בס"ד

מאמר השבוע משלים את הסדרה בנושא מיסטיקה האסורה ומותרת ע"פ התורה? ומשלים את הדיון בשאלות נוספות בענין: איזה לחשים אסור מהתורה? ואיזה לחשים מותרים? מה הדין אם חבר מציע לומר לחש, ואין לך מושג האם הוא מוסמך? והאם הוא עובד? מהו "חובר חבר"? מדוע הרמב"ם מתיר אמירת לחשים שאין בהם ממש לחולה? האם הקדמונים הכירו את תופעת הפלצבו? האם ניתן להיעזר בשיטות שונות של ריפוי ע"י הדלקת נרות ריחניים או קטורת? מתיר מותר להשתמש בקמיעות? ומה מותר לכתוב בהם? איזה קמיעות אסור לכתוב, אך בדיעבד לאחר שנכתבו מותר להשתמש בהם? האם מותר ללכת למומחה לחכמת הפרצוף – זיהוי העתיד ע"פ תווי פנים? ומה הדין למומחה על כף היד? מה דעת הקבלה בענין קריאה בכף היד? כיצד נגדיר דברים טבעיים ודברים על טבעיים? שיטה שבמקורה הומצאה ע"י אומות העולם מחמת טעמים של עבודה זרה, או הבלים אחרים, ומטפלים שונים מאמינים שהשיטה עובדת אולם הסיבות לכך הם טבעיות לחלוטין, או סגוליות מסיבות שונות לגמרי, האם מותר להעזר בשיטה לאחר "גיורה"? מה היחס לצוואת רבי יהודה החסיד? בשאלות אלו ואחרות עוסק מאמרנו השבוע.

איזה מיסטיקה מותרת ואיזה אסורה? [חלק ג]

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הפורעניות, המדרש (מדרש אגדה בחקותי סי' יח) כותב: 'אתם עברתם לפני שבע עבירות, בואו וקבלו שבע פורעניות, פירוש שבע עבירות: א. מעונן. ב. מנחש. ג. מכשף. ד. חובר חבר. ה. שואל אוב. ו. ידעוני. ז. דורש אל המתים'. רבינו יהודה בן הרא"ש (זכרון יהודה סי' צא) מנה את הסיבות שגורמים לאריכות הגלות, ובפרט לצרה הקשה שפקדה את עמנו בתקופתו גירוש ספרד, ובראש הדברים הזכיר את העבירות הללו שקנו לצערנו שביתה גם בעם ישראל.

במאמרים הקודמים עסקנו בעיקר באיסור מעונן ומנחש וכישוף, השבוע נשלים את הסדרה ונבאר את האיסורים הנוספים, ונביא מספר שאלות מעשיות:

חובר חבר

אחד מהאיסור הוא "חובר חבר" הראשונים נחלקו מהו פעולה זו, רש"י (סנהדרין סה. ועוד) פירש שהכוונה שהוא לוחש לחש הגורם לחיות שונות להתקבץ יחד. ואילו הרמב"ם (ע"ז פי"א ה"י-יא) כתב שהכוונה לכל מיני לחשים שהם מילים או הברות שאין להם משמעות שאנשים סכלים מאמינים שיש באמירתם כוחות, למשל למנוע מנחש או עקרב להזיקו, או לרפא נשיכת נחש ועקרב. החינוך (מצוה תקיב) הביא את שני הפירושים, והגדיר את האיסור שאסור לעשות השבעות.

בגמרא (כריתות ג:) נאמר שאם עקרב רודף אחריו מותר לחבור כדי להינצל ממנו. לרש"י הכוונה שמותר לומר את הלחש לגרום לו להיצמד ולהתקבץ במקום אחר, והרמב"ם פירש שהכוונה שמותר לומר את הלחש לחולה שנשך אותו נחש או עקרב כדי שירגע ולא תטרף דעתו, אף שאין בלחש הזה מאומה.

להלכה השולחן ערוך (יו"ד סי' קעט סעיף ד-ה) העתיק את פירושו של רש"י בהבנת האיסור, ובהיתר מפני פיקוח נפש.

לגבי לחשים אחרים פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קעט סעיף יא; או"ח סי' שא סעיף כז) שמותר לומר לחשים כל זמן שלא בדקנו את הלחשים ואנחנו יודעים שאינם מועילים. וביאר המשנה ברורה (סי' שא ס"ק קו) כיון שידוע לנו שיש לחשים המועילים, ולכן כל לחש שאומר נראה כרפואה אלא אם בדקו את הלחש והוא לא עבד.

