דין מעות שבכיס בגדו ודין בסיס מלמעלה

ט"ו חשון ה'תשע"א

אי’ בגמ’ (שבת דף מ”ד ב’) “מתיב רבי אליעזר מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה כו’ ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות”. ומבואר מתוך דברי הברייתא דבאופן שמוכני שלה אינה נשמטת [ר”ל שגלגלי השידה אינם נשמטים מהשידה עצמה] אזי מותר לטלטל את השידה אע”פ שיש מעות על המוכני. ועמדו התוס’ שם (ד”ה אין גוררין) בטעם הדבר, ופי’ דכשהיא נשמטת היא כלי בפני עצמה, ושפיר נאסרת מפאת המעות שעליה, “אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אף על פי שיש עליה מעות, דכיון שאינם ע”ג השידה שהיא עיקר הכלי, שרי”.

והנה מתוך דברי התוס’ חידשו הפוסקים דבגד שיש בכיסו מעות או שאר דבר מוקצה אינו נעשה הבגד בסיס, ואינו נאסר בטלטול, דכיון שאין המעות מונחים על הבגד עצמו, אלא בכיסו, הרי דומה למעות שהונחו על מוכני שאינו משתמט מן השידה, וכיון שאין המעות מונחים על עיקר הכלי [שהוא הבגד] אין הבגד נאסר בטלטול. כן מבואר בדברי התרומת הדשן (סי’ ס”ט), והביאו להלכה המג”א בסי’ ש”י (ס”ק ז’) ובמ”ב שם (ס”ק כ”ט), ולא מצאנו מי שיחלוק על הלכה זו.

אמנם לכאו’ יש מקום לפקפק בהיתר זה, שהרי כל יסוד ההיתר הוא משום מה שביארו התוס’ במה שאין השידה נעשה בסיס למעות שעל המוכני, וכמש”נ שהוא משום שאין המעות מונחים על עיקר הכלי. אך תירוץ זה אינו מוסכם בדברי הראשונים, דעי’ ברמב”ן שם שהביא בשם רבינו אפרים דמסתמא יש בתוך השידה דברים המותרים, וכיון שאין המוכני נשמטת והוי כדבר אחד עם השידה הוי כבסיס לדבר האסור ולדבר המותר, דמותר לטלטלו. ומבואר דלא סב”ל כתי’ התוס’ הנ”ל, ע”ש ברמב”ן שהביא את דברי התוס’ בשם חכמי הצרפתים.

ובתוס’ הרא”ש הביא את מה שהקשו הראשונים לתי’ התוס’ דאין השידה נעשית בסיס מפני שאין המעות על עיקר הכלי, “דבר תימה הוא שאם יש דבר אחד מחובר לכלי ויש בו מעות שיהא מותר לטלטלו”, ומתוך קו’ זו הביא את תי’ הראשונים דבזמן שאינה נשמטת הוי כבסיס לדבר האסור והמותר, וכנ”ל. והרי לן להדיא דנחלקו הראשונים ביסוד דברי התוס’.

ויתר על כן יש להעיר שבריטב”א (הנדמ”ח) הביא קו’ זו בשם התוס’ עצמן, דאטו מחבת שיש לה בית יד ויש מעות על בית היד לא יהיה על המחבת בסיס לדבר האסור, ומ”ש ממוכני שאינו נאסר במעות שעל גביו. ותי’ בשם התוס’ דשאני מוכני דהשידה והמוכני הוי שני כלים אף בזמן שאינה נשמטת, ומשו”ה אין השידה נעשה בסיס לדבר האיסור, כיון שאין המוקצה על עיקר הכלי אלא על כלי אחר הטפל לו, משא”כ מחבת ובית ידה דהוי כלי אחד ממש, נעשה הכלי בסיס אף כשאין המוקצה מונחת על העיקר, ע”ש. וא”כ הרי לכאו’ דומה כיס של בגד לבית יד של מחבת, שכן אינו כלי בפני עצמו דוגמת מוכני של שידה, ולעולם אין הדרך לנתק את הכיס מהבגד, ולפ”ז אפי’ לשיטת התוס’ אין ראיה מדין מוכני להתיר טלטול בגד כשיש מעות בכיס הבגד.

ונמצא דאין לנו מקור להיתר זה אלא מדברי התה”ד הנ”ל, ואילו כנגדו ניצבים הרמב”ן ורבינו אפרים והרא”ש והריטב”א בשם התוס’, וצ”ב איך נסמוך להתיר דבר זה כנגד כל הני רבוותא.

ובאמת לולי דברי הפוסקים היה נראה לדון דשאני כיס הבגד ממוכני שבשידה, דאין המוכני עיקר מקום הנחת חפצים אלא השידה, וכיון שאין דרך להניח חפצים במוכני אין השידה נעשה בסיס על ידה, ואילו כיס של בגד אף שאינו עיקר הבגד מ”מ הרי הוא עיקר מקום הנחת חפצים ומעות, ואפשר שהבגד נעשה בסיס למעות שבכיס. אלא שמדברי הפוסקים הנ”ל שלמדו דין כיס מדין מוכני חזינן שלא חילקו בזה, אבל עכ”פ יש להעיר כנ”ל דאין כל יסוד ההיתר מוסכם בדברי הראושנים שבסוגיין, וכמש”נ.

וליישב את מה שנהגו היתר בדבר זה, ולא נתעוררו הפוסקים לאיסור, אולי י”ל דשאני כיס של בגד מבית יד של מחבת וכדומה, דכל עניינו של בית יד הוא לשמש את המחבת, ואי אפשר להשתמש במחבת ללא בית ידו, וכמו כן משמש המוכני את השידה והוא חלק מהותי של השידה עצמה. ובזה דנו הראשונים אם עיקר הכלי נעשה בסיס למוקצה שעל חלק הטפל לו, וחילק הריטב”א בין שני כלים המחוברים זה לזה לחיבור שהוא כלי אחד, וכנ”ל, דכל שהוא כלי אחד [כגון מחבת ובית ידו] שפיר נעשה העיקר בסיס למוקצה המונח על חלק הטפל לו.

וי”ל דלא דמי לכיס של בגד, שכן אין הכיס משמש את הבגד, והבגד ראוי לעיקר שימושו אף בלי הכיס, וכל עניינו של הכיס הוא לשמש שימוש בפני עצמו לאגור בו חפצים, ואינו שייך לתורת מלבוש של הבגד כלל. ובזה שמא נימא דאין הבגד נעשה בסיס מחמת מוקצה שבתוך הכלי, כי מה שמצאנו שעיקר הכלי נעשה בסיס לחלק הטפל לו, ר”ל לרמב”ן ודעימיה בשדה ומוכני ולריטב”א בשם התוס’ במחבת ובית ידו, היינו במקום שחלק הטפל משמש את העיקר בעיקר עניין הכלי, משא”כ בכיס של בגד שאין הכיס משמש את הבגד בעיקר מהותו, שמא לא אמרי’ בזה דנעשה העיקר בסיס מחמת חלק הטפל שבו. אלא דאכתי צ”ב, כי לא הוכזרה סברא זו בפוסקים, אלא סתמו כדברי התה”ד הנ”ל, ועדיין יש להעיר בעיקרא דדינא.

הנה בעיקר דין בסיס מצאנו חידוש לחומרא בפמ”ג (סי’ ש”ח מש”ז בהקדמתו), ע”ש דכתב דיש דין בסיס לדבר האסור אפילו באופן שההיתר מונח על גבי האיסור, דכל שמשמש ההיתר את האיסור נעשה ההיתר בסיס לדבר האסור ונאסור בטלטול, ע”ש בשם שו”ת אבן השוהם דאם הניח דבר היתר כמשקולת על פמוט שלא יפול או יתהפך דנעשה ההיתר כבסיס לדבר האסור אע”פ שהוא מונח על הפמוט ולא מתחתיו, כיון שהוא משמש את האיסור. וכ”כ שם הפמ”ג (מש”ז ס”ק י”ד) להעיר במה שכתב השו”ע (סע’ ט”ו) דמותר לשמוט את הבגד מע”ג הקנה המוקצה, וביאר הב”ח דאין הבגד בסיס לקנה כיון שהוא עליו ואין הקנה מונח על הבגד, והעיר הפמ”ג דאף בכה”ג יש דין בסיס אם ההיתר משמש את האיסור, אבל כיון שאין ההיתר משמש את הקנה, אלא להיפך הקנה משמש את ההיתר, לכן אין בזה דין בסיס, ע”ש.

והנה היסוד לדברי הפמ”ג אלו הוא מדברי הראשונים בביאור יסוד דין בסיס, דמה שנאסר דבר היתר מדין בסיס לדבר האסור הוא משום שהבסיס בטל וטפל אל המוקצה, וכמו שכתב רש”י (שבת דף מ”ד א’) “דכלי נעשה בסיס לאבן וטפלה לו ובטל תורת כלי דידיה”, ע”ש שכתב כן בדין נר שנעשה בסיס לשלהבת “שהכלי נעשה טפל לשלהבת בעודה בו”.

וכן מבואר בדברי הראשונים בדין קדירה שהטמינה בכיסוי של גיזי צמר ושאר דבר מוקצה, דלא נעשה הקדירה בסיס לדבר האסור משום שאין הקדירה משמשת את כיסויה, אלא אדרבה הגיזין משמשין את הקדירה, ולכך אין הקדירה נעשית בסיס לכיסוי המשמש אותה. ועל דרך זה כתב בבעה”מ פ’ כל הכלים, ושלא כדברי התוס’ (דף נ”א א’) בשם ר”ת שתי’ באו”א [דלא שייך בסיס אלא בדעתו להניח את המוקצה עליו לכל השבת], ולדעתו מבואר דאיסור מוקצה של בסיס אינו משום שנעשה טפל לדבר האסור אלא משום שמקצה את דעתו מן הבסיס, עיי”ש. ועכ”פ מקור חידושו של הפמ”ג הוא ע”פ שיטת הראשונים הנ”ל דענין איסור בסיס הוא משום שנעשה ההיתר טפל לאיסור, ונאסר אגבו.

אמנם בעיקר חידושו של הפמ”ג יש להעיר טובא, כי מנא לן לחדש דין בסיס נגד פשטות משמעות עניינו דהיינו היתר הנושא את האיסור ומשמש כ”בסיס” אליו, ואע”פ שביארו הראשונים את יסוד האיסור במה שנעשה ההיתר טפל לאיסור, אכתי נראה דכ”ז אם טפל ההיתר לאיסור בהיותו משמשו מלמטה, ולא כשההיתר רוכב על האיסור, וזה נראה ברור מסברא.

וגם יש להוכיח דבר זה מתוך דברי הגמ’ דף קנ”ד ב’ דאם יש כלים שאינם ניטלים ע”ג החמור, מתיר את החבלים והכלים נופלים, ע”ש. ומבואר מהלכה זו דאין החבלים הקושרים את המוקצה נעשים בסיס לדבר האסור, דא”כ איך יטלטלם ויתירם, והתרת החבלים הרי הוא טלטול גמור והחבלים משמשים את המוקצה. ובודאי דוחק רב הוא לבאר דלא מיירי אלא בדאיכא נמי כלים מותרים עם הכלים האסורים, אלא בע”כ דאין דבר ההיתר נעשה בסיס מחמת שימוש בעלמא, ורק מחמת שימוש מלמטה בתורת “בסיס”, וצ”ע לדברי הפמ”ג.

ויש נפק”מ בזה בדין מקלות כביסה המחזיקים כביסה רטובה, שע”פ דברי הפמ”ג כתב בשש”כ (פרק כ’ הע’ קנ”ז) דנעשים בסיס לדבר האסור על ידי שמשמים כביסה רטובה, ולולי חידושו של הפמ”ג אין המקלות נעשים מוקצה כיון שאינם משמשים לדבר האסור מלמטה אלא מחזיקים את הכביסה מלמעלה, ודו”ק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *