יחס הלכה לבת מנישואין קודמים

בס"ד

מאמר השבוע עוסק ביחס של ילדים מנישואים קודמים? האם הם מוגדרים הלכתית כבניו של בן או בת הזוג השני? האם הם נחשבים קרובים הלכתית, ומה ההשלכות ההלכתיות לכך? האם ניתן לכתוב בצוואה בני אברהם ירש אותי, כאשר מדובר בבן אשתו מנישואים קודמים? או שבמקרה זה הצוואה פסולה, שהרי אינו בנו? האם מותר להשתמש בשם בדוי ע"פ ההלכה? האם ניתן לעלות לתורה או לחתום בשטרות כתובה גט בשם אביו החורג ולא בשם אביו הביולוגי? האם מותר להנשא לבת גרושתו שנולדה לאחר הגירושים? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

יחס הלכה לבת מנישואין קודמים

פרשת השבוע עוסקת בהעברת המסורת מיעקב אבינו עם פטירתו לבניו אחריו להמשיך את המסורת, והוא מברך אותם יחד עם מסירת התפקידים שעל כל אחד למלא. אולם בתחילת הפרשה יעקב אבינו מברך את אפרים ומנשה וכולל אותם בכלל השבטים, שהרי בני בנים הרי הם כבנים. שבוע שעבר עסקנו בשרח בת אשתו של אשר, שאף היא נכללה בכלל משפחת יעקב מכח הכלל שבת אשתו כבתו.

נשלים השבוע את הנושא, כאשר הפעם נעסוק ביחס ההלכה לילדים מנישואים קודמים. [על הנושא של בן מאומץ בהלכה כתב קודמי הרב יהושע פפר שליט"א בעלון של ויגש תש"פ. ונתמקד במאמר השבוע כעת בעיקר על יחס של ילדים מנישואים קודמים].

האם שרח היתה בת מנישואין קודמים?

שבוע שעבר הרחבנו שהרמב"ן וראשונים רבים (במדבר כו מו) מביאים שבתרגום אונקלוס (שם, ע"פ הגירסא שהיתה בידם) נאמר ששרח היתה בתו של אשתו של אשר, והיא קרויה בת אשר, משום שבת אשתו כבתו ומשום שאשר גידל אותה בביתו.

אמנם רבינו יוחנן לוריא מחכמי אשכנז הקדומים (משיבת נפש בראשית מו יז) כותב כי מכך שהגמרא (סנהדרין יט:) מביא שורה של ראיות שאדם המגדל יתום בתוך ביתו נקרא על שמו, ולא הביא ראיה משרח הקרויה על שם אשר, משמע ששרח היתה בת טבעית של אשר, וכי התלמוד חולק על התרגום אונקלוס [לגירסת הראשונים].

אולם מדברי הפוסקים (כפי שנרחבי במאמר זה) שהביאו את הרמב"ן להלכה נראה כי הגמרא מדברת על דוקא בן זר מאומץ, אולם מלבד הנושא הכללי של מי שמגדל יתום בתוך ביתו הרי הוא כאילו ילדו, לילדים מנישואים קודמים יש יחס עדיף ואף אם הם לא גדלו בביתו, למשל ילדים גדולים, או שהם גדלים אצל אדם אחר, יש לבעלה החדש של אמם שם אב לגבי דברים מסוימים. וכפי שנפרט לגבי איזה נושאים נאמר דין זה, ולכן הגמרא מביאה ראיה רק ממקרים שאין קשר כלל לאב, ורק משום שגידל אותם בביתו נקראו על שם המגדל.  [אמנם החיד"א (חיים שאל ח"א סי' מא) הביא חולקים אולם דחה דבריהם, וכן באבני האפוד (סי' יז) לאחר שהוא מביא את דברי החתם סופר ופוסקים נוספים שהוכיחו כן, הוא כותב שלדעתו אין ראיה משרח בת אשר, שהרי הגירסא לפנינו באונקלוס שהיתה בתו ממש].

האם קרובי אשתו נחשבים קרוביו?

הגמרא (סנהדרין כח:) עוסקת בשאלה האם קרוביו נחשבים קרובי אשתו, ולהיפך האם קרובי אשתו נחשבים קרוביו. ומקשה הגמרא כיצד נאמר בפסוק (ויקרא יח יד): 'עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא', הרי אשתו של אחי האב אינה דודה אלא אשת הדוד? מכח קושיה זו קובעת הגמרא כי כל אדם שמוגדר כקרוב של הבעל או של האשה. הגמרא מסיקה מכך גם הלכה למעשה כי מי שהוא פסול להיות דיין או עד בדין תורה של הקרוב, הרי הוא פסול גם להיות דיין או עד בדין תורה של בן או בת הזוג של הקרוב. הלכה זו נפסקה בשלחן ערוך (חו"מ סי' לג סעיף ג).

הרמ"א (תשו' צה אות ו) כתב שלמרות ששיטת הריב"א שהכלל הוא רק חד סטרי, כלומר שהריב"א סבור שיש מחלוקת בגמרא, לשיטה אחת בגמרא קרובי האשה נחשבים כקרובי הבעל, אולם קרובי הבעל אינם נחשבים כקרובי האשה. ואילו לשיטה אחרת בגמרא להיפך קרובי הבעל נחשבים כקרובי האשה, אולם קרובי האשה אינם נחשבים כקרובי הבעל, מכל מקום דעת כל שאר הפוסקים וכך נפסק להלכה שהכלל הוא דו סטרי, כלומר גם קרובי הבעל נחשבים כקרובי האשה, וגם קרובי האשה נחשבים כקרובי הבעל, ואין בכך מחלוקת בגמרא.

ולכן בת אשתו מוגדרת הלכתית כבתו, כפי שאשת אח אביו מוגדרת הלכתית כדודה, וכך בכל הקרובים חמותו מוגדרת כאם של חתנה, וחמיו מוגדר כאבא של כלתו.

האם שטר שבו מכונה בן אשתו כבנו נחשב שטר מזויף?

כאן נשאלת השאלה שטר חוב שאדם כותב כי הוא חייב לבנו אברהם סכום כסף, או שהוא כותב שהוא מוריש לבנו אברהם את ירושתו או חלקה, ואותו אברהם הוא אינו בנו אלא בן אשתו, האם השטר מזויף ואינו תקף כיון שהפרטים בו אינם נכונים, שהרי אברהם אינו בנו הביולוגי, או שמא השטר תקף?

המהר"ם רוטנברג (תשובת מימוני סוף משפטים סי' מח; שו"ת דפוס לבוב סי' ער) עסק בשאלה זו, והכשיר שטר שאדם כתב התנה לבן אשתו ובשטר הוא מכנה אותו בנו, מחמת 3 טעמים: א. שהדרך לכנות אדם אהוב בלשון חיבה 'בן', וכפי ששלמה המלך כותב (משלי ד כ): 'בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה', וכן נעמי אומרת לרות כלתה (רות ג א): 'בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ', ועוד. ב. מי שמגדל ילד נחשב כאילו ילדו. ג. בן אשתו נחשב בנו אף אם לא גידלו, משום שנאמר בגמרא (סנהדרין כח:) שבעל כאשתו, ולכן בן אשתו נחשב בנו ממש.

הרמ"א (חו"מ סי' מב סעיף טו) פסק להלכה מכח דברי מהר"ם מרוטנברג שאדם שכתב בשטר שהוא מקנה לבנו סכום מסוים, או שהוא כותב צוואה שבה הוא מוריש לבנו סכום מסוים, למרות שמדובר בבן מאומץ ולא בבן ביולוגי הצוואה קיימת שהרי מי שמגדל יתום בביתו כאילו ילדו. וכן פסקו הלבוש (חו"מ סי' מב סעיף טו) התומים (סי' מב וערוך השלחן (חו"מ סי' מב סעיף כ).

אמנם בכנסת הגדולה (הג' טור ס"ק עה) הגביל את דברי הרמ"א וכתב שבמקרה ואין לאב בנים מלבד הבן המאומץ, אכן השטר כשר. אולם אם יש לו בנים ביולוגים והוא קרא לבנו המאומץ בשטר 'בני', השטר אינו כשר. וכן פסק רעק"א (הג' שו"ע חו"מ סי' מב סעיף טו) להלכה.

התומים (אורים סי' מב ס"ק מז) תמה על הכנסת הגדולה שהטעמים של המהר"ם רוטנברג קיימים בין אם יש למאמץ בנים נוספים ובין אם אין לו. [ורק במקרה שיש בן ביולוגי בשמו של הבן המאומץ, ולא ניכר בשטר לאיזה בן מדובר, השטר פסול]. אמנם החתם סופר (ח"ג סי' עו; הו"ד בפתחי תשובה שם ס"ק יג) ביאר כי במקרה ויש בנים נוספים כאשר האב כותב בשטר 'בני', הדבר יגרום לכך שהבן יתבע חלק בירושה, ולכן האב נמנע מלכתוב כך, אולם כשאין לאב בנים, וע"פ ההלכה בהעדר צאווה שנכתבה ע"פ כללי ההלכה הירושה הולכת לאבי המוריש או לאחיו, במקרה זה לא אכפת לאדם שיווצר טעות והבן המאומץ יקבל את הירושה, והוא מכנה אותו בני. [לאור טעם זה במקרה ומדובר על צוואה שבו האב  מוריש את נכסיו לבנו המאומץ לכאורה אין בכך בעיה גם כשישנם אחים נוספים].

החיד"א (חיים שאל ח"א סי' מא) דן על צוואה שבו אדם כתב שהוא מוריש את ירושתו או סכום מסוים לבנו ואינו מפרט את שמו. והוא דן מה הדין במקרה שאין בנים אלא רק בת? מה הדין במקרה ויש רק נכד? מה הדין במקרה רק בן מאומץ אחד? ומה הדין במקרה שיש רק בן של אשתו מנישואין קודמים שלא גדל בביתו [ולכן אינו נחשב בן מאומץ]? והכריע שבאמת כל הלשונות תקניים ואינם פוסלים את השטר, כיון שמצינו מקור לכל שם. והחיד"א מפרט:

במקרה ויש לו בת יחידה והוא כתב בשטר 'בני': הבית יוסף (תשו' הל' כתובה סי' א) והמבי"ט (ח"א סי' קב) כתבו שאף כאשר יש לאדם בנים ובנות הוא מכנה את בניו כבנים ולא את הבנות, במידה ואין לו בנים והוא כתב בשטר מתנה לבני, השטר כשר, כיון שהדרך של אדם לקרוא לבתו היחידה בני. ובנוסף הוסיף שגם לחתן הדרך לקרוא להם בני, שהרי נפסק שבעל כאשתו.

במקרה ויש רק נכד, והוא כתב בני: הגמרא (יבמות סב:) כותבת שבני בנים הרי הם כבנים.

במקרה ויש לו רק בן מאומץ והוא כתב 'בני': הגמרא (מגילה יג. סנהדרין יט:) לומדת משורה של מקומות בתנ"ך שאדם שמגדל את יתום בביתו נחשב כבנו.

במקרה ויש לו בן מנישואים קודמים של אשתו, אף שלא גדל בביתו, והוא כתב בני: כיון שהתורה קוראת לשרח בתו של אשר, אף שהיתה בת חורגת, ומדברי הרמב"ן נראה שהסיבה שהתורה מכנה אותה בת אשר אינה רק משום שאשר גידל אותה בביתו, אלא עצם העובדה שהיא בת אשתו.

אדם הוריש את רכושו לבנו האם הכוונה לבן מאומץ או לבן אשתו?

אולם החיד"א (חיים שאל ח"א סי' מא) דן על צוואה שבו אדם כתב שהוא מוריש את ירושתו או סכום מסוים לבנו בלי לציין את שמו, ואין לו בן ביולוגי חי, אך יש לו נכד ובת? או שיש לו בנות ביולוגיות ובן מאומץ? או שיש לו בנות ביולוגיות ובן אשתו? או שיש לו בן מאומץ ובן אשתו שהוא לא גידל אותו? וכעת עלינו לדון למי הכוונה? ולשם עלינו לדון למי יותר הדרך לקרוא בשם בן?

החיד"א מכריע כי הסדר הוא נכד שהוא בן של בנו, בת ביולוגית, נכד שהוא בן ביתו, בן מאומץ שהוא גדיל בביתו, בן אשתו מנישואין קודמים שלא גדל בביתו. וככל שאדם קודם יותר בסדר יש להניח שאליו כוונה הצוואה או שטר המתנה.

לגבי בן אשתו מנישואים קודמים מצד אחד החיד"א מוכיח משרח בת אשר, שהיא נקראת בנו של אשר, אף שאינה בנו הביולוגי, מאידך הוא מציין את שיטת התוס' (פסחים נד.) שלא מצינו שהתורה קוראת לבן אשתו בשם בנו. החיד"א מיישב את הסתירה כי בתוס' כתוב שאדם אינו קורא בלי סיבה, אולם בסופו של דבר התוס' מסכים כי אם יש סיבה הבן מנישואים קודמים נקרא בנו, ולכן אם הוא קורא לו כך לכבוד אשתו בהחלט הדרך לכנותו בן. אולם מסיבה זו קובע החיד"א שבן מאומץ שגדל בביתו, קודם לבן מנישואין קודמים שלא גדל בביתו, אף שגם אותו ניתן לכנות כבנו.

שימוש בשם בדוי בהלכה

בחתם סופר (ח"ג סי' עו) מובא סיפור מעניין שאירע בעיר סאבאטיש, אחד מתושבי העיר שהיה מכנה את עצמו תמיד בשם 'אברהם בן אליהו' והיה חותם תמיד בשם הזה, וכך היה עולה לתורה, החליט להנשא לדודתו אחות אביו, דבר שהוא מהוה איסור ערוה חמור ע"פ ההלכה.

רב העיר בשם רבי מאיר קרא לאביו ושאל אותו 'כיצד בנך עובר על איסור חמור זה'? האב השיב כי אברהם אינו בנו האמיתי, אלא בת אשתו מנישואין קודמים, אולם מחמת אי נעימות החליטו להפיץ בציבור שהוא בנו. הרב פנה אל החתם סופר במספר שאלות הלכתיות, במסגרת זו לא נכנס לשאלת הנאמנות האם אדם נאמן לטעון כי הוא אינו בן אמיתי ולשאת את אחד מקרובותיו. ובסופו של דבר במקרה האמור החתם סופר אכן אוסר עליהם להנשא.

אולם נתייחס לטענה אחת שבה רב העיר טען בחריפות רבה כי המעשה שהלה קרא לעצמו 'אברהם בן אליהו' אם אכן הוא אינו בנו האמיתי של אליהו הוא מעשה אשר לא יעשה. [לא נכנס כעת למכלול הסברות האם מותר לאדם לכנות את עצמו בשם בדוי, ורק נציין בקצרה כי מצינו מספר סוגיות הדנים האם יש איסור להעלים את זהות האב והאם האמיתיים, שמא הדבר יגרום שישא אח את אחותו, וירבו ממזרים בעולם. ובנוסף מצינו חשש נוסף להקפיד על השם האמיתי כי שבמידה ויהיה גט לא יבואו למכשול למלא שם שאינו אמיתי. כמו כן מצינו חששות שאדם ירש ירושה שאינה שלו ויש חשש גזל. ועוד].

החתם סופר השיב לו כי כינוי של בן מאומץ על שם אביו אינו איסור, כיון שמצינו שהמגדל את בן חברו כאילו ילדו, ובכמה מקומות התורה מכנה את הבן על שם המגדל ולא על ההורים הביולוגים. אולם הוא כותב כי אף אם נאמר שדבר זה מותר רק משום חיבה, ולא באופן שהדבר מטעה אחרים, לגבי בן אשתו הדבר מותר, כיון שהוא באמת נחשב בנו. והוא מוכיח זאת ממה שהתורה קוראת לשרח בת אשר, אף שהיתה בת אשתו. וכפי שכתב המהר"ם רוטנברג שהובא לעיל.

מאידך החתם סופר מביא את שיטת תוס' (פסחים נד.) שלא מצינו בתורה שבן אשתו אינו נקרא בנו. וקשה שהרי שרח בת אשתו של אשר, קרויה בת אשר.

ומתרץ החתם סופר ע"פ כלל שקבע הכנסת הגדולה (חו"מ סי' מב) שאם יש בנים נוספים האב מקפיד שלא לכתוב את החורג כבן כדי שלא להפסיד בניו בירושה, אולם אם אין לו בנים הוא מעדיף שהבן החורג יירש מאשר שאר קרוביו, ואף אם רוצה שהירושה תעבור למשפחתו הביולוגית, הוא אינו מקפיד על כך כל כך ברמה שימנע מלקרוא לבנו החורג בשם 'בן'. ולכן שרח שהיא בת ואינה יורשת התורה מכנה כבתו של אשר, אולם התוס' כתבו כי אין הדרך לכנות בן חורג כבן במקום שיש בנים נוספים.

ולכן קובע החתם סופר שיש לפקפק בנאמנות של האב לטעון שהוא כינה אותו בן רק משום שהוא בן אשתו.

אמנם החתם סופר מוסיף טענה מקורית, שהרי במקרה המדובר לא היה עדות שהאב קרא לבנו במסמך רשמי בן, אלא שהוא כינה אותו אברהם בן אליהו, וכך הוא העלה אותו לתורה, וכיון שלא ידוע מה שם אביו האמיתי יתכן ושם אביו האמיתי הוא במקרה אליהו, ולכן אין כאן שקר במה שקראו לו אברהם בן אליהו. ואף אם האב יודה ששמו של האב האמיתי אינו אליהו, הרי כל טענה הוא ע"פ הודאתו של האב, וזה סיבה שיהיה לו נאמנות.

מאידך המנחת יצחק (ח"ד סי' מט) נחלק על החתם סופר [שלא כדרכו] וכתב שרצון התורה שלא יעלימו את מוצא ההורים הביולוגים, והתורה מקפידה על כך מאד, ולכן אין דרך היהדות להעלים לגמרי ולהכחיש את מוצא ההורים הביולוגים. ודווקא במקרה של שרח שהתורה רומזת ששרח אינה בת ביולוגית של אשר, [כפי שכתבו הראשונים שהתורה משנה בלשונה ובפרשת ויגש כותבת (בראשית מו יז): 'וְשֶׂרַח אֲחֹתָם', ולא 'ובתו שרח', להורות ששרח אינו בתו של אשר אלא רק אחות בניו] ניתן לכנות אותו בת אשר. ולכן כאשר אדם מרמז שהבן הוא בן חורג ניתן לכנות אותו כבן, אך אין לכנותו כבן בלי רמז שהכוונה רק בן חורג.

גט שנכתב בשם בעל אימו

כעת נדון בשאלה חמורה יותר, אשה שנקראת רחל ואביה האמיתי נקרא ליב, אולם אביה החורג נקרא שמואל לייב, והאשה רוצה שיקראו לה רק בשם של אביה החורג, ולכן בגט אמרה שיכתבו רחל בת שמואל לייב, ולא רחל בת לייב. הערוך השולחן (תשו' נדפסה בתחילת אבן מאיר) כתב שמעיקר הדין ניתן להכשיר את הגט שהרי הנביא מכנה את עתניאל בן קנז, אף שקנז היה האב החורג (סוטה יא:), וכן ממה שהתורה מכנה את שרח כבתו של אשר, למרות שאשר היה רק אב חורג. אולם שבכל זאת אם הגט עדיין בשלימות המליץ למחוק את השם שמואל וישאר בגט רק השם לייב כשם הביולוגי של האב, והשליח ימסור לה את הגט שוב. [הנידון בגט מורחב יותר, והבאנו שיטה אחת מיני רבות להבנת הענין].

האם מותר להנשא עם בת גרושתו?

לשאלה זו יש השלכה הלכתית מרתקת נוספת.

התורה אוסרת עלינו להנשא לשורה של קרובי משפחה, חלקם קרובי משפחה ביולוגים, כגון אב אם בן בת נכדים אח אחות אח האב ועוד. וחלקם קרובי משפחת אשתו, כגון בת אשתו חמותו אחות אשתו אשת אחיו ועוד. בנוסף התורה אוסרת עלינו את הנישואין גם לאחר מיתת בן או בת הזוג, או גירושין, בלשון חכמים תופעה זו קרויה 'נאסרה עולמית', כלומר אדם שהיה אסור להנשא לאשה מחמת קרבת משפחה באיסור ערוה שעה אחת, למרות שסיבת הקרבה בטלה, כגון קרבה מחמת נישואין, ואחד מבני הזוג מת או שהזוג התרגש, איסור הערוה נשאר לעולם, למעט שני יוצאי דופן, אחות אשתו המותרת לאחר מיתת האחות, וכן אשת אחיו במקרה ואחיו מת בלי ילדים ויש את כל התנאים של מצות יבום, במקרה זו יש מצוה לייבם את אשת המת.

וכאן נשאלת השאלה מה הדין במקרה  ואדם צעיר נשא אשה, ואחרי תקופה קצרה החבילה נפרדה והזוג התגרשו, האשה נשאת לאדם אחר ונולד לה בת, ולאחר עשרים שנה הבת פגשה את בעלה לשעבר של האם, והם רוצים להקים יחד בית, האם מותר לאדם לשאת את בת גרושתו, שנולדה לאחר הגירושין.

שאלה זו תלויה בדיון הנ"ל, במקרה ואיסור הקורבה שע"י נישואין הם משום שאשתו כגופו, ולכן הבעל והאשה נחשבים כגוף אחד, והתורה מתייחסת לכל הקרובים כאילו הם הקרובים של בן או בת הזוג. ולכן בת אשתו אסורה משום שהיא נחשבת כבתו ממש. במקרה זה פשוט שלאחר הגירושין האשה אינה נחשבת כגופו של הבעל, ולכן בתה שנולדה לאחר מכן מעולם לא הוגדרה כבתו, ולפיכך אינה אסורה עליו.

או שמא מדובר בתגובת שרשרת, התורה קבעה כי קרוב של קרוב נאסר, ולכן אשתו נחשבת קרובתו, ובת אשתו נחשבת קרובה של הקרוב, ובמקרה זה יתכן שגם לאחר הגירושין העובדה שמדובר באשתו לשעבר מספיקה כי ליצור תגובת שרשרת ולאסור גם את בת גרושתו, אף שנולדה לאחר הגירושין, שהרי מדין 'נאסרה' אשתו לשעבר נחשבת תמיד קרובתו, ומעתה ועד עולם כל מי שתחשב כבת של קרובתו לשעבר תאסר אף היא.

הערוך לנר (בנין ציון ח"א סי' קלו) הסתפק בדבר, וכותב כי מדברי רש"י נוטה שהדבר מותר, אולם הוא כותב שמדברי התוס' הדברים אינם ברורים.

אמנם האחיעזר (ח"א סי' יא) דן להלכה במקרה של אדם מאמריקה שרצה לשאת את בת גרושתו שנולדה לאחר הגירושין, והוא הוכיח ממקורות רבים שהדבר אסור.

קיימים חילוקי הלכות נוספים ע"פ הגדרות אלו, אולם נסתפק בטעימה קצרה זו.

סיכום

ממכלול הדברים אנחנו רואים כי ילדים מנישואים קודמים, מעצם היותם ילדים של בן או בת הזוג נחשבים הלכתית כילדיו של בן או בת הזוג האחר, אף אם אינם נחשבים ילדים לכל דבר. ובודאי אם הם גם גדלים בבית המשותף, שהרי גם ילד זר מאומץ נחשב כאילו הוא בן של הוריו המאמצים.