בס"ד
הפרשה עוסקת בסופה בדור ההפלגה ומונה 70 בני נח שמהם יצאו 70 אומות העולם? מה משמעות של 70 אומות העולם? האם ניתן לזהות אותם היום? האם יש הבדלים אתניים בין האיזורים השונים של העולם? מהו ההבדל באופי בין העמים השונים? מה הם מייצגים? מה הזיהוי של העמים השונים? ומה מקורם בתורה? איזה איזורים בעולם שייכים לשם? איזה ליפת? ואיזה לחם? מה הבדלי התרבות והאופי ביניהם? מה סנחריב עשה? ומה המציאות העולמית לפני ואחרי תקופת סנחריב? האם בימינו ניתן לזהות עמים? כיצד משפיעה נדידדת העמים על ההלכה? איזה הלכות נאמרו לעמים שונים? האם בימינו הלכות אלו נוהגות? מדוע הרמב"ם היה גר במצרים למרות האיסור? האם המצרים היום הם אלו שאבותינו השתעבדו בנו?
שבעים אומות העולם
הפרשה בתחילתה עוסקת במבול ובהצלת נח ומשפחתו, בסוף הפרשה – הפרשה עוסקת בבנית מגדל בבל, ובכך שלאחר מכן משפחתו של נח נפוצו והתחלקו לאומות ולשונות רבות. בפרשה נמנו שבעים שמות של בני נח, וחכמים למדו מכך ששבעים בנים אלו יסדו כל אחד אומה נפרדת, והם שבעים אומות העולם. במאמר זה נעסוק בשאלה מה המשמעות של חולקה זו? מי הם אומות אלו? האם בימינו ניתן לזהות אותם? ואיזה משמעות הלכתית יש לדברים?
חלוקת העולם
הכוזרי (מאמר א אות צה) מציין שבני יפת קיבלו את צפון העולם, בני חם את הדרום, ואילו שם את המרכז הממוזג המתאים לחכמה. ולפי שהאקלים של ארץ ישראל הראויה ביותר לקבלת הנבואה, ניתנה לאבותינו הקדושים לעם ישראל. האברבנאל (בראשית ט-י; מעייני הישועה מעיין ט תמר ד; משמיע ישועה מבשר טוב השלישי – נבואה ז) מרחיב יותר כי העולם הקדמון חולק לפי היבשות, אסיה ניתנה לשם, וקרויה על שמו 'אשייא'. אירופה ניתנה ליפת וקרויה על שמו. ואילו אפריקה ניתנה לבני חם.
האברבנאל (מעייני הישועה מעיין ט תמר ד) מוסיף שמכיון שאסיה היא הגדולה ביבשות חלקים ממנה ניתנו לבני יפת, כדוגמת פרס ומדי, אולם הוא כותב כי נראה כי עם השנים הם נדדו ממקומות אלו לאירופה. נחלתו של שם מצטיינת בחכמה, נחלת חם עשירה במשאבי עושר של זהב ואבנים טובות, ונחלת יפת מצטיינת ביופי האנשים ומעלתם ושלמות מדותיהם. אולם כאשר היופי עומד בפני עצמו הוא כפי שהגדיר הרמב"ן את הדברים כי יון – יפת משולה לפרחים יופי בלי פרי בלי תוכן ומהות.
אופים של אומות שם חם ויפת
האבנבנאל (בראשית י) עומד על כך שהאופי האנושי מחולק אף הוא לפי ששלשת בני נח, שם נקרא על שם היותו מאנשי השם, שיסודות החכמה הגיעו ממנו, ויסודות החכמה הגיעו מבבל אשור הודו והמזרח, ורק לאחר שפרס כבשו את בבל ויון כבשו את פרס נוצר פילוסופיה ביון מכח החכמה שהועברה אליה ע"י כיבוש אסיה, וכן חכמות שהועברו לרומא ויוון ע"י צפו בנו של אליפז בן עשיו שמלך על רומא ויוון [ראה הנידון ההלכתי על זהות רומא] אולם האברבנאל מציין שני עובדות מעניינות שנובעות מכך שחכמת יפת אינה עצמאית, לאחר שרומא כבשה את יון היא הפסיקה להעמיד פילוסופים, ובנוסף כיון שהחכמה הגיעה ממקור הזר, והם עצמם היו נבערים מחכמה לפני הכיבוש, אריסטו והבאים אחריו כפרו בכל דבר שהם לא הצליחו לממש אותו בצורה מוחשית, כיון שהחכמה לא הגיעה מעצמם, אין להם הרגשת הלב לקלוט את יסודות הדברים, והם קולטים רק מה שמוכח בעיניהם. ולפיכך חכמת יפת תלויה ועומדת בכך שבני שם מעורבים בפיתוח החכמה.
מאידך כח היופי הוא כוחה יפת. ולכן הם מרשימים ביופי ובהנהגה מסודרת.
ואילו בני חם הם שטופי זימה בלי תכנון ורצון של שררה, ולכן הם נכנעים עובדי אדמה כשהמטרה שלהם הוא לקבל כאן ועכשיו את התאוה שהם להוטים אחריה.
המלבי"ם (דברי הימים א' א ד) עומד על כך שהפסוקים בפרשה ובתחילת דברי הימים, מאריכים בביאור תולדות העמים, ומקורם של שבעים האומות בעולם, והוא מבאר שיש לנו חשיבות גדולה להכיר את הדברים, משום שהדבר בא ללמד אותנו שיש שישנם 3 סוגי אנשים בבריאה, יש את האנשים שהם עובדי השם, והם בניו של שם. יש אנשים שהם כולם חומר ותאוה, ואין בהם עבודת השם ונימוסים, והם בניו של חם. ויש אנשים באמצע, לעיתים הם נמשכים אל עובדי השם, ולעיתים הם נמשכים אל החומר ואל התאות. והם בניו של יפת.
רש"ר הירש (בראשית ט כז) עומד על כך שהשמות של בני נח מורים על אופי הבריאה:
שם – פירושו אדם שכל דבר מוגדר אצלו ונקרא בשם.
יפת – הוא משורש 'פת' וכולל את ה'פתי' או 'פיתה' כלומר אדם שניתן לפתותו בקלות, וזה היסוד של המילה 'פתוח', כלומר בקלות ניתן לחדור לליבו. גם 'פתאום' ו'פתע' מורים על חוסר הכנה.
חם – משורש 'חמם 'המם' הוא שיא של חושניות לוהטת.
וכיון שיש תועלת גדולה בלשונו, נעתיקו: "רבה המהומה בעולם ממעשי ידיו של חם; הרי זו אותה חושניות, הרותמת את ערכי הרוח והנפש למרכבת שם תהילתה, המקיימת את תחום הרוח רק כפרוזדור לתאות החושים. הרי אלו אומות היוצאות לכבוש, להאביד ולהרוס, לאכול ולשתות. אומות הולכות ובאות, וכל עצמן אלימות גסה, חושניות, בהמיות.
אך באות גם אומות אחרות, המקדישות את כוחותיהן ליופי, המטפחות אמנות ונוי אסתיטי. הן מכירות אידיאל נעלה, שאליו יתעלה האדם. הן מורות לאדם להיות חס על היפה, לפרוש מעטה נועם על החושניות הגסה, לעסוק גם בעבודת הרוח על יסוד הנועם והנוי: בשירה, במוסיקה, באמנות יוצרת. אומה המטפחת ערכים אלה, – הלוקחים את הלב ומדברים על הנפש, – מגשימה את אפיו של יפת.
אולם, חינוך האדם על ידי חוש היופי איננו תכלית עליונה. התרבות פוסחת על שתי הסעיפים, – אם קנה המידה למעשי האדם הוא סיפוק נפשו שלו, אם אין אידיאל מחוץ לאדם, המזהיר באור עצמו. רק הכרת האמת והטוב המוחלט תביא את האדם למרום ייעודו. אומה המטפחת את ערכי הרוח וכך תורמת את תרומתה להכרת האמת, מגשימה את אפיו של שם ומקדמת את ישע האדם.
אם נתבונן עתה במציאות ההיסטורית, נוכל לומר: שיא הפריחה של יפת הוא יון; שיא הפריחה של שם הוא עבר, העם העברי, עם ישראל, – הקורא בשם ה' בין אומות העולם. עד היום הזה – רק מיפת ומשם, מיון ומישראל יצאה תרבות והוראה לעולם. כל אוצרות הרוח של האנושות – מקורם בשם ויפת; וגם היום, כל התפתחות נוספת של תרבות וחינוך היא המשך לתרומתם; וגם תרומתה הרוחנית של רומא באה מידי היונים. יפת הביא עידון אסתטי; שם האיר את הרוח וזיכך את המוסר. תרבות יון ותורת ישראל היו גורמים אדירים ופעילים – במלאכת חינוך האדם; לעומתם היה כל שאר העולם כחומר גלמי סביל".
עשיו וישמעאל
הגר"א מוילנא (בתיקוני זוהר והובא בליקוטים עה"ת במדבר כט טז) עומד על כך שאומות העולם מתחלקים לשני קטגוריות, 35 שייכים לעשיו, ואילו 35 שייכים לישמעאל. כלומר גם עמים מקורם שאין להם קשר גנטי לעשיו וישמעאל עד נח, שייכים תרבותית לכח הטומאה של עשיו או של ישמעאל. ע"פ זה הגר"א מבאר מדוע בפרשת פנחס כאשר נמנו הקרבנות של חג הסוכות בחלק מהימים נאמרו שצריך להביא שעיר עיזים לחטאת, ואילו בחלק מהימים נאמר שצריך להביא שעיר לחטאת ולא נזכר שעיר עיזים. וביאר הגר"א שבחג הסוכות מקריבים בסך הכל 70 פרים כנגד 70 אומות העולם, וביום שמקריבים פרים כנגד אומות ששייכות לעשיו נאמר 'שעיר עיזים', ואילו בימים שמקריבים פרים כנגד אומות ששייכים לישמעאל נאמר שעיר לחוד ולא נזכר שעיר עיזים שהוא תכונה של עשיו. ולכן ביום הראשון הקריבו 13 פרים, וביום השני הקריבו 12, וביום הרביעי 10, סה"כ 35 פרים כנגד האומות ששייכים לעשיו, ולכן בימים אלו נאמר בתורה 'שעיר עיזים'. ואילו ביום השלישי שהקריבו 11 וביום החמישי שהקריבו 9, וביום השישי שהקריבו 8 וביום השביעי שהקריבו 7 סה"כ 35 פרים כנגד 35 האומות השייכות לישמעאל נאמר 'שעיר' סתם.
המלבי"ם (דברי הימים א' א לח) מוסיף שמצינו בתנ"ך 3 קבוצות של 70 שכולם מכונים זה כנגד זה, 70 האומות בפרשה, ישמעאל ובניו יחד הם 13, 13 בני קטורה, עשיו ובניו הם 16, ובני שעיר הם 26 שבני עשיו התחתנו עמהם ונכנסו במקומם. סה"כ 68. ויחד עם עמון ומואב יש 70 אומות מקבילות ממשפחתו של אברהם אבינו. וכנגד כך יש 70 נפש מבני יעקב שירדו למצרים. וציין לדברי האר"י ז"ל כל אלו הם אחד כנגד השני. [הדבר אינו סותר את דברי הגר"א שיש 35 כנגד ישמעאל משום שחלק מבני עשיו צאצאי אשתו מחלת בת ישמעאל, הם נכדיו של ישמעאל וירשו את כוחותיו].
וביאור הדבר שם הוא שישנם 70 כוחות בנפש האדם וכל אומה מצטיינת באופי של אחד מכוחות הנפש, לרעה, וכנגד זה בעם ישראל ישנו בית אב שיש לו תכונה זו והוא מתקן אותה לטובה. ואצל האומות של משפחת אברהם יש שימוש בתוכנה היחודית לטובה, אולם זה רק בצורתה החיצונית, אך בצורה העומקה הפנימית השימוש בתכונה זו היא לרעה.
זיהוי שבעים האומות
במדרשים ביארו שישנם בפרשה 70 שמות 14 מיפת, 30 מחם, 26 משם, כאשר כל שם העמיד משפחה נרחבה שנהפכה לאומה. אף שבחלק מהמקרים נמנו אב ובנו, פירושו שהאב העמיד משפחה עם בנים רבים שיסדו אומה, אולם מאחד הילדים או מכמה מהם יצא אומה נפרדת בפני עצמה, ולכן נמנו שניהם.
זיהוי האומות נעשה ע"פ דברי הבבלי (יומא י.), הירושלמי (מגילה פ"א ה"ט), המדרש (בראשית רבה פרשה לז סי' א), יוסיפון וקדמוניות היהודים (בתחילת הספרים), תרגום רב סעדיה גאון (בראשית י) והאברבנאל (בראשית י). כמובן שישנם הרבה מאד קשיים בלזהות את שמות העמים והמקומות שהיו בימי התלמוד ואף בתקופת האברבנאל בסוף ימי הביניים, בנוסף כאשר נכתבת חבל ארץ ידועה, אנחנו לא יודעים האם הכוונה שזהו מקומם בתקופת דור ההפלגה, או שזהו מקומם של אומה זו בימינו אנו. ואכן האברבנאל כותב שלדעתו אף שחלק גדול מבני יפת קיבלו חבלי ארץ באסיה, פרס מדי הקוקז ואסיה הקטנה, עם השנים הם כולם נדדו לאירופה. כיון שהכוונה לתת רק כיון כללי, כתבנו בקצרה את מה שנראה מעיקרי השיטות לדעתנו, וציינו את מראי המקומות התורניים העיקריים למי שרוצה להעמיק.
14 האומות של יֶפֶת הם: 1. גֹּמֶר – שבטים גרמנים. 2. מָגוֹג – שבטים גותיים מסקנדינביה שהתפשטו לאיטליה צרפת וספרד. 3. מָדַי – מקדוניה או מדי ההיסטורית היום ברמה המרכזית של אירן. 4. יָוָן – מה שנקרא בימינו יון. 5. תֻבָל – ספרד ומבני תובל התיישבו בפיזה בצפון איטליה, בצרפת ובריטניה. 6. מֶשֶׁךְ – מואסיה כולל דרום סרביה (מואסיה העילית), ואת הרפובליקה של מקדוניה, צפון בולגריה, דוברוג'ה שברומניה, דרום מולדובה ובוג'אק (מואסיה התחתית). ויש אומרים מדינה בסביבות ארמניה. 7. תִירָס – טורקיה או פרס [אירן של ימינו], ויש אומרים שמדובר בשבט אכזרי שעבר בחלקו לרוסיה ובחלקו לאנגליה. 8. אַשְׁכֲּנַז – שבטים גרמניים [כנראה יותר במרכז ודרום גרמניה]. 9. רִיפַת – פפלוגוניה בצפון טורקיה על שפת הים השחור, והתפשטו לאטליה וינציה צרפת ובריטניה הקטנה [כנראה המחוז שהיום הוא צפון צרפת]. 10. תֹגַרְמָה – שבטים טורקים, ויש הסוברים שהוא צפון מערב אפריקה, ויש סוברים שהוא בצפון העולם באיזור חצי האי קרים וממלכת כוזר העתיקה. 11. אֱלִישָׁה – סיציליה או חלק מאיטליה – יתכן והוא הממלכה אלשיה ששכנה באחד מחופי הים התיכון, ואין מידע מהימן מדויק היכן שכנה. 12. תַרְשִׁישׁ – על יד חוף בים התיכון, יש הסוברים שהוא חלק מאיטליה או אי בים התיכון, ויש סוברים שהוא קתרגו – תוניס, ויש הסוברים שהוא ספרד, ויש סוברים שמתרשיש יצאו והתיישבו בלומברדיה [צפון איטליה מילאנו וונציה], אך לכאורה זה אינו התרשיש אליו נשלחו אוניות מעציון גבר בחופי ים סוף. 13. כִּתִּים – מרכז איטליה – רומא, או האי כרתים שממנו יצאו האיטלקים והרומאים. 14. דֹדָנִים – רודוס.
30 האומות של חָם הם: 1. כּוּשׁ – אתיופיה וכנראה גם סודן. 2. מִצְרַיִם – הידועה בימינו. 3. פוּט – לוב. 4. כְנָעַן – עמי כנען שהיו בארץ ישראל סוריה ולבנון ועבר הירדן של ימינו. 5. סְבָא – איזור תימן ודרום ערב הסעודית ואולי מעט מאתיופיה. 6. חֲוִילָה – העמים שבמקורות הנילוס. 7. סַבְתָּה. 8. רַעְמָה. 9. סַבְתְּכָא. 10. שְׁבָא – באיזור תימן ואתיופיה [יש ויכוח האם שבא הקדדומה הם מבני חם או מבני יקטן שנחל גם הוא בערב הסעודית ותימן]. 11. דְדָן. 12. לוּדִים – תוניס [מאוריטניה הקדומה], ויש אומרים עם באיזור אסיה הקטנה. 13. עֲנָמִים – אלכסנדריה. 14. לְהָבִים 15. נַפְתֻּחִים 16. פַּתְרֻסִים – פתרוס מצרים העליונה – דרום מצרים של ימינו. 17. כַּסְלֻחִים. 18. פְּלִשְׁתִּים. 19. כַּפְתֹּרִים. 20. צִידֹן 21. חֵת 22. יְבוּסִי 23. הָאֱמֹרִי 24. הַגִּרְגָּשִׁי 25. הַחִוִּי 26. הַעַרְקִי 27. הַסִּינִי 28. הָאַרְוָדִי 29. הַצְּמָרִי 30. הַחֲמָתִי – כל אלו הם עמי כנען שהיו בארץ ישראל סוריה ולבנון ועבר הירדן של ימינו.
26 האומות של שֵׁם הם: 1. עֵילָם – עם באיזור פרס הקדומה – אירן של ימינו. 2. אַשּׁוּר – כורדיסטן. 3. אַרְפַּכְשַׁד – בבל עירק של ימינו. 4. לוּד. 5. אֲרָם – דרום סוריה ובירתם דמשק. 6. עוּץ – באיזור טורקיה וכורדיסטן. 7. חוּל – ארמניה. 8. גֶתֶר – קאראמאני"י? 9. מַשׁ – למאונ"י? 10. שָׁלַח – הודו. 11. עֵבֶר – נראה שהיה עם עברי מלבד אברהם אבינו שהיה המיוחד בהם. 12. פֶּלֶג – התיישבו באיזור שחציו באסיה וחציו באירופה. 13. יָקְטָן 14. אַלְמוֹדָד 15. שָׁלֶף 16. חֲצַרְמָוֶת – חבאן מזרח תימן של ימינו. 17. יָרַח 18. הֲדוֹרָם 19. אוּזָל – צנעא תימן. 20. דִּקְלָה 21. עוֹבָל 22. אֲבִימָאֵל 23. שְׁבָא – יתכן והכונה לשבטים בתימן או אתיופיה. 24. אוֹפִר 25. חֲוִילָה 26. יוֹבָב. נראה שכלל בני יקטן ישבו בעיקר בחצי האי ערב ואולי נחלו גם קצת מעבר לים סוף באפריקה.
סנחריב
על התקופה עד סנחריב נאמר במדרש (במדבר רבה פרשה כ סי' טז; מדרש תנאים לדברים פרק לב; מדרש אגדה בראשית יב ו) שהאומות קבעו גבולות מימי נח שלא תכנס אומה לחברתה. ולמרות שמצינו כיבושים קטנים, ומלחמות נשמר הסדר העולמי, וכל אומה נשארה בשלמותה, והחרימו זה את זה שלא יכנסו זה לתוך תחומה של זה. במדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק כד) נאמר שהבורא מינה 70 מלאכים שכל אחד הוא שר של אומה אחרת מאותם 70 אומות, ואף שהיו חריגות העמים שמרו על צורתם ושלמותם ולא התערבבו זה בזה, להוציא מקרים יוצאי דופן כדוגמת העם הפלשתי.
אמנם סנחריב מעבר לעבודה שהוא הגלה אומה ממקומה, ובלבל ופיזר אותם במקומות שונים, ויצר נדידת עמים, התקיים נבואה שמימית בתקופתו עליו נאמר (ישעיהו י יג): 'כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים'. מאז הנבואה שהוסרו גבולות העמים, העמים אינם שומרים על צורתם המקורית ומערבבים זה בזה, ונודדים ממקום למשנהו.
הלכות שנאמרו לאומות שונות
מצינו הלכות שונות שנאמרו על אומות שונות: א. עמלק מצווים אנו למחות את זכרו, בנוסף אין מקבלים גרים מעמלק. ב. שבעת עמי כנען אסור להחיות מהם כל נשמה שנשארה בארץ ישראל. ג. גר שהתגייר מעמון ומואב למרות הגירות חלה, אסור לצאצאי גר זה להתחתן עם יהודיה, מלבד עם ממזרים או גרים. אולם לגירות מעמון ומואב אין הגבלה כלל. ד. גר שהתגייר ממצרים ואדום אסור לו לבניו ולבנותיו להנשא עם יהודי, מלבד עם ממזרים או גרים. האיסור נוהג גם בגיורת ובנות הגרים. אולם איסור זה לא נאמר על נכדי הגרים – הדור השלישי, ולהם מותר להתחתן בלי הגבלה.
האם האיסורים הללו נוהג בימינו?
המשנה (ידים פ"ד מ"ד; ברכות כח.) מספרת על יהודה גר עמוני ששאל את החכמים האם מותר לו להנשא ונחלקו בכך חכמי ישראל רבן גמליאל סבר שאמנם סנחריב הדגלה את בני עמון, אולם הם שבו למקומם, וכפי שנאמר בנביא ירמיהו (מט ו): 'וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם השם'. אולם רבי יהושע השיב לו שיש נבואה גם שהשם ישיב את שבות ישראל והיא לא התקיימה עדיין, וכך נפסק להלכה שגם גר המגיע מעמאן שהוא ארץ בני עמון, או מדרום ירדן מהרי מואב מותר לו להנשא ללא חשש. אמנם בתוספתא (ידים פ"ב הי"ח) נאמר כי לגבי מצרים הדין שונה, משום שהנביא הבטיח להם כי בתום 40 שנה מגלות סנחריב שהם ישובו למקומם, ולכן המצרים עדיין אותם מצרים.
להלכה נפסק בשלחן ערוך (אה"ע סי' ד סעיף י) כי בימינו ניתן לקבל גר אדומי עמוני או מואבי. אולם השלחן ערוך פסק כי לגבי גר מצרי ישנו מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, דעת הרמב"ם שגם המצרים אינם המצרים המקוריים. אולם דעת הרא"ש ע"פ התוספתא (ידים פ"ב הי"ח) שהם אותם המצרים. בימינו אנו מקובל שהנוצרים הקופטים הם המצרים המקורים, אך רוב המצרים המוסלמים הם תערובת של ערבים שהיגרו למצרים לצד קופטים שהתאסלמו. ויתכן שגם לדעת הרא"ש בימינו ניתן להקל.
הפרי חדש (מים חיים מלכים פ"ז) כתב שלמרות שיש איסור לשוב למצרים, לאחר שאוכלוסיית מצרים השתנתה, והמצרים היום אינם אותם מצרים רשעים שהיו בזמנו, מותר לשוב למצרים, ובכך ביאר את העובדה שהרמב"ם היה גר במצרים. אולם החיד"א (ברכי יוסף אה"ע סי' ד סק"א) הקשה על כך אם כן מדוע נאמר בגמרא (סוכה נא:) כי יהדות אלכסנדריה נענשו על כך שהיו דרים במצרים ועברו על האיסור, הרי זה היה לאחר שכבר התחלף האוכלוסייה. ולכן הוא כותב שהרמב"ם היה בדעתו לעזוב את המקום, והוא דר שם בצורה עראית והמתין לשעת הכושר לשוב לארץ ישראל. או שהוא סבר שהאיסור הוא לשוב מארץ ישראל למצרים, אך הוא הגיע מספרד ומרוקו, ועליו לא נאמר האיסור. אולם יתכן והרמב"ם ידע שבתקופתו מרבית האוכלוסייה היו ערבים מהגרים, ולא הקופטים המקוריים.
הנידון ההלכתי בגר איטלקי
אולם היעב"ץ (שאלת יעב"ץ ח"א סי' מו) פסק הלכה למעשה כי גר איטלקי ובניו אסורים להנשא לנשים יהודיות, ומותרים להנשא רק לגיורות או ממזרות, אולם הנכדים – הדור השלישי מותרים להנשא לכל יהודי. הנימוק של היעב"ץ הוא משום שגר אדומי אסור לבא בקהל עד דור שלישי, ואמנם נפסק להלכה לגבי גר עמוני מואבי ומצרי כי סנחריב בלבל את האומות, ואנחנו כבר לא בקיאים מיהו עמוני ומיהו מואבי ומיהו מצרי, שונה הדבר לגבי אדום, שאמנם בהר שעיר ומקומות נוספים אנחנו לא בקיאים מיהו בני אדום, אולם הרי חכמים האריכו כי הרומאים הם בני אדום, והם החריבו את בית המקדש, והדבר חוזר על עצמו במקומות רבים בחז"ל, ומאז לא ידוע לנו על מי שבלבל את האומה האיטלקית, או נדידת עמים של תושבי רומא, ומשכך יש להניח שהם הם מבני אדום. [כמובן שהדברים אמורים לגבי רומא ומרכז איטליה, ולא לגבי העם הלומברדית של צפון איטליה למשל].
אולם למעשה בכל הפוסקים לא קיבלו את הדברים, וכפי שאמר לי מו"ר הגאון רבי ישראל ויזל שליט"א דיין בבית הדין לגיור שע"י הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל, כי ההוראה של רבו רבי ניסים וכן ההוראת כל הפוסקים כי אנחנו מקבלים כל גר, גם איטלקי ואין חוששים לשיטת היעב"ץ.
במאמר שבוע הבא נשלים את המאמר ונעסוק במספר שאלות אקטואליות: האם אדום זה רומא או גרמניה, או שאלו עמים של יפת כפי שעולה מהמאמר השבוע? האם עמלק נמצא בגרמניה? האם ידוע מיהו עמלק? מי הם הכנענים בימינו? מיהו העם הפלישתי מה מטרתו בעולם? והאם הדברים קשורים לעם הפלסטיני הנמצא היום בעזה? ושאלות דומות שישלימו את המאמר.
