“אשר קרך בדרך” – החיבור של מלכות מדי ועמלק

רבני בית ההוראה
ט"ו אדר א' ה'תשע"א

חלק א’

על הפסוק “זכור את עשה לך עמלק – אשר קרך בדרך” מביא רש”י ג’ פירושים.

א] לשון מקרה.

ב] לשון קרי וטומאה – שהיה מטמאן במשכב זכור.

ג] לשון קור וחום – צננך והפשירך מרתיחתך שקרר את יראת האומות מלהלחם בישראל.

דברי רש”י שקרך הוא מלשון מקרה מתבארים בסה”ק – שעמלק הוא כח העומד כנגד האמונה בהשגחה פרטית – וכמו שרמזו חז”ל בדבריהם במגילה על הפסוק “ויספר להם המן – את כל אשר קרהו” – קרהו בן בנו של קרהו – דהיינו המן המתייחס אל המאורעות הבאות עליו כאל מקרה – הוא בן בנו של עמלק “אשר קרך” – לשון מקרה.

ועל כן מהותו של מועד הפורים כוללת בתוכה מצד אחד את הענין של מחית עמלק – ומצד שני את הגילוי של השגחת השי”ת גם בתוך ההסתר – על ידי מגילת אסתר – וזאת מפני שעמלק הוא זה העומד כנגד הגילוי הזה – ומתייחס למאורעות במבט של “אשר קרך”.

נאמר בפסוק בפרשת בלק – “ראשית גויים עמלק – ואחריתו עדי אובד” וביאור הפסוק הוא שלעתיד לבא לכל אומות העולם יהיה תיקון מלבד עמלק – מפני שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק.

הרמח”ל [אוצרות רמח”ל] בפרשת כי תצא כותב – שקליפת עמלק היא בסוד הערלה.

וביאור דבריו – שהעמים כולם הם קומה שלימה בצורת דמות אדם כאשר לכל עם מקומו שלו בגוף השלם – בקומת אדם זו – עמלק הוא הערלה – על כן כדרך שאת הערלה כורתים ומשליכים מיד עם לידת האדם – כך עמלק “אחריתו עדי אובד” – ולא יהיה לו קיום בתיקון השלם.

ויש להוסיף ביאור – שגדר ענין הערלה הוא שאין הנשמה מתחברת אליה כלל – וכך עמלק אין לו חיבור אל הקדושה כלל – ועל כן אין לו שום שייכות אל התכלית.

והנה כתב הרמח”ל במאמר החכמה.

…וצריך שתדע שהנה האדון ברוך הוא – הוא אחד – ואין הארתו מתחזקת אלא בענין שמתאחד – והנה ישראל אע”פ שבאישיהם הם רבים נקראים גוי אחד – והם ראויים שתתחזק בהם הארתו ית’ – אמנם האומות הם רבים ונפרדים לגמרי ואינם נתקנים ביחוד ונמצאים רחוקים מהתיקון לגמרי – ואין להם תיקון אלא שישתעבדו לישראל – ואז מה שמצד עצמם הם בריבוי כמו שכתבנו – הנה מצד ישראל ישובו להתקשר ויחזרו גם הם לבחינת אחדות – ואז יהיו ראויים גם הם לקבל קצת הארה מאור היחוד.

המהר”ל ב”גור אריה” בפרשת זכור על דברי רש”י – שעמלק היה מטמאם במשכב זכור – שואל – יש לעיין למה ענין זה דוקא?

ועונה המהר”ל – דע כי כל האומות כולן נבראו לשמש את ישראל כדכתיב – “ומשלת בגויים רבים – ובך לא ימשולו” – חוץ מזרע עמלק שאין מתחברים עם ישראל – ולפיכך הם נקראים אויב ושונא לישראל – שכל זמן שזרע עמלק בעולם אין אחדות בעולם – ולפיכך ישראל עם אומות העולם כמדרגת איש עם אשה – זכר ונקבה.

כאשר ישראל עושים רצונו של מקום – אז ישראל הם בבחינת הזכר ואומות העולם בבחינת נקבה – אבל כאשר אינם עושים רצונו של מקום – אזי המצב הוא להפך – ישראל הם בבחינת נקבה ואומות העולם הם בחינת הזכר – אבל עמלק אין לו חיבור לישראל – והוא לעולם בבחינת זכר וזכר – ע”כ דברי המהר”ל.

ומעתה – מאחר ומדברי הרמח”ל התבאר – שאין לאומות העולם שייכות וחיבור עם האור של יחוד השם אלא על ידי החיבור לישראל – ומאחר ועמלק על פי דברי המהר”ל – אין לו חיבור לישראל – על כן אין לעמלק שייכות עם המציאות האמיתית והתכלית האמיתית של כבוד השי”ת – ובהתגלות אור יחוד השם במהרה בימינו – בעלות מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו – ימחה זכרו של עמלק – “ואחריתו עדי אובד”.

בזה יש לבאר את דברי רבינו בחיי – בספר “כד הקמח”.

רבינו בחיי כותב שם – שאע”פ שבכל ענין בעולם הקב”ה משתף את מידת הרחמים – אבל עם עמלק מתנהג השי”ת במידת הדין הגמור.

ויש לבאר דבריו על פי מה שאמרו חז”ל – שבבריאת העולם עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין אלא שראה הקב”ה שאין העולם יכול להתקיים – עמד ושיתף את מידת הרחמים.

נמצא שהשיתוף של מידת הרחמים – היא תולדה של הרצון בקיום העולם – וכיון שהעולם לא יכול להתקיים במידת הדין – והקב”ה רוצה בקיומו – הוא משתף את מידת הרחמים.

לפי זה מובן מדוע לא חל על עמלק השיתוף של מידת הרחמים.

כיון שעמלק מופקע מהתכלית ומהמציאות האמיתית – אין הקב”ה רוצה בקיומו – “ואחריתו עדי אובד” – ועל כן אין מקום לשיתוף מידת הרחמים כלפיו.

והנה בספר “עלי שור” ח”ב שואל – מה פשר הצירוף שמוצאים במגילה בין כוחו של עמלק המופיע בהמן – ובין כוחה של מלכות מדי המופיע במגילה על ידי אחשורוש.

עוד הקשו המפרשים על דברי הגמ’ במגילה – שגזירת המן באה על שהלכו למשתה אחשורוש – איך אפשר להבין עונש כה חמור – על מעשה שלכאורא לא היה בו איסור ברור – שהרי בפשוטו לא נכשלו שם במאכלות אסורות?

ובספר “עלי שור” שם מבאר – על פי המבואר במהר”ל [נר – מצוה] שכח הרע המיוחד של מדי הוא – הרצון לבלוע עוד ועוד הנאות – וכיון שזה היה הנסיון המיוחד של אותו הדור – על כן היתה התביעה כל כך גדולה כאשר לא עמדו בו.

על פי זה יש להמשיך ולבאר את ענין הצירוף של אחשורוש עם המן – מדי עם עמלק.

“עם זו יצרתי לי – תהלתי יספרו” – תכליתו של עם ישראל היא להוציא לפועל את תכלית הבריאה – שהיא גילוי כבוד שמים.

החטא של אותו דור היה ההליכה אחרי העושר והכבוד של משתה אחשורוש – והיה בזה הרבה יותר מאשר חטא פרטי של עברה על רצון ה’ בפרט אחד.

ההליכה אחרי צורת חיים כמו זו שנראתה במשתה – מבטאת כאילו עם ישראל ח”ו עוזב את כל התכלית שנוצר בעבורה ומכאן חומר העונש – הגזירה באה לומר לעם ישראל – אם אינכם הולכים במסילה הישרה שבשבילה נבראתם – אין ח”ו צורך בקיום שלכם.

ועל כן הגזירה הגיעה על ידי הצירוף של מדי שהם ההולכים אחרי ההנאות – הפך התכלית של ישראל בעולם – עם עמלק שהוא מופקע מהתכלית – “אשר קרך” ו”אחריתו עדי אובד” – מפני שזאת היתה מהות החטא עזיבת תכלית הבריאה – על ידי הליכה אחרי ההנאות.

ויתכן שלכך כאשר חזרו בתשובה אחרי פרסום הגזירה גזרו אסתר ומרדכי שלשה ימי צום בתאריך של – י”ד – ט”ו – ט”ז ניסן. וכמו שמבואר בחז”ל שבהוראת שעה באותה שנה – לא אכלו מצה ולא שתו ארבע כוסות – ולא קיימו את מצות האכילה של ליל הסדר.

יתכן שחלק מהתשובה היה בזה שצמו במועד שנקבע כזכר ליציאת מצרים – שאז נהיה עם ישראל לעם והתחיל את דרכו למילוי תכליתו – כי היה בזה כאילו וידוי שהתודו והודאה שהודו – שלפי המעשים שעשינו הרי התנהגנו כאילו לא יצאנו ממצרים – עשינו מעשים אשר סותרים את כל היעוד שלנו כעם הנבחר.

בזה יש לבאר את דברי הפיוט – “שושנת יעקב צהלה ושמחה – בראותם יחד תכלת מרדכי” וביאר הגר”א – שהכונה היא לתכלת של הציצית.

תכלת הוא מלשון תכלית – מצות ציצית מכוונת אותנו שלא לתור אחרי הלב והעינים – ולא להמשך אחרי הנאות – אלא “והייתם קדושים לאלהיכם” – מיוחדים ומזומנים לעבודת הבורא.

אחרי שהבינו את שורש החטא של המשתה אשר היה בזה שעזבו את התכלית של עם ישראל בעולם – חזרו בתשובה ושבו אל התכלית הזו – על כן השמחה היתה “בראותם יחד תכלת מרדכי” – תכלת הציצית המזכירה לנו את שעבודנו להשי”ת – למילוי התכלית האמיתית.

חלק ב’

את הצירוף שמוצאים במגילה בין כח הרע של עמלק המופיע בהמן – ובין כח הרע של מלכות מדי המופיע במגילה על ידי אחשורוש, אפשר לבאר במהלך נוסף.

רבי ישראל מסלנט מבאר – שיש באדם שתי סוגים של יצר הרע – הסוג האחד הוא הכוחות הטבעיים של תאוות חמריות ומידות רעות המסיטות את האדם מדרך הישר – מתוך מגמה למלא את רצונותיו הפרטיים ואולם ישנו סוג נוסף של יצר הרע שהוא כח של רע המבקש לעשות רע גם כאשר אין לו תועלת מכך.

על דרך זה יש לבאר שישנם בעולם שתי מסכים המסתירים את מציאות הבורא ית’ – הנהגתו והשגחתו הפרטית.

המסך האחד – הוא ההנהגה הקבועה של הקב”ה הנהגת הטבע אשר בה הוא מנהיג את סדרי החיים הרגילים. בגלל התמדתם של הסדרים הללו – יש מקום לעין הרואה לטעות ולחשוב כאילו הדברים מתנהלים מאליהם.

המסך השני הוא כח הרע שבעולם כדוגמת עמלק אשר גם אחרי הנסים הגלוים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף בא להלחם בישראל ולקרר את האמונה.

המהר”ל בספר “נר מצוה” מבאר שמלכות מדי רצונה לאסוף עושר עוד ועוד – ו”אוהב כסף לא ישבע כסף” כח הרע של מלכות מדי שייך אם כן לאותו יצר טבעי של רדיפה אחרי החמריות אותה אפשר להשיג על ידי הכסף.

לעומת זאת עמלק שרשו בנחש הקדמוני כמו שמבואר במסכת חולין קלט: שם שואלת הגמרא המן מן התורה מנין דהיינו היכן נרמז בתורה הקשר בין שמו של המן למהות כח הרע שבו – ועונה הגמרא שהוא נרמז בפסוק שנאמר בחטא אדם הראשון “המן העץ” – ומבאר המהרש”א שם – שכאן נרמז ששורש כוחם של עשו ועמלק מהם בא המן – הוא הנחש הקדמוני.

והטעם ששרשם הוא שם – מפני שהם שייכים לאותו כח של רע בעצם שהוא הנחש וממנו באים עשו עמלק והמן.

גם בגזרת המן אמנם אחשורוש היה שותף לה – אבל אחשורוש עשה זאת בגלל אותה אהבת העושר של מלכות מדי דהיינו הכסף שקבל מהמן – לעומת זאת המן עשה זאת מכח שנאת עמלק לעם עולם.

התאחדו אם כן בגזרה הזו ב’ כוחות של הסתרת הנהגת הבורא הכח של היצרים הטבעיים שאליו שייכת מלכות מדי והכח של הרע העצמי שאליו שייך עמלק.

החטא של אותו הדור היה ההליכה למשתה אחשורוש מלך פרס ומדי אשר רצה במשתה להראות את עושר כבוד מלכותו – והעונש היה גזרת המן עמלק.

ובאמת רואים בכמה מקומות בתורה כיצד ריבוי של כסף וזהב מביא את כח הרע של עמלק.

בפרשת עקב השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה – ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך .

הרמח”ל בפרשת כי תצא [אוצרות רמח”ל] כתב.

כבר ידוע שקליפת עמלק גורמת שכחה – וכנגד זה צוה הקב”ה לזכור מה שהוא עשה ובזה מכניעים אותו שלא יגרום כל כך שכחה.

וכיון שבפסוקים מבואר שריבוי כסף וזהב מביא שכחה – “ורם לבבך – ושכחת את ה’ אלקיך” יוצא שכח הרע של מדי שהוא הרצון לריבוי כסף – מביא את כח עמלק – שכחת השי”ת ועול מלכותו [רם בגי’ עמלק].

וכך מבואר במסכת גיטין ע. שמנו שם בגמ’ ענינים שרובם קשה ומיעוטם יפה ואחד מהם העושר ופירש רש”י – לפי שמגביה לבו ומבטלו מתורה.

וכך גם בפרשת המלך רואים שמיד אחרי הציווי של “וכסף וזהב לא ירבה לו מאד” – מצוה התורה את המלך לכתוב לו ספר תורה שיקרא בו כל ימי חייו – “למען ילמד ליראה את ה’ אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם – לבלתי רום לבבו….”

רואים כדברי רש”י שיש קשר בין ריבוי כסף וזהב לפריקת עול של שכחת ה’ וגאוה.

וכך רואים גם בחטא העגל כמו שפירש רש”י בתחילת ספר דברים על המילים “ודי זהב” שהגורם לחטא העגל היה ריבוי כסף וזהב ובחטא העגל על הפסוק “לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה – קול ענות אנכי שומע” ביאר הגר”א …אמר משה רבינו ע”ה – הענות הזו אינו במ”ע ול”ת אלא בביטול התורה ופריקת עול מלכות שמים. ובמסכת סנהדרין לט. מובאת דברי רבן גמליאל בטעם מצות השמיטה – אמר הקב”ה לישראל, זרעו שש והמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא. ומפרש רש”י – ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו.

ועל כן החטא של המשתה שהלכו אחרי כוחה של מדי רדיפת הכסף – הביא את הגזרה של זרע עמלק שהוא כח הרע של שכחת ה’.

ולכן במהלך הישועה אשר באה להסיר את המסכים המסתירים את הנהגת הבורא ית’ – ישנם שתי חלקים.

החלק האחד הוא הגילוי שאין טבע ומה שנראה כמהלכים טבעיים של מלכים ושרים – אינו אלא הנהגה נסתרת של הקב”ה – והחלק השני הוא הגילוי שאין לרע שום כח עצמי וכל כולו בלא ידיעתו עומד לשירות הטוב – אשר זה מהסודות שיתגלו לעתיד לבוא.

מהלך סיפור המגילה משתרע לאורך עשר שנים – מאז המשתה של אחשורוש בשנת שלוש למלכו ועד המלחמה בעמלק בשנת שלש עשרה למלכו – סדר המגילה כפי שסדרוהו חז”ל הקדושים בא לגלות לנו כיצד מאורעות שהם לכאורא חלק טבעי בסדר העולם הרגיל כמו הריגת ושתי – מלכות אסתר וגדולת המן אינם אלא מהלכים נסתרים של הנהגת הבורא ית”ש המוביל את הדברים כרצונו בזה מתברר שמה שנראה כטבע העולם אינו אלא יד ה’ הנסתרת – זהו הגילוי האחד.

הגילוי השני הוא – הבירור כיצד דוקא המהלכים של הרע הם הבונים את הישועה לצד הטוב אשר בזה מתברר שאין לרע שום יכולת עצמית והוא איננו אלא כלי ביד הבורא ית”ש להביא את הטוב השלם.

וראיתי מי שביאר שהיסוד הזה מופיע לאורך המגילה בכמה וכמה אופנים כאשר מתברר שחלקים יסודיים בהשתלשלות נס המגילה נעשו דוקא על ידי המן הרשע.

א] המן יועץ להרוג את ושתי ומבואר בדברי חז”ל שמטרתו היתה להמליך את בתו – ולבסוף “ונהפוך הוא” – עצתו להרוג את ושתי הביאה למלכותה של אסתר שעל ידה היתה לבסוף מפלתו.

ב] המן כותב אגרות להשמדת היהודים – “ונהפוך” הוא – סוף דבר שאגרות אלו גרמו למחית בניו של המן וזרע עמלק.

ג] המן מתכנן את סדר הכבוד אשר יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו – מתוך מחשבה שהכבוד הזה מיועד עבורו ולמעשה “ונהפוך הוא” – ומי שמקבל אותו הוא מרדכי היהודי.

ד] המן מקים עץ על מנת לתלות עליו את מרדכי – “ונהפוך הוא” – המן עצמו נתלה על העץ אשר הכין למרדכי.

הגילוי הזה שבו מתברר ש”יכין רשע וצדיק ילבש” הוא מעין הגילוי של לעתיד לבוא – אשר אז יתברר שאכן אין ברע שום צד קיום אמיתי – וכל כולו אינו אלא כלי לגילוי הטוב של יחוד השם.

בזה יש לבאר את הענין של “חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” .

לפי האמור מתברר שלכאורא מעשיו של המן הביאו את הישועה אולי לא פחות מאשר מעשיו של מרדכי

ואם כן ניתן לסלק את הדעת שתפקידה להבחין בין רע לטוב שכן לכאורא אין הבדל ביניהם כי בפנימיות הדברים אין לרע מציאות אלא ככלי לגילוי הטוב.

2 תגובות

    שלמה בויגנמן:

    אני עולה חדש מצרפת ומאוד מעניין לי לקרא מאמרים שנותנים השקפות עליונות לגבי עקרונות על יהדות ומחשבת ישראל….
    נא להמשיך לקבל מכם עוד דברים וחידושים…
    תודה לכם !
    דייר שלמה בויגנמן

    רבני בית ההוראה:

    תוכל לעיין במאגר השו”ת שלנו ולהנות מכ30000 תשובות בנושאים שונים, ומאות מאמרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *