בענין חזקת שלש שנים

רבני בית ההוראה
י"ח אדר א' ה'תשע"א

בבא בתרא כ”ח ע”א איתא במשנה, חזקת הבתים וכו’ שלש שנים, ובסוגיין דגמ’ מאי טעמא דחזקת קרקעות ג’ שנים, ומסיק שם בגמ’ דף כ”ט דלרבנן טעמא דחזקה הוא משום דשתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה תרתי ותלת מיזדהר טפי לא מיזדהר, ע”כ דברי הגמ’.

ובביאור דברי הגמ’ נתחבטו המפרשים וכדהביא הקצוה”ח סימן ק”מ סק”א דמאי טעם הוא זה לומר דמשום כן נשאר הקרקע בחזקת המוחזק, דאף שאה”נ יש צד לומר שקנה הקרקע ואבד את שטרו אבל אפשר דלא קנה הקרקע ומעולם לא היה לו שטר ומהיכן לנו ראיה שהקרקע שלו דמשו”כ מעמידין אותה בידו.

והביא הקצוה”ח שם דברי הרמב”ן הידועים בסוגיא דקטן (וכפי שיובא להלן) שכתב בתוך דבריו “טעמא דחזקה לא משום איזדהורי בלחוד הוא אלא כיון דהאי שתק רגליים לדבר, אלא שתוך שלש אמרינן למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מיזדהר טפי איתרע ליה האי טענה ואמרינן לא לחינם שתק, עכ”ד. ולפום ריהטא וכן פירש שם הקצוה”ח להדיא, לדעת הרמב”ן חזקת שלש שנים בנויה בעיקר על ראיה שהקרקע שלו מהא דהמערער שתק, ובאמת ראיה זו ישנה מיד בשנה הראשונה שאם שתק שנה זהו ראיה מספקת שהקרקע של המחזיק, אלא שתוך שלוש כיון שהשטר צריך להיות ביד המחזיק וכיון שאין לו שטר א”כ זה ראיה הפוכה שמהערער צודק וראיה זו גוברת על הראיה מהא דהמערער שתק וע”כ מוציאין הקרקע מהמחזיק ונותנין אותה להמערער אבל לאחר שלש שנים שכבר מאבד שטרו ואין למהערער ראיה שהקרקע שלו נשאר רק הראיה מהא דשתק המערער מיד בשנה הראשונה ומשו”כ משאירין הקרקע בידי המחזיק, כן הוא לכאורה פירוש הרמב”ן.

והקצה”ח שם הרבה להקשות על יסוד דברי הרמב”ן שמיד בשנה הראשונה יש ראיה משתיקת המחזיק וכן בספר שער המשפט בסימן ק”מ הרבה להקשות וע”כ פירש הקצוה”ח והשעה”מ דטעמא דחזקת ג’ שנים נובע מכוח תקנת חכמים משום תקנת העולם ותקנת השוק שכיון שאין רגילים ליזהר טפי בשטר חיישינן שהמרא קמא יבוא ויוציא הקרקע במרמה מהלוקח כיון שלא יהיה לו שטר וע”כ תקנו הקרקע תישאר בידו ואפי’ בלי שטר וכדיעו”ש.

עכ”פ לדעת הרמב”ן וכפי שפירש הקצוה”ח דבריו חזקת ג”ש נובע מכוח ראיית השתיקה משנה ראשונה, וידוע דהאחרונים נתקשו בזה (עיי’ קהילות יעקב ב”ב סימן י”ח וחידושי ר’ ראובן סי’ י”ב ובחידושי ר’ שמואל ועוד) דאם נפרש כוונת הרמב”ן כפשוטו א”כ מדוע הדין הוא שחזקת ג”ש הוא רק באופן שהמחזיק הביא עדים שישב שם שלש שנים שרק בזה הקרקע נשאר אצלו, אבל בהביא עדים שישב שנה או שנתיים אף שמסופק לנו מי ישב בשנה השלישית גם הקרקע יוצאת מתחת ידו וגם צריך לשלם על הפירות שאכל, וכדמפורש בגמ’ להלן ל”ג ע”ב ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבני ואכלתיה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי, הרי לנו מפורש דלא סגי בעידי ישיבת שנה או שנתיים ואף שטוען שישב שלש אלא שאין לו ראיה לזה, והשתא לכאורה לדברי הרמב”ן כיון שלראיה סגי בישיבת שנה אחת אלא שעד שלוש המערער מפריך הראיה על ידי ראיה הפוכה, א”כ לכאורה הדין היה צריך להיות להיפך שהמחזיק צריך להביא עדים רק על שנה ראשונה ומצידו סגי בזה שיש כבר ראיה שהקרקע שלו, אלא שאם המערער טוען שאני עדיין בתוך שלוש ועדיין יש טענת אחוי שטרך חובת הראיה בזה עליו כיון שהוא רוצה להשתמש בטענה זו אבל למחזיק די בשנה ראשונה וכנ”ל וא”כ אמאי מפורש בגמ’ שעל המחזיק חובת הראיה שישב ג’ שנים.

ומכוח ראיה זו ומעוד ראיות הכריחו האחרונים דלא כהקצוה”ח בפירוש דברי הרמב”ן, דאין כוונת הרמב”ן כפשוטו שהראיה נוצרת מיד ורק שעד ג’ יש טענת אחוי שטרך וכביאור הקצוה”ח, אלא שכונת דבריו הוא רק בעיקר התחלת הדין שלכתחילה כשחכמים התיישבו לעיין בדין חזקת ג”ש היה צריך להיות כן שהראיה היא מיד אלא שאחוי שטרך גובר אבל לאחר העיון ולאחר שחכמים אמרו שאה”נ אחוי שטרך גובר ולחזקה צריך לישב ג’ שנים א”כ מעיקרא דדינא פירכא וחזר הדין שאין כלל ראיה משתיקתו בשנה ראשונה שיכול לתרץ שתיקתו ולומר מה ששתקתי לא מפני שהודיתי שהקרקע שלך אלא כיון שידעתי שהדין הוא שעד שלש שנים אין חזקה ועד אז אף שאשתוק היה בכוחי לטעון אחוי שטרך זה גופא הטעם ששתקתי שידעתי שעדיין עיתותי בידי ויש לי עדיין פנאי למחות, ועל כן אף לדעת הרמב”ן לבסוף ולמסקנא רק אם שתק ג’ שנים שלימות יש ראיה שהקרקע היא של המחזיק שעד אז אין להביא ראיה משתיקתו וכנ”ל.

אם כן הרי לנו ב’ מהלכים בדעת הרמב”ן דלדרך הקצוה”ח הראיה היא משתיקת שנה אחת ולדרך שאר האחרונים למסקנא הראיה היא רק משתיקת ג’ שנים. ולכאו’ נראה לי להביא ראיה נפלאה מדברי הראשונים עצמם שכוונת הרמב”ן הוא כדרך השני הנ”ל וכדרך האחרונים ואולי אפשר לומר שאף הראשונים עצמם נחלקו בזה בהבנת דברי הרמב”ן.

דהנה הרי יסוד ועיקר דברי הרמב”ן סובבין והולכין על סוגיא דלקמן דף מ”ב דבגמרא מפורש שם: ת”ר אכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה הרי זו חזקה, ע”כ, והיינו שבמקום שהמחזיק מת באמצע החזקה וירשו אותו בניו והמשיכו להחזיק עד ג”ש מצטרפים האכילות ויש כאן חזקת ג”ש, וע”ז הביא שם הרמב”ן וז”ל בתוספת ביאור: יש מפרשים דוקא בבנו גדול אבל קטן לאו בר מחויי ביה הוא, והילכך לאו בר חזקה הוא, כוונת דבריו עפ”י פשוט הוא, שאף שמפורש בגמרא שאפשר לצרף ישיבת האב והבן היורש זה רק כשהיורש גדול אבל כשיורש בן קטן אין דין חזקה, שכיון שכל טעם חזקה נובע משתיקת המערער, וכשקטן יושב בקרקע המערער אינו מוחה ואף שהקרקע שלו, שרק כשגדול יושב בקרקע המערער כועס וזועק פלניא גזלנא, אבל כשקטן יושב הרי שקטן אינו נחשב אצל אנשים כבר פלוגתא שיצטרכו למחות עליו וע”כ אינו מוחה ואף ביודע שהקרקע שלו, (ורק שמוסיף שם בדבריו שגם על השטר אינו שומר עיי”ש) ואין אני מוחזק בטעם זה, דטעמא דחזקה לאו משום וכו’, אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר, אלא שבתוך שלש אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה, ולכאו’ עפ”י פשוט כוונת דבריו דמה שבא לחלוק על שיטה האשונה בטעם החזקה, וממילא לחלוק על דינם הוא שהם הרי לכאו’ סוברים שחזקה נובעת מזה ששתק ג’ שנים שלמות, וע”כ ס”ל שבמקום שהמחזיק היה קטן בחלק מהזמן משום כך לא מחה וא”כ אין כאן דין חג”ש, וע”כ חלק הרמב”ן שכיון שבאמת מצד ראיית החזקה סגי בשנה אחת אלא שצריך ג”ש שלא יהיה טענת אחוי שטרך אם כן בשלמא במקום שרק הקטן ישב צדקו דברי הי”מ שאין כאן חזקה שאין מה למחות אבל במקום שבשנה הראשונה ישב עכ”פ האב וכבר נוצר הראיה משתיקת המערער א”כ אף ששאר שני החזקה ישב רק הקטן לא גרע כיון שהראייה כבר נוצרה כשהאב ישב והיה לו למחות אז בשנה הראשונה וע”כ חולק הרמב”ן שאין  הדין עמם כיש מפרשים שרק בבנו גדול מצרפין ישיבת האב עם הבן היורש אלא שאף כשהיורש הנו קטן ג”כ מצרפין השנים ויש כאן די חג”ש, כן הוא לכו’ כוונת דברי הרמב”ן עפ”י פשוט.

ולכאורה אם כך הם פני הדברים שע”פ פשוט ששיטת היש מפרשים נובע מחמת שלא היה צריך למחות כאן שקטן ישב, ושיטת הרמב”ן היא שסגי בשתיקה שנה ראשונה, א”כ הרי ברור לכאו’ שצדקו דברי הקצוה”ח בהבנת דברי הרבמ”ן שבזה גופא בא לחלוק על דבריהם שכיון שהוצרכה מחאה זו מיד ואז האב ישב א”כ יש כאן חזקה ואף שבסוף הבן הקטן ישב, דלשיטה השניה בדעת הרמב”ן א”כ אין כלל הבנה במה שהרמב”ן בא לחלוק על שיטה הראשונה של דבריהם כיון של מסקנא אף לשיטת הרמב”ן הרי הראיה ישנה רק אם ישתוק ג’ שנים שלימות ובפחות מכאן יכול לתרץ שתיקתו בטענת יש לי פנאי למחות א”כ מכוח אותה טענה מדוע חולק כאן הרמב”ן והרי גם בעובדה דידן דהאב ישב שנה ומת והבן הקטן ישב שנתיים יכול גם כן המערער לטעון שתחילה כשישב האב שתקתי מפני שחשבתי שעדיין יש לי פנאי לטעון וכי עלי לידע שימיו ספורים והוא הולך למות, והרי אין אדם יודע עתו וע”כ שתקתי במשך כל השנה ואח”כ כשהאב מת והקטן התיישב בקרקע כבר לא היה לו למי למחות וע”כ לא מחיתי וא”כ לשיטתם עכ”פ למסקנא גם להרמב”ן צריך להיות שאין חזקה ומדוע חלק הרמב”ן, ולכאורה זהו קושיא עצומה.

ואשר יראה בזה דלכשנעיין בדברי הראשונים הפוסקים שמביאין דברי הרמב”ן להלכה יתורץ לנו קושיא זאת ואדרבה משם פינה וסיוע גדול דס”ל בדעת הרמב”ן כדרך הקהילות יעקב ולא כהבנת הקוצוה”ח, דהנה הרמב”ם בפיי”ג מהלכות טוען ונטען הל”ג כתב וז”ל: “חרש שוטה וקטן אין אכילתן ראיה עכ”ד, לעניננו חידש כאן הרמב”ם שכשקטן יושב בקרקע אף שיושב בה ג’ שנים אינו מקבל הקרקע מתורת חזקת ג’ שנים וכפי שהרמב”ם ממשיך שם בטעם הדבר, וכתב שם המגיד משנה לא מצאתי מבואר בגמרא, והיינו שהדין הנ”ל באופן שקטן החזיק לא מפורש בגמרא מה דינו ע”כ וכו’. ודעת רבינו נראה שהוא מחלק בין בא מכח אביו לבא מכוחו והיינו דס”ל למ”מ בדעת הרמב”ם וכפי שביאר שם ג”כ בפרק י”ד שאם האב התחיל לישב ואח”כ המשיך הקטן יש כאן חזקה שהקטן יכל להשלים החזקה, אבל אם רק הקטן ישב אין כאן חזקה, וכותב שם המגיד משנה בא”ד: “והרמב”ן והרשב”א סבורין דחזקת קטן הוא חזקה” והיינו שהם חולקין על הרמב”ם וס”ל דבכל אופן יש לקטן חזקה וגם באופן שרק הוא ישב מתחילה ועד סוף, וכן הוא מפורש להדיא מחלקותם בטור סימן קמ”ט סעיף יח וז”ל: כתב הרמב”ם חרש שוטה וקטן אין אכילת ראיה וכו’ והרמב”ן כתב שקטן יש לו חזקה וכו’ והיה לו לבעלים למחות וכו’ עכ”ד.

דבריהם ברור מללו דס”ל בדעת הרמב”ן שלקטן יש חזקה ואף כשישב לבדו מתחילה ועד סוף שעל המערער היה למחות, והשתא לכאורה נחזי אנן דלכאורה לפי מה שביארנו לעיל דברי הרמב”ן עפ”י פשוטם וכפי שהקצוה”ח למד דבריו דברים אלו מרפסן איגרי שהרי כפי שביארנו לעיל ולדרך הקצוה”ח גם הרמב”ן סובר שאין מה למחות לקטן וכל מה שהרמב”ן חולק הוא כפי שמדגיש בדבריו כיון שהאב ישב והיה לו למחות בפני האב שהרי זה הוא כונת אריכות דבריו וכנ”ל יש כאן חזקה ואף שבשאר השנים ישב הקטן, אבל מנין לנו לחדש בדברי הרמב”ן אף כשהקטן ישב לבדו מתחילה ועד סוף יש כאן חזקה והרי לא היה לו אף פעם למי ולמה למחותו מדוע שנאמר שיש כאן חזקה, ובר מן דין לכאורה אפשר להוכיח מדברי הרמב”ן להיפוך שהוצרך לערב שהאב ישב שנה משמע מדבריו להיפך שכשרק הקטן ישב אין כאן חזקה.

ועל כרחך ומחמת חומר הקושיא מה שצריך לחדש בזה, שדבר זה מראה באצבע שזה ודאי שהראשונים לא ס”ל כהבנת הקוצוה”ח בדעת הרמב”ן דא”כ ודאי שלא היה להם להוכיח כלל מדברי הרמב”ן במקום שהקטן יושב לבדו שיהיה חזקה אלא להיפוך שאין כאן חזקה וכנ”ל, אלא דס”ל כהבנת האחרונים שבאמת סוף סוף הראיה הוא רק משתיקת ג’ שנים שלימות וא”כ יקשה להם בדעת הרמב”ן דא”כ מדוע יש חזקה כשהקטן ישב חלק מהזמן והרי בזמן זה לא היה לו למחות וא”כ פקע החזקה ואף כשישב קצת האב וכפי שהקשינו לעיל, וע”כ הוצרכו לבאר ולחדש פירוש חדש בכוונת הרמב”ן דאין כוונתו לומר שיש חזקה כיון שהיה לו למחות בהתחלת החזקה אלא שהרמב”ן ס”ל שאף בפני קטן עצמו יש דין מחאה, שכל מערער שהקרקע שלו מוחה ואף כשיושב שם רק קטן שגם קטן נחשב בר פלוגתא של האדם לזעוק ולומר פלניא הקטן גזלנא הוא, וזה כוונת דבריו במה שחולק על היש מפרשים בזה עצמו שהם ס”ל שאין כלל דין מחאה בקטן וע”ז מחדש הרמב”ן דודאי שאף בקטן המערער שהוא המרא קמא מוחה וא”כ אף שהקטן יושב יש כאן חזקה וע”כ ס”ל לראשונים שכיון שלהרמב”ן חובת המחאה הוא כלפי הקטן א”כ מאי שנא אם רק הוא ישב שם או שגם האב ישב שם בתחילה כיון שגם הקטן צריך למחות אין כלל חילוק בזה. (ומה שהרמב”ן כותב שם שהראיה היא מהשנה הראשונה כל כונתו רק בתחילתן של דברים וכנ”ל).

וככל החזיון הזה שכונת הרמב”ן היא מפני שאף בקטן צריך למחות ולא רק בגלל שצריך למחות כשהיה כאן האב הוא מפורש כמעט להדיא בדברי הרשב”א והריטב”א כאן כשמביאין דברי הרמב”ן דז”ל הרשב”א כאן: “הא דתניא אכלה האב שנה והבן שנים. יש מפרשים דוקא בנו גדול, דומיא דאכלה בפני הבן שתים, דההיא על כרחין בבנו גדול הוא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי’ הגדיל, ורישא בגדול אבל בקטן לא, דקטן לאו בר מחויי ביה הוא וכו’ והרמב”ן ז”ל כתב דאפי’ בקטן עלתה לו חזקה וכו’, דהוה ליה למחויי וכו’, ולי נראה עוד לחזק טענה זו, דכל שהוא יכול למחות ולירד בשדהו אינו מניחו יותר וכו’, והכא אע”פ שהוא קטן הרי מקבלין עדים שלא בפניו בכל כי האי ונזקקין לו וכו’, וכדאמרינן נמי בפ’ הגוזל (ב”ק קיב, ב) גבי עובדא דבר חמוה דר’ ירמיה, אמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו”, עיי”ש דבריו בארוכה, וכ”ה שם בריטב”א כדברים אלו, הרי לנו ברור דלא ס”ל בהבנת דברי הרמב”ן כהקצוה”ח שחובת המחאה היתה כשהאב ישב אלא דלהרמב”ן חובת המחאה היא כלפי הקטן עצמו, ולכאורה מנין להם כן בהבנת הרמב”ן ולחדש שאף בקטן עצמו יש חזקה, דלמא כונת הרמב”ן כהקצוה”ח וא”כ רק כשהאב התחיל יש חזקה ולא כשרק הבן שב, ולפי הנ”ל מיושב להדיא דהרשב”א והריטב”א ס”ל כדעת האחרונים הנ”ל דסוף כל סוף הראיה היא רק משתיקת כל ג’ השנים וא”כ הוקשה להם בדעת הרמב”ן דמדוע יש חזקה כשבסוף ישב הקטן יאמר שלא מחה מפני שהיה לו פנאי למחות וכנ”ל, וע”כ שכונת הרמב”ן היא שגם בפני הקטן עצמו צריך למחות ולא רק בתוצאה מהאב, וע”כ כתבו גם המגיד משנה והטור בדעת הרמב”ן דס”ל שאף שרק הקטן ישב יש כאן חזקה.

היוצא לנו מדברנו עכ”פ שמדברי גדולי הראשונים והפוסקים ה”ה הרשב”א הריטב”א המגיד משנה מוכח דלמדו ברמב”ן כדרך האחרונים ודלא כדרך הקצוה”ח והיא ראיה גדולה.

המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *