הסיום, בהגה שלו שם, שכתב שלפי דברי הגאון מבערזאן בס’ דעת תורה (א”ח סי’ תקנ”א ס”י), לאור דברי המשב”ז או”ח (סי’ ק”ב ס”ק ד’) דמסכת ד”א לא מקרי תורה, א”כ ה”נ בסיום מסכת ד”א אין היתר לאוכל בשר בתשעת ימים, ע”כ וע”ע בית אבי”. וע”ע בשו”ת “בית אבי”. ובב”ח סי’ ק”ב שכ”כ שהעוסק במס’ ד”א אינו נקרא עסק התורה, אמנם ב”ברכת הפסח” חילק בין הלכות ד”א למס’ ד”א,

לענין מס’ כלה וכדו’- עי’ בשו”ת “בית אבי” ח”ב (סי’ נ”ב) שהסתפק בכל המס’ הקטנות אי הוי סעו”מ שעושה סיום דכיון שלא נככלו בכלל המסכתות ונסדרו זמן רב אחר חתימת התלמוד אע”פ שאנו קוראים אותם מסכתות מ”מ כיון שאין בהם משנה צ”ע בזה, אמנם שלדברי הגרש”ק הנ”ל  מתבאר שאפי’ על כל מס’ קטנה שפיר הוי סעו”מ כל שלמד לפי תומו ושו”ר בס’ “לבושי מכלול” (בקונטרס מכללתא ומלבשתא אות ס”ד) [הובא בירחון אור תורה ח”ב סי’ ס”ג] שראה רב א’ ששאל מהמהרש”ק אם מהני בערב פסח לבכורים  סיום מס’ קטנה כמו כלה? והשיב דאם עומד הסדר הלימוד גם במס’ קטנה הוי סעו”מ ואם לומד בכונה כדי לאכול לא מהני מס’ קטנה עי”ש.

ושכן כתב להדיא בשו”ת משיב שלום שאפי’ משניות ואפי’ מס’ סופרים ודרך ארץ נקראים מסכתות, ושכן נראה להלכה, ובפרט לפי מש”כ לעיל דברי השו”ת פני מבין (בסי’ ק”ג) שהמסיים מס’ סופרים עם פירושים כמו כבר ותמים וכו’ ומבין כפי יכולתו, בודאי שמחה הוא וסעו”מ היא כו’, עי”ש. וע”ע בירחון אור תורה ח”א סי’ ע”א תשובה מהגאון ר’ משה ליב עהענייך שהעלה להקל בכל המסכתות הקטנות כגון מס’ כלה וסופרים וכדו’, דהתוס’ והרא”ש בכמה דוכתי, קורין להם בשם ס’ חיצונים, (עי’י ס’ יעיר אוזן מערכת הס’ אות לא’ ומג”א תר”ד ס”ק כ”ב).

 

סיום על חלק בשו”ע

ולפי האמור לעיל ודאי דאפשר שיעשה סיום על חלק שגמר משו”ע עם ביאוריו ופרושיו וטפי שמח בהבנתו לא  זאת ועוד שזה לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא דאין לך שמחה גדולה מזו, דאין שמחה כהתרת הספיקות, וכן אנו נוהגין, עי’ תשובת בית אבי ח”ב (סי’ נ”ב) שכן העלה, ובס’ משנה הלכות ח”י סי’ קס”ו כתב[24] שראינו נוהגים בעולם לעשות סיום בגמר שו”ע “אורח חיים” או יור”ד ואפ’ לפעמים שגומרים הל’ שבת וכיוצ”ב כידוע עכ”ל.

 

  גמרא דידן שעברה צינזורה אי נחשב לסיום וסעו”מ

בענין גמרות שנפוצים בזמנינו שכידוע הם עברו צינזורא, אפ”ה אינם מעכבים השלמת המסכת לענין הסיום, כי עיקר עשית הסיום הוא השמחה שגמר כל אשר מונח לפניו באותה מסכת, ועוד הוסיף הגאון מקוז’יגלוב בעל “ארץ צבי” זצ”ל (נדפס בס’ גאוני פולין האחרונים סורסקי) שיתכן שקטעים אלא  אינם מכלל דברי הגמ’ שאל”כ לא הי’ כח בידי הצנזורים למוחקם ע”כ, ויש להשיב ע”ז.

 

סיים לכתוב ספר במקצועות התורה

ולהאמור לעיל מבואר דאין זה בדוקא שצריך סיום מסכת אלא אפי’ סגי בלימוד משניות עכ”פ בעיון או במקרא או בשו”ע עכ”פ שלומד ומבין ומשמח ליבו, וא”כ אין לך שמחה גדולה מזו באחד שגמיר וסביר וזכה לעלות חידושיו בתורה דאפי’ הקב”ה חדי בפלפולא (כמאמר הזוה”ק) וא”כ ראוי ונכון שיעשה סו”מ על גמר כתיבת הספר, או עכ”פ גם ביום גמר הדפסת חיבורו והוצאתו לאור, שאז שמחתו שלימה, וכ”פ הגאון ר’ דוד שפרבר זצ”ל בשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קנ”ג- אות ג’) בשם התפארת שמואל סי’ נ”ה. ע”ע בשערים המצויינים בהלכה (סי’ קי”ג ס”ק’ ו’) גבי בכור בערב פסח. ע”ע בס’ מור וקציעה (סי’ רכ”ג ד”ה ג”כ כו’) גבי ברכת שהחיינו. ובספר “ברית עולם” להחיד”א בפירושו לס’ “חסידים” (אות תת”ר) דהביא דברי המור וקציעה הנ”ל, וכתב, ולי הדל נראה שיברך בלא שם ומלכות. וחזינן עכ”פ מכל הנ”ל חשיבות השמחה בהא.

 

מי מותר לאכול בסעודה זו שהיא בע”ש וערב פסח (לענין תענית בכורים) ותשעת הימים

ובים של שלמה הנ”ל מבואר שדייק מדברי הגמ’ שבת (קיח:) מדברי אביי, שכל מי שאפי’ לא סיים המסכתא זו, מצוה רבה שישמח עם המסיים, דהא אביי אע”ג דהוא גופיה לא סיים המסכתא זו, אפ”ה עביד יומא טבא לרבנן ומשמע שהי’ מזמין אף אחרים עמו, דהא לא אמר עבידנא ליה יומא טבא, אלא לרבנן קאמר, ומה שפרש”י שם לפי שהי’ אביי ראש ישיבה, לאו משום דאחר לא הי’ עושה, אלא דקשה לרש”י, וכי לא הי’ בדורו של אביי שם אחד שהי’ מהדר ועושר זולתו מאחר שהיא מצוה רבה, ע”כ פירש”י משום שהי’ ראש ישיבה והוא קודם למצוה זולתו עכת”ד.

 

ויש להעיר דזה לא כמו שרצינו לעיל לדייק מדברי המהר”ם מינץ דאמר שרב או ראש ישיבה שלמדו המסכתא עם התלמידים כו’, דהי’ משמע שיש בזה ענין מיוחד דוקא שאז בעינן לומר שאפשר שיהי’ לו שעת כושר ולכן יוכל לשייר מעט עי’ לעיל. ולדבריו אין זה בדוקא כלל כמבואר מתוך פירש”י.

 

וכן מה שכתבנו לעיל לדייק מדברי מהר”מ מינץ, באחד שגמר מסכתא אין לו לשייר ולהמתין לשעת כושר עכ”פ באופן שרוצה לעשותו בע”פ לתענית בכורים או בע”ש, זה ג”כ נראה שנסתר מחמתו זה דהיש”ש הנ”ל שכתב לבאר בהמשך דבריו שם דאפי’ יחיד שסיים מחוייבים אחרים לסיים עימו כההיא עובדא דאביי, ואין לומר דהתם איירי שהצורבא מרבנן סיים עם כל המתיבתא כו’. זה אינו, חדא, דלישנא צורבא מרבנן משמע ת”ח ותיק יחידי ולא ריש מתיבתא, ועוד מסתמא איירי דומיא דאינך דמסיק תיתי לי כו’, עד דלא מהפכי א”כ כוותיה דאיירי בצרובא מרבנן לחוד, ועוד נראה היכא דאמר תלמודא צורבא מרבנן משמע דוקא איהו לחודא והוכיח זה מגמ’ נדרים (סב:) אמר רבא שרי צורבא כו’.

 

ולענ”ד כל תי’ אלו אינם ברורים ומוגדרים כל הצורך, ולכן נראה דבע”פ ובע”ש יש להחמיר לא לעשות סעודה זו לרבים באופן שסיים יחידי, דבלאו הכי כבר ביארנו לעיל דסיום מסכת בע”ש אין  לעשותו וכן לא בשביל לפטור הבכורים ודלא כהביאור הלכה (סי’ רמ”ט) ולכן כ”ש בהכי, אא”כ הוא בעצמו (כלומר המסיים) רוצה לעשות הסיום ולאכול הרשות ביד.[25]

 

ובשו”ת “תשובה מאהבה” (ח”ב סי’ רס”א) כתב כן וחילק בין סעודת ברית מילה שהקילו בתענית בכורות ולסיום מסכת שאין להקל, והניף ידו שנית בח”ג (סי’ שע”ו) והוסיף שאפי’ אם הגיע לסוף המסכת בע”פ והוא בכור ראוי לשייר מעט עד לאחר הפסח כמ”ש המהר”ם מינץ הנ”ל שיש לשייר מעט עד שעת כושר ויום התענית בכורות אינו שעת כושר כיון שמפורש הוא במס’ סופרים, ולכן אסור לבכור לאכול בסעודת סיום שלו, ואין צריך לומר שאין להתיר לבכורים אחרים שיאכלו אצל המסיים עכת”ד, ומדבריו מבואר כדברינו לעיל ושה”ה צ”ל בע”ש, אמנם עי’ מ”ש בח”ג (סי’ שע”ו) להוסיף שאפ’י הבכור סיים המסכת לא יאכל. אין זה כמ”ש לעיל, ונראה שהפריז יתר על המידה, חדא דיו”ט הוא שלו בודאי לכו”ע, ועוד..

 

ויעויין למ”ש בסידור היעב”ץ שאין להזמין לסעודה אחר ר”ח אב אלא את המחזקים בידי הלומדים בממונם, וכן הגבאים המשגיחים עליהם וכן משרתיהם כל אלו מותרים אפי’ הם רבים אבל לזמן אחרים מפני הכבוד והאהבה או לאיזה תועלת שהיא, הוא איסור גמור עכת”ד.

אולם הט”ז בסי’ תקנ”א (ס”ק יב’) כתב בשם מהרי”ל שכל מי שהי’ הולך בזמן אחר לסעודה זאת מחמת קירבה או אהבה שרי עי”ש, ונראה דחולקים בזה, אבל עכ”פ מבואר שסתם אנשים זרים, ודאי לכו”ע אין להם לאכול בסעודה זו בתשעת ימים.

וכ”פ במשנ”ב בסי’ תקנ”א (ס”ק עג). וע”ע בביאור הלכה שם ד”ה וסיום מסכת. שכתב דגם אותם הבאים מסייעין לעשות הסעודה בודאי מותר, דהוא בכלל מה שאמר בגמ’ תיתי לי דכי הוי מסיימי רבנן עבידנא יומא טבא לרבנן, עי”ש, ובכלל זה אתם תורמים שבאים לשמוע בכלל זה, שע”ז נאמר “בצל החכמה בצל הכסף”, ועי’ עוד בשו”ת פרי השדה ח,ג (סי’ קפ”ב) שכתב גבי בעלי בתים המחזקים הת”ח ג”כ שמחים שהרי יש להם שכר טוב בעולם [כמו שרגיל העולם לפרש עה”פ “שלום רב לאוהבי תורתיך” כלומר דאוהבי התורה היינו המחזיקים תורה להם ודאי שלום רב בלא מכשול] ובזה כללם בתוך היומא טבא לרבנן ע”ש שביאר זה בתוך דברי הגמ’ שבת (קיח). ו”בחכמת אדם” (כלל קכג’) כתב שאשת בעל הסעודה מותרת אף היא בסיום מסכת וכן בניו. וכ”פ במשנ”ב שם. אך דא עקא דבמשנ”ב בסי’ ת”ע (ס”ק י’) משמע שכל מי שמצטרף לסעודת סיום שפיר עולה לו לסעו”מ, וז”ל ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה, וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת, ואף שהבכורים עצמם לא למדו את המסכת מ”מ כיון שאצל המסיים הוא סעו”מ מצטרפים לסעודתו כו’, עכ”ל.

 

ועיניך תחזה שהכא העיד המשנ”ב להקל בזה ואפי’ לאותם בכורים עצמם שלא למדו. ומדבריו ג”כ מבואר שלא חילק אם קרובים אם לאו, אלא דעל כל מאן דיחפוץ למיעבד הכי שפיר אריך למיעבד הכי, ובאמת כמו שכתב שכך המנהג, ועדין מנהג זה נפוץ גם בזמננו שכל אשר יחפוץ להצטרף יבא ויצטרף.

 

לא זו ועוד דהכא לא טרח המשנ”ב כלל לחלק בין אם ממהר לגמור המסכת אי לאו כמו בסי’ תקנ”א לענין תשעת הימים, שבוע שחל בו (וכבר הערנו ג”כ לעיל שבסי’ רמ”ט כ”כ לענין איסור קביעות סעודה בע”ש שהתיר בביה”ל שם גם סיום מסכת ולא נסתפק ולא חילק מכל המאמור לעיל).

 

ולענ”ד אפשר שהכהן הגדול סמך על אחיו הפוסקים דכלל אין צריך להתענות בע”פ, דהנה ראשית נקדים מקור לכל זה, דבירושלמי (ר”פ ערבי פסחים) גרסינן: א”ר לוי: האוכל מצה בע”פ כבא על ארוסתו בבית חמיו כו’ א”ר מנא ר’ יונה, אבא הי’ בכור והוה אכיל א”ר תנחומא לא מן הדא ר’ אסטניס הוה כד אכיל ביממא לא אכיל ברמשא עכ”ל, עי”ש.

 

ולפום רהיטא נראה פשוט שאין צורך לבכורות להתענות בע”פ דהא עכ”פ  מה שלא אכל רבי משום דאסטניס הי’, או מאבא חזינן שאכל והי’ בכור, (וע”ע לגירסת הר”ן והרמב”ן דגרסו בהיפך)

ושכן הסכימו גדולי ישראל ומהם הראבי”ה והרוקח, רא”ש, רשב”ץ, ושיבולי הלקט וכן דייקו מהרמב”ם שהשמיט דין כל תענית בכורות בע”פ, ועי’ בזה באורך בשו”ת יבי”א ח”א (חאו”ח סי’ כ”ה א-ז’) ותרווה צימאונך. ואף שהיום נהגו שמתענין ודאי שגבי סעו”מ אין להחמיר בכך ולכן פשט זה במשנ”ב בסי’ ת”ע כדבר הפשוט להקל בסעודת סיום, משא”כ בסי’ תקנ”א ודאי שאין דעת כהנ”ל, ולכן יצא לדון ולחלק באופנים מסוימים ולאנשים מסוימים כהנ”ל, ודו”ק.

 

אך עדיין צריך לי ביאור גבי ערב שבת אמאי הקל ולא חילק דהא שם לכו”ע יש איסור בקביעות סעודה ועוד שיש לזה מקור וטעם בש”ס (גיטין לח’) ע”ש, ועי’ לעיל מה שכתבנו ליישב קצת דבריו, שסמך על לשון הרמ”א שם שכתב זמנו קבוע, ע”ש.

 

סיום מסכת בשבוע שחל בו תשעה באב

ובשבוע שחל בו תשעה באב כתב ברמ”א שם אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין המצומצם וזה אפי’ בערב ת”ב שרי (מהרי”ל). ובמשנ”ב שם כתב היינו מלבד הקרובים שהם פסולים לעדות ומלבד הבעלי מצוה מותר להוסיף עשרה משום ריעות והשאר אוכלים מאכלי חלב, וב”שער הציון” שם כתב שלכאורה בזה נראה חלוקים הט”ז והמ”א, דבמג”א משמע מנין מצומצם עם הקרובים. ו”בלבוש” כתב דמר”ח עד ת”ב לוקחין מנין מצומצם ויש שלוקחים י’ מלבד קרובים כו’ עי”ש.

ובכל אריכות ענין זה עי’ בכף החיים סי’ תקנ”א (אות קסח’) שהעלה שאין לנהוג קולא דהרמ”א וקולא דה”לבוש” כו’, עי”ש.

ולדברינו לעיל י”ל דהתורמים ומחזקי ת”ח הם בכלל הקרובים שפסולים לעדות ובלעי המצוה, וצ”ב. וכן צ”ב לכל אותם אנשים שזכר בסידור הגאון יעב”ץ כגון משרתים, גבאין, משגיחין, שכתב אפי’ הם רבים, וצ”ב.

 

                    סיום בערב ראש השנה

והנה בשו”ע (או”ח) סי’ תקפ”א ס”ב כתב שנוהגים להתענות בערב ר”ה, עי”ש, ומקורו בטור בשם מנהג אשכנז על סמך מדרש ר’ תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון כו’, עי”ש. ועי’ במשנ”ב שם (ס”ק טז’) שכתב שאפי’ התינוקות מתענין כלומר לזכר יג’ ולנקבה יב’ (מג”א ע”פ מהרי”ל), אמנם עי’ שם ברמ”א שכתב שאם אירע לו ברית מילה בער”ה יכולים לאכול, עי’ משנ”ב (ס”ק יט’) מי בכלל היתר זה, ושא”צ התרה. וא”כ י”ל דה”ה כשחל הסיום מסכתא שלו בער”ה עכ”פ לדעות שסוברות שצריך דוקא במסיים דרך לימודו ואינו ממהר, או אפי’ להסוברים שיכול שייר לשעת כושר וכיוצ”ב, א”כ יכולים לאכול שם המשתתפים ואדרבא מצינו ביש”ש שמצוה להשתתף בסיום מסכת ואפי’ מי שלא למד עמהם וראיתו מגמ’ שבת (קיח’) הנ”ל.

 

ועוד הי’ נלע”ד דכן יש להורות דהרי אם בער”פ כתב השו”ע (או”ח) בסי’ ת”ע ס”א שהבכורות מתענין בע”פ בין בכור מאב כו’, ואין זה רק מנהג אלא משמע דהא להורות ההלכה בזה, ובכ”ז שם מאד מצינו במנהג העולם שמקלין לסיים מסכתא אפי’ במכוון ליום זה כדי שיאכלו הבכורות, א”כ כאן שזה רק מנהג לא כ”ש, ועוד שכיום לא נהגו כמנהג זה וכמ”ש לעיל גבי “יארצייט” (יום שמת בו אביו או אמו) שנהגו להתענות, ובערוך השלחן (סי’ רמ”ו הל’ מה’) כתב שהיום לא נהגו לכן אין מתענין וכן אוכלים בסיום ה”ה לנ”ד.

איברא דבס’ “אלף המגן” (סי’ תקפ”א ס”ק פז’) כתב שאין דוחים התענית בשביל סעודת סיום עי”ש, ואין זה להלכה.

וגדולה מזו ראינו “מעשה רב” למרן ה”סטעייפלער” זצוק”ל שנהג בכל שנה לעשות סיום בער”ה ואכל ונתן לכל האנשים שהיו שם, “ארחות רבנו” ח”ב (עמ’ קעח’).

 

                             סיום ביו”ט, אי יש בזה עירוב שמחה בשמחה

ב”קרן אורה” מו”ק (ח:) כתב וז”ל: יש לדקדק על תקנת קדמוננו לסיים התורה בשמיני עצרת ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה, דמצוה לשמוח בגומרה של תורה, ומכאן יש ללמוד בסעודה שעושין לסיום התורה מותר לעשות בחוה”מ או בוי”ט אפי’ למ”ד דכל השמחות בכל אין מערבין כו’, עי”ש.

ובשו”ת לחם שלמה (או”ח סי’ ק”ד) נשאל בהא, והשואל הי’ נראה לו לאסור מטעם הנ”ל וראייתו מדברי הבאה”ט או”ח סי’ תקמ”ו (ס”ק ה’) שכתב שברית מילה ופדיוה”ב מותר ברגל אבל ביו”ט אסור, ומקורו מס’ “אליהו זוטא”.

ושם העלה דשרי ואין בזה משום עירוב שמחה בשמחה דזה לא נאמר אלא בנישואין ואירוסין, ולא בשאר שמחת מצוה כדפסק השו”ע כאן (ס”ד) וביור”ד סי’ ש”ה (סי”א) וכן מבואר ברמ”א שם שכן עיקר ובש”ך שם כתב שכן נוהגין.

איברא דבס’ “מטה אפרים” (סי’ תקצ”ו ס”ק ה’) כתב שנהגו שלא לעשות סעודת ברית מילה ביו”ט עי”ש, ושלפי”ז י”ל דה”ה לגבי סיום מסכת אין לעשות, ע”ז השיב לא ידעתי טעם מנהג זה, ובעיננו אנו רואים שגם בברית מילה ביו”ט קוראין אנשי המקום לקידוש כו’, וא”כ ה”ה לסעודת סיום וכ”ש בחג השבועות (שזה הי’ אופן השואל שם) דהוא יום מתן תורתינו ואנו שמחים בקבלת התורה הק’ בודאי ראוי לעשות ולשמוח בסעודת הסיום משתה לכבוד התורה הק’ דיומא קא גרים עכת”ד.

ואני אומר דודאי נכון וראוי הוא לעשות כן, אך מ”מ י”ל טוב שיוסיף איזה תבשיל מיוחד בשביל סעודת הסיום שיהא ניכר דבשביל מצות הסיום עושה כן עכ”פ באופן שעושה סעודת הסיום עם סעודת יו”ט, וכמ”ש במק”א גבי סעודת ר”ח בשבת, וכמבואר במשנ”ב (סי’ תי”ט ס”ק ב’) ובשער הציון שם, וע”ע מנח”י ח”ב  סי’ כ”ג אות ד’, הו”ד לעיל.

 

                      חבורה שחילקו ביניהם את כל הש”ס אם בשסיימו עושין סעו”מ.

ובודאי י”ל שלעשות סעו”מ צריכים לעשות דהא מ”מ כל אחד מהם גמר מסכתא ואין לך שמחה גודלה מזה, אך מ”מ יש לדעת בהיכא שרוצים להחשיבו בסיום אחד של כל הש”ס שודאי מעלתו גדולה יותר, ושאחד יקרא בסופו רק את הסיום של הש”ס כולו ושיהי’ שמחת סיום כל ש”ס כאיש אחד בלב אחד.

ועינא שפיר חזי למ”ש הגאון בעל ה”שדי חמד” (מערכת מ’ סוף כלל קצח’) בד”ה ומצוה שעושים, וז”ל: בקצת קהילות נהגה “חברת ש”ס” כלומר החברה שהיתה מחלקת את כל מסכתות הש”ס בין חבריה, כדי שכולם יסיימו את כל הש”ס ביום מסויים לקבוע את יום הסיום ליום שמחת תורה, “בודאי כדי שיסיימו תורה שבכתב ותושב”ע ביום אחד, רושמי הקורות כותבים כי ביום כז’ ניסן תקע”ב החליטו מנהיגי חברת “נר תמיד”, ב”ביאליסטוק” לחלק הש”ס בין אנשי החברה כדי שכולם יחד יסיימו את הש”ס תוך חצי שנה, היינו עד יום שמחת תורה של שנת תקעו’ וכן מידי שנה עד ביאת הגואל עכ”ל.

 

סיום מסכת וכיוצ”ב שלא כסדרה אי נחשב לסיום

והנה דבר זה הסתפקתי בו זמן רב אי אפשר לעשות סיום מסכת שלא כסדרה כגון שהתחיל מס’ ברכות פ”ט ואח”כ פ”ח וכן עכ”פ שעירבב הפרקים, או עוד יש להסתפק בכה”ג שלמד הפרק באמצעיתו או בסופו ואח”כ חזר לתחילתו וכך עושה בלימודו על כל המסכת כשרוצה ללמוד המס’ לפי הסוגיות הנצרכות לתלמודו.

ואמרתי העלה בתמ”ר ואוחזה בכל דברי הפוסקים הגדולים שזכרתי לעיל שלא כתבו כלל לחלק בזה, ואם הי’ בעיה בכך היו טורחים לכתבו, ועוד שנראה שדבר זה פשוט מסברא דמצינו שסעודה של מצוה לא עבדינן דוקא על סיום מסכת וכיוצ”ב אלא על כל דבר מצוה כמבואר לעיל (מ”ש בשם המג”א ור”ן ב”כ קכא) שעושין סעודה לכל מצוה שגומר אותה וכי נאמר שיש סדר לאותה מצוה שעושה אלא הפשט שהעיקר בסוף השלים את אותה מצוה. וכן עוד יש להוכיח בכמה דרכים ונלאתי מלהאריך.

והנה לאחר זמן מצאתי שאלה זו בשו”ת בצל החכמה (ח”ב סי’ כ”ח) שנשאל במי שלמד מס’ עירובין שלא כסדרה, היינו שתחילה למד פ”א ופ”ב ושוב למד מפ”ז עד הסוף לפי שענינייהם קרובים, ולאחר מכן למד הפרקים ג-ד-ה-ו האם כשמסיים פ”ו שבזה גמר המסכתא נחשב לסיום מסכת ויוכל בע”פ לפטור מתענית בכורים.

וכתב דהדבר פשוט דשפיר נחשב לסיום מסכת, דמה לי אם למד כסדרה או כשלא כסדרה הרי סו”ס למד המסכת, אמנם מ”מ לכתחילה הי’ טוב להשאיר קצת בסוף המסכת כדי לסיים בציבור כי לסיים בציבור בפרק שבאמצע המס’ הוא דבר תמוה לרבים ויחשבו שאפשר לעשות סעודת סיום לפטור בכורים בע”פ באמצע המס’, ושו”ר שכן העלה בשו”ת מנחת יצחק ח”ב (סי’ צ”ג אות ה’) והוסיף שבודאי אינו מעכב כו’, ויש שמחת הנפש שזכה לזה ממילא הוי סעו”מ ע”כ ותעזרני שמחה.

 

       סיום מסכת ע”י שלמד אדם הפרק שלא כסדרו.

ולכן נראה לענ”ד שה”ה באחד שלמד המסכת באופן שפעמים למד הפרק לעצמו שלא כסדרו שפיר נחשב לו לסעות מצוה, אך שבזה ג”כ י”ל שעדיף שלא יעשה כן מהטעם שכתבנו לעיל בשם “בצל החכמה”.

 

            סיום על פרק אחד מן המסכתא.

בדבר זה נשאל בש”ת “מים חיים” (חאו”ח) סי’ קע”ט, והעלה שגם על פרק אחד שסיים יכול לעשות סעודה ושפיר נחשב לסעו”מ, וטעמו דמה לי סיום על המסכתא או סיום הפרקא, העיקר הוא סיום ענף אחד בתורה וכל פרק מפרקי המסכתות הוא ענין מסיום, ושכן תמצא בכל הדפוסים של הש”ס בסוף כל פ’ “הדרן עלך כו'” כי הוא ענין מסיום ואף אחד מהמסכתא, וכתב שכן עשה מעשה בעצמו ע”ש. וראיה לזה הביא מגמ’ ב”ב קכא’ שמשום “תבר מגל” קבעו יום טו’ באב למשתה ושמחה ופי’ רשב”ם וז”ל: ואותו היום היו שמחים, לפי שבאותו היום היו משלמין מצוה גדולה עכ”ל. משמע שאף על השלמת מצוה ראוי לשמוח וא”כ כ”ש בסיום פרק אחד ע”ש.

 

ואני אומר שאין דבריו מוכרחים כלל מהא דמס’ ב”ב הנ”ל. וכבר מחו ליה המוחים בס’ יסודי ישורון ח”ו (עמ’ מ”ד) שכתב שפלא דשם (ב”ב) איירי במצוה גדולה כזאת דעכ”פ מס’ עם גמרא ומפרשים משא”כ בפרקא חדא, עכ”ל.

 

ולענין הלכה נראה ודאי שאין לסמוך על דברי שו”ת “מיים חיים” ולהקל לפטור בזה הבכורים מתעניתם בע”פ וכ”ש שלא לקבוע סעודה בערב שבת כמבואר איסורו בסי’ רמ”ט ס”ב וק”ו לענין נדר שלא לאכול מסעודת הרשות אם לא שמ”מ נאמר שיש בו שם ת”ח ועוסקים בד”ת ודורשים וצ”ב.וכ”פ בשו”ת יבי”א ח”א (הנ”ל).

 

         סיום של קטן או אשה אי הוי סעו”מ

סיום של קטן

והנה יש לדעת בקטן יניק וחכים שזכה לסיים מסכתא וכיוצ”ב ושמח על כך, ורוצה לעשות סעודה אי הוי סעו”מ.

ולפום ריהטא הי’ נראה לומר שזה תליא באם הקטן כשלומד תורה היא מצוה לו, או שאינה מצוה שהרי הוא פטור מלמוד תורה, דאז אפי’ שיסיים המסכת אינו בכלל סיום רגיל על דבר שהוא הי’ מצווה לעשותו ללמוד שע”ז נאמר שיחשב סעו”מ כשיעשה כן. [ותדע דכי ס”ד שבאשה שגמרה מסכת או משניות וכיוצ”ב שנימא שתעשה סעודה ויחשב סעו”מ] אמנם הי’ אפשר לומר שמצד השמחה של המצוה היא קיימת ושמח על כך שלמד תורה, ומה לי אם הי’ דוקא מצווה ע”ז או לא.

 

ועינא דשפיר חזי למ”ש הגאון הגדול ר’ יוסף רואזין בשו”ת “צפנת פענח” (ח”ב סי’ ו’) שנשאל אודות ת”ת בקטנים אי נחשב זה מצוה אצלם, וכן אם מסיימים מסכת אם תחשב הסעודה כסעו”מ ג”כ ליפטור הבכורים מלהתענות בע”פ, והשיב שם בתוה”ד וז”ל: וכן בגדר ת”ת, אף דעדיין פטור מלמוד תורה שבע”פ מ”מ כיון דגבי ת”ת מלבד לימוד הוה עוד מצות ידיעה אם ע”י לימוד שלמד בזמן שהי’ קטן יהי’ לו ידיעה בגדלות די בזה כו’ עכ”פ כיון דלגדר ידיעה  מהני מה שלמד אז שייך בזה שפיר גדר מצוה עכ”ל.

ומבואר מדבריו שהוי מצוה במה שלומד התורה בקטנותו וא”כ שפיר י”ל שמקרי סעו”מ ליפטור בכורים בע”פ, וכן לשאר נפ”מ שזכרנו במק”א, כגון גבי ע”ש גבי קביעות סעודה דבזה שרי עכ”פ לדעת המשנ”ב ודעימיה.

 

                   סיום של אשה

ואכתי מסופק אני באשה שגמרה ללמוד משניות כגון כל “אבות” בעיון ורוצה לעשות סעודה לכל חברותיה או תלמידותיה אי יחשב לסעו”מ.

והנה ודאי לטעם ד”הצפנת פענח” נראה דאין כאן גדר מצוה שאפי’ שיודעת אבל אין לה זמן מעבר כמו כקטן שלימודו בקטנותו גורם לידיעתו בגדלותו והיא לכארוה בזה כקטן כל ימיה.

אך מ”מ יש לעיין בהיכא שלומדת דברים הקשורים להלכות שזקוקה להם הידיעה כדי לקיים התורה ולשמור המצוות[26] ועי’ גמ’ נזיר (דף כט’ ובתוס’ שם ד”ה בנו אין בתו לו, שכתבו שלא שייך דין חינוך בבת לכשתגדל ובמה שתמהו ע”כ, ואח”כ הביאו לגמ’ ביומא (דף פה.) דאמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה”כ וא”כ איך כאן אמרו בתו לא, וע”ז כתבו וצריך לחלק בדבר, וכבר כתבנו במק”א דדברי תוס’ צ”ע בכל דבריהם אבל מ”מ ודאי שצ”ל שתוס’ לא פליגי דעל דבר דשייכי באשה ודאי שע”ז שייך מצות חינוך של אביה, וראי’ה צ”ל מהא דמבואר ממס’ יומא, שאחד תינוק ואחד “תינוקת” מחנכין אותם להתענות.

וא”כ י”ל דה”ה לנ”ד שעל דבר שהוא נפ”מ לדידה ולימוד התורה מצד נותן לה ידיעה לכשתצטרך לזה כדי לקיים התורה והמצוות או לחלופין שאפי’ בקטנותה תלמד ענין שהיא ידיעה לה כשתגדל יתקיים ע”ז התורה והמצוות שפיר י”ל דאם רוצה לעשות סעודה הוי סעו”מ, וע”ע בשו”ת מנחת דוד (ח”ה  סי’ צ”ט), גבי אשה שסיימה חמישה חומשי תורה שאינה עושה סיום.

 

 

 

ובשו”ת ““בצל החכמה” ח”ד (סי’ ק’) כתב, בענין סיום הקטן אי נחשב לסעו”מ, וז”ל: קטן שלמד מסכתא וסיימה כו’, לענ”ד לא רק עם הקטן בעצמו בכור שנפטר הוא וגם אביו עי”כ מלהתענות אלא גם הבכורים אחרים המשתתפים בשמחת סיום זו נפטרים מלהתענות וראי’ה לכך מדין מנוי על קרבן פסח שמחדש הרי”ק בדברי הרמב”ם שקטן שייך במצוה זו כיון דרחמנא רביא לקטן שישחטו עליו וכתב דמעתה גם בנדו”ד שכתבה תורה ושננתם לבניך וכו’ הרי מצוה מה”ת לשנן וללמוד ד”ת לבנו ולכן למרות שאין מה”ת שום מצוה לקטן ללמוד תורה, מ”מ כל שהאב מלמדו, הרי נתקיימה ע”י לימודו של קטן מצות עשה מה”ת כו’ לכן כשקטן למד וסיים מסכתא הוי ממש כאילו למדה וסיים גדול, כמו במצות קורבן פסח, וממילא נפטרים כל הבכורים המשתתפים בסיום זה עכת”ד.

 

         סיום מסכת בערב פסח אי צריך סעודה דוקא בפת

 עי’ שו”ת מנחת יצחק ח”ט (סי’ מ”ה) שכתב שאין צריך דוקא פת אלא סגי במזונות או פירות, רק שיאכלו כשיעור כזית פת, או מלא לוגמיו כוס יין כדי שיאבדו תעניתם, עי’ שו”ע או”ח סי’ תקס”ח ס”א, ובשו”ת מהר”ם בריסק ח”א (סי’ קל”ג) שצריך דוקא פת או מזונות, ובמנח”י סיים שם דבדיעבד אם לא אכל יכול לסמוך על המקלים. וע”ע בסידור פסח כהלכתו (פי”ד הערה 13) בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א דכלל אין צריך לאכול במקום הסיום דהא כל המשתתפים בסיום חשיבי בעלי השמחה ומשו”ה סגי בעצם הסיום שמתיר להם לאכול ובזה פקע החיוב להתענות.

 

אם לא אכל כל בסעודת המצוה אי פוטר לו התענית

לכאורה יש לדקדק מדברי הגמ’ שבת (קיט.) שהוא מקור לסעודת הסיום מסכתא כמבואר, שאין צריך לאכול בסעודה. שהלא אמר אביי: תיתי לי דקא חזינא צורבא מרבנן דקא שלים מסכתא עבידנא “יומא טבא לרבנן” וכו’. ומשמע שהוא נעשה כיו”ט לחכמים וכמבואר ביש”ש (ב”ק פ”ז אות לז) גם בלא לאכול שם ודי בזה להפקעת התענית.

 

ובענין אי צריכים להבין הסיום – עי’ “בן איש חי” פ’ צו הל’ כה’ (שנה א), שצריך הבנה בקריאת הסיום. ובמנח”י ח”ט (סי’ מ”ה) ובס’ תשובות והנהגות ח”ב (סי’ ר”י) בשם הגר”י קניבסקי זצ”ל כ’ שיש להקל, ובערוך השלחן (סי’ ת”ע), ובירחון אור תורה ח”א (סי’ ס”ג), שתמה על שו”ת ערוגת הבושם (סי’ קל”ט אות ג’) שכתב דלצרף לסיום מסכת לאכול אותם שאינם לומדים בעצמם הוא מנהג בורות!! אמנם  במג”א סי’ תקנ”א מבואר דכן מצרפים גם מי שלא למד שיכול לאכול ועמ”ש בענין זה במק”א, עי’ “ספר חסידים” (סי’ תתתשד’) – דפעם הזמינו צדיק לסיום וחקר מי יה’ שם ונודע לו שגם פריצים יהיו שם ולא רצה לאכול עמהם ושאין זה מצוה ויותר עבירה, עי”ש. וע”ע בשו”ת בית דוד ח”א (סי’ כ”ח).

 

אבל בסעודת הסיום

עי’ שו”ת מהר”ם מינץ הנ”ל שהעלה להתיר לאבל ללכת לסעודת הסיום שהיא מצוה. ועי בחכמת אדם (כלל קסו’ דין ב’) ושבולי הלקט (הל’ שמחות מז’) שהעלו שמותר לכנוס בסעודת מצוה בסעודה שעושין לגומרה של תורה והביא ראיה מהא דמס’ שבת (קיט), ובספר התניא כתב ע”ז דעל סיום מסכת מותר לכנוס לאבל. ע”ע שו”ת מגדל השן (סי’ ס”ז) אי מותר לאבל לישב תוך ז’ שהוא בבית האבל, והסיק שם דאין להורות היתר. וע”ע בשו”ת בית דוד להגאון ר’ זאב וואלף לייטער זצ”ל ח”א (סי’ ס”ח) ובשו”ת “טוב טעם ודעת” להגאון ר’ שלמה קלוגר זצ”ל ח”ב (סי’ פ”ו). 

 

אמירת “מגדיל” בסעודת סיום-

בכה”ח (סופר) או”ח (סי’ קפ”ט אות יא’) כתב שיש לומר “מגדול” כיון שיש הארה של מצוה, וכ”כ בפרחי שושנים (שם) בשם הרב ברוך טולדנו זצ”ל (עי’ בירחון אור תורה טבת תשס”א עמ’ ערה’).

 

 האם בעי השלמה באכל בע”פ בסעודת הסיום

אי צריך לפרוע יום אחר תחתיו או לעשות התרה באופן שאכל בע”פ בסיום מסכת, עי’ שו”ת חוט השני (סי’ כ”ה) שהעלה שבעלי ברית שאוכלים בסעו”מ צריכים לפרוע תענית אחר, והובא ב”חק יעקב” (סי’ ת”ע ס”ק ד) ובא”ר (ס”ק א’).וע”ע בשו”ת רב פעלים (או”ח ח”ד סי’ ל”ה) לענין השלמת התענית בו ביום שלא יאכל אח”כ בביתו, ודלא כהמג”א (סי’ תקס”ח) שהתיר אח”כ להמשיך לאכול בביתו, ומבואר מדבריו שזה הוי כפריעת תענית, ועי’ בשו”ת יבי”א ח”א (סי’ כ”ה אות י’) דהשיב על דבריו .

ובטעם שאין צריכים לפרוע יום אחר תחתיו, עי’ בשו”ת ריב”א (סי’ ל”ח) ושו”ת ארץ צבי (סי’ ע”ט) וע”ע שו”ת בית דוד (סו”ס שמ”ז) שכתב שכל שנדחה מחמת יו”ט א”צ התרה וגם א”צ לפרוע כלל.

 

סעודה לכל התחלת מצוה אי נחשבת לסעו”מ.

והנה יש להוכיח מדברי הטור (חאו”ח) בסי’ תרס”ט ששייך שפיר לשמוח ולמיעבד סעודתא בתחילתה של מצוה חביבה דז”ל: ובשלישי מתחיל בראשית לפי שמסיימין בה את התורה וראוי לשמוח בסיומה ורגילין להתחיל מיד בראשית כו’, ונוהגין באשכנז שהמסיים וה”מתחיל” נודרין נדבות וקוראים לכל מרעיהם ועושין משתה ושמחה ויו”ט לסיומה של תורה “ולהתחלתה” עכ”ל ומקורו טהור מהגהות אשרי פ’ לולב וערבה (סי’ ו’ בשם או”ז הל’ סוכה סו”ס ש”כ).

ומבואר להדיא שגם על תחילת מצוה גדולה וחביבה כעין זו נוהגין שעושין משתה ושמחה ויו”ט דאל”כ מה שייך שנומר שחתן בראשית יצטרך ג”כ לעשות סעודה ומשתה ויו”ט, לא זאת אלא שכתב כן ה”טור” במפורש שכמו לסיומה גם להתחלתה משמע שזה שתי מצוות נפרדים.

וכן יש להוכיח זה מהא דכתב שם הב”י לחזק עיקרו של מנהג אשכנז מהא דמצינו במדרש שה”ש (א’-ט’) עה”פ ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’ וגו’ ויעש משתה לכל עבדיו (מלאכים א ג’-ט’) אמר ר’ יצחק: מכאן שעושין סעודה לגומרה ש לתורה עכ”ל. ודברים אלו צריכים ביאור דהרי מענין שלמה המלך נראה דאיפכא אפשר ללמוד שעושין סעודה על התחלת המצוה, כלומר על כך שנתן הקב”ה לשלמה את חכמת התורה ועי”ז יכול ללמוד תורה כדכעי וא”כ אין זה ראיה כלל על גומרה של תורה ודברי ר’ יצחק במדרש טעונין ביאור.[27]

ועוד קשיא לי דאפי’ את”ל שדברי ר’ יצחק כנים הם, והא מ”מ הי’ לו לב”י להביא ראיה לדברי הטור לחזק מנהג אשכנז שעושין סעודות גדולות החתן תורה וחתן בראשית לסיומה ולהתחלתה כלשון הטור לעיל, ומה כתב שמצא עיקר למנהג זה רק לגומרה של תורה ומה באשר לחתן בראשית?

וגדולה מזו מצאנו בפירוש רבינו גרשום על הגמ’ מס’ ב”ב (דף קכא. וע”ע תענית כב:) אמר רשב”ג לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיוה”כ, חמשה עשר באב מאי היא, רבה ור’ יוסף דאמרו תרוויהו יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה (עי’ פי’ רשב”ם שם), וברבינו גרשום פירש וז”ל: ולפי שהיו עוסקים לכרות עצי המערכה יהו מתבטלין מת”ת, אבל אותו היום פסקו ועשאוהו יו”ט שמכאן ואילך היו עסוקין בתורה עכ”ל,[28] ואתה הוראת לדעת דרבינו גרשום ביאר להדיא הגמ’ דכל שמחתם והיו”ט שלהם הוא בעיקר על זה שמהיום יהי’ להם אפשרות לעסוק בתורה הא לך שעושין סעודה על התחלת מצוה חשובה כההיא, ובאמת מהמשך הגמ’ שם משמע כפי’ דשם מבואר דמטו’ באב ואילך חייבים להרבות בלימוד תורה.[29]

 

וניהדר אנפין למ”ש להקשות בדברי הב”י לראיתו לדברי הטור בעניין עשיית סעודה לרגל גומרה של תורה, דלהאמור לעיל הוכחנו בראיות חזקות דיש מושג של שמחה ויו”ט וסעודה לרגל התחלת המצוה, ושכן מבואר ממדרש שה”ש ונהפוך הוא מדברי ר’ יצחק.

 

ולענ”ד נראה דמה שקיבל החכמה מהקב”ה אין זה רק שכל ודעת בעלמא אלא י”ל דהקב”ה בחלום לילה גילה לו רזי תורה וכל סיתרה וזהו עצם החכמה “דאין חכמה כחכמת התורה” כלומר דמצינו הרבה חכמים גדולים ואפי’ מחכמי אוה”ע אבל אין חכמתם גדולה ויעילה ומתוחכמת כחכמת התורה שאינה חכמה רגילה ובודאי שהקב”ה שנתן לשלמה המלך החכמה והדעת זה ע”י גילוי התורה וכיוצ”ב שעי”ז נכנס בו רוח החכמה.

וא”כ י”ל דבאמת חזינן שגמר התורה כלומר חכמת התורה כלליה ופרטיה וכל דבר שקשור לעסק התורה בחכמה ואשר על כן עשה משתה לכל עבדיו והוא מה שאמר ר’ יצחק מכאן שעושין סעודה ויו”ט לגומרה של תורה.

 ורק א”כ צ”ב איך נדע על התחלת מצוה שג”כ הוי שמחה ויו”ט. וע”ז צ”ל דמאחר ששלמה המלך קיבל והפנים כל חכמת התורה בלבו עכשיו צריך להוציאם חוצה מתחילה ללמד לאחרים, (ולעצמו ג”כ) וזה כעין שמצינו גבי תינוק שלומד תורה במעי אמו ע”י מלאך וכידוע גומר כל התורה כולה ואח”כ שיוצא ממעי אמו המלאך סותרו על לחיו ומשכיח כל מה שלימדו, וידועים הדברים שאין זה ששוכח דא”כ למה לילמדו, אלא דודאי ע”י שסותרו מכניס כל מה דלמד בתוך ליבו ורק דהוא צריך להוציאו החוצה, ואכמ”ל. וא”כ ה”נ בנ”ד דשלמה הכניס כל התורה כולה וחכמתה ללבו ועכשיו מוציא הכל החוצה, וא”ש לפי”ז מה שמבואר במדרש ובפוסקים שכל זה הי’ בחלום הלילה וא”כ אין זה ממש נחשב שגמר התורה ואין כאן מקום ג”כ ללמוד על התחלתה דאדרבא כל מה שקיבל חכמת התורה היא היתה רק בחלום וע”ז שפיר היה צריך למיעבד שוב משתה לכל עבדיו שכעת יוכל ללמוד כל מה שקיבל וכן כל החכמה שיש לו ללמוד דברים חדשים בתורה, וא”ש ליישב כל מה דהקשנו לעיל, ודו”ק.

 

ועוד ראיתי להסביר (כמבואר באחרונים) שהרי ודאי אין כל ילוד אשה יוכל ללמוד את כל התורה כולה כמ”ש (באיוב י”א) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים”, ולכן באחד שסיים מסכת וכדו’, אפי’ שלא גמר כל התורה כולה אלא מעט מזעיר ממנה עושה סעודה ושמח והטעם שבלימוד התורה לאחר שזכה לטעום את מתיקותה מגיע לידי השתוקקות וגעגועים ללמוד עוד ועוד, כדרך האומר “הב הב”, ויש לו מנה רוצה מאתים כו’, א”כ יוצא שבאחד שסיים מסכת או לחלופין גמר מצוה חשובה ביותר יש לאדם כלים לעלות בלימוד התורה הק’ וע”ז השמחה, וכן מורה הלשון לגמרה של תורה מלשון גמירי דהיינו ללמודה של תורה, וזה שאנו אומרים בסיום  מסכת כשם שעזרתני לסיים מסכת כו’ כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים.

וזה הביאור גבי שלמה המלך ששמח בחכמה, שקיבל כלים וחכמה גדולה להתעלות בלימוד התורה וכל מקצועותיה.

ולפי”ז פי’ הגמ’ (שבת קיח’) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא כו’ עבידנא יומא טבא לרבנן ודייק “לרבנן” דוקא משום שאחרים עלולים לטעות ולחשוב שהשמחה היא על כך שכבר סיימו, בעוד שהת”ח שזכו לטעום טעמה ההערב של התורה הם בלבד מבינים שעיקרה של שמחה אינו על הסיום, אלא על שנתווסף להם עתה רצון וחשק ללמוד יותר ויותר, וע”כ על הקבלה להבא שיש ביכולתם להוסיף ללמוד בדרגה גבוהה יותר, הם שמחים כעת ועושים משתה.

ועינא דשפיר חזית למ”ש הגאון ר’ משה סולובייצ’יק בן הגר”ח זצ”ל (הובא ב”רשימות ושיעורים” על מסכת סוכה (דף רצט’) וז”ל: החשיבות של סיום התורה אינה בכך שגומרים וזאת הברכה “לעיני כל ישראל”, אלא החשיבות שמתכוונים שוב להתחיל מ”בראשית ברא”, כי באמת לא נזכר בכתוב ששלמה עשה סיום לתורה אדרבא שלמה הי’ חתן בראשית ולא חתן תורה, הקב”ה הבטיח לו לב חכם ונבון שיוכל להבין התורה, ונתן לו האפשרות להתחיל ללמוד התורה עוד פעם ביתר שאת ועמקות, כי גם מקודם שלמה היה גאון גדול אבל הבטחת הקב”ה נתנה לו אפשרות ללמד באופן עמוק יותר, ובזה שאמר לו ה’ הנה נתתי לך לב חכם וגו’ נעשה לחתן בראישת עכ”ל.

וא”כ ראינו שהבין ג”כ כדביארנו גבי ראייתנו להוכיח שאצל שלמה איכא ג”כ שמחה על זה שמתחיל התורה, רק דאכתי צ”ב לדבריו מדברי המדרש שאמר ר’ יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, ולדברינו הנ”ל א”ש כל הענין ודו”ק.

 

 ועוד יש לי להוכיח שעושין סעודה של מצוה לרגל התחלת המצוה, מהא דעושין סעודת אירוסין כמבואר בגמ’ פסחים מט’ ובשו”ע סי תמ”ד ועוד בכמה מקומות ועי’ בר”ן (כתובות ז’) מבואר שלכן לא מברכין אקב”ו לקדש אשה משום שאין בעשותה גמר מצוה.

 (ובפרט לדעת הגר”א ועוד שיש לזה מקור בתורה ועי’ בעז”ה מה שאכתוב בכל ענין זה מענין סעודת אירוסין). שהוי סעודת מצוה, והיא באה לציין את תחילת קיום מצות פר”ו, ואכמ”ל.

 

התחלת כתיבת ס”ת ע”י סעודה

 ובודאי להאמור לעיל כשקבוצה גומרת בדעתה להתחיל לכתוב ס”ת ולהכניס ובברית ה’, ורוצים לעשות סעודה הרשות בידם ומקרי סעו”מ, דאין לך התחלת מצוה גדולה מזו.

והא חזי למ”ש בספר “באר יצחק” (יור”ד סי’ י”ט) להגאון ר’ יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל, על אודות מה שנשאל מקהילה הנמצאת סמוך לעיירה של נווארדוק שבליטא, אודות קבוצה שהתארגנה לכתוב ס”ת אשר יהי’ בבעלותם המשותפת, וביום המיועד להתחלת כתיבת הספר תורה רצו לקיים סעודה של מצוה ע”י בשר ויין ברוב עם, אך דא עקא דנדרשו ע”י גובי המס לשלם מס על הבשר (כנהוג בימים דאז) וטענתם שאין זו נחשבת סעו”מ ואין להם ליפטר ממס הבשר. והגאון השיב להם שאינם צריכים לשלם מס היות ומיקרי סעו”מ וכתב להוכיח זאת מסעודת אירוסין שהיא באה לציין את תחילת קיום מצות פר”ו ובכ”ז מקרי סעו”מ, וכנ”ל, וכתב דגם מבואר מס’ סוכה (דף כו) דכתבו ס”ת מקרי עוסקים במצוה אף שעדיין לא גמרו הכתיבה וכיון דמצינו דהתחלת התורה מקרי מצוה לכן אף ההתחלה הוי ג”כ סעודת מצוה, ואף דמבואר בירושלמי (פ”ג דפסחים ה”ז) דאמר ר”י ברבי בון וראה הגדול השלום כו’, ע”כ אין הטעם משום פר”ו, דא”כ היכא דקיום פר”ו, דא”כ היכא דקיים דהא מוכח בפסחים (מט’) דלא מחזקינן בזה, ובכל מקום סעודת אירוסין הוי מצוה כו’, ועוד דהא בעת האירוסין לא נתקיים עדיין מצות פר”ו ואין זה, אלא התחלת המצוה, א”כ ה”ה בכל התחלת מצוה דהוי סעודת מצוה, עכת”ד.

ובספר נתיבות התלמוד (מערכה ג’ לימוד כג’) רוח אחרת עימו שכתב שלא מצינו שעושים סעודה לרגל התחלת מצוה אלא רק לגמרה של תורה, וראייתו משלמה המלך שעשה סעודה דגמר בביהמ”ק ולא בהתחלת הבניה וכמו”כ עושין שמחת תורה בשמיני עד עצרת בעת סיום התורה ולא בחג השבועות בעת קבלת התורה, ושלפי”ז אין מקור למנהג של התחלת כתיבת ס”ת ועשיית סעו”מ, ולכן משם לומר גבאי הצדקה והמס לאותה חבורה המוציא מחבירו עליו הראיה.

אולם לדברינו לעיל א”ש יש להוכיח שפיר שיש ענין של סעודה ומשקה לרגל התחלת המצוה, כמבואר בסי’ ר”ג  ןבמס’ ב”ב (קכא:) וכן משלמה המלך כשלמד חכמה מהקב”ה, וכן מסעודת אירוסין ועוד.

 

                                       אי יום של אחריו ג”כ מקרי סעו”מ.

והנה יש לברר באחד שסיים מסכתא כדבעי ובזמן שסיים להמסכתא לא הי’ לו כסף לקנות הסעודה ולמחר ורצה לעשות את הסעודה, אי מקרי ג”כ סעו”מ?

בשו”ת חוות יאיר (סי’ ע’) כתב וז”ל: ונ”ל דה”ה יום של אחריו “כנהוג” שהרי שלמה המלך ע”ה עשה משתה ז’ ימים (מלכים א ח’ סה’) ואפשר שגם שאחר אחריו כמו שאמרו גבי ז’ ברכות (כתובות ח’) מחמת הילולא עכ”ל. וכן העתיקו בס’ “פסקי תשובה” ח”ב סי’ קצד’ (ד”ה וסעודת הסיום).

 

                      אבל בתוך יב’ חדש אי שרי לילך על סיום מסכת.

והנה במהר”ם מינץ (סי’ ז’) כתב להדיא שאפי’ אבל תוך יב’ חודש שרי (לילך) לסעוד שם, עי”ש. וכן הוא בשבולי הלקט הל’ שמחות מהא גמ’ (קיט’) וכן פסק בס’ גשר החיים פכ”א (סי’ ח’ ו’), כתב שבסעודת סיום מסכת מקלין אף לאחר ל’ יום על או”א, ע”ע בדגול מרבבה בהגהותיו לשו”ע יור”ד סי’ שצ”א. ובס’ “חכמת אדם” (כלל קסו’ סעיף ב’) כתב ג”כ לציין לדברי הש”ך הנ”ל שכתב דשרי לאבל תוך י”ב לאכול שם, וכתב וצ”ע לפי מנהגנו שכתב הרמ”א דאין לאכול בשום סעו”מ.

 

ובשו”ת “טוב טעם ודעת” להגאון ר’ שלמה קלוגר זצ”ל (ח”ב מהדורה תלתאי סי’ פ”ו) נשאל בענין הנ”ל, והעלה להחמיר מכח דברי רמ”א הנ”ל שאסור ליכנס לשום סעודה בעולם. וע”ש שהביא לדברי המהר”ם מינץ והדגול מרבבה שהתירו והשיג על דבריהם, וכתב שכל דבריהם לדעה ראשונה שהיבא רמ”א בסי’ שצ”א דכל סעודה שאין בה שמחה מותר לאבל לילך כגון סעודת מילה כו’, א”כ ה”ה הני סעודות כיון דאין אומרים בהם שהשמחה במעונו לא הוי שמחה ומותר לו לילך, אבל לפמ”ש הרמ”א שם דהמנהג שלא לילך על שום סעודה שבעולם אף באין  בה שמחה אסור לו לילך, ולפלא שלא ציין להחכמת אדם הנ”ל ועי’ לעיל לענין בר מצוה מ”ש ליישב הנ”ל.

ודע עוד שהעלה שם שסעודת סיום מסכת אינה שמחה אף שכתוב “שש אנכי על אימרתך” וגו’, כתב שזה על ענין גוף הלימוד שמשמח הלב אבל לא הסיום מה דסיים המסכתא זה אין בו שמחה, עכ”ד. ויש להשיב על דבריו מכל הנ”ל.

 

ועכ”פ ג”כ מבואר שסעודת סיום מסכת אינה שמחה דא”כ איך התירו כל הפוסקים ללכת בתוך יב’ חודש על או”א, אלא ודאי דמ”מ כשעושין הסעודה צ”ל דאיכא שמחה קצת וע”ז לא גזרו וכ”ז בתנאי שאין שם תזמורת וכלי שיר, ותדע שזה לא גרע מסעודת בר”מ ופדיוה”ב שם דכתב החכ”א להדיא שהם לא סעו”מ שיש בהם שמחה (ומ”מ כתב שבסעודת ב”מ י”א דהוי ג”כ שמחה) ועליהם ספק שאפשר לאוכל אפי’ תוך ז’ אם הוא בביתו.

ולכן נראה נלע”ד דה”ה גבי סעודת סיום מסכת שמותר לאכול אפי’ תוך ז’ ימים אם הוא בביתו, דודאי עדיפא מסעודת ב”מ וסעודת פדיוה”ב שמקורם במנהג וכיוצ”ב וכדביארנו כ”א במקומו.

ובהגהות “בית לחם יהודא” סי’ שצ”א (יור”ד) כתב על מה שנוהגין שאבל אחר ל’ יום על או”א יכול לאכול סעו”מ היינו סיום מסכת נ”ל דווקא אם הוא עצמו למד אבל אם שאר לומדים הי’ להם סיום והוא לא למד עמהם יש לאסור, דהא יש אוסרים על כל סעודת מצוה חוץ לביתו ומכ”ש אבל שהוא ע”ה שאין רשאי לילך על שום סיום מסכתא עכ”ל.

ואפשר שכתב לחלק כן כי הוקשה לו ג”כ בזה כמו החכ”א דלעיל אבל בחכ”א לא נחית לחילוק זה ג”כ. ומ”מ לענין הלכה נראה עכ”פ שודאי בהוא השלים המסכתא שרי וכ”ש שהוא בביתו ובהשלימו אחרים אם הוא ת”ח ויודע ספר להבין יכו להשתתף ובע”ה ודאי אסור.

אך דע שמ”מ לדעת המהר”מ מינץ והש”ך (סי’ רמ”ו -יור”ד)  וכן משמע מהדגול מרבבה בסי’ שצ”א שציין למקורות אלו ודימה זה לסיום מסכת כהרש”ל שבזה כ’ דה”ה לאחרים שלא למדו, והגשר חיים ועוד, ולא חילקו בכל זה אם הוא גמר או לא ודאי גם דגמרו אחרים שרי, ובערב פסח אפשר שהיו מחמרים, ופמ”ג סי’ תמ”ד (או”ח במשב”ז ס”ק ט’) פסק דאף ביחיד שסיים יכולים אחרים לשמוח עמו והוי מצוה, ואבל בתוך י”ב חדש יכול לשמוח עמהם, עי’ בס’ יוסף דעת (סי’ שצ”ט) ובשו”ת מהרא”ף (סי’ כ”ח) ובס’ בית דוד (סי’ ס”ח).

 

סיום ביום ה”יארצייט”

בש”ך (חירו”ד סי’ רמ”ו ס”ק’ כז’) כתב בשם תשובות מהרי”ל (סי’ קע”ב) דביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות, אסור לאכול בסיום מסכתא דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, ומיהו דוקא ביום אסור אבל בלילה מותר, עכת”ד, ובאמת בימנו אין מנהג זה נפוץ ואין אנו יודע מי מקיימו, וע”כ צ”ל שודאי מצוה לאכול בסיום מסכת, וכן חזיתי להערוך השלחן שכ”כ בס’ רמ”ו (יור”ד הל’ מה’ בסופו) דאנו אין נוהגין כן ואנו אין מתענין כשיש סיום עכ”ל.

 

בן סורר ומורה בסעודת סיום

ולפי האמור לעיל שנתבאר שלכו”ע סעו”מ היא. ודאי יפטר הבן סורר ומורה דאכל שם אפי’ ככל הסימניםשל תרמר בשר וכו’, וכדאיתא במס’ סנהדרין דף ע’ דאכל בדבר מצוה גמורה מדרבנן יפטר, ובפרט שבסעודת סיום מסכת איכא שם ת”ח ויודע ספר וא”כ בלאה”נ יפטר דהא איתא במס’ סנהדרין (שג) דאין בן סורר חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סירקין.

 

ושכן מתבאר להדיא מדברי הגאון ר’ חיים סופר בס’ “קול סופר” דפירש המתני’ אכל בחבורת מצוה דהיינו כגון סעודת מילה. וז”ל: ולא מפורש אם הי’ כהן ואכל בסעודת כהן כו’ או סעודת מילה וכו’, או בסעודת גמר התורה עי’ מדרש ילקוט בשלמה המלך שעשה משתה וכדומה, ואולי הכל בכלל שאכל חבורת מצוה עכ”ל, ונראה שחכך בזה, ומ”מ נראה יותר שמצד ששפיר דמי להא דסיום מסכת שהיא גומרה של מצוה, וכמו שכבר ביארנו לעיל שכך כתב הר”ן ובמג”א.

 

נדר שלא לאכול בסעודת רשות

ולכן לפי כל האמור לעיל דלית מאן דפליג בסעודת סיום מסכת דמקרי סעו”מ, שפיר יכול לאכול הנודר מסעודת רשות. וצ”ל שכל מה שנדר זה לא על דבר מצוה.

 


[1] עי’ בס’ “בניהו” שבת (קיח’), שביאר דשלים מסבתא שעדין לא נדפסו מסכתות, ע”פ כו’, ובתוך הסעודה ילמוד הצורבא מרבנן מסכתא לפניהם בע”פ.

[2] עי’ “בניהו” שבת (קיח’) דכתב לדקדק אמאי לא אמר אביי עבידנא סעודה לרבנן, וז”ל כי הי’ מנהגם להחזיק אותו היום בתורת יו”ט מתחילת הסעודה שמתחילים בה קודם מנחה גדולה, לענין שלא יאמרו וידוי בתפילת מנחה כמו דין סעודת חתן וסעודת מילה, וכן נוהגים פה ערינו בסעודת סיום מסכתא שאין אומרים וידוי בתחילת הסעודה שמתחילים בה קודם מנחה גדולה לענין שלא יאמרו וידוי בתפילת מנחה כמו דין סעודת חתן וסעודת מילה, וכן נוהגין פה עירינו בסעודת סיום מסכתא שאין אומרים וידוי בתפילת שמתפללים במקום סיום מסכתא והסעודה עכ”ל, אמנם עי’ בספר “פרי השדה” להגאון אלעזר דייטש זצ”ל, (ח”ג סי’ קפ”ב) שנשאל בענין זה אי נימא שזה יו”ט ולא בענין לומר תחנון כמו חתן ומילה, וכתב ליישב מה שכן היום נוהגים כן לומר תחנון ולא מבעיא בשחרית שאומרים, שאפי’ אצל חתן אומרים, אלא דגם במנחה כתב טעם שכן לומר, דמאן ניהו שיאמר ויתפאר שלמד בעיון הדק היטב וכן שעושים כל למודו לשמה, עיי”ש. אמנם ודאי דלא פליגי דבזמנם ודאי למדו לשמה וידעו באמת הדברים בעיון רב, וכמבואר בבניהו שדיקדק כך מלשון הגמ’ שהי’ דורש כל המסכתא בע”פ לפינהם. ודאי בכה”ג לא היו אומרים התחנון.

[3] וע”ע בנמו”י שם שכתב אחר דברים אלו שגם בלומד שמנהג לשמוח בענין מצוה עד שישלימנה ועושין שמחה ומשתה ביו”ט.

 

[5] ועי’ בס’ פסקי תשובה ח”ב סי’ קצ”ד שג”כ הביא לדברי החו”י והעתיק מקורו והשמיט לגמרי מראיית היש”ש, ונ”ל דהוא מחמת דחיית החו”י על היש”ש.

[6] ודבר זה צ”ע דהא משם מבואר רק שקיבל החכמה ולא שגמר ללמוד ולסיים ענין של מצוה, ולענ”ד הי’ נראה לומר דמה שקיבל החכמה מהקב”ה אין זה רק שכל ודעת גרידא, אלא דהקב”ה גילה לו רזי תורה וסתרי תורה וכל מכמניה וזה הפירוש שנתן לו חכמה, כלומר שהתורה וכל סתריה יהיו צפונים בחכמתו (וכעין תינוק שלומד במעי אמו את כל התורה כולה ורק אח”כ שנושע ממעי אמו וכביכול שוכח כל מה שלמד הוא רק מוציא מה שהטמין המלאך בתוכו כידוע) וע”ז עושה משתה ושמחה, שזה גומרה. ועי’ בפי’ בעל מתנות כהונה בשה”ש רבה פרק א’ שפי’ שהוא גמר את כל התורה ע”י מתנת החכמה. ודו”ק.

[7] וצ”ב בלשונו שכתב שקורא לאחרים לעשות משתה, ולא כתב כלשון האו”ז שהביא בד”מ, שהם עושין משתה לאחרים, דברמ”א קצת משמע שקוראין להם שהם ישתתפו במשתה,

 ולענ”ד יש לפרש זה ע”פ מ”ש בספר לפלגות ראובן ח”א (בהקדמה לספרו) וזת”ד, במה שמצינו שיש מצוה רבה לשמוח עם הסיום משום דחשוב כשותפות, לפי מה שכתב הרמ”א יור”ד (סי’ רמ”ו ס”א) דאפשר להקנות חלק לחברו בתלמודו, ומשתתפין לדעת כן שיהי’ לכ”א חלק בשל חבירו, ואף אם יטרד מי מהם באיזה פעם לא יגרע חלקו, ואיידי דבעי למיקנא גמר ומקני, כמ”ש בגמ’ (כתובות צג’) בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השבח לאמצע (עי’ חו”מ סי’ קע”ו ס”ה) ואשר על כן אלה הבאים לסירוגין לפרקן נמנים לדבר מצוה לשמוח בשמחת הסיום יחד עם החברים העומדים על מלכתם תמדים כסדרם ואחד המרבה ואחד הממעיט כו’, ע”ש. ולפי”ז א”ש לנ”ד בדברי הרמ”א שכתב וקוראים לאחרים לעשות משתה”, כלומר מדין שותפות וכדעיל (ודו”ק).

 

[9] וכן ראוי לציין עוד מקור כמובא בס’ “הדר יצחק” (וכן הוא בס’ המנהגים) שהביא אסמכתא לזה מהכתוב בפסיקתא “וסמכו אהרן ובניו את ידהם על ראש האיל” בשמחה, ואותו היום עשאוהו יו”ט. משל לפורע חובו ועושה יו”ט, כך כאן שנתקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו יו”ט לאותו, היום מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יו”ט, וכן הי’ עושה כהן גדול יו”ט שהי’ יוצא בשלום מן הקדש, (ע”ע שו”ת עולת שמואל סי’ נ”ח).

[10] וכ”כ בס’ התעוררות התשובה (להגאון שמעון סופר בנו של הכתב סופר) ח”א סי’ רמ”ה (חאו”ח).

[11] וכן מבואר להדיא בס’ מכתבי הגרע”א (סי’ י”א) וז”ל: ע”ד תענית בכורים גם אנכי דרכי למחות באותם שמכוונים לסיים בכדי לאכול ולהזמין הקרואים, זולת אם באמת אסתעייא ליה מילתא שגמרו סדרו בע”פ, איני מוחה להזמין ת”ח כההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן עכ”ל.

[12] ובשד”ח ח”ו (מעררת בין המצרים סי’ א’ אות ח’) כתב להביא ג”כ כדברי הא”ר ודה”ה באינו ראל לעשות סעודה בזמן אחר, ואח”כ וז”ל ואם אינם שומעים עכ”פ לא יאכלו רק בשר עוף ע”י מג”א תקנא’ סק’ נח’, בליל מוצאי ת”ב אף להמנהג הרשה הנזכר  בסי’ תקנ”ח שאין לאכול בשר עד יום י”ד אחר חות יש להתיר לאכול בשר בסיום מסכתא שלא כדרך לימודו שכן יש ללמוד מתוך דברי הא”ר, שו”ת רמ”ש סי’ מא’ כל, עי”ש,

[13] ובתוך דבריו שם משמע ש”שעת כושר” היא באופן שראוי לתקן הסעודה בצורה נאה לכבוד התורה ותלמידהון. עוד טעם כתב שהוא כבוד התורה כשיש שם אסיפת עם כדאיתא מעין זה במרדכי סוף הנזקין (גיטין סי’ ת”ג) וכן שיוכלו לומר קדיש בעשרה ובני רב פפא כנהוג, ע”ש. וא”כ זה אפי’ כשהוא בע”פ, שכשאז מתקבצין הרבה יהודים בבתי כנסיות ובזה מרוויח כל הטעמים, וכן לדבריו משמע שאפי’ בע”ש כשרק אז יכול לקבץ הרבה אנשים ולתקן סעודה עדיף טפי ושרי, ורק דיש להזהר לאכל לפני שעה תשיעית, דלא עדיף מסעודת פורים עי’ משנ”ב בסי’ רמ”ט.

ועוד נראה קצת לדקדק בדברי קודשו שרק היכא שרב או ראש ישיבה שלומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו אז עדיף שישייר מעט לשעת כושר לטעמים דלעיל, והסברא דבאמת השמחה היא לכולם ולא רק ליחיד. שזה לשונו, “רב או ראש ישיבה שהוא לומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו וכשבאו לסוף המסכתא ישייר מעט כו’, עכ”ל, ולפי”ז באדם יחיד שסיים לעצמו המסכתא אפשר שלא ישייר מעט לשעת כושר כשנופל בע”פ או בע”ש, וה’ יאיר ענינו בתורתו.

[14] ובסידור היעב”ץ כתב וז”ל: ואף הממהר לסיים למוד ספר יותר מלמדו משאר ימות השנה, לית לן בה כי מ”מ הוא זריז ונשכר שהקדים עצמו למצוה, ע”כ, (בדיני בין המצרים אשנב ב’ אות יד’)

[15] וכך מבואר מתוך דברי הגאון ר’ שלמה קלוגר בשו”ת “האלף לך שלמה” סי’ שפ”ו (אור”ח) שאם למד כדי שיהי’ לו הסיום בע”פ בדוקא שעל מסכת גדולה כיון דהוי מעלה הלימוד לו יהא דהוי שלא לשמה נמי נחשב סיום עכת”ד עי”ש, וזה כמ”ש להוכיח ותאזרני שמחה.

 

[17] ותבט עיני בשורי למ”ש הגאון מהר”מ אריק בס’ “מנחת פיתום” (הו”ד בס’ פסקי תשובה סי’ קצד’) על דברי הרמ”א בסי’ רמו ‘ (יור”ד). שה”ה שמסיום אח דמכ”ד ספרי הקודש דהוי סעו”מ.

[18] וכ”כ בשו”ת בית אבי ח”ב סי’ נ”ב עיי”ש.

[19] עי’ ירחון אור תורה ח”א סי’ מ”א שכ”כ בנו של הקול אריה ר’ משה ליב עהרנענייך זצ”ל.

[20] ובירחון  “אור תורה” כתב בנו של ה”קו לאריה” להשיב על דברי אבי ובזה דבשאר ספרים של מה כתב אם מאן ספק להכריע איזו היא ימי מסכת עי”ש.

[21] לימוד ספר ממחברי גדולי הדורות לאחר חתימת התלמוד ירחון אור תורה ח”י יא’ מבנו של הקול אריה.

[22] ועי’ בס’ “טעמי המנהגים” (בעניני הילולא דרשב”י בקו”א אות ל’) על הא מנהג הקדמונים שחכמי הספרדים מעיה”ק צפת שהיו מתכנסין שם פעמיים בשני זמנים הנזכרים לסיים שם הזוהר, והסיום האחר היו עושין לפני חג השבועות, והסיום השני היו עושין ביום כה’ באלול, ובליל כה’ אחר הסיום עושים שם “סעודת מצוה” וגמר סיום הזוהר, ומרוב שמחה עושין הדלקה על הגג כו,’ עכ”ל, ומבואר משם שזה מקרי סעו”מ ושהי’ שם שמחה גדולה מאד, ובגודל ענין השמחה בזה, עי’ שם בקו”א (אות ס’ מעשה על נכד הבעש”ט זיע”א ר’ ברוך שנהג בכל שנה ושנה ביום ל”ג בעומר לעשות סיום ספרי הזוה”ק, ואחר הסיום לקח הס’ הזוהר בידי קודשו ורקד כמה שעות כו’, עי”ש.

 

 

[25] ושו”ר בס’ “קצות השלחן” ח”ב סי’ ס”ט שהעלה כן, ודחה דברי הביה”ל הנ”ל מטעם דגם מצינו בפדיוה”ב דעת המג”א וכמה אחרונים שס”ל דצריך לדחותו כשהוא לא בזמנו כ”ש בסיום מסכתא שלא שייך לומר בזה דהוא בזמנו וכ”כ גבי שיהוי מצוה לא משהינן לא שייך הכא, דהא יכול לקיים מצות ת”ת בלימוד אחר.

[26] עי’ רמ”א סי’ רמ”ו, וב”י סו”ס סי’ מ”ז מ”ש בשם ה”אגור” וסמ”ק, וע”ע ב”ח שם לבאר בזה את מה שאמרו במצוות הקהל נשים באות לשמוע דהיינו כיד שידעו לקיים המצוה, ועי’ ביאור הגר”א שם שכתב שזהו מקור לדברי הרמ”א הנ”ל, עי’ מהרי”ל (חדשות סי’ מה’) מה שמביא בשם הקדמת סמ”ק, דנשים שלומדות דינים ששייכים להם מועיל להם כמו עסק ת”ת לאנשים, ואכמ”ל.

[27] וג”כ יש להוסיף להקשות דמהא “דשלמה המלך” לא משמע כלל דהתחיל מצוה או לימוד של תורה, אלא רק ענין של נתינת החכמה כמבואר בפסוקים שם, ומדברי המדרש הנ”ל וז”ל: כך בגבעון נראה ה’ אל שלמה בחלום לילה ויאמר אלוקים מה אתן לך אמר שלמה אם כו’, אמר לו הקב”ה שלמה חכמה שאלת ולא שאלת עושר כו’, חייך החכמה והמדע נתון לך כו’, מיד ויקץ שלמה והנה חלום וגו’, מיד ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’ ויעל עולות ויעש משתה לכל עבדיו, עכ”ל, ועיניך תחזה שלא למד כלום או עסק במצוה, ואדרבא יש לומר שלא עשה כן שהרי זה הי’ בחלום הלילה.

[28] ובס’ מורה באצבע למרן החיד”א סי’ ח’ אות רמב כתב וז”ל: יום ט”ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמ”ש בזהר הק’ ח”ב דף קל”ה. ויזהר להוסיף בתורה כמו שאמרו חז”ל, עכ”ל.

[29]ובלכתי בדרך ראיתי למ”ש “התורה שילמה” בראשית כא’ ח’ [אות מט’] בשם הרב”ח עה”פ ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול, דהיינו מיום שגמלו הניחו לת”ת ומטעם זה עשה הסעודה כדי שישמח בשמחת תורה (עי’ באורחות חיים ח”ב סי’ ג’)

 

                   

 

סעודת סיום מסכת

גמ‘ שבת (דף קיט’:) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא[1], עבידנא יומא טבא לרבנן ע”כ, וברש”י ד”ה עבידנא – לתלמדים – ראש ישיבה הי’, עכ”ל. [2]

ו”בים של שלמה” (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז) כתב להוכיח מגמ’ זו שהוא סעודת מצוה, ור”ל שכיון שזה שמחה גדולה בשביל אותו צורבא מרבנן שגומר מסכתא שלמה ועד כדי כך שגם לאלו שבאים לשמוע הסיום נחשב להם ג”כ כסעודת מצוה, ועד כדי כך שכתב שצריך הי’ לומר שהשמחה במעונו שאין לו להקב”ה שמחה גדולה מזו, שזו שמחה של רינת התורה דאין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה דלא גרע מפדיון הבן, אלא שבסוף כתב לחזור בו מכך ע”ש.

והי’ מקום להעיר בדבריו איך שייך להוכיח שאביי הי’ עושה סעודה, ועוד דאין מוכח שזה מיקרי סעו”מ דאפשר שאביי עשה כן לחיבוב הענין.

 ובאמת “בים של שלמה” שם סוף הפרק (אחר סי’ מ”ו) האריך בענין זה והרגיש בכך וכתב וז”ל: גרסינן שבת (קיח’:) אמר אביי תיתי לי כו’, מכאן נהגו כל ישראל לסיים בשמעתא וליתן שבח והודי’ה למקום ולפרסם אותה שמחה שזכה לכך, ש”עושין סעודה בעת שמסיימין”, וראי’ה ממס’ תעינת (ל:) והוא נמי בר”פ יש נוחלין (קכא.) לא היו ימים טובים לישראל כיום כיפור וט”ו באב, ומסיק שם בגמ’ בשלמא יוה”כ יום סליחה ומחילה, אלא ט”ו באב מ”ט כו’, ומסקי לבסוף רבה ור’ יוסף דאמרי תרוויהו, יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה כו’, ופי’, לפי שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים, ונחשב להם ליו”ט[3], וא”כ השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו כו’, עכ”ל. וע”ע שם באורך הענין.

 

וחזינן שנתן טעם לדבר זה וס”ל שכיון שזה סיום של מצוה מצד זה נחשב לאדם ליו”ט ולשמחה, וא”כ ודאי שע”ז צריך לעשות סעודה דאין לך מקום שהוא שמחה ויו”ט ללא סעודה. וכמבואר בכמה דוכתי (הבאנו לעיל לענין ברית מילה) שבכ”מ שמוזכר שמחה הכונה לסעודה בבשר ויין[4].

 

ובשו”ת חוות יאיר (סי’ ע’) כתב להביא דברי הרש”ל וכתב לדחותו וז”ל: ומ”מ מה שהביא רש”ל ראי’ה מהא דאביי כו’, אף כי אין משם ראי’ה שיהי’ סעו”מ רק שאביי עשהו לחיבוב מצוה והתורה שזה נתן לו שמחה בלבו, וכמו שאמר ר’ יוסף מאן דאמר לי אין הלכה כר’ יהודא דאמר סומא פטור עבידנא יומא טבא לרבנן (קידושין לא.) וכי סלקא דעתך דהו”ל סו”מ, ומ”מ אין צריך ראיה דאחר שנעשית מחמת גמר מצוה ודאי הו”ל סו”מ עכ”ל, [ולכן כ’ שם המקור מהמדרש שה”ש א’-ט’ שהביאו הב”י סי’ תרס”ט הובא לקמן][5]. ולהאמור לעיל בחינם דחאו דכבר הבאנו דברי הישי”ש שכתב (בס”ס מ”ו) ראי’ה זו להדיא לאחר שהביא גמ’ מס’ שבת גבי אביי, וכתב נראה לכן מגמ’ תענית וב”ב גבי כריתת העצים כו’, שמוכח מהתם שזה גמר המצוה, ושה”ה לענין אביי שאמר תיתי לו דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא כלומר שזהו גומרה של מצוה, (ומ”ש הישי”ש לעיל סי’ לז’ ראיה מאביי הנ”ל ולא זכר זה, כבר כתב שם הישי”ש לעיין בסוף פרק זה ששם האריך בזה עי”ש.

 

ובשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קנ”ד אות ג’) כתב ליישב דברי החו”י, וז”ל: י”ל דמה שאמר אביי תיתי לי כו’, רבותא הוי דהאי צורבא מרבנן לא הי’ ביכולתו לעשות סעודה לכלהו רבנן, והוא הוזיל זה מכיסו עבור זה. ומ”מ פשיטא דסעו”מ הוי, עכ”ל. וע”ע בשו”ת תפארת שמואל (סי’ נ”ה) שכתב ג”כ ליישב קושית החו”י הנ”ל.

 

חיוב סעודה לגומרה של מצוה.

והנה יסוד זה מצינו בכמה דוכתי, חדא בטור או”ח סי’ תרס”ט כתב וז”ל: ובשלישי מתחיל בראשית וקורין אותו שמחת תורה לפי שמסיימין בה את התורה וראוי לשמוח בסיומה ורגילין להתחיל מיד בראשית כו’, ונוהגין באשכנז שהמסיים והמתחיל נודרין נדבות וקוראים לכל מרעיהם ועושין משתה ושמחה ויו”ט לסיומה של תורה ולהתחלתה עכ”ל.

ובב”י שם ד”ה באשכנז כו’, כתב דכן הוא בהגהות אשר”י פ’ לולב וערבה סי’ ו’ בשם או”ז (הל’ סוכה סו”ס ש”כ) ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש שה”ש (א’-ט’) ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’ וגו’ ויעש משתה לכל עבדיו (מלאכים א’- ג’ טו’), אמר ר’ יצחק: מכאן שעושין סעודה לגומרה של תורה עכ”ל[6].

וב”דרכי משה” שם (ס”ק ב’) כתב בשם או”ז שהמנהג שאותן שקונים חתן תורה וחתן בראשית, המה עושים “סעודות גדולות” לכבוד התורה. וכן מצינו ב”שלמה המלך” שעשה משתה ושמחה לעבדיו לאחר שלמד חכמה כמו שנאמר “הנה נתתי לך לב חכם” וגו’, ונאמר (שם טו’) ויקץ שלמה והנה “חלום” וגו’,ונאמר (שם) ויעל עולות ויעש שלמים ויעש “משתה לכל עבדיו” וכן הוא במדרש שיר השירים עכ”ל.

וכן פסק ברמ”א שם סעיף א’ וז”ל: וקורין י”ט אחרון שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגומרה של תורה, ונוהגים שהמסיים התורה כו’, וקוראין לאחרים לעשות משתה עכ”ל[7] [8]

ורק צריך להבין אמאי השו”ע השמיט ענין זה שמקורו בהררי קודש, ושאיהו הוסיף למצוא לו עוד מקור ברור.

ואפשר שזה הי’ ענין של מנהג בעלמא שאצל ה”בית יוסף” ובני דורו במקומו לא נהגו כלל וכמו שמבואר בטור להדיא “ונוהגין באשכנז” כו’, ורק דהב”י רצה לציין ולחזק מקורו, ותו לא. ועכ”פ לפי”ז יש לדעת דעת מרן אם כן יעשו כך אי מיקרי סו”מ. וצ”ל דודאי דבהא לא פליג שודאי הוי מצוה בעיקר הסעודה שהיא על שמחה של גומרה של תורה, רק דהם לא נהגו בזה.[9]

 

וברמ”א פסק לענין סעודת הסיום, בסי’ רמ”ו (חיור”ד סעיף כו’), וז”ל: כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה והיא נקראת סעודת מצוה (נמו”י פ’ יש נוחלין ומימרא דאביי) עכ”ל.

ובש”ך שם (ס”ק כז’) ציין לדברי המהר”ם מינץ (סי’ קי”ט) ג”כ שכתב להדיא שזה סעודת מצוה ואפי’ אבל תוך יב’ חודש יכול לסעוד שם עי”ש. אמנם בב”ח כתב לאסור אכילה לאבל תוך יב’ בסעודת סיום. ומדבריו משמע שא”כ אין מחשיבו כסעודת מצוה.

וע”ז יש להשיב דמ”מ באם הוא גמר המסכתא, או יחד עם כל חבריו דבזה מודה הב”ח שיכול לסעוד, וכל מה שכתב זה דוקא באחד שלא למד אלא תחילה וסוף, או רק שבא לשמוע חבירו שמסיים שאסור לסעוד, וכמ”ש להדיא שם בהגהת “בית לחם יהודא”, עי”ש.

וכן מבואר ברמ”א בסי’ תקנ”א (חאו”ח סעיף י’) בהא דכתב המחבר שאין לאכול בשר ויין בשבוע שחל בו ת”ב, וע”ז כתב הרמ”א דמ”מ בסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן ו”סיום מסכת” וכו’ אוכלין בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה.

ועוד מצינו בכמה מקומות שלא זכר מזה הרמ”א בענינים שונים, אבל מ”מ במשנ”ב זכר ענין זה לסעודת מצוה. וכגון בסי’ רמ”ט ס”ב, גבי איסור קביעת סעודה בע”ש כו’, וברמ”א שם כתב שמ”מ סעודת ברית מילה, ופדיוה”ב שזמנה קבוע שרי. וב”ביאור הלכה” שם כתב, וה”ה לסיום מסכת.

ומכל האמור נלמד שלכו”ע סעודת סיום מסכת הינה סעודת מצוה, אך דעת מרן אינה ברירא לן בהכי דבשום מקום לא זכר כלל מזה אלא רק הרמ”א הביא ענין זה, וצ”ב.

 

 

          סעודת סיום מסכת אי חשיב סעו”מ לכל דבר.

נפ”מ לעשותה בשבוע שחל בו ת”ב, ולאכול בשר ולשתות יין. וכבר זכרנו לעיל שברמ”א (בסי’ תקנ”א) פסק דשרי והחשיבו כסעודת ברית ופדיוה”ב.

ועוד יהי’ נפ”מ בערב שבת שאסור לקבוע סעודה כמבואר בשו”ע וזכרנו זה לעיל, שכתב הרמ”א שבסעודת ברית ופדיוה”ב שרי, ובבה”ל כתב שה”ה לסעודת סיום מסכת.

 

וצריך ביאור אמאי ברמ”א לא טרח לכתוב זה כמ”ש בסי’ תקנ”א, ולפי”ז הי’ נראה שאין דעתו שלכל דבר  יהי’ נחשב לסעו”מ גמורה, די”ל דבסי’ תקנ”א הוי פחות חמור אכילת בשר ושתית יין גבי תשעת הימים, משא”כ באכילה בע”ש שזה איסור גמור, שהרי מצינו שאפי’ סעודת אירוסין שהיא סעודה גמורה ואפי’ יש לה מקור בתורה, לא עושים בע”ש, והטעם כדי שיהי’ תאב לאכול סעודת שבת הדאורייתא, ועדיין צ”ב.

 

 ולענ”ד נראה שלא כתב כן משום שסבר שסעודת סיום אין זמנה קבוע כסעודת ב”מ ופדיוה”ב, וכמ”ש שם שזמנה קבוע עי’ מג”א שם ועוד, ובסיום יכול לאחר או להקדים, ודלא כה”ביאור הלכה” הנ”ל, ועי’ מ”ש לקמן בזה. וכן מצינו במשנ”ב סי’ ת”ע (ס”ק י’) שכתב שנוהגין להקל לבכורות לאכול בסעודת סיום מסכת. ומבואר דאזיל לשיטתו דלא חייש כלל לענין אי זמנה קבוע או לא, דמ”מ סעודת מצוה מיקרי.

 

ובשו”ת תשובה מאהבה ח”ב (סי’ רס”א) וכן בח”ג (סי’ שע”ו) כתב דדוקא בסעודת ברית מותר לבכורות לאכול אבל לא בסעודת סיום, כיון דאין זמנו קבוע ויכול לשייר ולסיים אחר הפסח,[10] וזה כמ”ש לעיל גבי סעודת סיום בע”ש שיהי’ אסור מטעם הנ”ל,

 

ויש לעיין אי ג”כ בשהי’ לומד ודרך לימודו הרגיל הגיע ליום ערב פסח, ורוצה לסיים המסכת ולא שהזדרז בלימודו וכדו’, אי שרי אף לדעת הרמ”א בערב שבת, דאפשר שזה כן מיקרי זמנו קבוע דהא מ”מ למה לו לדחותו, ונראה דאפ”ה אין יכול, דהא מ”מ בפוסקים שם (סי’ רמ”ט) מבואר שענין זה של זמנו קבוע כלומר שלא יכול לדחותו כמו באירוסין שעכשיו סיכמו בינהם וברית מילה, ופדה”ב, וכדו’. וראתי להקצות השולחן בבדה”ש (סי’ מ”ט אות ז’) שג”כ פסק דלא כהמשנ”ב הנ”ל.

 

ועיין למש”כ בשו”ת יבי”א ח”א סי’ כ”ו (חאו”ח), שיש להוכיח כדעת המשנ”ב הנ”ל ממ”ש הרמ”א בסי’ תקנ”א גבי שבוע שחל בו ת”ב שהתיר לאכול בשר ויין, ולמ”ש לעיל אין זה מוכרח כלל שבע”ש מבואר איסורו להדיא בגמ’ (גיטין לח’) וע”ע בב”י (סי’ רמ”ט), משא”כ גבי אכילת בשר ויין שזה זכר לחורבן, ומנהג. ועוד אמינא דיש מקום לחלק דהנה בערב שבת מצאנו לכך ד’ טעמים עי’ סי’ רמ”ט ובמשנ”ב שם. והטעם העיקרי שבו, כתב מרן שיהי’ אסור משום שיהי’ תאב לאכול סעודת שבת, וא”כ הכא איכא תרתי לריעותא, חדא איסור קביעות סעודה בע”ש, ותרתי שגם לא יהי’ תאב לאוכל בשבת, ומשא”כ גבי אכילת בשר ויין בשבוע שחל בו ת”ב, אין זה אלא חדא לריעותא וע”ז נאמר שיבא סעו”מ זו ותדחה מנהג שלא לאכול זכר לחורבן, כלומר שעל זה לא גזרו שיהי’ נקרא שעובר על דברי חז”ל שאוכל ונהנה מבשר ויין, שהרי זה מצוה, ולכן מנה שם הרמ”א כמה מיני סעודות מצוה דשרי, דאפי’ שבע”ש הי’ מקום לומר שלא הי’ מתיר לאוכלם, כגון סעודת אירוסין (וצ”ל שלא בזמנה) שאוסר בע”ש, ומאידך כתבה גבי שבוע שחל בו ת”ב דשרי, ולא חילק שם בין בזמנה ללא בזמנה.

 

ומ”ש שם (היבי”א) להביא ראי’ה מדברי ה”אור נעלם” שהובא בשע”ת שם. זה לענ”ד אינה ראי’ה כלל, דה”אור נעלם” לשיטתו שבסעודת ברית מילה בזמנה אין לזה שום מקור ושורש בש”ס ואינו אפי’ מדרבנן, ושלכן כתב שאין להתיר בשר ויין בשבוע שחל בו תשעה באב, ולא מפני שחורבן הבית חמור טפי, ודו”ק!

 

                  סיום שלא בזמנו,

בא”ר (סי’ תקנ”א ס”ק נו’) כתב להדיא שאם לא נזדמן הסיום בדרך לימודו, לא ימהר ולא יאחר בכדי לאכול בשר ולשתות יין בשבוע שחל ת”ב, וכן פסק במשנ”ב שם (ס”ק עג’).[11] [12]

 

ולכאורה יש להעיר דדברי המשנ”ב צ”ע אמאי לא כתב לחלק כן גבי סעודת סיום בע”ש דהי’ משמע דמ”מ מיקרי סעו”מ כדי שיעשנה בע”ש, ואדרבא לדברינו לעיל שכתבנו שאיסור קביעת סעודה בע”ש חמיר טפי ממנהג אכילת  בשר בתשעת הימים, הי’ לו לכתוב שרק אם נזדמן לו דרך לימודו וכמ”ש הא”ר הנ”ל.

 

ואפשר שהמשנ”ב סמך על מש”כ הרמ”א בלשונו שם שדוקא “סעודה שזמנה קבוע”, וע”ז כתב דה”ה סיום מסכת, באופן הנזכר שזמנו קבוע כלומר שהגיע דרך לימודו, אבל באמת מודה המשנ”ב דבאינו דרך לימודו אסור.

 

והנה יש לכאורה להוכיח דאין חילוק בין אם זה דרך לימודו מסיים המסכת או לא, דהנה במהר”ם מינץ סי’ קי”ט כתב וז”ל: דכשבאין לסיים מסכתא ושייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו הסעודה כו’, ולכן נהגו כל הבעלי בתים לילך על הישיבה בתחילת הזמן, ולכן מנהג להודיע כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבאו הבעלי בתים ג”כ לסיומא ואז יהא שמה תחלה וסוף כו’, עכ”ל. ומוכח שאדרבא פעמים עדיף אף לאחר ולשייר מעט לשעת כושר, ורק דיש להסתפק בכוונתו שכתב “שעת כושר”, דאפשר דשעת כושר היא ג”כ באופן שצריכים לצום הבכורים וכיוצ”ב ואז כשעושה הסיום פוטרם והוי שעת כושר, או דילמא כוונתו דשעת כושר היא דוקא לעשות כן להגדיל תורה ולאדירה ולזכות בעלי בתים כו’.[13]

 

וב”כף החיים” סי’ תקנ”א (או”ח אות קסא) שכתב להביא דברי הא”ר הנ”ל, ואח”כ הביא מס’ פתחי עולם שכתב להביא ראי’ה ממס’ מו”ק (דף ט’) דמותר לשייר הסוף כדי לעשות סיום בזמן מאוחר, דשם בגמ’ נאמר בזה”ל: איבעי ליה לשיורי פורתא עיי”ש, וכ”כ בערוך השלחן סי’ רמ”ו (יור”ד הל’ מד’) וכן שו”ת מקור חיים (סי’ ל”ו) א”כ יהי’ בזה פלוגתא דא”ר ומהר”ם מינץ.

 

אמנם עי’ בס’ בשו”ת “ארי’ דבי עילאי” באבני זכרון (או”ח סי’ יא’) שכתב להשוות דבריהם דלא פליגי, דהא”ר איירי באופן שמשנה סדר הלימוד ע”י שממהר או מאחר וזה אין לעשות, ובאופן שמאחר פורתא בזה מודה הא”ר דהוי כדרך למודו כיון דמשייר רק פורתא לזמן הסעודה וזה כמהר”ם מינץ,[14]

 

ובשו”ת “תולדות יעקב” (או”ח סי’ י”ד) כתב דשמע מהגר”א דבמילה ופדיוה”ב בע”פ יכולין הבכורים ליפטר מתענית משא”כ בסעודת סיום מסכת, וטעמו דמילה ופדיוה”ב יש להם עיקר מהתורה משא”כ סעודת סיום, עי”ש.

 

ולענ”ד זה אינו דכבר כתבנו להוכיח לעיל בענין סעודת ברית ופדה”ב שאין לזה מקור בתורה אלא רק רמז וסמך ושאפי’ אין זה מצוה אלא מנהג וכ”ש סעודת פדה”ב שזה בא לפרסם המצוה ולא מצד מקור בתורה.

וכן מ”ש בשו”ת “מקום שמואל” (סי’ פ’) לחלק בין סעודת ברית ובין סיום, שיותר חשוב סעודת ב”מ מסיום שבזה מוזכר בגמ’ פסחים (קג:) שמי שאינו אוכל בה הוי כמנודה לשמים משא”כ בסיום.

 

וזה יש לדחות בנקל דהא כבר כתבנו להוכיח שאין זה דוקא בסעודת ב”מ נאמר כן. ועי’ בפירוש רשב”ם שם שכתב “כגון” משתה של ברית ונישואי בת כהן כו’, ואין זה בדוקא שהרי בגמ’ שם נאמר ת”ר שבעה מנודין לשמים כו’, וי”א אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, וזה יכול להיות בכל סעודת מצוה.

 

ואם אחרת יקח לו דכבר הוכחנו לעיל דכלל אין זה להלכה דהרי זה י”א ואין הלכה כאותו
“יש אומרים” שהוא ר’ נתן, ושלכן כתב ברמ”א שהוי “כ”מנודה בכף הדמין, ע”ש, ולכן ודאי אין  לומר שלכן סעודת ב”מ חשובה טפי.

 

וגדולה מזו אפשר דאיפכא מסתברא די”ל דסעודת סיום אלימא מסעודת ב”מ שבסעודת ב”מ המוזכר ביו”ד סי’ רס”ה סעיף יב’ כתב השו”ע לשון “ונהגו” לעשות סעודה כו’. (ומ”ש ברמ”א ומקרי סעו”מ אין בא לחלק להדיא על השו”ע רק כוונתו לומר שאם כן עושה כהמנהג נחשב לסעו”מ). וברמ”א בסי’ רמ”ו (יור”ד), כתב, כשמסיים מסכתא “מצוה לשמוח ולעשות סעודה”, ע”כ. דמשמע שאין זה רק מנהג גרידא, כ”כ בשו”ת פרי השדה ח”ד (סי’ נ”ז).

 

אולם זה קצת יש לדחות לדעת מרן השו”ע שבעניין סעודת ברית מילה טרח לכתבו עכ”פ בגדר של מנהג ובסעודת סיום שתיק מינה. ועי’ למ”ש בשו”ת ערוגות בושם (סי’ קל”ט) שג”כ מבואר מדבריו שיותר אפשר להקל לאכול בסעודת סיום מאשר בסעודת ברית, וטעמו שעיקר התענית הוא זכר לנס שניצלו הבכורות, וא”כ י”ל שבסעודת מילה דקביע ליה זימנא אין כאן זכר לנס, משא”כ בסיום מסכתא למה שנתפשט המנהג שעושים הסיום בשביל הפקעת התענית א”כ בזה גופא איכא זכר לנס וי”ל דלכו”ע שרי עכ”ל. ומבואר מדבריו שאפי’ לכתחילה ראוי לעשות כן כלומר ללמוד מסכתא מסוימת בשביל לגומרה בע”פ, וכן למחמירים שלא לאוכל בסעודת מילה בסיום מסכת שרי.

 

איברא דיש ג”כ להבין מדבריו שכ”ז דוקא בערב פסח בתענית בכורים, אבל בע”ש ובשאר תעניות וכיוצ”ב מודה דאין סיום חשוב ממילה, ולכן באם רוצים לעשות הסיום במכוון או לזרז הלימוד בשבוע שחל בו ת”ב ולאכול בשר ולשתות יין זה מודה שאסור וכמו כמה דעת הפוסקים שזכרנו לעיל ומהם הא”ר בסי’ תקנ”א.

 

ובמשים חפשי ראיתי למ”ש הגאון הגדול היבי”א שם (אות ד’) שהביא דברי ה”ערוגת הבושם” הנ”ל, וכתב לעשות פלוגתא בזה עם הא”ר. ובמחמכ”ת הדבר אינו קרב זה אצל זה ופשוט.

 

ובעיקר דינו של הא”ר יש לדון, דהא דינו הוציא מהא דכתב המהרי”ל דוקא קרובים מחמת קירבה, א”נ רעות, אבל ההולכים שם רק לשתות ובלא”ה לא היו הולכים, הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ע”כ. ומזה כתב הא”ר שיש ללמוד על סיום מסכת שאם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או לאחר משום כך, ואם לא הי’ עושה סעודה בשאר ימים אפשר שלא יעשנה נמי עתה כו’, עכ”ל.

 

ולענ”ד אין משם כ”כ ראיה דהא המהרי”ל איירי באנשים שהולכים שם רק כדי לשתות ואין להם שום חלק בסיומו של הלכה ומה להם ולשמחתו, אבל באדם שמשלים המסכתא ולמד וטרח לבין דברי הגמ’ ושמח על כך מה לי בזירז לימודו ובתנאי שהבין הנלמד או איחר והא ובתנאי שהבין לימודו שמח בהא, ויו”ט הוא לו. וכמ”ש לעיל להביא דברי היעב”ץ בסידורו שכתב כן וז”ל: ואף הממהר לסיים למוד ספר יותר מלמודו בשאר ימות השנה לית לן בה כי מ”מ הוא זריז ונשכר שהקדים עצמו למצוה עכ”ל,[15] ולכן שפיר יכול לעשות הסיום בימים אלו ובפרט כשמקדים לימודו, ושיכול להזמין הקרובים אליו ששמחים אינו כגון תלמידיו או רבו ואפי’ אשתו ששמחתו שמחתם, והם ישתדלו לבא לא לשם תאוות בשר וידרשו אבל המסיים עצמו י”ל דאפי’ עשה כן, שרצה לשתות יין ולאכול בשר, שפיר דמי דהא מ”מ זכה לגמור המצוה, ומדברי המהרי”ל אין להוכיח הפך מדברינו.

ומ”ש בא”ר שאם לא הי’ סעודה בשאר ימים אפשר שלא יעשנה נמי עתה, ר”ל דבהכי מוכח דכוונתו לפטור מהתענית ולא משום שמחת מצוה, וכ”פ במשנ”ב (סי’ תקנ”א).

 

באופן שפעם ראשונה גמר המסכתא ורוצה עתה לעשות- שפיר יעשה הסיום שלא שייך לומר שלא הי’ יכול לעשות שזה פעם ראשונה בשבילו, וי”ל דאפי’ שאח”כ שיגמור עוד מסכתות ולא יעשה אפשר להקל. וכן אם לא עושה בדרך כלל משום ששעתו דחוקה עליו ודאי י”ל ששרי (כ”פ ביבי”א הנ”ל).

 

האם אפשר לעשות סיום על משניות וכיוצ”ב

-האם צריך שיבין כל מה שלומד, וא”כ מה הדין בזוה”ק, ועוד

והנה לפום רהיטא הי’ נראה לומר שא”ש שבא לסיים על משניות וכיוצ”ב דיחשב סיום עם סעודה, דהלא במג”א (סי’ תקנ”א ס”ק לג’) שכתב שה”ה לכל דבר מצוה שמסיים, ובנמו”י מס’ ב”ב (דף ריאי:) שכתב שיש לשמוח כשאדם מסיים מצוה דמ”מ מכל האמור לעיל שהבאנו בדברי הפוסקים המקורות של סיום מסכת ושמחת תורה וכדו’, זה על גומרה של מצה כששמח בה, ולכן אע”פ שבגמ’ שבת (קיח:) גבי אביי מבואר דאיירי במסכתא, דאמר תיתי לי אי חזינא צרובא מרבנן דשלים מסכתא זהו לא ודוקא.[16]

ועוד נראה שכלל לא כיון אביי למסכתא שלנו דבימיו לא הי’ עדיין מסודר המסכתא אלא המשניות והבריתות[17] ושו”ר שכן כתב להדיא בשו”ת בית ישראל (סי’ מ”ז) להביא מדברי אביי שאפשר לעשות סיום על משניות מהא דעדיין לא הי’ מסודר המשניות בימיו, ומה שנאמר בגמ’ לשון “שלים מסכתא” הכוונה עם הפלפול הדברים בע”פ, שזה ביאור הגמ’ על המשנה[18]. ושכן מצינו שנהגו גדולים לסיים על משניות, עי’ באורחות חיים סי’ תקנ”א (אות לה’) שהרה”ק ישראל מרוז’ין זצלה”ה, ציוה לאנשים שילמדו מסכת משניות לעשות סיום אחר תענית ת”ב ושיאכלו בשר. וע”ע בס’ דעת תורה סי’ תקנ”א,[19] וכ”ז ודאי צ”ל שיבינו מה שלמדו במשניות ולא רק גרסו בעלמא שאינו נחשב לכלום.

וגדולה מזו כתב בשו”ת פרי השדה ח”ג (סי’ צ”א) שדוקא לת”ח שהגמ’ שגורות בפיו קצת וכשלומד פי’ רע”ב ותיו”ט,  שמחה ויו”ט הוא לו, וע”ע מש”כ בח”ב ס”ס צ”ב.

וכד הוית חזית למש”כ בס’ תולדות “קול אריה” (סי’ ל”ג) ששמע מהגאון בעל הלבושי מרדכי זצ”ל [20] שמצא ששמע בשם הגר”א על מה שכתב הרמ”א בסי’ תקנ”א (סעיף י’) דבסיום מסכת וסעודת אירוסין אוכלין בשר, ותמה המג”א (שם) דסתר עצמו למש”כ שם בסעיף ב’ שאסור לעשות סעודת אירוסין, וע”ז תי’ הגר”א דברמ”א הי’ כתוב אחר תיבת וסיום מסכת ר”ת וס”א, והמדפיסים שגו בדבר ופתרו לר”ת של סעודת אירוסין, וזה אינו אלא ר”ת של “ספרים אחרים הוי סעודת מצוה ואוכלין בשר[1] וכבר קדמו בשו”ת גנזי יוסף (סי’ קי”ב- אות ג’) והוסיף עוד דמסידור הלשון ג”כ משמע הכי, דאי הי’ כוונת הרמ”א סעודת אירוסין הו”ל להסמיך מילה ופדיה”ב וסעודת אירוסין, ולבסוף בסיום מסכת ולמה הפסיק בסיום מסכת לבין מילה ופדה”ב לס”א דיותר ראוי לסדר אותן סעודות שהם מענין אחד, דהיינו מילה ופדה”ב וסד”א ששייכים אהדדי יותר מסיום מסכת, ולכן כתב דהאמת הוא שהר”ת ס”א הוא “ספרים אחרים”, וא”ש שמסמיך סיום מסכת לספרים אחרים דשייכי אהדדי, עיי”ש. וע”ע בירחון אור תורה.[21] ובאמת ע”ש שהגאון “קול אריה” עשה מעשה בדבר ועשה סעודת סיום על הספר הק’ עשרה ממארות להרמ”ע מפאנו ואכלו בשר עי”ש ודפח”ח. וכן מצינו עוד במש”כ ה”פני יהושע” על הגמ’ ברכות (דף יז’) על הא דאמרו ר’ יוחנן כי הוה מסיים סיפרא דאיוב אמר הכי כו’, ע”כ. וכתב דר’ יוחנן כד מסיים ספרא דאיוב הי’ רגיל לעשות סעודת סיום עי”ש, הא לך שבכל ספר שגומר האדם ושמח בו והבין מה שלמד, יכול לעשות סיום וסעודת מצוה באכילת בשר.

איברא דבשו”ת פני מבין (סי’ ק”ג) כתב דעיקר שמחת סיום כשלומד ביגיעה דאז כשמסיים יו”ט הוא לו,  אבל בלא יגיעה אין הסיום שמחה כ”כ, ולכן אין נוהגין לעשות סיום על משניות שלומדים כפשוטו, אבל בסיימו כל שיתא סדרא או עכ”פ סדר אחד אפשר שמהני לסיום, עי”ש.

 

ונראה דלא פליגי כל הני אחרונים דודאי כו”ע ס”ל דצריך להבין הנלמד ורק ד”הפני מיבן” כתב שבד”כ אדם לא עומד על עיון המשניות  כבגמ’, אבל ודאי כשלומד בעיון או עכ”פ למד עם פי’ רע”ב ועיקר תוי”ט שפיר דמי ובפרט אם הוא ת”ח ששגור הגמ’ קצת בפיו שנזכר תוך לימודו בעיון הענין וכמ”ש לעיל בשם ה”פרי השדה”, וכ”ז דוקא בגמרו שישה הסדרים או עכ”פ כדי אחד. וע”ע בשו”ת פרי השדה בח”ג( סי’ קפ”ב) שכתב שצריך ודאי ללמוד בעיון היטב וג”כ לשמה, ולפ”ז ביאר שם ג”כ דברי הגמ’ שבת (קיח:) גבי אביי דאמר תיתי לי דכי חזינא צורבא כו’, שאותו צורבא למד בעיון היטב כ”כ שיהי’ טוב בעיני כל רבנן והיו נהנים מפלפולו ומלמדו, וזה שאמרו יומא טבא לרבנן כו’ עי”ש, ודפח”ח.

ותבט עיני למ”ש בשו”ת בנין שלמה (חאו”ח סי’ נ”ט) שהעלה שאף בסיום משניות הוי סעודת מצוה ולא צריך שידע ויבין צורתא דשמעתא, ודיו שמבין בפי’ הר”ב.

וציין מקור לזה מהגמ’ (ב”ב קמה:) כל ימי עני רעים זה בעל גמ’, וטוב לב משתה תמיד, זה בעל משנה, כי בעל גמ’ שוהה זמן רב עד שמסיים ועושה משתה, אבל לסיים משנה אפשר בכל יום ותמיד שמח במשתה, וע”ז אמרו “וטוב לב משתה תמיד”, עי”ש. וכ”כ בשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קנ”ד אות ג’) , ודפח”ח.

 

   סיום על מיקרא

ב”אגרות משה” ח”א (חאו”ח סי’ קנ”ז) כתב שלימוד במקרא בעיון הוי סעו”מ בסיומן, והביא לכך ראיה מהרשב”ם מס’ ב”ב (דף קכא’.) בטעם רבה ורב יוסף, דיו”ט של ט”ו באב הוא משום שפוסקים מלכרות עצים למערכה כו’, (וכבר ביארנו גמ’ זו לעיל) וציין עוד להגר”א סי’ רמ”ו שכתב להדיא להוכיח מגמ’ הנ”ל שהוי סעודת מצוה, ובפרט לפי מש”כ הנמ”י בריש נוחלין, שעל כל מצוה שהשלימה עושין שמחה ומשתה, ולכן כתב שודאי כשלמדו בעיון המקרא שנמשך איזה זמן וסיימו איזה ספר שיעשו סעו”מ, עי”ש.

וכד נהלך ברגש להעיר בדברי קדשו ממ”ש בספר “רבנו בחיי” (מע’ תורה דף צג’ בד”ה שכר תורה) וז”ל: שכבר ידוע שקריאת התורה מצוה גדולה היא אע”פ שלאי יבין מה קורא, כי פעמים שיקרא האדם פרשה מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל, מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים והוא שדרשו בפ”ק דמס’ ע”ז לעולם ליגרוס איניש אע”ג דלא ידע מאי קאמר, וקריאה זו קראוה חז”ל מצוות קריאה ואע”פ שהוא אינו מבין כל מה שהוא קורא כו’, עכ”ל.

ובשל”ה הקדוש בח”א (מס’ שבועות דנ”ה סע”ב) הביא דבריו הנ”ל, וחיזק דבריו מהא דכתוב “והגית בו יומם ולילה” יורה כי ההגיה והיא הקריאה למד תבא אל הסגולה הזאת וגם לנ”ך תדבק סגולה זו כשתהי’ קריאתם בלשון הקודש ע”כ.וע”ע ברכות דף ה’, ואתנה לך כו’ ופירש”י שם).

וחזינן דאפי’ שלא למד בעיון איכא בהא מצוה שגורס התורה ושכן הוא בשאר נ”ך ובכלל ספר תהלים, וע”ז שייך שיעשה הסעו”מ וצ”ב.

 

סיום על חלק מהנביא

כתב הגאון ר’ שלמה קלוגר זצ”ל בשו”ת האלף לך שלמה סי’ שפ”ו (חאו”ח) דיש לחלק את למד לפי תומו וסיים בע”פ יכול להיות אפי’ על סיום נביא אחד קטן ב”קפטילין” אבל אם לומד כדי להיות לו סיום, אין זה סעו”מ עכת”ד. ובודאי צ”ל בכוונתו שאפי’ שלמד לתומו איירי בלמד בהבנה ושמח ע”כ.

 

  לימוד זוה”ק-

ואפשר שיש גם לדמות נדון דידן לענין קריאת הזוה”ק שאפי’ שבד”כ אין אדם מבין את אשר גורס עכ”פ קריאתו מסוגל להאיר הנפש כמ”ש מרן החיד”א בשו”ת “חיים שאל” ח”א (סי’ ע”ה אות ב’) ושכן אמר האר”י ז”ל לבעל תשובה אחד  ללמוד בזוה”ק ה’ דפים בכל יום בשגם לא יבין.

וב”מורה אצבע” סי’ ב’ (אות מד’) כתב שלימוד זוה”ק מרומם על כל לימוד בשגם לא ידע מאי קאמר ואפי’ יטעה בקריאתו, והוא תיקון גודל לנשמה כו’, עי”ש.

וכ”כ הגאון ר’ חיים פלאג’י בספרו זכירה לחיים ח”ב (דף נג’) בשם המקובלים שדוקא בלימוד משנה צריך שיבין פירוש התיבות, משא”כ בזוה”ק אפי’ שאינו מבין כל שיעשה לרצון לפני ה’.

וע”ע בשו”ת ישכיל עבדי ח”ו (יור”ד סי’ כ”ח אות ו’) שכ”כ כהנ”ל, וראיה לכל הנ”ל י”ל מהדברי “הרבינו בחיי” הנ”ל ובחזיוק דבריו של השל”ה, שאפי’ בקריאת התורה תדבק סגולה זו.[22]

 

ולענ”ד דעכ”פ על אף האמור לעיל נראה דאין להקל לאכול בסיום “מקרא” ללא הבנה, וכן אפי’ בקריאת זוה”ק דהרי כבר ביארנו לעיל שכל המקור לסיום מסכת וכן לשמחת תורה בסי’ תרס”ט, הוא ממקורות שבהם ראינו שצריך שיהי’ להמסיים שמחה בזה, אז יעשה יו”ט וכמו במס’ ב”ב (קכא.) ופירוש רשב”ם שם, וכן מגמ’ שבת (קיח’:) מדברי אביי , ומעצם ענין שמחת תורה לכל כלל ישראל ובעיקר לחתן תורה ובראשית, שזה ענין של שמחה.

ומ”מ זה אינו סותר על עצם מציאות הסגולות המונחות עי’ קריאה בתורה או בנ”ך או בזוה”ק והא מ”מ אין הוא מרגיש כלל השמחה כמו אחד שזכה ליגע ולעמל על לימוד העיון ואפי’ במשניות. ולא זאת ועוד דכבר צווחי על כך האחרונים שלא לבטל תענית בכורים גם בסיום מסכת כראוי.

וממילא א”ש הדרינן למ”ש הגאון ר’ משה פינשטין, שצריך דוקא בלימוד עיונו הנמשך זמן מה שרק אז יכול לעשות הסעודה.

ודלא כמ”ש הרה”ג ר’ מסעוד הכהן בשו”ת פרחי כהונה (חאו”ח סי’ י”ג) וביבי”א הנ”ל (ודו”ק).[23]

 

  סיום על מסכת “דרך ארץ” אי הוי ג”כ סיום חשוב לסעו”מ,

 עי’ ל”פסקי תשובה” (להגאון ר’ לשמה זלמן ממיר פטערקובסקי) בח”ב  (סי’ קצ”ד) בענין הסיום, בהגה שלו שם, שכתב שלפי דברי הגאון מבערזאן בס’ דעת תורה (א”ח סי’ תקנ”א ס”י), לאור דברי המשב”ז או”ח (סי’ ק”ב ס”ק ד’) דמסכת ד”א לא מקרי תורה, א”כ ה”נ בסיום מסכת ד”א אין היתר לאוכל בשר בתשעת ימים, ע”כ וע”ע בית אבי”. וע”ע בשו”ת “בית אבי”. ובב”ח סי’ ק”ב שכ”כ שהעוסק במס’ ד”א אינו נקרא עסק התורה, אמנם ב”ברכת הפסח” חילק בין הלכות ד”א למס’ ד”א,

לענין מס’ כלה וכדו’- עי’ בשו”ת “בית אבי” ח”ב (סי’ נ”ב) שהסתפק בכל המס’ הקטנות אי הוי סעו”מ שעושה סיום דכיון שלא נככלו בכלל המסכתות ונסדרו זמן רב אחר חתימת התלמוד אע”פ שאנו קוראים אותם מסכתות מ”מ כיון שאין בהם משנה צ”ע בזה, אמנם שלדברי הגרש”ק הנ”ל  מתבאר שאפי’ על כל מס’ קטנה שפיר הוי סעו”מ כל שלמד לפי תומו ושו”ר בס’ “לבושי מכלול” (בקונטרס מכללתא ומלבשתא אות ס”ד) [הובא בירחון אור תורה ח”ב סי’ ס”ג] שראה רב א’ ששאל מהמהרש”ק אם מהני בערב פסח לבכורים  סיום מס’ קטנה כמו כלה? והשיב דאם עומד הסדר הלימוד גם במס’ קטנה הוי סעו”מ ואם לומד בכונה כדי לאכול לא מהני מס’ קטנה עי”ש.

ושכן כתב להדיא בשו”ת משיב שלום שאפי’ משניות ואפי’ מס’ סופרים ודרך ארץ נקראים מסכתות, ושכן נראה להלכה, ובפרט לפי מש”כ לעיל דברי השו”ת פני מבין (בסי’ ק”ג) שהמסיים מס’ סופרים עם פירושים כמו כבר ותמים וכו’ ומבין כפי יכולתו, בודאי שמחה הוא וסעו”מ היא כו’, עי”ש. וע”ע בירחון אור תורה ח”א סי’ ע”א תשובה מהגאון ר’ משה ליב עהענייך שהעלה להקל בכל המסכתות הקטנות כגון מס’ כלה וסופרים וכדו’, דהתוס’ והרא”ש בכמה דוכתי, קורין להם בשם ס’ חיצונים, (עי’י ס’ יעיר אוזן מערכת הס’ אות לא’ ומג”א תר”ד ס”ק כ”ב).

 

סיום על חלק בשו”ע

ולפי האמור לעיל ודאי דאפשר שיעשה סיום על חלק שגמר משו”ע עם ביאוריו ופרושיו וטפי שמח בהבנתו לא  זאת ועוד שזה לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא דאין לך שמחה גדולה מזו, דאין שמחה כהתרת הספיקות, וכן אנו נוהגין, עי’ תשובת בית אבי ח”ב (סי’ נ”ב) שכן העלה, ובס’ משנה הלכות ח”י סי’ קס”ו כתב[24] שראינו נוהגים בעולם לעשות סיום בגמר שו”ע “אורח חיים” או יור”ד ואפ’ לפעמים שגומרים הל’ שבת וכיוצ”ב כידוע עכ”ל.

 

  גמרא דידן שעברה צינזורה אי נחשב לסיום וסעו”מ

בענין גמרות שנפוצים בזמנינו שכידוע הם עברו צינזורא, אפ”ה אינם מעכבים השלמת המסכת לענין הסיום, כי עיקר עשית הסיום הוא השמחה שגמר כל אשר מונח לפניו באותה מסכת, ועוד הוסיף הגאון מקוז’יגלוב בעל “ארץ צבי” זצ”ל (נדפס בס’ גאוני פולין האחרונים סורסקי) שיתכן שקטעים אלא  אינם מכלל דברי הגמ’ שאל”כ לא הי’ כח בידי הצנזורים למוחקם ע”כ, ויש להשיב ע”ז.

 

סיים לכתוב ספר במקצועות התורה

ולהאמור לעיל מבואר דאין זה בדוקא שצריך סיום מסכת אלא אפי’ סגי בלימוד משניות עכ”פ בעיון או במקרא או בשו”ע עכ”פ שלומד ומבין ומשמח ליבו, וא”כ אין לך שמחה גדולה מזו באחד שגמיר וסביר וזכה לעלות חידושיו בתורה דאפי’ הקב”ה חדי בפלפולא (כמאמר הזוה”ק) וא”כ ראוי ונכון שיעשה סו”מ על גמר כתיבת הספר, או עכ”פ גם ביום גמר הדפסת חיבורו והוצאתו לאור, שאז שמחתו שלימה, וכ”פ הגאון ר’ דוד שפרבר זצ”ל בשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קנ”ג- אות ג’) בשם התפארת שמואל סי’ נ”ה. ע”ע בשערים המצויינים בהלכה (סי’ קי”ג ס”ק’ ו’) גבי בכור בערב פסח. ע”ע בס’ מור וקציעה (סי’ רכ”ג ד”ה ג”כ כו’) גבי ברכת שהחיינו. ובספר “ברית עולם” להחיד”א בפירושו לס’ “חסידים” (אות תת”ר) דהביא דברי המור וקציעה הנ”ל, וכתב, ולי הדל נראה שיברך בלא שם ומלכות. וחזינן עכ”פ מכל הנ”ל חשיבות השמחה בהא.

 

מי מותר לאכול בסעודה זו שהיא בע”ש וערב פסח (לענין תענית בכורים) ותשעת הימים

ובים של שלמה הנ”ל מבואר שדייק מדברי הגמ’ שבת (קיח:) מדברי אביי, שכל מי שאפי’ לא סיים המסכתא זו, מצוה רבה שישמח עם המסיים, דהא אביי אע”ג דהוא גופיה לא סיים המסכתא זו, אפ”ה עביד יומא טבא לרבנן ומשמע שהי’ מזמין אף אחרים עמו, דהא לא אמר עבידנא ליה יומא טבא, אלא לרבנן קאמר, ומה שפרש”י שם לפי שהי’ אביי ראש ישיבה, לאו משום דאחר לא הי’ עושה, אלא דקשה לרש”י, וכי לא הי’ בדורו של אביי שם אחד שהי’ מהדר ועושר זולתו מאחר שהיא מצוה רבה, ע”כ פירש”י משום שהי’ ראש ישיבה והוא קודם למצוה זולתו עכת”ד.

 

ויש להעיר דזה לא כמו שרצינו לעיל לדייק מדברי המהר”ם מינץ דאמר שרב או ראש ישיבה שלמדו המסכתא עם התלמידים כו’, דהי’ משמע שיש בזה ענין מיוחד דוקא שאז בעינן לומר שאפשר שיהי’ לו שעת כושר ולכן יוכל לשייר מעט עי’ לעיל. ולדבריו אין זה בדוקא כלל כמבואר מתוך פירש”י.

 

וכן מה שכתבנו לעיל לדייק מדברי מהר”מ מינץ, באחד שגמר מסכתא אין לו לשייר ולהמתין לשעת כושר עכ”פ באופן שרוצה לעשותו בע”פ לתענית בכורים או בע”ש, זה ג”כ נראה שנסתר מחמתו זה דהיש”ש הנ”ל שכתב לבאר בהמשך דבריו שם דאפי’ יחיד שסיים מחוייבים אחרים לסיים עימו כההיא עובדא דאביי, ואין לומר דהתם איירי שהצורבא מרבנן סיים עם כל המתיבתא כו’. זה אינו, חדא, דלישנא צורבא מרבנן משמע ת”ח ותיק יחידי ולא ריש מתיבתא, ועוד מסתמא איירי דומיא דאינך דמסיק תיתי לי כו’, עד דלא מהפכי א”כ כוותיה דאיירי בצרובא מרבנן לחוד, ועוד נראה היכא דאמר תלמודא צורבא מרבנן משמע דוקא איהו לחודא והוכיח זה מגמ’ נדרים (סב:) אמר רבא שרי צורבא כו’.

 

ולענ”ד כל תי’ אלו אינם ברורים ומוגדרים כל הצורך, ולכן נראה דבע”פ ובע”ש יש להחמיר לא לעשות סעודה זו לרבים באופן שסיים יחידי, דבלאו הכי כבר ביארנו לעיל דסיום מסכת בע”ש אין  לעשותו וכן לא בשביל לפטור הבכורים ודלא כהביאור הלכה (סי’ רמ”ט) ולכן כ”ש בהכי, אא”כ הוא בעצמו (כלומר המסיים) רוצה לעשות הסיום ולאכול הרשות ביד.[25]

 

ובשו”ת “תשובה מאהבה” (ח”ב סי’ רס”א) כתב כן וחילק בין סעודת ברית מילה שהקילו בתענית בכורות ולסיום מסכת שאין להקל, והניף ידו שנית בח”ג (סי’ שע”ו) והוסיף שאפי’ אם הגיע לסוף המסכת בע”פ והוא בכור ראוי לשייר מעט עד לאחר הפסח כמ”ש המהר”ם מינץ הנ”ל שיש לשייר מעט עד שעת כושר ויום התענית בכורות אינו שעת כושר כיון שמפורש הוא במס’ סופרים, ולכן אסור לבכור לאכול בסעודת סיום שלו, ואין צריך לומר שאין להתיר לבכורים אחרים שיאכלו אצל המסיים עכת”ד, ומדבריו מבואר כדברינו לעיל ושה”ה צ”ל בע”ש, אמנם עי’ מ”ש בח”ג (סי’ שע”ו) להוסיף שאפ’י הבכור סיים המסכת לא יאכל. אין זה כמ”ש לעיל, ונראה שהפריז יתר על המידה, חדא דיו”ט הוא שלו בודאי לכו”ע, ועוד..

 

ויעויין למ”ש בסידור היעב”ץ שאין להזמין לסעודה אחר ר”ח אב אלא את המחזקים בידי הלומדים בממונם, וכן הגבאים המשגיחים עליהם וכן משרתיהם כל אלו מותרים אפי’ הם רבים אבל לזמן אחרים מפני הכבוד והאהבה או לאיזה תועלת שהיא, הוא איסור גמור עכת”ד.

אולם הט”ז בסי’ תקנ”א (ס”ק יב’) כתב בשם מהרי”ל שכל מי שהי’ הולך בזמן אחר לסעודה זאת מחמת קירבה או אהבה שרי עי”ש, ונראה דחולקים בזה, אבל עכ”פ מבואר שסתם אנשים זרים, ודאי לכו”ע אין להם לאכול בסעודה זו בתשעת ימים.

וכ”פ במשנ”ב בסי’ תקנ”א (ס”ק עג). וע”ע בביאור הלכה שם ד”ה וסיום מסכת. שכתב דגם אותם הבאים מסייעין לעשות הסעודה בודאי מותר, דהוא בכלל מה שאמר בגמ’ תיתי לי דכי הוי מסיימי רבנן עבידנא יומא טבא לרבנן, עי”ש, ובכלל זה אתם תורמים שבאים לשמוע בכלל זה, שע”ז נאמר “בצל החכמה בצל הכסף”, ועי’ עוד בשו”ת פרי השדה ח,ג (סי’ קפ”ב) שכתב גבי בעלי בתים המחזקים הת”ח ג”כ שמחים שהרי יש להם שכר טוב בעולם [כמו שרגיל העולם לפרש עה”פ “שלום רב לאוהבי תורתיך” כלומר דאוהבי התורה היינו המחזיקים תורה להם ודאי שלום רב בלא מכשול] ובזה כללם בתוך היומא טבא לרבנן ע”ש שביאר זה בתוך דברי הגמ’ שבת (קיח). ו”בחכמת אדם” (כלל קכג’) כתב שאשת בעל הסעודה מותרת אף היא בסיום מסכת וכן בניו. וכ”פ במשנ”ב שם. אך דא עקא דבמשנ”ב בסי’ ת”ע (ס”ק י’) משמע שכל מי שמצטרף לסעודת סיום שפיר עולה לו לסעו”מ, וז”ל ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה, וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת, ואף שהבכורים עצמם לא למדו את המסכת מ”מ כיון שאצל המסיים הוא סעו”מ מצטרפים לסעודתו כו’, עכ”ל.

 

ועיניך תחזה שהכא העיד המשנ”ב להקל בזה ואפי’ לאותם בכורים עצמם שלא למדו. ומדבריו ג”כ מבואר שלא חילק אם קרובים אם לאו, אלא דעל כל מאן דיחפוץ למיעבד הכי שפיר אריך למיעבד הכי, ובאמת כמו שכתב שכך המנהג, ועדין מנהג זה נפוץ גם בזמננו שכל אשר יחפוץ להצטרף יבא ויצטרף.

 

לא זו ועוד דהכא לא טרח המשנ”ב כלל לחלק בין אם ממהר לגמור המסכת אי לאו כמו בסי’ תקנ”א לענין תשעת הימים, שבוע שחל בו (וכבר הערנו ג”כ לעיל שבסי’ רמ”ט כ”כ לענין איסור קביעות סעודה בע”ש שהתיר בביה”ל שם גם סיום מסכת ולא נסתפק ולא חילק מכל המאמור לעיל).

 

ולענ”ד אפשר שהכהן הגדול סמך על אחיו הפוסקים דכלל אין צריך להתענות בע”פ, דהנה ראשית נקדים מקור לכל זה, דבירושלמי (ר”פ ערבי פסחים) גרסינן: א”ר לוי: האוכל מצה בע”פ כבא על ארוסתו בבית חמיו כו’ א”ר מנא ר’ יונה, אבא הי’ בכור והוה אכיל א”ר תנחומא לא מן הדא ר’ אסטניס הוה כד אכיל ביממא לא אכיל ברמשא עכ”ל, עי”ש.

 

ולפום רהיטא נראה פשוט שאין צורך לבכורות להתענות בע”פ דהא עכ”פ  מה שלא אכל רבי משום דאסטניס הי’, או מאבא חזינן שאכל והי’ בכור, (וע”ע לגירסת הר”ן והרמב”ן דגרסו בהיפך)

ושכן הסכימו גדולי ישראל ומהם הראבי”ה והרוקח, רא”ש, רשב”ץ, ושיבולי הלקט וכן דייקו מהרמב”ם שהשמיט דין כל תענית בכורות בע”פ, ועי’ בזה באורך בשו”ת יבי”א ח”א (חאו”ח סי’ כ”ה א-ז’) ותרווה צימאונך. ואף שהיום נהגו שמתענין ודאי שגבי סעו”מ אין להחמיר בכך ולכן פשט זה במשנ”ב בסי’ ת”ע כדבר הפשוט להקל בסעודת סיום, משא”כ בסי’ תקנ”א ודאי שאין דעת כהנ”ל, ולכן יצא לדון ולחלק באופנים מסוימים ולאנשים מסוימים כהנ”ל, ודו”ק.

 

אך עדיין צריך לי ביאור גבי ערב שבת אמאי הקל ולא חילק דהא שם לכו”ע יש איסור בקביעות סעודה ועוד שיש לזה מקור וטעם בש”ס (גיטין לח’) ע”ש, ועי’ לעיל מה שכתבנו ליישב קצת דבריו, שסמך על לשון הרמ”א שם שכתב זמנו קבוע, ע”ש.

 

סיום מסכת בשבוע שחל בו תשעה באב

ובשבוע שחל בו תשעה באב כתב ברמ”א שם אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין המצומצם וזה אפי’ בערב ת”ב שרי (מהרי”ל). ובמשנ”ב שם כתב היינו מלבד הקרובים שהם פסולים לעדות ומלבד הבעלי מצוה מותר להוסיף עשרה משום ריעות והשאר אוכלים מאכלי חלב, וב”שער הציון” שם כתב שלכאורה בזה נראה חלוקים הט”ז והמ”א, דבמג”א משמע מנין מצומצם עם הקרובים. ו”בלבוש” כתב דמר”ח עד ת”ב לוקחין מנין מצומצם ויש שלוקחים י’ מלבד קרובים כו’ עי”ש.

ובכל אריכות ענין זה עי’ בכף החיים סי’ תקנ”א (אות קסח’) שהעלה שאין לנהוג קולא דהרמ”א וקולא דה”לבוש” כו’, עי”ש.

ולדברינו לעיל י”ל דהתורמים ומחזקי ת”ח הם בכלל הקרובים שפסולים לעדות ובלעי המצוה, וצ”ב. וכן צ”ב לכל אותם אנשים שזכר בסידור הגאון יעב”ץ כגון משרתים, גבאין, משגיחין, שכתב אפי’ הם רבים, וצ”ב.

 

                    סיום בערב ראש השנה

והנה בשו”ע (או”ח) סי’ תקפ”א ס”ב כתב שנוהגים להתענות בערב ר”ה, עי”ש, ומקורו בטור בשם מנהג אשכנז על סמך מדרש ר’ תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון כו’, עי”ש. ועי’ במשנ”ב שם (ס”ק טז’) שכתב שאפי’ התינוקות מתענין כלומר לזכר יג’ ולנקבה יב’ (מג”א ע”פ מהרי”ל), אמנם עי’ שם ברמ”א שכתב שאם אירע לו ברית מילה בער”ה יכולים לאכול, עי’ משנ”ב (ס”ק יט’) מי בכלל היתר זה, ושא”צ התרה. וא”כ י”ל דה”ה כשחל הסיום מסכתא שלו בער”ה עכ”פ לדעות שסוברות שצריך דוקא במסיים דרך לימודו ואינו ממהר, או אפי’ להסוברים שיכול שייר לשעת כושר וכיוצ”ב, א”כ יכולים לאכול שם המשתתפים ואדרבא מצינו ביש”ש שמצוה להשתתף בסיום מסכת ואפי’ מי שלא למד עמהם וראיתו מגמ’ שבת (קיח’) הנ”ל.

 

ועוד הי’ נלע”ד דכן יש להורות דהרי אם בער”פ כתב השו”ע (או”ח) בסי’ ת”ע ס”א שהבכורות מתענין בע”פ בין בכור מאב כו’, ואין זה רק מנהג אלא משמע דהא להורות ההלכה בזה, ובכ”ז שם מאד מצינו במנהג העולם שמקלין לסיים מסכתא אפי’ במכוון ליום זה כדי שיאכלו הבכורות, א”כ כאן שזה רק מנהג לא כ”ש, ועוד שכיום לא נהגו כמנהג זה וכמ”ש לעיל גבי “יארצייט” (יום שמת בו אביו או אמו) שנהגו להתענות, ובערוך השלחן (סי’ רמ”ו הל’ מה’) כתב שהיום לא נהגו לכן אין מתענין וכן אוכלים בסיום ה”ה לנ”ד.

איברא דבס’ “אלף המגן” (סי’ תקפ”א ס”ק פז’) כתב שאין דוחים התענית בשביל סעודת סיום עי”ש, ואין זה להלכה.

וגדולה מזו ראינו “מעשה רב” למרן ה”סטעייפלער” זצוק”ל שנהג בכל שנה לעשות סיום בער”ה ואכל ונתן לכל האנשים שהיו שם, “ארחות רבנו” ח”ב (עמ’ קעח’).

 

                             סיום ביו”ט, אי יש בזה עירוב שמחה בשמחה

ב”קרן אורה” מו”ק (ח:) כתב וז”ל: יש לדקדק על תקנת קדמוננו לסיים התורה בשמיני עצרת ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה, דמצוה לשמוח בגומרה של תורה, ומכאן יש ללמוד בסעודה שעושין לסיום התורה מותר לעשות בחוה”מ או בוי”ט אפי’ למ”ד דכל השמחות בכל אין מערבין כו’, עי”ש.

ובשו”ת לחם שלמה (או”ח סי’ ק”ד) נשאל בהא, והשואל הי’ נראה לו לאסור מטעם הנ”ל וראייתו מדברי הבאה”ט או”ח סי’ תקמ”ו (ס”ק ה’) שכתב שברית מילה ופדיוה”ב מותר ברגל אבל ביו”ט אסור, ומקורו מס’ “אליהו זוטא”.

ושם העלה דשרי ואין בזה משום עירוב שמחה בשמחה דזה לא נאמר אלא בנישואין ואירוסין, ולא בשאר שמחת מצוה כדפסק השו”ע כאן (ס”ד) וביור”ד סי’ ש”ה (סי”א) וכן מבואר ברמ”א שם שכן עיקר ובש”ך שם כתב שכן נוהגין.

איברא דבס’ “מטה אפרים” (סי’ תקצ”ו ס”ק ה’) כתב שנהגו שלא לעשות סעודת ברית מילה ביו”ט עי”ש, ושלפי”ז י”ל דה”ה לגבי סיום מסכת אין לעשות, ע”ז השיב לא ידעתי טעם מנהג זה, ובעיננו אנו רואים שגם בברית מילה ביו”ט קוראין אנשי המקום לקידוש כו’, וא”כ ה”ה לסעודת סיום וכ”ש בחג השבועות (שזה הי’ אופן השואל שם) דהוא יום מתן תורתינו ואנו שמחים בקבלת התורה הק’ בודאי ראוי לעשות ולשמוח בסעודת הסיום משתה לכבוד התורה הק’ דיומא קא גרים עכת”ד.

ואני אומר דודאי נכון וראוי הוא לעשות כן, אך מ”מ י”ל טוב שיוסיף איזה תבשיל מיוחד בשביל סעודת הסיום שיהא ניכר דבשביל מצות הסיום עושה כן עכ”פ באופן שעושה סעודת הסיום עם סעודת יו”ט, וכמ”ש במק”א גבי סעודת ר”ח בשבת, וכמבואר במשנ”ב (סי’ תי”ט ס”ק ב’) ובשער הציון שם, וע”ע מנח”י ח”ב  סי’ כ”ג אות ד’, הו”ד לעיל.

 

                      חבורה שחילקו ביניהם את כל הש”ס אם בשסיימו עושין סעו”מ.

ובודאי י”ל שלעשות סעו”מ צריכים לעשות דהא מ”מ כל אחד מהם גמר מסכתא ואין לך שמחה גודלה מזה, אך מ”מ יש לדעת בהיכא שרוצים להחשיבו בסיום אחד של כל הש”ס שודאי מעלתו גדולה יותר, ושאחד יקרא בסופו רק את הסיום של הש”ס כולו ושיהי’ שמחת סיום כל ש”ס כאיש אחד בלב אחד.

ועינא שפיר חזי למ”ש הגאון בעל ה”שדי חמד” (מערכת מ’ סוף כלל קצח’) בד”ה ומצוה שעושים, וז”ל: בקצת קהילות נהגה “חברת ש”ס” כלומר החברה שהיתה מחלקת את כל מסכתות הש”ס בין חבריה, כדי שכולם יסיימו את כל הש”ס ביום מסויים לקבוע את יום הסיום ליום שמחת תורה, “בודאי כדי שיסיימו תורה שבכתב ותושב”ע ביום אחד, רושמי הקורות כותבים כי ביום כז’ ניסן תקע”ב החליטו מנהיגי חברת “נר תמיד”, ב”ביאליסטוק” לחלק הש”ס בין אנשי החברה כדי שכולם יחד יסיימו את הש”ס תוך חצי שנה, היינו עד יום שמחת תורה של שנת תקעו’ וכן מידי שנה עד ביאת הגואל עכ”ל.

 

סיום מסכת וכיוצ”ב שלא כסדרה אי נחשב לסיום

והנה דבר זה הסתפקתי בו זמן רב אי אפשר לעשות סיום מסכת שלא כסדרה כגון שהתחיל מס’ ברכות פ”ט ואח”כ פ”ח וכן עכ”פ שעירבב הפרקים, או עוד יש להסתפק בכה”ג שלמד הפרק באמצעיתו או בסופו ואח”כ חזר לתחילתו וכך עושה בלימודו על כל המסכת כשרוצה ללמוד המס’ לפי הסוגיות הנצרכות לתלמודו.

ואמרתי העלה בתמ”ר ואוחזה בכל דברי הפוסקים הגדולים שזכרתי לעיל שלא כתבו כלל לחלק בזה, ואם הי’ בעיה בכך היו טורחים לכתבו, ועוד שנראה שדבר זה פשוט מסברא דמצינו שסעודה של מצוה לא עבדינן דוקא על סיום מסכת וכיוצ”ב אלא על כל דבר מצוה כמבואר לעיל (מ”ש בשם המג”א ור”ן ב”כ קכא) שעושין סעודה לכל מצוה שגומר אותה וכי נאמר שיש סדר לאותה מצוה שעושה אלא הפשט שהעיקר בסוף השלים את אותה מצוה. וכן עוד יש להוכיח בכמה דרכים ונלאתי מלהאריך.

והנה לאחר זמן מצאתי שאלה זו בשו”ת בצל החכמה (ח”ב סי’ כ”ח) שנשאל במי שלמד מס’ עירובין שלא כסדרה, היינו שתחילה למד פ”א ופ”ב ושוב למד מפ”ז עד הסוף לפי שענינייהם קרובים, ולאחר מכן למד הפרקים ג-ד-ה-ו האם כשמסיים פ”ו שבזה גמר המסכתא נחשב לסיום מסכת ויוכל בע”פ לפטור מתענית בכורים.

וכתב דהדבר פשוט דשפיר נחשב לסיום מסכת, דמה לי אם למד כסדרה או כשלא כסדרה הרי סו”ס למד המסכת, אמנם מ”מ לכתחילה הי’ טוב להשאיר קצת בסוף המסכת כדי לסיים בציבור כי לסיים בציבור בפרק שבאמצע המס’ הוא דבר תמוה לרבים ויחשבו שאפשר לעשות סעודת סיום לפטור בכורים בע”פ באמצע המס’, ושו”ר שכן העלה בשו”ת מנחת יצחק ח”ב (סי’ צ”ג אות ה’) והוסיף שבודאי אינו מעכב כו’, ויש שמחת הנפש שזכה לזה ממילא הוי סעו”מ ע”כ ותעזרני שמחה.

 

       סיום מסכת ע”י שלמד אדם הפרק שלא כסדרו.

ולכן נראה לענ”ד שה”ה באחד שלמד המסכת באופן שפעמים למד הפרק לעצמו שלא כסדרו שפיר נחשב לו לסעות מצוה, אך שבזה ג”כ י”ל שעדיף שלא יעשה כן מהטעם שכתבנו לעיל בשם “בצל החכמה”.

 

            סיום על פרק אחד מן המסכתא.

בדבר זה נשאל בש”ת “מים חיים” (חאו”ח) סי’ קע”ט, והעלה שגם על פרק אחד שסיים יכול לעשות סעודה ושפיר נחשב לסעו”מ, וטעמו דמה לי סיום על המסכתא או סיום הפרקא, העיקר הוא סיום ענף אחד בתורה וכל פרק מפרקי המסכתות הוא ענין מסיום, ושכן תמצא בכל הדפוסים של הש”ס בסוף כל פ’ “הדרן עלך כו'” כי הוא ענין מסיום ואף אחד מהמסכתא, וכתב שכן עשה מעשה בעצמו ע”ש. וראיה לזה הביא מגמ’ ב”ב קכא’ שמשום “תבר מגל” קבעו יום טו’ באב למשתה ושמחה ופי’ רשב”ם וז”ל: ואותו היום היו שמחים, לפי שבאותו היום היו משלמין מצוה גדולה עכ”ל. משמע שאף על השלמת מצוה ראוי לשמוח וא”כ כ”ש בסיום פרק אחד ע”ש.

 

ואני אומר שאין דבריו מוכרחים כלל מהא דמס’ ב”ב הנ”ל. וכבר מחו ליה המוחים בס’ יסודי ישורון ח”ו (עמ’ מ”ד) שכתב שפלא דשם (ב”ב) איירי במצוה גדולה כזאת דעכ”פ מס’ עם גמרא ומפרשים משא”כ בפרקא חדא, עכ”ל.

 

ולענין הלכה נראה ודאי שאין לסמוך על דברי שו”ת “מיים חיים” ולהקל לפטור בזה הבכורים מתעניתם בע”פ וכ”ש שלא לקבוע סעודה בערב שבת כמבואר איסורו בסי’ רמ”ט ס”ב וק”ו לענין נדר שלא לאכול מסעודת הרשות אם לא שמ”מ נאמר שיש בו שם ת”ח ועוסקים בד”ת ודורשים וצ”ב.וכ”פ בשו”ת יבי”א ח”א (הנ”ל).

 

         סיום של קטן או אשה אי הוי סעו”מ

סיום של קטן

והנה יש לדעת בקטן יניק וחכים שזכה לסיים מסכתא וכיוצ”ב ושמח על כך, ורוצה לעשות סעודה אי הוי סעו”מ.

ולפום ריהטא הי’ נראה לומר שזה תליא באם הקטן כשלומד תורה היא מצוה לו, או שאינה מצוה שהרי הוא פטור מלמוד תורה, דאז אפי’ שיסיים המסכת אינו בכלל סיום רגיל על דבר שהוא הי’ מצווה לעשותו ללמוד שע”ז נאמר שיחשב סעו”מ כשיעשה כן. [ותדע דכי ס”ד שבאשה שגמרה מסכת או משניות וכיוצ”ב שנימא שתעשה סעודה ויחשב סעו”מ] אמנם הי’ אפשר לומר שמצד השמחה של המצוה היא קיימת ושמח על כך שלמד תורה, ומה לי אם הי’ דוקא מצווה ע”ז או לא.

 

ועינא דשפיר חזי למ”ש הגאון הגדול ר’ יוסף רואזין בשו”ת “צפנת פענח” (ח”ב סי’ ו’) שנשאל אודות ת”ת בקטנים אי נחשב זה מצוה אצלם, וכן אם מסיימים מסכת אם תחשב הסעודה כסעו”מ ג”כ ליפטור הבכורים מלהתענות בע”פ, והשיב שם בתוה”ד וז”ל: וכן בגדר ת”ת, אף דעדיין פטור מלמוד תורה שבע”פ מ”מ כיון דגבי ת”ת מלבד לימוד הוה עוד מצות ידיעה אם ע”י לימוד שלמד בזמן שהי’ קטן יהי’ לו ידיעה בגדלות די בזה כו’ עכ”פ כיון דלגדר ידיעה  מהני מה שלמד אז שייך בזה שפיר גדר מצוה עכ”ל.

ומבואר מדבריו שהוי מצוה במה שלומד התורה בקטנותו וא”כ שפיר י”ל שמקרי סעו”מ ליפטור בכורים בע”פ, וכן לשאר נפ”מ שזכרנו במק”א, כגון גבי ע”ש גבי קביעות סעודה דבזה שרי עכ”פ לדעת המשנ”ב ודעימיה.

 

                   סיום של אשה

ואכתי מסופק אני באשה שגמרה ללמוד משניות כגון כל “אבות” בעיון ורוצה לעשות סעודה לכל חברותיה או תלמידותיה אי יחשב לסעו”מ.

והנה ודאי לטעם ד”הצפנת פענח” נראה דאין כאן גדר מצוה שאפי’ שיודעת אבל אין לה זמן מעבר כמו כקטן שלימודו בקטנותו גורם לידיעתו בגדלותו והיא לכארוה בזה כקטן כל ימיה.

אך מ”מ יש לעיין בהיכא שלומדת דברים הקשורים להלכות שזקוקה להם הידיעה כדי לקיים התורה ולשמור המצוות[26] ועי’ גמ’ נזיר (דף כט’ ובתוס’ שם ד”ה בנו אין בתו לו, שכתבו שלא שייך דין חינוך בבת לכשתגדל ובמה שתמהו ע”כ, ואח”כ הביאו לגמ’ ביומא (דף פה.) דאמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה”כ וא”כ איך כאן אמרו בתו לא, וע”ז כתבו וצריך לחלק בדבר, וכבר כתבנו במק”א דדברי תוס’ צ”ע בכל דבריהם אבל מ”מ ודאי שצ”ל שתוס’ לא פליגי דעל דבר דשייכי באשה ודאי שע”ז שייך מצות חינוך של אביה, וראי’ה צ”ל מהא דמבואר ממס’ יומא, שאחד תינוק ואחד “תינוקת” מחנכין אותם להתענות.

וא”כ י”ל דה”ה לנ”ד שעל דבר שהוא נפ”מ לדידה ולימוד התורה מצד נותן לה ידיעה לכשתצטרך לזה כדי לקיים התורה והמצוות או לחלופין שאפי’ בקטנותה תלמד ענין שהיא ידיעה לה כשתגדל יתקיים ע”ז התורה והמצוות שפיר י”ל דאם רוצה לעשות סעודה הוי סעו”מ, וע”ע בשו”ת מנחת דוד (ח”ה  סי’ צ”ט), גבי אשה שסיימה חמישה חומשי תורה שאינה עושה סיום.

 

 

 

ובשו”ת ““בצל החכמה” ח”ד (סי’ ק’) כתב, בענין סיום הקטן אי נחשב לסעו”מ, וז”ל: קטן שלמד מסכתא וסיימה כו’, לענ”ד לא רק עם הקטן בעצמו בכור שנפטר הוא וגם אביו עי”כ מלהתענות אלא גם הבכורים אחרים המשתתפים בשמחת סיום זו נפטרים מלהתענות וראי’ה לכך מדין מנוי על קרבן פסח שמחדש הרי”ק בדברי הרמב”ם שקטן שייך במצוה זו כיון דרחמנא רביא לקטן שישחטו עליו וכתב דמעתה גם בנדו”ד שכתבה תורה ושננתם לבניך וכו’ הרי מצוה מה”ת לשנן וללמוד ד”ת לבנו ולכן למרות שאין מה”ת שום מצוה לקטן ללמוד תורה, מ”מ כל שהאב מלמדו, הרי נתקיימה ע”י לימודו של קטן מצות עשה מה”ת כו’ לכן כשקטן למד וסיים מסכתא הוי ממש כאילו למדה וסיים גדול, כמו במצות קורבן פסח, וממילא נפטרים כל הבכורים המשתתפים בסיום זה עכת”ד.

 

         סיום מסכת בערב פסח אי צריך סעודה דוקא בפת

 עי’ שו”ת מנחת יצחק ח”ט (סי’ מ”ה) שכתב שאין צריך דוקא פת אלא סגי במזונות או פירות, רק שיאכלו כשיעור כזית פת, או מלא לוגמיו כוס יין כדי שיאבדו תעניתם, עי’ שו”ע או”ח סי’ תקס”ח ס”א, ובשו”ת מהר”ם בריסק ח”א (סי’ קל”ג) שצריך דוקא פת או מזונות, ובמנח”י סיים שם דבדיעבד אם לא אכל יכול לסמוך על המקלים. וע”ע בסידור פסח כהלכתו (פי”ד הערה 13) בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א דכלל אין צריך לאכול במקום הסיום דהא כל המשתתפים בסיום חשיבי בעלי השמחה ומשו”ה סגי בעצם הסיום שמתיר להם לאכול ובזה פקע החיוב להתענות.

 

אם לא אכל כל בסעודת המצוה אי פוטר לו התענית

לכאורה יש לדקדק מדברי הגמ’ שבת (קיט.) שהוא מקור לסעודת הסיום מסכתא כמבואר, שאין צריך לאכול בסעודה. שהלא אמר אביי: תיתי לי דקא חזינא צורבא מרבנן דקא שלים מסכתא עבידנא “יומא טבא לרבנן” וכו’. ומשמע שהוא נעשה כיו”ט לחכמים וכמבואר ביש”ש (ב”ק פ”ז אות לז) גם בלא לאכול שם ודי בזה להפקעת התענית.

 

ובענין אי צריכים להבין הסיום – עי’ “בן איש חי” פ’ צו הל’ כה’ (שנה א), שצריך הבנה בקריאת הסיום. ובמנח”י ח”ט (סי’ מ”ה) ובס’ תשובות והנהגות ח”ב (סי’ ר”י) בשם הגר”י קניבסקי זצ”ל כ’ שיש להקל, ובערוך השלחן (סי’ ת”ע), ובירחון אור תורה ח”א (סי’ ס”ג), שתמה על שו”ת ערוגת הבושם (סי’ קל”ט אות ג’) שכתב דלצרף לסיום מסכת לאכול אותם שאינם לומדים בעצמם הוא מנהג בורות!! אמנם  במג”א סי’ תקנ”א מבואר דכן מצרפים גם מי שלא למד שיכול לאכול ועמ”ש בענין זה במק”א, עי’ “ספר חסידים” (סי’ תתתשד’) – דפעם הזמינו צדיק לסיום וחקר מי יה’ שם ונודע לו שגם פריצים יהיו שם ולא רצה לאכול עמהם ושאין זה מצוה ויותר עבירה, עי”ש. וע”ע בשו”ת בית דוד ח”א (סי’ כ”ח).

 

אבל בסעודת הסיום

עי’ שו”ת מהר”ם מינץ הנ”ל שהעלה להתיר לאבל ללכת לסעודת הסיום שהיא מצוה. ועי בחכמת אדם (כלל קסו’ דין ב’) ושבולי הלקט (הל’ שמחות מז’) שהעלו שמותר לכנוס בסעודת מצוה בסעודה שעושין לגומרה של תורה והביא ראיה מהא דמס’ שבת (קיט), ובספר התניא כתב ע”ז דעל סיום מסכת מותר לכנוס לאבל. ע”ע שו”ת מגדל השן (סי’ ס”ז) אי מותר לאבל לישב תוך ז’ שהוא בבית האבל, והסיק שם דאין להורות היתר. וע”ע בשו”ת בית דוד להגאון ר’ זאב וואלף לייטער זצ”ל ח”א (סי’ ס”ח) ובשו”ת “טוב טעם ודעת” להגאון ר’ שלמה קלוגר זצ”ל ח”ב (סי’ פ”ו). 

 

אמירת “מגדיל” בסעודת סיום-

בכה”ח (סופר) או”ח (סי’ קפ”ט אות יא’) כתב שיש לומר “מגדול” כיון שיש הארה של מצוה, וכ”כ בפרחי שושנים (שם) בשם הרב ברוך טולדנו זצ”ל (עי’ בירחון אור תורה טבת תשס”א עמ’ ערה’).

 

 האם בעי השלמה באכל בע”פ בסעודת הסיום

אי צריך לפרוע יום אחר תחתיו או לעשות התרה באופן שאכל בע”פ בסיום מסכת, עי’ שו”ת חוט השני (סי’ כ”ה) שהעלה שבעלי ברית שאוכלים בסעו”מ צריכים לפרוע תענית אחר, והובא ב”חק יעקב” (סי’ ת”ע ס”ק ד) ובא”ר (ס”ק א’).וע”ע בשו”ת רב פעלים (או”ח ח”ד סי’ ל”ה) לענין השלמת התענית בו ביום שלא יאכל אח”כ בביתו, ודלא כהמג”א (סי’ תקס”ח) שהתיר אח”כ להמשיך לאכול בביתו, ומבואר מדבריו שזה הוי כפריעת תענית, ועי’ בשו”ת יבי”א ח”א (סי’ כ”ה אות י’) דהשיב על דבריו .

ובטעם שאין צריכים לפרוע יום אחר תחתיו, עי’ בשו”ת ריב”א (סי’ ל”ח) ושו”ת ארץ צבי (סי’ ע”ט) וע”ע שו”ת בית דוד (סו”ס שמ”ז) שכתב שכל שנדחה מחמת יו”ט א”צ התרה וגם א”צ לפרוע כלל.

 

סעודה לכל התחלת מצוה אי נחשבת לסעו”מ.

והנה יש להוכיח מדברי הטור (חאו”ח) בסי’ תרס”ט ששייך שפיר לשמוח ולמיעבד סעודתא בתחילתה של מצוה חביבה דז”ל: ובשלישי מתחיל בראשית לפי שמסיימין בה את התורה וראוי לשמוח בסיומה ורגילין להתחיל מיד בראשית כו’, ונוהגין באשכנז שהמסיים וה”מתחיל” נודרין נדבות וקוראים לכל מרעיהם ועושין משתה ושמחה ויו”ט לסיומה של תורה “ולהתחלתה” עכ”ל ומקורו טהור מהגהות אשרי פ’ לולב וערבה (סי’ ו’ בשם או”ז הל’ סוכה סו”ס ש”כ).

ומבואר להדיא שגם על תחילת מצוה גדולה וחביבה כעין זו נוהגין שעושין משתה ושמחה ויו”ט דאל”כ מה שייך שנומר שחתן בראשית יצטרך ג”כ לעשות סעודה ומשתה ויו”ט, לא זאת אלא שכתב כן ה”טור” במפורש שכמו לסיומה גם להתחלתה משמע שזה שתי מצוות נפרדים.

וכן יש להוכיח זה מהא דכתב שם הב”י לחזק עיקרו של מנהג אשכנז מהא דמצינו במדרש שה”ש (א’-ט’) עה”פ ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’ וגו’ ויעש משתה לכל עבדיו (מלאכים א ג’-ט’) אמר ר’ יצחק: מכאן שעושין סעודה לגומרה ש לתורה עכ”ל. ודברים אלו צריכים ביאור דהרי מענין שלמה המלך נראה דאיפכא אפשר ללמוד שעושין סעודה על התחלת המצוה, כלומר על כך שנתן הקב”ה לשלמה את חכמת התורה ועי”ז יכול ללמוד תורה כדכעי וא”כ אין זה ראיה כלל על גומרה של תורה ודברי ר’ יצחק במדרש טעונין ביאור.[27]

ועוד קשיא לי דאפי’ את”ל שדברי ר’ יצחק כנים הם, והא מ”מ הי’ לו לב”י להביא ראיה לדברי הטור לחזק מנהג אשכנז שעושין סעודות גדולות החתן תורה וחתן בראשית לסיומה ולהתחלתה כלשון הטור לעיל, ומה כתב שמצא עיקר למנהג זה רק לגומרה של תורה ומה באשר לחתן בראשית?

וגדולה מזו מצאנו בפירוש רבינו גרשום על הגמ’ מס’ ב”ב (דף קכא. וע”ע תענית כב:) אמר רשב”ג לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיוה”כ, חמשה עשר באב מאי היא, רבה ור’ יוסף דאמרו תרוויהו יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה (עי’ פי’ רשב”ם שם), וברבינו גרשום פירש וז”ל: ולפי שהיו עוסקים לכרות עצי המערכה יהו מתבטלין מת”ת, אבל אותו היום פסקו ועשאוהו יו”ט שמכאן ואילך היו עסוקין בתורה עכ”ל,[28] ואתה הוראת לדעת דרבינו גרשום ביאר להדיא הגמ’ דכל שמחתם והיו”ט שלהם הוא בעיקר על זה שמהיום יהי’ להם אפשרות לעסוק בתורה הא לך שעושין סעודה על התחלת מצוה חשובה כההיא, ובאמת מהמשך הגמ’ שם משמע כפי’ דשם מבואר דמטו’ באב ואילך חייבים להרבות בלימוד תורה.[29]

 

וניהדר אנפין למ”ש להקשות בדברי הב”י לראיתו לדברי הטור בעניין עשיית סעודה לרגל גומרה של תורה, דלהאמור לעיל הוכחנו בראיות חזקות דיש מושג של שמחה ויו”ט וסעודה לרגל התחלת המצוה, ושכן מבואר ממדרש שה”ש ונהפוך הוא מדברי ר’ יצחק.

 

ולענ”ד נראה דמה שקיבל החכמה מהקב”ה אין זה רק שכל ודעת בעלמא אלא י”ל דהקב”ה בחלום לילה גילה לו רזי תורה וכל סיתרה וזהו עצם החכמה “דאין חכמה כחכמת התורה” כלומר דמצינו הרבה חכמים גדולים ואפי’ מחכמי אוה”ע אבל אין חכמתם גדולה ויעילה ומתוחכמת כחכמת התורה שאינה חכמה רגילה ובודאי שהקב”ה שנתן לשלמה המלך החכמה והדעת זה ע”י גילוי התורה וכיוצ”ב שעי”ז נכנס בו רוח החכמה.

וא”כ י”ל דבאמת חזינן שגמר התורה כלומר חכמת התורה כלליה ופרטיה וכל דבר שקשור לעסק התורה בחכמה ואשר על כן עשה משתה לכל עבדיו והוא מה שאמר ר’ יצחק מכאן שעושין סעודה ויו”ט לגומרה של תורה.

 ורק א”כ צ”ב איך נדע על התחלת מצוה שג”כ הוי שמחה ויו”ט. וע”ז צ”ל דמאחר ששלמה המלך קיבל והפנים כל חכמת התורה בלבו עכשיו צריך להוציאם חוצה מתחילה ללמד לאחרים, (ולעצמו ג”כ) וזה כעין שמצינו גבי תינוק שלומד תורה במעי אמו ע”י מלאך וכידוע גומר כל התורה כולה ואח”כ שיוצא ממעי אמו המלאך סותרו על לחיו ומשכיח כל מה שלימדו, וידועים הדברים שאין זה ששוכח דא”כ למה לילמדו, אלא דודאי ע”י שסותרו מכניס כל מה דלמד בתוך ליבו ורק דהוא צריך להוציאו החוצה, ואכמ”ל. וא”כ ה”נ בנ”ד דשלמה הכניס כל התורה כולה וחכמתה ללבו ועכשיו מוציא הכל החוצה, וא”ש לפי”ז מה שמבואר במדרש ובפוסקים שכל זה הי’ בחלום הלילה וא”כ אין זה ממש נחשב שגמר התורה ואין כאן מקום ג”כ ללמוד על התחלתה דאדרבא כל מה שקיבל חכמת התורה היא היתה רק בחלום וע”ז שפיר היה צריך למיעבד שוב משתה לכל עבדיו שכעת יוכל ללמוד כל מה שקיבל וכן כל החכמה שיש לו ללמוד דברים חדשים בתורה, וא”ש ליישב כל מה דהקשנו לעיל, ודו”ק.

 

ועוד ראיתי להסביר (כמבואר באחרונים) שהרי ודאי אין כל ילוד אשה יוכל ללמוד את כל התורה כולה כמ”ש (באיוב י”א) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים”, ולכן באחד שסיים מסכת וכדו’, אפי’ שלא גמר כל התורה כולה אלא מעט מזעיר ממנה עושה סעודה ושמח והטעם שבלימוד התורה לאחר שזכה לטעום את מתיקותה מגיע לידי השתוקקות וגעגועים ללמוד עוד ועוד, כדרך האומר “הב הב”, ויש לו מנה רוצה מאתים כו’, א”כ יוצא שבאחד שסיים מסכת או לחלופין גמר מצוה חשובה ביותר יש לאדם כלים לעלות בלימוד התורה הק’ וע”ז השמחה, וכן מורה הלשון לגמרה של תורה מלשון גמירי דהיינו ללמודה של תורה, וזה שאנו אומרים בסיום  מסכת כשם שעזרתני לסיים מסכת כו’ כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים.

וזה הביאור גבי שלמה המלך ששמח בחכמה, שקיבל כלים וחכמה גדולה להתעלות בלימוד התורה וכל מקצועותיה.

ולפי”ז פי’ הגמ’ (שבת קיח’) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא כו’ עבידנא יומא טבא לרבנן ודייק “לרבנן” דוקא משום שאחרים עלולים לטעות ולחשוב שהשמחה היא על כך שכבר סיימו, בעוד שהת”ח שזכו לטעום טעמה ההערב של התורה הם בלבד מבינים שעיקרה של שמחה אינו על הסיום, אלא על שנתווסף להם עתה רצון וחשק ללמוד יותר ויותר, וע”כ על הקבלה להבא שיש ביכולתם להוסיף ללמוד בדרגה גבוהה יותר, הם שמחים כעת ועושים משתה.

ועינא דשפיר חזית למ”ש הגאון ר’ משה סולובייצ’יק בן הגר”ח זצ”ל (הובא ב”רשימות ושיעורים” על מסכת סוכה (דף רצט’) וז”ל: החשיבות של סיום התורה אינה בכך שגומרים וזאת הברכה “לעיני כל ישראל”, אלא החשיבות שמתכוונים שוב להתחיל מ”בראשית ברא”, כי באמת לא נזכר בכתוב ששלמה עשה סיום לתורה אדרבא שלמה הי’ חתן בראשית ולא חתן תורה, הקב”ה הבטיח לו לב חכם ונבון שיוכל להבין התורה, ונתן לו האפשרות להתחיל ללמוד התורה עוד פעם ביתר שאת ועמקות, כי גם מקודם שלמה היה גאון גדול אבל הבטחת הקב”ה נתנה לו אפשרות ללמד באופן עמוק יותר, ובזה שאמר לו ה’ הנה נתתי לך לב חכם וגו’ נעשה לחתן בראישת עכ”ל.

וא”כ ראינו שהבין ג”כ כדביארנו גבי ראייתנו להוכיח שאצל שלמה איכא ג”כ שמחה על זה שמתחיל התורה, רק דאכתי צ”ב לדבריו מדברי המדרש שאמר ר’ יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, ולדברינו הנ”ל א”ש כל הענין ודו”ק.

 

 ועוד יש לי להוכיח שעושין סעודה של מצוה לרגל התחלת המצוה, מהא דעושין סעודת אירוסין כמבואר בגמ’ פסחים מט’ ובשו”ע סי תמ”ד ועוד בכמה מקומות ועי’ בר”ן (כתובות ז’) מבואר שלכן לא מברכין אקב”ו לקדש אשה משום שאין בעשותה גמר מצוה.

 (ובפרט לדעת הגר”א ועוד שיש לזה מקור בתורה ועי’ בעז”ה מה שאכתוב בכל ענין זה מענין סעודת אירוסין). שהוי סעודת מצוה, והיא באה לציין את תחילת קיום מצות פר”ו, ואכמ”ל.

 

התחלת כתיבת ס”ת ע”י סעודה

 ובודאי להאמור לעיל כשקבוצה גומרת בדעתה להתחיל לכתוב ס”ת ולהכניס ובברית ה’, ורוצים לעשות סעודה הרשות בידם ומקרי סעו”מ, דאין לך התחלת מצוה גדולה מזו.

והא חזי למ”ש בספר “באר יצחק” (יור”ד סי’ י”ט) להגאון ר’ יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל, על אודות מה שנשאל מקהילה הנמצאת סמוך לעיירה של נווארדוק שבליטא, אודות קבוצה שהתארגנה לכתוב ס”ת אשר יהי’ בבעלותם המשותפת, וביום המיועד להתחלת כתיבת הספר תורה רצו לקיים סעודה של מצוה ע”י בשר ויין ברוב עם, אך דא עקא דנדרשו ע”י גובי המס לשלם מס על הבשר (כנהוג בימים דאז) וטענתם שאין זו נחשבת סעו”מ ואין להם ליפטר ממס הבשר. והגאון השיב להם שאינם צריכים לשלם מס היות ומיקרי סעו”מ וכתב להוכיח זאת מסעודת אירוסין שהיא באה לציין את תחילת קיום מצות פר”ו ובכ”ז מקרי סעו”מ, וכנ”ל, וכתב דגם מבואר מס’ סוכה (דף כו) דכתבו ס”ת מקרי עוסקים במצוה אף שעדיין לא גמרו הכתיבה וכיון דמצינו דהתחלת התורה מקרי מצוה לכן אף ההתחלה הוי ג”כ סעודת מצוה, ואף דמבואר בירושלמי (פ”ג דפסחים ה”ז) דאמר ר”י ברבי בון וראה הגדול השלום כו’, ע”כ אין הטעם משום פר”ו, דא”כ היכא דקיום פר”ו, דא”כ היכא דקיים דהא מוכח בפסחים (מט’) דלא מחזקינן בזה, ובכל מקום סעודת אירוסין הוי מצוה כו’, ועוד דהא בעת האירוסין לא נתקיים עדיין מצות פר”ו ואין זה, אלא התחלת המצוה, א”כ ה”ה בכל התחלת מצוה דהוי סעודת מצוה, עכת”ד.

ובספר נתיבות התלמוד (מערכה ג’ לימוד כג’) רוח אחרת עימו שכתב שלא מצינו שעושים סעודה לרגל התחלת מצוה אלא רק לגמרה של תורה, וראייתו משלמה המלך שעשה סעודה דגמר בביהמ”ק ולא בהתחלת הבניה וכמו”כ עושין שמחת תורה בשמיני עד עצרת בעת סיום התורה ולא בחג השבועות בעת קבלת התורה, ושלפי”ז אין מקור למנהג של התחלת כתיבת ס”ת ועשיית סעו”מ, ולכן משם לומר גבאי הצדקה והמס לאותה חבורה המוציא מחבירו עליו הראיה.

אולם לדברינו לעיל א”ש יש להוכיח שפיר שיש ענין של סעודה ומשקה לרגל התחלת המצוה, כמבואר בסי’ ר”ג  ןבמס’ ב”ב (קכא:) וכן משלמה המלך כשלמד חכמה מהקב”ה, וכן מסעודת אירוסין ועוד.

 

                                       אי יום של אחריו ג”כ מקרי סעו”מ.

והנה יש לברר באחד שסיים מסכתא כדבעי ובזמן שסיים להמסכתא לא הי’ לו כסף לקנות הסעודה ולמחר ורצה לעשות את הסעודה, אי מקרי ג”כ סעו”מ?

בשו”ת חוות יאיר (סי’ ע’) כתב וז”ל: ונ”ל דה”ה יום של אחריו “כנהוג” שהרי שלמה המלך ע”ה עשה משתה ז’ ימים (מלכים א ח’ סה’) ואפשר שגם שאחר אחריו כמו שאמרו גבי ז’ ברכות (כתובות ח’) מחמת הילולא עכ”ל. וכן העתיקו בס’ “פסקי תשובה” ח”ב סי’ קצד’ (ד”ה וסעודת הסיום).

 

                      אבל בתוך יב’ חדש אי שרי לילך על סיום מסכת.

והנה במהר”ם מינץ (סי’ ז’) כתב להדיא שאפי’ אבל תוך יב’ חודש שרי (לילך) לסעוד שם, עי”ש. וכן הוא בשבולי הלקט הל’ שמחות מהא גמ’ (קיט’) וכן פסק בס’ גשר החיים פכ”א (סי’ ח’ ו’), כתב שבסעודת סיום מסכת מקלין אף לאחר ל’ יום על או”א, ע”ע בדגול מרבבה בהגהותיו לשו”ע יור”ד סי’ שצ”א. ובס’ “חכמת אדם” (כלל קסו’ סעיף ב’) כתב ג”כ לציין לדברי הש”ך הנ”ל שכתב דשרי לאבל תוך י”ב לאכול שם, וכתב וצ”ע לפי מנהגנו שכתב הרמ”א דאין לאכול בשום סעו”מ.

 

ובשו”ת “טוב טעם ודעת” להגאון ר’ שלמה קלוגר זצ”ל (ח”ב מהדורה תלתאי סי’ פ”ו) נשאל בענין הנ”ל, והעלה להחמיר מכח דברי רמ”א הנ”ל שאסור ליכנס לשום סעודה בעולם. וע”ש שהביא לדברי המהר”ם מינץ והדגול מרבבה שהתירו והשיג על דבריהם, וכתב שכל דבריהם לדעה ראשונה שהיבא רמ”א בסי’ שצ”א דכל סעודה שאין בה שמחה מותר לאבל לילך כגון סעודת מילה כו’, א”כ ה”ה הני סעודות כיון דאין אומרים בהם שהשמחה במעונו לא הוי שמחה ומותר לו לילך, אבל לפמ”ש הרמ”א שם דהמנהג שלא לילך על שום סעודה שבעולם אף באין  בה שמחה אסור לו לילך, ולפלא שלא ציין להחכמת אדם הנ”ל ועי’ לעיל לענין בר מצוה מ”ש ליישב הנ”ל.

ודע עוד שהעלה שם שסעודת סיום מסכת אינה שמחה אף שכתוב “שש אנכי על אימרתך” וגו’, כתב שזה על ענין גוף הלימוד שמשמח הלב אבל לא הסיום מה דסיים המסכתא זה אין בו שמחה, עכ”ד. ויש להשיב על דבריו מכל הנ”ל.

 

ועכ”פ ג”כ מבואר שסעודת סיום מסכת אינה שמחה דא”כ איך התירו כל הפוסקים ללכת בתוך יב’ חודש על או”א, אלא ודאי דמ”מ כשעושין הסעודה צ”ל דאיכא שמחה קצת וע”ז לא גזרו וכ”ז בתנאי שאין שם תזמורת וכלי שיר, ותדע שזה לא גרע מסעודת בר”מ ופדיוה”ב שם דכתב החכ”א להדיא שהם לא סעו”מ שיש בהם שמחה (ומ”מ כתב שבסעודת ב”מ י”א דהוי ג”כ שמחה) ועליהם ספק שאפשר לאוכל אפי’ תוך ז’ אם הוא בביתו.

ולכן נראה נלע”ד דה”ה גבי סעודת סיום מסכת שמותר לאכול אפי’ תוך ז’ ימים אם הוא בביתו, דודאי עדיפא מסעודת ב”מ וסעודת פדיוה”ב שמקורם במנהג וכיוצ”ב וכדביארנו כ”א במקומו.

ובהגהות “בית לחם יהודא” סי’ שצ”א (יור”ד) כתב על מה שנוהגין שאבל אחר ל’ יום על או”א יכול לאכול סעו”מ היינו סיום מסכת נ”ל דווקא אם הוא עצמו למד אבל אם שאר לומדים הי’ להם סיום והוא לא למד עמהם יש לאסור, דהא יש אוסרים על כל סעודת מצוה חוץ לביתו ומכ”ש אבל שהוא ע”ה שאין רשאי לילך על שום סיום מסכתא עכ”ל.

ואפשר שכתב לחלק כן כי הוקשה לו ג”כ בזה כמו החכ”א דלעיל אבל בחכ”א לא נחית לחילוק זה ג”כ. ומ”מ לענין הלכה נראה עכ”פ שודאי בהוא השלים המסכתא שרי וכ”ש שהוא בביתו ובהשלימו אחרים אם הוא ת”ח ויודע ספר להבין יכו להשתתף ובע”ה ודאי אסור.

אך דע שמ”מ לדעת המהר”מ מינץ והש”ך (סי’ רמ”ו -יור”ד)  וכן משמע מהדגול מרבבה בסי’ שצ”א שציין למקורות אלו ודימה זה לסיום מסכת כהרש”ל שבזה כ’ דה”ה לאחרים שלא למדו, והגשר חיים ועוד, ולא חילקו בכל זה אם הוא גמר או לא ודאי גם דגמרו אחרים שרי, ובערב פסח אפשר שהיו מחמרים, ופמ”ג סי’ תמ”ד (או”ח במשב”ז ס”ק ט’) פסק דאף ביחיד שסיים יכולים אחרים לשמוח עמו והוי מצוה, ואבל בתוך י”ב חדש יכול לשמוח עמהם, עי’ בס’ יוסף דעת (סי’ שצ”ט) ובשו”ת מהרא”ף (סי’ כ”ח) ובס’ בית דוד (סי’ ס”ח).

 

סיום ביום ה”יארצייט”

בש”ך (חירו”ד סי’ רמ”ו ס”ק’ כז’) כתב בשם תשובות מהרי”ל (סי’ קע”ב) דביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות, אסור לאכול בסיום מסכתא דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, ומיהו דוקא ביום אסור אבל בלילה מותר, עכת”ד, ובאמת בימנו אין מנהג זה נפוץ ואין אנו יודע מי מקיימו, וע”כ צ”ל שודאי מצוה לאכול בסיום מסכת, וכן חזיתי להערוך השלחן שכ”כ בס’ רמ”ו (יור”ד הל’ מה’ בסופו) דאנו אין נוהגין כן ואנו אין מתענין כשיש סיום עכ”ל.

 

בן סורר ומורה בסעודת סיום

ולפי האמור לעיל שנתבאר שלכו”ע סעו”מ היא. ודאי יפטר הבן סורר ומורה דאכל שם אפי’ ככל הסימניםשל תרמר בשר וכו’, וכדאיתא במס’ סנהדרין דף ע’ דאכל בדבר מצוה גמורה מדרבנן יפטר, ובפרט שבסעודת סיום מסכת איכא שם ת”ח ויודע ספר וא”כ בלאה”נ יפטר דהא איתא במס’ סנהדרין (שג) דאין בן סורר חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סירקין.

 

ושכן מתבאר להדיא מדברי הגאון ר’ חיים סופר בס’ “קול סופר” דפירש המתני’ אכל בחבורת מצוה דהיינו כגון סעודת מילה. וז”ל: ולא מפורש אם הי’ כהן ואכל בסעודת כהן כו’ או סעודת מילה וכו’, או בסעודת גמר התורה עי’ מדרש ילקוט בשלמה המלך שעשה משתה וכדומה, ואולי הכל בכלל שאכל חבורת מצוה עכ”ל, ונראה שחכך בזה, ומ”מ נראה יותר שמצד ששפיר דמי להא דסיום מסכת שהיא גומרה של מצוה, וכמו שכבר ביארנו לעיל שכך כתב הר”ן ובמג”א.

 

נדר שלא לאכול בסעודת רשות

ולכן לפי כל האמור לעיל דלית מאן דפליג בסעודת סיום מסכת דמקרי סעו”מ, שפיר יכול לאכול הנודר מסעודת רשות. וצ”ל שכל מה שנדר זה לא על דבר מצוה.

 


[1] עי’ בס’ “בניהו” שבת (קיח’), שביאר דשלים מסבתא שעדין לא נדפסו מסכתות, ע”פ כו’, ובתוך הסעודה ילמוד הצורבא מרבנן מסכתא לפניהם בע”פ.

[2] עי’ “בניהו” שבת (קיח’) דכתב לדקדק אמאי לא אמר אביי עבידנא סעודה לרבנן, וז”ל כי הי’ מנהגם להחזיק אותו היום בתורת יו”ט מתחילת הסעודה שמתחילים בה קודם מנחה גדולה, לענין שלא יאמרו וידוי בתפילת מנחה כמו דין סעודת חתן וסעודת מילה, וכן נוהגים פה ערינו בסעודת סיום מסכתא שאין אומרים וידוי בתחילת הסעודה שמתחילים בה קודם מנחה גדולה לענין שלא יאמרו וידוי בתפילת מנחה כמו דין סעודת חתן וסעודת מילה, וכן נוהגין פה עירינו בסעודת סיום מסכתא שאין אומרים וידוי בתפילת שמתפללים במקום סיום מסכתא והסעודה עכ”ל, אמנם עי’ בספר “פרי השדה” להגאון אלעזר דייטש זצ”ל, (ח”ג סי’ קפ”ב) שנשאל בענין זה אי נימא שזה יו”ט ולא בענין לומר תחנון כמו חתן ומילה, וכתב ליישב מה שכן היום נוהגים כן לומר תחנון ולא מבעיא בשחרית שאומרים, שאפי’ אצל חתן אומרים, אלא דגם במנחה כתב טעם שכן לומר, דמאן ניהו שיאמר ויתפאר שלמד בעיון הדק היטב וכן שעושים כל למודו לשמה, עיי”ש. אמנם ודאי דלא פליגי דבזמנם ודאי למדו לשמה וידעו באמת הדברים בעיון רב, וכמבואר בבניהו שדיקדק כך מלשון הגמ’ שהי’ דורש כל המסכתא בע”פ לפינהם. ודאי בכה”ג לא היו אומרים התחנון.

[3] וע”ע בנמו”י שם שכתב אחר דברים אלו שגם בלומד שמנהג לשמוח בענין מצוה עד שישלימנה ועושין שמחה ומשתה ביו”ט.

 

[5] ועי’ בס’ פסקי תשובה ח”ב סי’ קצ”ד שג”כ הביא לדברי החו”י והעתיק מקורו והשמיט לגמרי מראיית היש”ש, ונ”ל דהוא מחמת דחיית החו”י על היש”ש.

[6] ודבר זה צ”ע דהא משם מבואר רק שקיבל החכמה ולא שגמר ללמוד ולסיים ענין של מצוה, ולענ”ד הי’ נראה לומר דמה שקיבל החכמה מהקב”ה אין זה רק שכל ודעת גרידא, אלא דהקב”ה גילה לו רזי תורה וסתרי תורה וכל מכמניה וזה הפירוש שנתן לו חכמה, כלומר שהתורה וכל סתריה יהיו צפונים בחכמתו (וכעין תינוק שלומד במעי אמו את כל התורה כולה ורק אח”כ שנושע ממעי אמו וכביכול שוכח כל מה שלמד הוא רק מוציא מה שהטמין המלאך בתוכו כידוע) וע”ז עושה משתה ושמחה, שזה גומרה. ועי’ בפי’ בעל מתנות כהונה בשה”ש רבה פרק א’ שפי’ שהוא גמר את כל התורה ע”י מתנת החכמה. ודו”ק.

[7] וצ”ב בלשונו שכתב שקורא לאחרים לעשות משתה, ולא כתב כלשון האו”ז שהביא בד”מ, שהם עושין משתה לאחרים, דברמ”א קצת משמע שקוראין להם שהם ישתתפו במשתה,

 ולענ”ד יש לפרש זה ע”פ מ”ש בספר לפלגות ראובן ח”א (בהקדמה לספרו) וזת”ד, במה שמצינו שיש מצוה רבה לשמוח עם הסיום משום דחשוב כשותפות, לפי מה שכתב הרמ”א יור”ד (סי’ רמ”ו ס”א) דאפשר להקנות חלק לחברו בתלמודו, ומשתתפין לדעת כן שיהי’ לכ”א חלק בשל חבירו, ואף אם יטרד מי מהם באיזה פעם לא יגרע חלקו, ואיידי דבעי למיקנא גמר ומקני, כמ”ש בגמ’ (כתובות צג’) בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השבח לאמצע (עי’ חו”מ סי’ קע”ו ס”ה) ואשר על כן אלה הבאים לסירוגין לפרקן נמנים לדבר מצוה לשמוח בשמחת הסיום יחד עם החברים העומדים על מלכתם תמדים כסדרם ואחד המרבה ואחד הממעיט כו’, ע”ש. ולפי”ז א”ש לנ”ד בדברי הרמ”א שכתב וקוראים לאחרים לעשות משתה”, כלומר מדין שותפות וכדעיל (ודו”ק).

 

[9] וכן ראוי לציין עוד מקור כמובא בס’ “הדר יצחק” (וכן הוא בס’ המנהגים) שהביא אסמכתא לזה מהכתוב בפסיקתא “וסמכו אהרן ובניו את ידהם על ראש האיל” בשמחה, ואותו היום עשאוהו יו”ט. משל לפורע חובו ועושה יו”ט, כך כאן שנתקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו יו”ט לאותו, היום מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יו”ט, וכן הי’ עושה כהן גדול יו”ט שהי’ יוצא בשלום מן הקדש, (ע”ע שו”ת עולת שמואל סי’ נ”ח).

[10] וכ”כ בס’ התעוררות התשובה (להגאון שמעון סופר בנו של הכתב סופר) ח”א סי’ רמ”ה (חאו”ח).

[11] וכן מבואר להדיא בס’ מכתבי הגרע”א (סי’ י”א) וז”ל: ע”ד תענית בכורים גם אנכי דרכי למחות באותם שמכוונים לסיים בכדי לאכול ולהזמין הקרואים, זולת אם באמת אסתעייא ליה מילתא שגמרו סדרו בע”פ, איני מוחה להזמין ת”ח כההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן עכ”ל.

[12] ובשד”ח ח”ו (מעררת בין המצרים סי’ א’ אות ח’) כתב להביא ג”כ כדברי הא”ר ודה”ה באינו ראל לעשות סעודה בזמן אחר, ואח”כ וז”ל ואם אינם שומעים עכ”פ לא יאכלו רק בשר עוף ע”י מג”א תקנא’ סק’ נח’, בליל מוצאי ת”ב אף להמנהג הרשה הנזכר  בסי’ תקנ”ח שאין לאכול בשר עד יום י”ד אחר חות יש להתיר לאכול בשר בסיום מסכתא שלא כדרך לימודו שכן יש ללמוד מתוך דברי הא”ר, שו”ת רמ”ש סי’ מא’ כל, עי”ש,

[13] ובתוך דבריו שם משמע ש”שעת כושר” היא באופן שראוי לתקן הסעודה בצורה נאה לכבוד התורה ותלמידהון. עוד טעם כתב שהוא כבוד התורה כשיש שם אסיפת עם כדאיתא מעין זה במרדכי סוף הנזקין (גיטין סי’ ת”ג) וכן שיוכלו לומר קדיש בעשרה ובני רב פפא כנהוג, ע”ש. וא”כ זה אפי’ כשהוא בע”פ, שכשאז מתקבצין הרבה יהודים בבתי כנסיות ובזה מרוויח כל הטעמים, וכן לדבריו משמע שאפי’ בע”ש כשרק אז יכול לקבץ הרבה אנשים ולתקן סעודה עדיף טפי ושרי, ורק דיש להזהר לאכל לפני שעה תשיעית, דלא עדיף מסעודת פורים עי’ משנ”ב בסי’ רמ”ט.

ועוד נראה קצת לדקדק בדברי קודשו שרק היכא שרב או ראש ישיבה שלומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו אז עדיף שישייר מעט לשעת כושר לטעמים דלעיל, והסברא דבאמת השמחה היא לכולם ולא רק ליחיד. שזה לשונו, “רב או ראש ישיבה שהוא לומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו וכשבאו לסוף המסכתא ישייר מעט כו’, עכ”ל, ולפי”ז באדם יחיד שסיים לעצמו המסכתא אפשר שלא ישייר מעט לשעת כושר כשנופל בע”פ או בע”ש, וה’ יאיר ענינו בתורתו.

[14] ובסידור היעב”ץ כתב וז”ל: ואף הממהר לסיים למוד ספר יותר מלמדו משאר ימות השנה, לית לן בה כי מ”מ הוא זריז ונשכר שהקדים עצמו למצוה, ע”כ, (בדיני בין המצרים אשנב ב’ אות יד’)

[15] וכך מבואר מתוך דברי הגאון ר’ שלמה קלוגר בשו”ת “האלף לך שלמה” סי’ שפ”ו (אור”ח) שאם למד כדי שיהי’ לו הסיום בע”פ בדוקא שעל מסכת גדולה כיון דהוי מעלה הלימוד לו יהא דהוי שלא לשמה נמי נחשב סיום עכת”ד עי”ש, וזה כמ”ש להוכיח ותאזרני שמחה.

 

[17] ותבט עיני בשורי למ”ש הגאון מהר”מ אריק בס’ “מנחת פיתום” (הו”ד בס’ פסקי תשובה סי’ קצד’) על דברי הרמ”א בסי’ רמו ‘ (יור”ד). שה”ה שמסיום אח דמכ”ד ספרי הקודש דהוי סעו”מ.

[18] וכ”כ בשו”ת בית אבי ח”ב סי’ נ”ב עיי”ש.

[19] עי’ ירחון אור תורה ח”א סי’ מ”א שכ”כ בנו של הקול אריה ר’ משה ליב עהרנענייך זצ”ל.

[20] ובירחון  “אור תורה” כתב בנו של ה”קו לאריה” להשיב על דברי אבי ובזה דבשאר ספרים של מה כתב אם מאן ספק להכריע איזו היא ימי מסכת עי”ש.

[21] לימוד ספר ממחברי גדולי הדורות לאחר חתימת התלמוד ירחון אור תורה ח”י יא’ מבנו של הקול אריה.

[22] ועי’ בס’ “טעמי המנהגים” (בעניני הילולא דרשב”י בקו”א אות ל’) על הא מנהג הקדמונים שחכמי הספרדים מעיה”ק צפת שהיו מתכנסין שם פעמיים בשני זמנים הנזכרים לסיים שם הזוהר, והסיום האחר היו עושין לפני חג השבועות, והסיום השני היו עושין ביום כה’ באלול, ובליל כה’ אחר הסיום עושים שם “סעודת מצוה” וגמר סיום הזוהר, ומרוב שמחה עושין הדלקה על הגג כו,’ עכ”ל, ומבואר משם שזה מקרי סעו”מ ושהי’ שם שמחה גדולה מאד, ובגודל ענין השמחה בזה, עי’ שם בקו”א (אות ס’ מעשה על נכד הבעש”ט זיע”א ר’ ברוך שנהג בכל שנה ושנה ביום ל”ג בעומר לעשות סיום ספרי הזוה”ק, ואחר הסיום לקח הס’ הזוהר בידי קודשו ורקד כמה שעות כו’, עי”ש.

 

 

[25] ושו”ר בס’ “קצות השלחן” ח”ב סי’ ס”ט שהעלה כן, ודחה דברי הביה”ל הנ”ל מטעם דגם מצינו בפדיוה”ב דעת המג”א וכמה אחרונים שס”ל דצריך לדחותו כשהוא לא בזמנו כ”ש בסיום מסכתא שלא שייך לומר בזה דהוא בזמנו וכ”כ גבי שיהוי מצוה לא משהינן לא שייך הכא, דהא יכול לקיים מצות ת”ת בלימוד אחר.

[26] עי’ רמ”א סי’ רמ”ו, וב”י סו”ס סי’ מ”ז מ”ש בשם ה”אגור” וסמ”ק, וע”ע ב”ח שם לבאר בזה את מה שאמרו במצוות הקהל נשים באות לשמוע דהיינו כיד שידעו לקיים המצוה, ועי’ ביאור הגר”א שם שכתב שזהו מקור לדברי הרמ”א הנ”ל, עי’ מהרי”ל (חדשות סי’ מה’) מה שמביא בשם הקדמת סמ”ק, דנשים שלומדות דינים ששייכים להם מועיל להם כמו עסק ת”ת לאנשים, ואכמ”ל.

[27] וג”כ יש להוסיף להקשות דמהא “דשלמה המלך” לא משמע כלל דהתחיל מצוה או לימוד של תורה, אלא רק ענין של נתינת החכמה כמבואר בפסוקים שם, ומדברי המדרש הנ”ל וז”ל: כך בגבעון נראה ה’ אל שלמה בחלום לילה ויאמר אלוקים מה אתן לך אמר שלמה אם כו’, אמר לו הקב”ה שלמה חכמה שאלת ולא שאלת עושר כו’, חייך החכמה והמדע נתון לך כו’, מיד ויקץ שלמה והנה חלום וגו’, מיד ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’ ויעל עולות ויעש משתה לכל עבדיו, עכ”ל, ועיניך תחזה שלא למד כלום או עסק במצוה, ואדרבא יש לומר שלא עשה כן שהרי זה הי’ בחלום הלילה.

[28] ובס’ מורה באצבע למרן החיד”א סי’ ח’ אות רמב כתב וז”ל: יום ט”ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמ”ש בזהר הק’ ח”ב דף קל”ה. ויזהר להוסיף בתורה כמו שאמרו חז”ל, עכ”ל.

[29] ובלכתי בדרך ראיתי למ”ש “התורה שילמה” בראשית כא’ ח’ [אות מט’] בשם הרב”ח עה”פ ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול, דהיינו מיום שגמלו הניחו לת”ת ומטעם זה עשה הסעודה כדי שישמח בשמחת תורה (עי’ באורחות חיים ח”ב סי’ ג’)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *