הרב מאיר אברהם שליט"א
א
כתב הרב חיים ויטאל (שערי קדושה חלק א שער ב): כי יותר צריך להיזהר ממידות הרעות, יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מידות טובות בנקל יקיים כל המצוות.
נראה לכאורה כי השורש לדבריו נטוע הוא בדברי רבנו ניסים גאון (בהקדמתו לפירושו על הש"ס) וזה לשונו: כל המצוות שהן תלויים בסברא ובאובנתא דליבא (הבנת הלב), כבר הכול מחויבים בהן (אפי' אומות העולם), מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים ע"כ. וכפי שביאר הגר"א גרודזינסקי זצ"ל (תורת אברהם עמ' קלג): מצוות אלו, של חלקים רבים המה, הנה החלק הראשון הוא – דברים שאין בהם הלכה ובנ"א עושים אותם בשביל חוקי הנימוס, כענין דרך ארץ ע"כ.
אנו רגילים להבחין בין שתי קטגוריות בעולם העשייה, דברי מצוה הנובעים מרבדיה השונים של התורה, דאורייתא, דרבנן וכו' ודברי רשות. הר"ן מגלה את אוזנינו כי קיימת קבוצת חיובים נוספת על זו של התורה והם חיובי השכל האנושי "סברה ואובנתא דליבא". השכל האנושי – לפי דעת הר"ן, אינו רק כלי אגירה ועיבוד של התורה הנתונה מיד ה', כי אם גם אמצעי ליצירת חיובים בעלי תוקף מחייב לפרט ולכלל, ומכיון שהם פרי יצירת האדם ותובנותיו כמי שנופחה באפיו נשמת חיים – רוח ממללא, הרי הזהירות בחיובים אלה, מתבקשת יותר מאשר במצוות עשה ולא תעשה. וכעומק כוונת דברי המשנה דרך ארץ קדמה (גם בחומר חיובה) – לתורה.
ב
המסגרת הכללית לבטויי השכל הנעלה, היא ביחסים שבין אדם לחברו. אולם חלקם קבלו תוקף תורני המצווה מפי ה' בתרי"ג מצוות דאורייתא או דרבנן כמו "והדרת פני זקן", "כבד את אביך ואת אמך" ועוד. אחד השטחים שנשאר תחת הגדרה הבלעדית של חיובי השכל, הוא הנימוס.
בפרשת וירא מתארת התורה את אירוח המלאכים אצל אברהם ופסגתו "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (יח, ח). רש"י במקום מצטט את דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (פו, ב) על הנלמד מן הפסוק האמור: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם ע"כ, ומוסיף עליו את המדרש (מדרש רבה שם), המרחיב עוד באומרו: מתלא (משל), הלך בקרתא אזל בנימוסיה ע"ש.
מה הם אותם חיובי נימוס ומה תחום השתרעותם, לא הגדירו לנו הגמרא והמדרש, ולפיכך מקור יחיד זה – דורש התבוננות יתירה, על מנת להפיק ולמצות ממנו את מירב ההשלכות המעשיות של חובת "הלך בנמוסיה".
ג
תחילה נפנה למשמעות המילה נימוס. מירב הפרשנים נטו לפרש מילה זו – שמקורה ביונית – כ"מנהג" (תפארת ישראל על המשנה בגיטין פרק ו, הערוך, ולהבדיל, מילון א. שושן. אחרים תרגמוה: חוק, לא במובן הנורמטיבי, אלא כדוגמת "חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם" – ריטואל קבוע). משמעות זו קונה לה מקום – לאור הסמיכות במדרש בין המימרות "הלך לקרתא אזל בנמוסיה" ו"לעולם אל ישנה אדם מן המנהג".
כלומר, אין הכוונה כלל לאופן שבו מקובל לפרש נימוס, כצורת התנהלות אדיבה מכובדת וכדו' – התנהגות נימוסית – שכן עפ"י העולה מן הגמ' אין משמעות לאמירה הכללית 'מתנהג בנימוס', אלא רק לסמיכות 'מתנהג בנימוס המקום', שענינו – עפ"י מנהג המקום באשר הוא.
נתבונן מעט במנהג אליו התייחסה הגמרא "משה עלה למרום ולא אכל לחם, והמלאכים…" וכו', לו היינו אנו נשאלים, מן הסתם לא היינו מגדירים את אי אכילת המלאכים בשמים, או אכילת בני אדם בארץ, כמנהג, אלא כצורך ואי צורך. אולם הגמרא בכל זאת התייחסה לכך כמנהג.
התבוננות נוספת תגלה כי המנהג המדובר הרי הוא מתוחם טריטוריאלית "הלוך לקרתא אזל בנמוסיה", כלומר, אין מדובר בהתנהלות אוניברסאלית, אלא בהתנגשות בין הבא מן "החוץ" עם מנהג מקומו לבין מנהג המקומיים, כמשה שבא מן הארץ ונחשף למנהג השמים והמלאכים שנחשפו למנהג הארץ השונה ממנהג השמים.
ניתן עתה לומר, כי נימוס הוא התנהלות ציבורית מקומית – מנהג – בתחום כלשהו, רוחני או גשמי והוא פרי יצירת השכל האנושי המקומי, שלא במסגרת חקיקתית כופה, אלא כהתנהגות ציבורית מקובלת, שורשית וקבועה ולא אופנתית וחולפת. הבא מן החוץ ונפגש בנימוס או מנהג המקום, מצווה לכבדו ולהתנהל לפיו ולא לפגוע בכבוד אנשי המקום.
(הכנסת מאכל גשמי גס על ידי משה, לתחום הרוחני הזך בשמים, הרי היא פגיעה וזילות המקום. ולחלופין, מלאכים הנראים ממש כבני אדם ונמצאים בארץ ומתנשאים כמי שאינם צריכים אכילה, הרי הם פוגעים בבני המקום בהצגתם כנחותים כביכול).
ד
נקודות נוספות העולות מן הגמרא הן: א. חובת ההתאמה למנהג המקום, הנה הן באופן פאסיבי, כמשה שנמנע מלאכול והן באופן אקטיבי, כמלאכים שנראו כאוכלים בפועל.
ב. החובה הנ"ל קיימת במרחב הציבורי – כמשה בשמים, וגם במרחב הפרטי – כפגיעה בפרט הנוהג כחלק מהכלל שאליו הוא משתייך – חשש המלאכים לפגוע באברהם, בביתו, משום היותו חלק מבני הארץ.
ג. החובה היא – בין לעלות לרמה גבוהה יותר, במידה ומנהג המקום גבוה וערכי יותר, מזה של הבא מן החוץ (משה בשמים), ובין לרדת לרמת בני המקום (המלאכים בארץ). אלא שכאן מאליה תישאל השאלה, עד היכן יש "לרדת" בהקשר זה. על כך משיב המדרש (שכל טוב, פרשת ויצא כט, כו): הלך לקרתא אזל בנימוסיה – ובלבד דליכא חילול ה'. ירידה ברמה – כן, התנשלות מערכים עד כדי חלול ה' – לחלוטין לא.
ה
תפיסה זו של הנימוסין – כמתואר לעיל, קיבלה עיגון הלכתי בפסיקות שונות, בהקשר זה נזכיר שתים מהן:
א. הרמ"א (סימן תריט, א) פוסק: אל ישנה אדם ממנהג העיר, אפי' בנגינה או בפיוטים שאומרים שם ע"כ. והגר"א במקום מפנה לגמ' בב"מ: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג כמקור לכך. (יודגש, כי אין המדובר בהתנהגות שמקורה בתקנה כפויה שהותקנה ע"י גדולי העיר, אלא בנוהג שהתגבש עם השנים – עפ"י תפיסת בני המקום מן המקור השכלי כנ"ל ולא ההלכתי).
ב. בשו"ת מהר"י קולון נשאל אודות קהילה שנהגה בשבת הראשונה שאחר שמחת תורה -בה קוראים פרשת בראשית, שהעולה הראשון יזכה בעליה תמורת התנדבות שמן למאור לביהכנ"ס לתקופה ממושכת. הקונה, יכול שיהיה הכהן עצמו ואם לאו, יתכבד ויצא מביהכנ"ס, ע"מ שיעלה לראשון הנדיב המדובר.
והנה, שנה אחת סירב הכהן לקנות ואף סירב לצאת, ופסק רב המקום להכריחו לצאת או לא להיכנס, וכפוהו ע"י שלטון העיר. משנשאל ע"כ המהרי"ק, השיב, שאכן נהגו כשורה וזאת, בהתבסס על כך ש"אפי' במנהג הקל, גרסי' בב"מ אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה וכו' ואמרינן נמי בבראשית רבה עלת לקרתא הלך בנימוסיה, כ"ש במנהג החשוב הזה, שיש בו כבוד ועילוי לתורה, שאין לשנותו וצריך להלך אחריו", אף שמקורו כאמור, אינו הלכתי – שהלא כהן פותח תחילה – אלא שכלי ערכי, "צריך להלך אחריו" ולנהוג כפי הנימוס – המנהג.
