בס"ד

מאמר השבוע עוסק בעניני מנהגים באופן כללי, מתי מנהג נחשב נדר, מתי מותר לשנות מנהג, וכיצד, ומתי אסור, בדגש על מנהגי תשעת הימים. כיצד קובעים מנהג? מה ההדל בין מנהג אישי שאדם החל לנהוג לבין מנהג אבותיו? האם מנהג האבות מחייב את ילדיו? כיצד אדם בוחר לעצמו מנהגי קהילה? לאיזה קהילה ישתייך אדם שמתגייר? ספרדי שנהג לא לכבס בתשעת הימים והשנה רוצה לכבס? תימני שמנהגו לאכול בשר עד ערב תשעה באב, ושינה את מנהגו, וכעת רוצה לשוב למנהג אבותיו, האם הדבר מותר? בחור אשכנזי הלומד בישיבה תימנית שבה מוגש ארוחות בשריות, האם מותר לו לאכול במקום בתשעת הימים? והאם יש לו דרך לשנות את מנהגו? אדם שמבחינה בריאותית רוצה השנה לשנות, מה דינו? מה הדין בסעודת מצוה? אדם שנהג לצום בימי הסליחות רוצה להפסיק את מנהגו? אמא שבנה נוטה למות ח"ו האם יכולה לעשות בשבת התרת נדרים כדי שאם נגזר על בנה מיתה מחמת נדריה, הוא ינצל? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

נהג לא לכבס בגדים בתשעת הימים, האם יכול לשנות את מנהגו?

איזה מנהג מחייב ואי אפשר לבטלו? מה לא מחייב כלל? ומתי צריך התרת נדרים?

במאמר השבוע של שבוע שעבר עסקנו מתי קבלה והסכמה בלב מחייבת ונחשבת כנדר, למרות שהוא טרם עשה בפועל את ההנהגה הטובה. השבוע אנחנו עוסקים בשאלה מתי הנהגה טובה שאדם התחיל לנהוג אף שלא קיבל זאת על עצמו בפיו, נחשב כנדר. נפתח בשאלה הנוהגת לימים אלו, ישנם בכל עדה וקהילה ישנם מנהגי אבלות שונים בימים אלו, כשאדם החל לנהוג מנהגי אבלות של עדה אחרת, מתי הדבר מחייב אותו.

האם מותר לשנות מנהגי תשעת הימים?

שאלה: אדם ספרדי שנוהג לכבס את בגדיו להסתפר ולהתגלח בשלשת השבועות ובתחילת תשעת הימים עד השבוע שחל בו, אולם בשנה שעברה החליט שהוא נוהג כמנהג האשכנזים ונמנע מלהסתפר ולהתגלח בשלשת השבועות, וכן לכבס את בגדיו במשך כל תשעת הימים, אולם השנה החליט שהדבר היה קשה לו מדי, והוא רוצה לשוב למנהג אבותיו, האם הדבר מותר?

בדומה השלחן ערוך הביא 3 מנהגים שונים לגבי אכילת בשר בימים אלו, יש שנמנעים רק בשבוע של תשעה באב, יש נמנעים החל מראש חודש אב, ויש הנמנעים בכל שלשת השבועות מי"ז תמוז. מנהג האשכנזים להמנע מאכילת בשר מראש חודש אב כולל בראש חוד שעצמו. בקרב הספרדים ישנם מנהגים שונים, הגר"ע יוסף (יחוה דעת ח"א סי' מא; ח"ג סי' לט) כתב שמנהג ירושלים הוא להמנע מאכילת בשר החל מב' אב, אולם בראש חודש עצמו אוכלים בשר, מנהג יהדות מצרים (מנהגי מצרים סי' תקנא אות ס; נהר מצרים תשעה באב אות ט) לאכול בתשעת הימים בשר עוף, ויש מבני תימן שנהגו לאכול בשר עד ערב תשעה באב בחצות, ועוד. ונשאלת השאלה אדם שאבותיו נהגו לאכול בשר עוף, או לאכול בראש חודש אב בשר, ושנה אחת הוא החליט להחמיר, האם בשנה הבאה מותר לו לשוב למנהג אבותיו?

להרחיב את השאלה נשאל מה הדין באשכנזי שאבותיו נמנעו מלאכול בשר בתשעת הימים, אולם הוא לומד בישיבה תימנית ומגישים בשרי לארוחת צהריים, האם יש לו דרך לשנות את מנהגו? או שהוא צריך למצוא מקום אחר לסעוד ארוחת צהריים? ומה הדין באדם שחלש ורוצה לשנות את מנהגו, בגלל שהוא מרגיש שהוא צריך בשרי.

תשובה: על מנת לענות על השאלה נקדים את הלכות מנהגים, הכולל כמה סוגי מנהגים שונים, ועלינו ללמוד מתי המנהג מחייב ואין דרך להתירו ולשונותו? מתי המנהג מחייב אותנו אך ניתן לעשות התרת נדרים כדי להפסיק לנהוג כך? ומתי המנהג לא מחייב אותנו כלל. נגדיר איפה קודם את כללי המנהגים, ואחר כך נשוב ונברר את הדין במנהגי תשעת הימים של קהילות שונות.

ההבדל בין אמירה בפה למנהג

כהמשך למאמר של שבוע שעבר שבו עסקנו מתי אמירה או קבלה בלב נחשבת נדר, אף שלא הוציא מהפה כלל לשון של נדר או שבועה, השבוע נשלים את הנושא ונלמד איזה מנהגים נחשבים נדר, ומחייבים מדין נדר או דין דומה. ואיזה מנהגים לא מחייבים אותנו כלל להתמיד בהם. ובתוך המנהגים שנחשבים נדר נלמד איזה מתוכם ניתן לעשות התרת נדרים ובכך להפסיק את החיוב להמשיך לקיים את המנהג, ואיזה מנהג אין אפשרות כזו.

החילוק העיקרי בין הנושאים של המאמר הקודם למאמר הנוכחי, כי במאמר הקודם מדובר רק בקבלה בין אם הוציאה בפיו ובין אם קיבל בליבו, וכפי שהרחבנו שבוע שעבר, אולם כעת אנחנו מדברים על לאחר שהאדם התחיל לעשות את המעשה הטוב אותו הוא החליט שהוא עושה, ולאחר עשיית המעשה בפועל דינו חמור יותר, וכפי שנבאר בהרחבה במאמר זה.

הקדמה קטנה נוספת ראוי להוסיף, כי יש לחלק את המנהגים ל3 הגדרות: מנהג אישי, מנהג משפחתי, מנהג המקום. וכפי שנפרט. ונתחיל בפירוט דיני מנהגים אישיים, ואחר כך נדון על מנהג אבותיו ומנהג המקום או העדה.

איזה מנהג נחשב כנדר

נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' ריד סעיף א) שאדם התחיל לנהוג מנהג טוב, וכאשר האדם התחיל לנהוג מנהג זה היה בדעתו לנהוג כך כל ימי חייו, נחשב כדבר כאילו הוא נדר את הדבר כנדר, והוא חייב להמשיך לקיים את המנהג שהוא התחיל לנהוג בו.

הש"ך (שם סק"א) כתב שלא כל דבר שאדם עושה נחשב מנהג, ורק במידה והיה ברור לאדם שמותר ע"פ דין שלא לעשות מנהג זה, והוא בחר לנהוג במנהג זה משום שהוא דבר הגורם לאדם להזהר מעבירה, או דבר הגורם לו לפרוש מעט מהנאות עולם הזה, הדבר נחשב מנהג.

אדם שצם בסליחות

הדוגמא שהובאה בשלחן ערוך (יו"ד סי' ריד סעיף א) הוא אדם שנהג להתענות ביום מסוים בשנה, למשל בימי הסליחות, או בערב ראש השנה, או בעשרת ימי תשובה, או ביום השנה של הוריו או רבו, או בכל יום אחר שיש ענין להתענות בו, נחשב הדבר כמנהג טוב, ואם הוא התענה שנה אחת על דעת להמשיך לעשות כן כל ימיו הוא חייב להמשיך את המנהג תמיד. ובמידה והוא חוזר בו, למשל משום שבשנה הבאה הוא אינו בקו הבריאות, הוא חייב לעשות התרת נדרים, ורק במידה שהרב יתיר לו את הנדר, מותר לו להפסיק את המנהג טוב שנהג.

מנהג אי אכילת בשר בשלשת השבועות או בתשעת הימים

מנהג נוסף שהביא השלחן ערוך כדוגמא הוא אדם שמנהג עדתו הוא שלא להמנע מלאכול בשר עד סעודה המפסקת של תשעה באב [כמנהג חלק מהתימנים בימינו], והוא החליט שנה אחת להתחיל להמנע מלאכול בשר ולשתות יין גם בתשעת הימים [כמנהג האשכנזים בימינו], וכך נהג שנה אחת על דעת לנהוג כן כל ימי חייו, או אדם שהחליט שנה אחת שלא לאכול בשר ולשתות יין בכל שלשת השבועות, הדבר נחשב כנדר, והוא חייב לנהוג כן לעולם, ואם בשנה מסוימת הוא רוצה שלא לנהוג הנהגה זו, צריך לעשות התרת נדרים.

אדם שנהג להמנע מאכילת בשר והוזמן לסעודת מצוה

אולם הש"ך (יו"ד סי' ריד סק"ב) כתב שמי שקיבל על עצמו תענית בימי הסליחות או עשרת ימי תשובה או לא לאכול בשר בשלשת השבועות או בתשעת הימים, והוזמן לסעודת מצוה כגון ברית מותר לאכול, משום שמראש לא קיבל להתענות או לא לאכול בשר אלא מסעודת הרשות, אך סעודת מצוה אינו בכלל קבלתו.

שינוי המנהג להמנע מאכילת בשר מטעמי בריאות

אדם שנהג מעצמו להמנע מאכילת בשר בשלשת השבועות או בתשעת הימים, ומטעמי בריאות הוא נאלץ לשנות את מנהגו ולאכול בשר אף בימים אלו, כתב הש"ך (יו"ד סי' ריד סק"ב) שאף שראוי שיפסיק את המנהג מטעמי בריאות, הוא חייב לעשות התרת נדרים, משום שבשעת תחילת המנהג – כלומר זמן קבלת המנהג כנדר – הוא לא חשב על כך שיום אחד הוא לא יהיה בקו הבריאות, ויצטרך לאכול בשר, ואילו היה חושב על כך היה מתנה תנאי מפורש. והדבר שונה מסעודת מצוה שאירע בימים אלו.

אך דעת הגר"א (סק"ב) והדגול מרבבה (סי' ריד סעיף א; הובא בפתחי תשובה שם סק"א) שדוקא אדם שעקב מצבו הבריאותי רוצה לחזור בו לגמרי מהנהגה זו לעולם, והוא מרגיש שמהיום והלאה גופו נחלש והוא לא יכול להמנע מאכילת בשר במשך תקופה כזו, אולם אם בצורה חד פעמית אינו מרגיש טוב, ורוצה להמשיך במנהגו אם מצבו הבריאותי יאפשר זאת, אינו צריך התרה, ודינו כסעודת מצוה.

כיצד מתירים מנהג?

הצורה הראויה להתיר את הנדר, הוא שהרב אליו פנה לערוך את ההתרת הנדרים, שואל את האדם האם הוא מתחרט שנהג מנהג זה בלי להתנות בפירוש שהוא עושה כן בלי נדר, ולאחר שהנוהג מתחרט על שנהג כן לשם נדר, ואומר כי אילו היה יודע שיקשה עליו להתמיד היה מדגיש שמנהג זה הוא בלי נדר, ולאחר מכן הרב יכול להתיר את הנדר.

על איזה מנהגים לא כדאי להתנות

אולם מצינו בפוסקים שיש מנהגים שכתבו הפוסקים שעדיף שלא להתנות עליהם כדי שלא לגרום זלזול בקיום ההלכה, ובמקרה הצורך עדיף רק להסתמך על מסירת המודעה הכללית של ערב ראש השנה.

ונציין דוגמא אחת:

השלחן ערוך (או"ח סי' קסא סעיף ד) הביא מחלוקת האם צריך ליטול ידים עד הפרק או שדי ליטול רק עד ראשי האצבעות כפי שאנחנו נוהגים ביום כיפור ובתשעה באב. וסיים השלחן ערוך שראוי להחמיר. וביאר המשנה ברורה (סי' קסא ס"ק כא) שכוונת השלחן ערוך שאדם שמיקל ונוטל ידיו רק את ראשי האצבעות אין צורך למחות בו, ולהעיר לו על כך, אך אדם שבא ללמוד את ההלכות צריך ללמד אותו ליטול עד הפרק, וזה הצורה הנכונה והראויה ליטול ידים.

וכתב המגן אברהם (סי' קסא ס"ק יג) שכיון שיש בכך מחלוקת, ומעיקר הדין יוצא ידי חובה בנטילה עד ראשי האצבעות, יקפיד להתנות בפעם הראשונה למשל בבר מצוה שמה שנוהג ליטול עד הפרק הוא בלי נדר. אולם המשנה ברורה (בה"ל שם ד"ה וראוי) כתב שהעצי אלמוגים כתב שלמעשה הרבה מאד ראשונים סוברים כרי"ף שחובה ליטול ידיו עד הפרק, וזו אינה חומרא אלא עיקר הדין, והוסיף שאין לנהוג כהנהגת המגן אברהם לומר בלי נדר, משום שהדבר גורם להמון העם לזלזל בכך, וגורם להם ליטול רק עד ראשי אצבעות.

מנהג טעות

אולם כל הדברים אמורים על מנהג שאדם שידע את ההלכה, וידע שהדבר מותר, אולם הוא החליט להחמיר בענין משום שיש בהנהגה הזו מעלה בעבודת השם אף שאינה מחוייבת. אולם אם אדם התחיל לנהוג בדבר מחמת טעות בהלכה, למשל אדם שחשב שיש חובה הלכתית לצום בערב ראש השנה, ולאחר מכן נודע שהדבר רק מנהג טוב למי שרוצה לנהוג כך, הוא אינו חייב להמשיך לנהוג כך. ויש אומרים שצריך לעשות התרת נדרים. ועיקר הלכה שאין צריך אולם טוב לעשות התרת נדרים. (שלחן ערוך ורמ"א יו"ד סי' ריד סעיף א).

יתירה מזו כתב הש"ך (יו"ד סי' ריד סק"ה) אפילו אם אדם או קהילה הסתפקו בדין מסוים ולכן החליטו להחמיר, ולאחר שנים למדו שוב את ההלכה, והגיעו למסקנה שניתן להקל בשאלה זו, אינו לחשב מנהג של נדר, ומותר להתיר בלי התרת נדרים. ולא עוד אלא אפילו נהגו שדבר מסוים הוא איסור גדול, ושוב למדו את ההלכה והגיעו למסקנה שאמנם כך ראוי לנהוג אולם אינו ממש דבר אסור, מה שקיבלו על עצמם את הדבר כאיסור חמור אינו נחשב נדר, ומותר להם להקל בענין בעת הצורך, כפי כללי ההלכה.

מנהג של הציבור

עד כאן עסקנו על מנהג אישי, אולם מצינו מנהגים של המקום העדה הקהילה, מנהגים שאף שלא אנחנו קיבלנו על עצמנו אנחנו חייבים לנהוג בהם. ופסק השלחן ערוך (יו"ד סי' ריד סעיף ב) שאם הרבים נהגו במנהג טוב, אף שלא קיבלו את הדברים בקבלה מסודרת, חייבים הם וזרעם לנהוג כך מדין נדר. ואף אנשים מחוץ לעיר שבאים לדור בעיר חייבים לנהוג במנהגים אלו.

אולם יש לשים לב כי מה שמועיל התרת נדרים הוא רק כלפי מנהג אישי שאדם נוהג, אולם במקרה והמנהג הוא מנהג של העיר, או מנהג של כל עם ישראל, אין אפשרות להתיר את הדבר. ולכן אשכנזי שמנהג האשכנזים הוא להמנע מלאכול קטניות בפסח, אינו יכול לעשות התרת נדרים, ולהתיר את המנהג של אי אכילת קטניות בפסח. (מהרש"ל סי' ו; ש"ך יו"ד סי' ריד סק"ד).

מנהג אבותיו

מלשון השלחן ערוך יש משמעות שהאב יכול לחייב את זרעו לנהוג במנהג מסוים, אולם האחרונים הרחיבו שאין לאב כח כזה, והרבה פעמים האב חסיד שהנוהג בהרבה מנהגים טובים, אולם אין לבן את הכוחות לנהוג כאביו, ואף מצינו אמוראים שהתלוננו שאין בכוחם לנהוג כמנהגי אבותיהם, וקראו לעצמם חומץ בן יין. והחוות יאיר (סי' קכו) הרחיב שמנהגי המשפחה אינם מחייבים אלא מנהגי המקום, אולם בצורה טבעית הבן גדל במקום האב. והזכרון יוסף (יו"ד סי' יד) כתב שאמנם מנהגי האב אינם מחייבים את הבן, אולם כשהבן התחיל לנהוג אפילו פעם אחת את מנהגי אבותיו, בלי לומר בלי נדר, הבן התחייב לנהוג כמנהגי אבותיו.

ואמר לי מורי ורבי הגאון רבי ישראל דב ויזל שליט"א שרבו הגאון רבי ניסים קרליץ אמר לו תדיר כי המנהג המחייב אינו מנהג האבא הפיזיולוגי אלא מנהג רבותיו, ולכן בן שהתחנך אצל רבנים מעדה אחרת, וינהג כמנהג רבותיו.

איזה מנהג גר נוהג

ובדומה אמר לי מורי ורבי כי בתפקידו כאב"ד בית דין לגיור שע"י הגר"נ קרליץ הורה לו הגאון רבי ניסים שיורה לגרים המתגייר לנהוג כמנהגי רבותיהם שמלמדים אותו תורה, ושיקבלו עליהם את כל מנהגי הקהילה של רבותיהם.

הנהגה הראויה לקבלת מנהג טוב או קבלה טובה

השלחן ערוך (יו"ד סי' ריד סעיף א) כתב שאדם שרוצה להתחיל לנהוג במנהג טוב, יזהר לומר בפיו כי מנהג זה הוא עושה בלי נדר, ויוסיף שאין בדעתו לנהוג כן לעולם, אלא רק בפעם הזאת או בפעמים הנוספות שירצה לנהוג כך. ובכך אם יקרה פעם שאינו יכול לעשות את המנהג הטוב, לא יעבר על איסור נדר החמור.

מנהג תשעת הימים

לאור הדברים נסכם את השאלה שפתחנו בה:

בכל השאלות של שינוי מנהגים של תשעת הימים, ככל שמדבור במנהג שהמקום או הקהילה קיבלו על עצמם, אין אפשרות להתיר את הדבר. ולכן אשכנזי האוכל בישיבה תימנית הנוהגת להגיש בשר גם בתשעת הימים אינו יכול לאכול במקום.

אולם אם אדם שמנהג קהילתו או מקומו הוא להקל, אך הוא רוצה להחמיר, הן מצד שמרגיש בכך יותר את החורבן, והן מצד שרוב סביבתו נוהגים כך, למשל בחור ספרדי שלומד בישיבה אשכנזית, הראוי שיתנה מתחילה שהוא נוהג כן בלי נדר. במידה והוא החל לנהוג כך בלי להתנות בלי נדר, ובשנה הבאה הוא רוצה להקל, הוא צריך לעשות התרת נדרים על כך.

אולם במקרה שאדם שינה את מנהגו כיון שרבותיו הם מעדה אחרת מעדת אבותיו, והוא שינה את כל התנהגותו כמנהג רבותיו, והוא כעת רוצה שיתירו לו דבר מסוים, הדבר חמור יותר, ומצריך שאלת רב.

אם נהג כן מחמת טעות הלכתית, למשל אדם ספרדי חוזר בתשובה שקרא חוברת של הלכות תשעת הימים שנכתבה לאשכנזים, ולכן נמנע מלכבס בתשעת הימים, אולם לאחר כמה שנים נודע לו שמנהג הספרדים להמנע מלכבס רק בשבוע שחל בו תשעה באב, יכול להפסיק את המנהג ואינו צריך התרת נדרים על כך. אך טוב לעשות התרת נדרים על כך, ויאמר שאילו היה יודע שהלכה זו היא רק לאשכנזים היה אומר בלי נדר.

בכל מקרה שהוא עושה התרת נדרים, לא יתחרט על עצם ההנהגה, כדי שישאר לו שכר המצוה שעשה שהתאבל על ירושלים בימים אלו, אלא יתחרט על כך שלא אמר בלי נדר.

התרת נדרים בשבת לאמא של ילד במצב קשה

נסיים בשאלה מרתקת שדן עליה ההתעוררות תשובה (סי' קעט), ישנו הלכה שאסור להתיר נדרים בשבת אלא במקרה של צורך גדול או דבר מצוה, ונשאלת השאלה מה הדין כאשר ישנו ילד חולה במצב של סכנת חיים, והאם חוששת שמא הדבר אירע מחמת שהיא התרשלה בקיום נדריה, ונאמר בגמרא (שבת לב: כתובות עב.) כי בעוון אי קיום נדרים בניו של אדם מתים בקטנותם. ולכן היא רוצה לעשות התרת נדרים על כל נדריה, ומאחר וע"י התרת נדרים הנדר נעקר למפרע, כלומר שהדבר נחשב שהנודר מעולם לא נדר, ומשכך היא גם לא עברה על נדריה, ויתבטל העונש החמור שנגזר על בנה. ואף שבאופן כללי יש להמתין עם הפרת הנדרים עד מוצאי שבת, כאן חוששת האם שמא עד מוצאי שבת יהיה כבר מאוחר חס ושלום.

והשיב התעררות תשובה שאם האם יודעת כי נדרה נדר או שבועה גמורים ולא קיימה, בוודאי מותר לה להתיר אותם בשבת כדי להציל את חיי בנה. אולם אם אשה זו נזהרת מלנדור נדרים ולהשתמש בלשון של שבועה אולם היא חוששת שמא פעם אחת נכשלה, אך אין לה ידיעה שאכן הדבר קרה, אין להתיר לה לערוך התרת נדרים בשבת.

אולם ההתעוררות תשובה דן שהרי גם במקרה זה עדיין אנשים רגילים להבטיח סכום לצדקה או להסכים לעשות דבר טוב, או מנהג שנהגו בו 3 פעמים, ולא מקפידים לקיים אותו, ובפרט שיש אנשים שמןודעים גם לכך שהם חייבים לקיים את הדבר, ובכל זאת מתרשלים, ולכן אפשר להתיר לערות התרת נדרים בשבת להורי הילד הנמצא בסכנה, ואם אכן הוא עונש על נדריהם לאחר שיתבטל הנדר למפרע, אין יותר עבירה והעונש יתבטל, וחיי הילד ינצלו.