בס"ד

אלו איסורים יש במריבה ומחלוקת? מהו האיסור להחזיק במחלקות? האם הוא איסור מדאורייתא או מדרבנן? האם הוא נמנה בתרי"ג מצוות? ומדוע? מה פירוש הפסוק לא יהיה כקורח וכעדתו? מה האיסור מחייב אותנו? מי שנבע שיעשה פעולה שיש בה ליצור מחלוקת מה עליו לעשות? מדוע נאמר להחזיק במחלוקת ולא ליצור מחלוקת? מדוע העולם מלא בכל כך הרבה מריבות? האם חייבים להתאמץ למנוע מחלוקת גם כשנראה שאין סיכוי? האם משה רבינו נכשל בכך שניסה לפייס את דתן ואבירם? מה החומרה של מחלוקת? למה הוא גורם? מדוע נאמר לא יהיה כקרח וכעדתו, ולא כקרח ועדתו? כיצד על אדם להתמודד כאשר ישנו נגדו מחלוקת שלא בצדק? האם מותר רק לתמוך מבחוץ אך לא להתערב במחלוקת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מהו האיסור 'לא יהיה כקרח ועדתו'?

פרשת השבוע עוסקת שמחלוקת שקרח ועדתו נחלקו על משה רבינו והכהונה של אהרן הכהן. בפרשה מסופר כיצד קרח ועדתו נחלקו על משה ואהרן וערערו על כך שרק אהרן הכהן קיבל את הכהונה. לאחר נבלעו קרח דתן ואבירם ומשפחתם, ונשרפו מתאים חמישים איש שהקטירו קטורת, נצטווה משה רבינו לעשות מהמחתות של מקריבי הקטורת ציפוי למזבח כדי שיהיה זכרון לבני ישראל, ומסיימת התורה (במדבר יז ה): 'וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ'. בגמרא (סנהדרין קי.) נלמד מכאן שהמחזיק במחלוקת עובר בלאו. במאמר השבוע נעסוק באיסור זה להחזיק במחלוקת.

כיון שנושא זה רחב, ולצערנו אקטואלי מאד, ראינו צורך לחלק את הנידון ל3 מאמרים: א. לימוד על האיסור באופן כללי, בו נעסוק השבוע. ב. האיסור להרהר אחרי רבו, ולערר על סמכות תורנית, מה הם הגבולות המותרים והאסורים, הנושא נלמד הן מפרשת השבוע, והן מהאיסור של לא יהיה כקרח וכעדתו, והן ממי מריבה בפרשת חוקת שאותו נקרא שבוע הבא, ובו נעסוק במאמר של שבוע הבא. ג. מה לעשות כאשר אנחנו צודקים, איך מתנהגים במריבה כשאנחנו בטוחים שאנחנו פועלים לשם שמים, מתי מוטל עלינו לנהוג בקנאות כפנחס שהרג את זמרי בן סלוא וקינא לכבוד השם, וזכה לשכר רב, ומתי לשם שמים הוא רק תירוץ למריבה, והדבר אסור, וכיצד נוכל להיות בטוחים בעצמנו שאנחנו נוהגים נכון, מאמר זה נעסוק בפרשת פנחס. ונתפלל שאכן נצליח להחדיר לעצמנו את הדברים ולהרבות שלום בישראל.

האיסורים במחלוקת

מצינו 3 סיבות לאסור ע"פ ההלכה 'מחלוקת':

א. דברי הגמרא שהוזכר לעיל ונרחיב בו במאמר זה, שמהפרשה נלמד שיש איסור להחזיק במחלוקת, ונבאר מה משמעות איסור זה, ומה כלול בו.

ב. דברי הגמרא (יבמות יג:) הדורשת את הפסוק (דברים יד א): 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' שלא תעשו אגודות אגודות, והגמרא כותבת שאם כוונת הפסוק שם כפשוטו לא לעשות שריטה בבשר באבלות על מת, היה צריך לכתוב 'לא תגודדו', אך כיון שהוא נכתב בלשון רבים תתגודדו, הדבר מלמד שאסור לעשות מחלוקת ועלינו להישאר אגודה אחת. איסור זה כולל הלכות רבות מתי מותר לפתוח שני קהילות במקום אחד, ומתי הדבר אסור. מתי כל עם ישראל חייב לנהוג כמנהג אחד ומתי מותר לכל אחד לנהוג כדעתו, או כמנהג אבותיו ורבותיו. באיסור זה לא נתייחס בסדרת מאמרים זו, והוא מצריך מאמר בפני עצמו.

ג. הפוסקים (ראה שאילתות קלא; חפץ חיים שמירת הלשון ח"א שער הזכירה פט"ו; ועוד) כתבו שמלבד האיסור בעצם המחלוקת יש איסור כיון שהמחלוקת גורמת לשורה ארוכה של איסורים בין אדם לחברו, האיסור של לא תשנא את אחיך בלבבך, לשון הרע, נקימה, נטירה, מניעת חסד, ועוד.

האיסור להחזיק במחלוקת

ריש לקיש (סנהדרין קי.) אמר ממה שנאמר בפרשה (במדבר טז כה): 'וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל', נלמד שאסור להחזיק במחלוקת, ולכן משה רבינו השפיל את עצמו והלך לדתן ואבירם לפייסם, אף שהוא היה צודק, משום שאילו לא היה נוהג כך היה עובר על האיסור להחזיק במחלוקת.

ומוסיפה הגמרא שדין זה תואם למה שאמר רב שמהפסוק (במדבר יז ה): 'וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ', נלמד שאדם המחזיק במחלוקת עובר על איסור לאו.

רב אשי למד מהפסוק שהמחזיק במחלוקת ראוי שיבא עליו צרעת, שהרי נאמר בפסוק 'כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ', ולשון זה שונה מהאמור בכל התורה כאשר דיבר ה' למשה, ומדוע הוזכר כי הדיבור הוא ביד משה, אולם הדבר מרמז כי בשעה שמשה רבינו אמר שבני ישראל לא יאמינו לו, והיה בכך לשון הרע על עם ישראל, אמר לו השם שהסימן יהיה שידו יהיה מצורעת כשלג לשעה קלה, והכוונה הייתה לומר למשה רבינו בכך כי על דיבור של לשון הרע על עם ישראל נענשים בצרעת. ואף המחזיק במחלוקת נענש בכך. ודבר זה נלמד ממה שדיבר השם ע"י עשיית הסימן ביד משה.

לאחר מכן ממשיכה הגמרא להביא מקורות לכך שמי שחולק על מלכות בית דוד ראוי שיכיש אותו נחש. החולק על רבו כחולק על השכינה. העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה. המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה. המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה.

האם האיסור מהתורה או שהוא רק אסמכתא?

לכאורה בגמרא מבואר כי האיסור להחזיק במחלוקת הוא לאו גמור, ואחד מתרי"ג מצוות הוא שלא יהיה כקרח וכעדתו, כלומר שלא להחזיק במחלוקת.

אמנם בנושא זה קיימים מספר שיטות שונות:

ראשונים רבים סבורים שאכן יש כאן לאו גמור להחזיק במחלוקת, והוא אחד מהתרי"ג מצוות. וכך סבורים הלכות גדולות (הקדמה מ' קסו) הרי"ף (סנהדרין קי.) אזהרות רבינו שלמה אבן גבירול (אזהרה קיד-רפא) יראים (מ' שנז) רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות נח) סמ"ג (ל"ת קנז) סמ"ק (מ' קלב) רא"ש (סנהדרין פ"י סי' ח). וכן פסקו החרדים (ל"ת פ"ד מ' מב) והמשנה ברורה (סי' קנו סק"ד; חפץ חיים פתיחה לאו יב).

מאידך הרבה ראשונים הרמב"ם (סה"מ ל"ת מה; שורש ח) הרמב"ן (סה"מ שורש ח) החינוך (מ' רכח) המאירי (סנהדרין קי.) סבורים שאינו לאו גמור, והגמרא דורשת רק אסמכתא מהפסוק שנאמר כאן לאו להחזיק במחלוקת, אולם אין זו כוונת התורה, ולכן לאו זה אינו בכלל תרי"ג המצוות. והאחרונים (באר שבע סנהדרין קי. פתח עיניים שם; חידושי הש"ס להגר"י פיק שם) הוסיפו שזו דעתם של שאר מוני המצוות שלא מנו לאו זה.

הרמב"ם בספרו ההלכתי (ע"ז י"ב הי"ד) סבר שאכן יש איסור ליצור מחלוקת בעם ישראל אולם הוא נלמד מפסוק אחר, שנאמר (דברים יד א) 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ', ודרשו חכמים (יבמות יג:) לא תעשו אגודות אגודות, כלומר שלא נחלקו את עם ישראל לקבוצות קבוצות שכל אחת חלוקה על חברתה. והכסף משנה (שם) והפרי חדש (מים חיים שם) הבין מדבריו שיש בכך איסור מהתורה בעצם עשיית המחלוקת. אמנם בספר המצוות (סה"מ ל"ת מה; שם שורש ח ע"פ ביאור זוהר הרקיע קיד-רפא) לא מנה איסורים אלו בכלל תרי"ג מצוות, וכתב שגם האיסור להחזיק במחלוקת וגם האיסור לעשות אגודות אגודות הוא דרשה בלבד ולא פירוש הפסוק.

הרמב"ם (ספר המצוות שם) ביאר שהפסוק שלא יהיה כקרח וכעדתו אינו בא לומר שיש לאו אלא באה על דרך השלילה – וכוונת הפסוק לומר שיש לעשות ציפוי למזבח לזכור את מעשה קרח, ואף שלא יהיה עונש כקרח ועדתו, כלומר מי שיצור מחלוקת לא יענש שוב באותו עונש שנענשו קרח ועדתו להבלע באדמה או להשרף, משום שעונש זה היה חד פעמי, אך בכל זאת הוא יענש כפי שהיה ביד משה, כלומר כפי שמשה רבינו הצטרע בידו כאשר הוא אמר על עם ישראל והן לא יאמינו לי, כך המעורר מחלוקת או נחלק על הכהונה עתיד להצטרע. וכך פירשו את הפסוק התרגום יונתן (במדבר יז ה) והתנחומא (צו סי' יא).

הרמב"ן (סה"מ שורש ח; שם שכחת הלאוין ע"פ ביאור זוהר הרקיע) לעומת זאת סבר כי דרשה זו שדרשו שכוונת הפסוק שלא יהיה עונשו כקרח ועדתו אלא בצרעת נאמרה רק בדרך של תוכחה ואגדה, ואינה עיקר הדרשה שדרשו חכמים את הפסוק. וכי כוונת התורה באמת להורות שאסור להיות כקרח ועדתו, אולם הוא סבר שהאיסור נאמר דווקא שאסור לערר על הכהונה, וכי האיסור להחזיק במחלוקת לא נלמד מכאן, ומה שנלמד בגמרא מכאן שאסור להחזיק במחלוקת הוא רק אסמכתא. [ונציין כי בדברי רבינו שלמה אבן גבירול והיראים יתכן וכוונתם שהלאו נאמר רק על המערער על הכהונה, ולא על כל מחזיק במחלוקת].

שיטה נוספת הוא שיטת השאילתות (שאילתא קלא) שסבר כי הלאו שלא להחזיק במחלוקת הוא כדי שלא נבא לעבור על האיסור של לא תשנא את אחיך בלבבך. הגר"י ענגל (גליוני הש"ס סנהדרין קי.) הסתפק האם כוונת השאילתות שהאיסור הוא רק מדרבנן, והפסוק הוא רק אסמכתא, והאיסור הוא משום סייג שלא נעבר על איסור לא תשנא את אחיך בלבבך. או שמא האיסור הוא איסור לאו גמור מהתורה והוא בכלל תרי"ג מצוות, אלא שגם חלק ממצוות התורה נאמרו בתור סייג כדי שלא נגיע לאיסור אחר, ולדוגמא מה שנצטוו בני ישראל לעשות גדר סביב הר סיני כדי שלא יגיעו למצב שבטעות יגעו בהר. [וראה זוהר הרקיע (אזהרה קיד)].

מי שנשבע שישתף במחלוקת

השאלה האם האיסור להחזיק במחלוקת נאמרה מהתורה, והוא לאו מתרי"ג מצוות, או שהוא רק מדברי הגמרא, והוא איסור מדרבנן, יש בה גם נפקא מינה הלכתית, במקרה שאדם נשבע כי הוא יקח צד במחלוקת מסוימת, או שיעשה פעולה שיש בה לגרום להמשך ליבוי אש המחלוקת, החפץ חיים (שמירת הלשון ח"א שער הזכירה פט"ו) כותב כי הוא אינו צריך כלל להפר את השבועה, והשבועה לא חלה, כיון שהשבועה אינה יכולה לחול במקרה והיא נוגדת את אחד מתרי"ג המצוות. אולם שם בהערה הוא כותב, כי לאותם ראשונים הסוברים שהאיסור להחזיק במחלוקת אינו נמנה על תרי"ג מצוות, וכוונת 'לא יהיה כקרח וכעדתו' היא אחרת, הרי נשבע לבטל דין מדרבנן, ובמקרה זה השבועה חלה, אלא שהוא מחוייב להפר את השבועה.

החפץ חיים מעיר כי און בן פלת טען לאשתו כי הוא נשבע לקרח שישתתף במחלוקת כאשר יקראו לו, ואשתו אמרה לו כי היא תדאג שהם לא יקראו לך, ואכן עשתה תחבולות שונות שהם נמנעו מלקרוא לאון בן פלת להשתתף במחלוקת. ולכאורה לדעת רוב הראשונים שיש בכך איסור מהתורה, וזהו אחד מתרי"ג מצוות, היא היתה צריכה לומר לו שהשבועה לא חלה כלל, ומדוע היתה צריכה תחבולה להצילו.

ועל כך מבאר החפץ חיים, כי אשתו של און בן פלת לא הצליחה לשכנע אותו שאכן יש בכך עבירה, אלא רק לעורר בו ספקות שמא משה רבינו צודק, ולכן הוא היה מסופק האם הוא חייב לקיים את שבועתו, או שמא יש בכך איסור מהתורה והשבועה בטלה. בנוסף כותב החפץ חיים כי און בן פלת פחד מקרח שיהרג אותו על הפרת השבועה, ולכן הוצרך לתחבולות השונות להתחמק.

מה האיסור מחייב אותנו?

מדעת השאילתות (שאילתא קלא) נראה שהאיסור לא נאמר לחייב אותנו למנוע מחלוקת, אלא האיסור נאמר כלפי עצמנו, שחייבים אנחנו לעשות פעולות למנוע מעצמנו להגיע למצב של שנאה לזולת. ולכן אם משה רבינו חשש שמא המחלוקת תגרום לו לאיזה רגש של שנאה כלפי הנחלקים עליו, התאמץ לעסוק בדרכי שלום ובכך הסיר מעצמו את רגשי השנאה.

דעת היראים שעיקר האיסור הוא לערער על הכהונה או כל כבוד שאדם קיבל במצות יוצרו. ולפי דעה זו כלול האיסור לערער על מעמד של רב או כל אדם שאנחנו חייבים בכבודו ע"פ ההלכה.

הסמ"ק כתב שאמנם עיקר הלאו שלא נערער על הכהונה, אך גם כל בעל מחלוקת כלול בלאו זה.

המטה משה (עמוד התורה שער א ד"ה והנה המדה) כתב שהאיסור מלמד אותנו להתבונן למה הקנאה מביאה, וכאשר נתבונן ונראה שע"י שקרח קינא באחרים שזכו לתפקידים שונים, הוא וכל אשר לו נבלעו באדמה, נרגיש שכל מי שמקנא בזולת מאבד את עצמו לדעת, ובכך נשוב בתשובה שלמה ממידה מגונה זו.

האם חייבים להתאמץ כשאין סיכוי?

החפץ חיים (שמירת הלשון ח"א שער הזכירה פי"ז) עמד על כך שמשה רבינו הלך לפייס את דתן ואבירם, מהלך שלכאורה התסיים בכשלון צורב, וכי הוא רק ביזה את עצמו, אולם החפץ חיים מציין לדברי המדרש (ילקוט שמעוני רמז תשנב) שכותב כי ע"י שמשה רבינו השפיל את כבודו וניסה לפייס את דתן ואבירם, הוא זכה לכך והוא הציל 4 צדיקים מגיהנום, את שלשת בני קרח ואון בן פלת. כלומר לאחר שמשה רבינו השפיל את עצמו ופנה לדתן ואבירם והסביר להם בטוב טעם ודעת מדוע טענותיהם משוללי יסוד, את דתן ואבירם שהיו שקועים בלהט להדיח את משה רבינו בלי להתאמץ יתר על המידה האם יש אמת בטענותיהם, הדברים חלחלו אל ליבם של שלשת בני קרח, והם זכו לשוב בתשובה ברגע שאחרי האחרון, ולהיות משוררים בבית המקדש, ואף חיברו מזמורים אשר נקבעו בספר התהילים, ולנצח אנחנו אומרים אותם, והם חלק מהתנ"ך. וכן חלחלו הדברים לאון בן פלת, ובכך הצליחה אשתו להניע אותו מלהצטרף למחלוקת והוא בחר לשבת בצד, ובכך ניצל.

מכאן מוכיח החפץ חיים כי מוטל עלינו להתאמץ להרגיע מחלוקת גם במקום שנראה שהדבר חסר סיכוי, ואף אם פעל כמה פעמים ולא הצליח בדבר, צריך להמשיך לנסות שוב ושוב, וצריך לזכור שגם אם נראה לנו שלא הצלחנו במקום אחד, לעיתים אנחנו מצליחים בכך להרגיע אנשים אחרים ובמקום אחר, וכפי שהיה במקרה של משה רבינו.

לעשות מחלוקת או להחזיק במחלוקת

השאילתות כתב שהאיסור הוא שאסור לבית ישראל לעשות מחלוקת, אולם הלשון בגמרא שהאסור להחזיק במחלוקת, רבי זלמן נחמיה גולדברג ביאר (מוריה קסט-קע עמ' סג) ע"פ המדרש כי בשעת בריאת העולם הבורא התייעץ עם המלאכים האם לברוא את העולם, והמלאך הממונה על מידת השלום דרש שלא יברא העולם כי כולה מחלוקת, טבע העולם מוביל אותנו למחלוקת, בכל רגע נתון אנחנו מפתחים חילוקי דעות ומחלוקת נוספות, והתורה אוסרת עלינו להחזיק במחלוקת, אנחנו צריכים לעצור את הסחף הטבעי, ולהתפייס עם מי שחושב אחרת מאיתנו.

ישנם חילוקי דעות, וטבע האדם שהוא מתחיל לשנוא אדם שחושב אחרת ממנו, כאן האדם צריך להתאמץ שחילוקי הדעות לא יהפכו למחלוקת עקרונית, ולא יגלשו למקום אישי.

חומרת המחלוקת

במדרש (ילקוט שמעוני קרח רמז תשנא) נאמר שכל בעל מחלוקת נקרא רשע, וכפי שנאמר בפרשה (במדבר טז כו): 'סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה', כלומר אף שעד המחלוקת הם היו אנשים צדיקים קריאי שם, מראשי העדה, ברגע הם בעלי מחלוקת נהפכו לרשעים. החפץ חיים (שמירת הלשון ח"א שער הזכירה פט"ו) כתב שעל האדם מוטל להיזהר מאד ממחלקות שהרי כאשר אדם מצית מחלוקת, או מתחזק מחלוקת קיימת, הוא גורם לרבים להמשך אחריו, וכל אחד מהם נהפך באותו רגע לרשע, והאחריות על כך שהוא הפך את כולם לרשעים מוטלת על כתיפו.

עוד אמרו חכמים (שמות רבה ל יז) שאין שום דבר טוב שיכול לצאת ממחלוקת.

בזוהר (בראשית לז) נאמר שע"י מחלוקת מלאך המוות מצוי. וכפי שנאמר במדרש (תנחומא קרח סי' ג): 'וראה כמה קשה המחלוקת שכל העוזר במחלוקת הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו', ולכן אף תינוקות של משפחות בעלי המחלוקת נבלעו או נשרפו. במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ט) נאמר שבית שיש בו מחלוקת סופו להיחרב.

וכך כתב הרמב"ם בצוואתו לבנו יחידו רבי אברהם: 'אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף הנפש והממון וכו'. ראיתי לבנים שהשחירו וכו', ומשפחות נספחו, ישרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתערערו, וקיבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, ונכבדים קלו ונתבזו בסיבת המחלוקת וכו'. ולכן שנאו אותה, ונוסו מפניה, והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה'.

עוד כתבו הפוסקים (בנימין זאב סי' רפז; חתנו המשפטי שמואל סי' קיט; חתם סופר סנהדרין קי. קב הישר פל"ד;  אלשיך במדבר יז י) כי כל בעל מחלוקת חייב נידוי.

האם הלאו כולל שני חלקים

האחרונים עמדו על כך שהפסוק כותב שלא יהיה כקרח וכעדתו, ולכאורה היה צריך לכתוב כקרח ועדתו, או כעדת קרח, והדבר כולל את כולם, אולם מלשון הפסוק נראה שיש כאן שני איסורים נפרדים אחד שלא יהיה כמו קרח, ובנוסף שגם לא יהיה כעדת קרח. ונאמרו באחרונים כמה ביאורים מה כוונת הפסוק:

המהרש"א (ב"ב עג: ח"א ד"ה ואחוי) ביאר שקרח נחלק על משה רבינו משום שהוא ראה את יחוס העתיד לצאת ממנו, והוא ראה ברוח הקודש ששמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן יחד עתיד לצאת ממנו, ולכן נחלק על משה רבינו. כלומר היה משוכנע שמצד מעלתו הוא אכן גדול יותר ממשה רבינו, מאידך עדת קרח נמשכו אחריו מחמת עושרו, והם האמינו שהעושר יוצר את האושר של האדם, והם העריכו יותר את העושר מהתורה, ולכן נמשכן וכיבדו את קרח יותר מאשר את משה רבינו. ולכן התורה מזהירה אותנו בשני אזהרות נפרדות, שלא נתנהג כקרח שטעה וחשב שמעלתו גדולה יותר מהרבנים אף שהיו לו סיבות לטעות בכך. וגם שלא נתנהג כעדת קורח, ולא נעריך את העשירים יותר מההנהגה התורנית.

הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' ט) מבאר שקרח ודתן ואבירם כוונתם היתה רק לשם עצמם, והם נבלעו באדמה ונאבדו לגמרי מהעולם. ואילו עדת קרח חשבו שקרח גדול הדור וחשבו לשם מצוה ולזכות גם הם להקטיר קטורת, ולכן נשרפו. ועל זה באה אזהרה נוספת שלא נהיה כעדת קורח לעשות מחלוקת כאשר הכוונה היא לשם שמים.

הדברי מלכיאל (ח"ג סי' עג) ביאר שהאיסור הוא שלא יהיו כקרח שהוא יוצר המחלוקת ויש איסור נוספת שלא לתמוך בקרח. ולכן כתב שם שאדם שבא להורות בעיר שיש בה רב בלי רשות הרב הרי הוא כקרח והתומך ומסייע לרב המתחרה הוא כעדת קרח. משום שבלי המסייעים אין יכולת ליצור מחלוקת, ולכן משה רבינו פנה דוקא למסייעים כדי להשכין שלום ולא לבעל המחלוקת.

דברי סיום

החפץ חיים בסוף ספרו אהבת חסד הביא כמה דברי מוסר מאחד הצדיקים הקדושים בדורו בשם רבי יהונתן וואלינער בתוך הדברים, ונעתיק את לשונו (מרגניתא טבא אות מד):

'להזהר מאוד ממחלוקת, ושלא יחזיק בו חס ושלום כי הוא עובר על לא תעשה 'ולא יהיה כקרח וכו", והסמ"ג חשבו [ללאו במנין המצוות]. וכל שכן במחלוקת רבים. [שהוא חמור יותר ודומה לקרח ועדתו].

ויכניע עצמו נגד החולקים עליו, ויבקש שלום מהם, ולא יהיה שונא אותם. וידע כי כל זה עונש מה' על עונותיו, וכנגד זה יש קליפות הרודפים אותו. ויפשפש מאוד במעשיו, כי כשיתקן מעשיו יסורו החולקים עליו. ויזהר שלא ימסור דינו לשמים. ואף אם יש בהם בטולי תורה ומצות ח"ו, יתרחק מהם, ולא יקללם, ולא ימסור דין עליהם. ואף בלב יזהר מאוד מלשנוא אותם, ויזהר שלא לדבר לשון הרע עליהם, ולא יריע להם בשום דבר. ואדרבה יעשה טובה להם בכל מה שיוכל. ויבקש רחמים מה' שייטיב לו וישמע תפלתו'.