שימוש בקמיע

עוד פסק השלחן ערוך (יו"ד סי' קעט סעיף יב) שאדם שרוצה להשתמש בקמיע למנוע ממנו מחלה, מותר אף שיש בקמיע שמות קודש או פסוקים. אולם הדברים אמורים לאחר שנכתבו הקמיעות, אך אסור לכתוב בקמיע פסוק. וכתב הט"ז (סק"ט) בשם הרשב"א שאף שהתירו לכתוב פסוקים בסידורים משום עת לעשות לה', כדי שיוכלו להתפלל, או ללמוד תורה. בקמיע שאין היתר שמא ישתכח התורה מישראל נשאר האיסור שלא לכתוב פסוק בפני עצמו, וכן יש חשש שמא הפסוק יזרק בסופו של דבר לאשפה ויתבזה.

בנוסף פסק השלחן ערוך כי לאחר שחלה האדם או קיבל מכה, אין היתר להתרפאות בקמיעות שיש בהם פסוקים או שמות קודש.

אמנם השלחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף כז) הביא מחלוקת האם מותר לצאת בקמיע שאינו של מומחה, כלומר קמיע שעבד 3 פעמים ברצף, ומאז לא קרה 3 פעמים ברצף שקמיע לא עבדה. [ראה שם את כל הגדרות הבדיקה המגדירה קמיע לקמיע מומחה]. למעשה לדעה הראשונה מותר, ולדעת היש אומרים אסור, וככל מחלוקת בשולחן ערוך סתם ויש, הלכה מעיקר הדין כסתם, אך ראוי להחמיר כדעת היש אומרים.

קוסם של ימינו

שאלה נוספת הנשאלת היא האם מותר לעשות קוסמות, למרות שמדובר בתרגיל הטעיה וזריזות ידים בלבד, השלחן ערוך (יו"ד סי' קעט סעיף טו) הט"ז (סק"י) והש"ך (ס"ק יז) אסרו אף שהוא רק זריזות ידים. והחכמת אדם (כלל פט) מחה בקוסמים המופעים בחתונות ועושים זריזות ידים. והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד סי' סק"ז). אך כתב שאם הקוסם נכרי מותר להזמינו ולצפות בתעלוליו.

אך יש שהורו להתיר במקרה שהקוסם מדגיש לציבור כי אין לו שום כוחות רוחניים, והוא רק עושה זריזות ידיים, וכדומה, והוא מדגים כמה פעולות כיצד הוא עושה זאת, ומדגיש לציבור שהכל רק זריזות ידים ותחבולות שונות שלא ישימו לב מה הוא באמת עושה, ובמקרה כזה כאשר אכן הכל יודעים שאין כאן שום דבר על טבעי, אפשר להתיר.

קטורת

בימינו נפוץ שיטות ריפוי שונות ע"י הדלקת נרות שונים ובשמים שונים, ויש להם הסברים שונים ומספר שמות, ונשאלת השאלה האם מותר להיעזר בשיטות אלו?

תשובה: השולחן ערוך (יו"ד סי' קעט סעיף יח) פסק שאסור לקטר הבית בעשב שיש לו ריח טוב, אלא אם ניכר שעושה כן לסלק ריח רע מהבית. וביארו הש"ך (ס"ק כא) והגר"א (ס"ק כט) שהאיסור הוא משום שנראה כמקטיר לשד. ומבואר שאסרו חכמים גם במקרה שאכן כוונתו רק להביא ריח טוב לבית, וכן כשהוא מרפא בשיטה שהיא באמת טבעית. ורק באופן שניכר להכל שכל השיטה היא טבעית לחלוטין, אך ברוב השיטות גם אם יש איזה הסבר טבעי, ונקבל את הדברים שזה באמת עובד ובאמת טבעי, הדבר אינו ניכר, ויש להמנע משיטות אלו.

שימוש בספר יצירה ושמות הקודש

השולחן ערוך (יו"ד סי' קעט סעיף טו) פסק שמותר לעשות מעשה ע"י ספר יצירה [כפי שמובא בגמרא שהיו אמוראים שיצרו עגל חי ע"י ספר היצירה]. וכתב הש"ך (ס"ק יח) שהכוונה ע"י שמות הקדושים, אולם הוסיף שההיתר הוא רק מי שמשתמש בהם בקדושה ובטהרה ולצורך קדושת השם, או מצוה גדולה מאד, ובימינו הדבר אינו נמצא מי שיוכל להשתמש בכך, ואפילו ישעיהו הנביא נענש כשהשתמש בשם להציל עצמו מידי מנשה שניסה לרוצחו. ולכן בימינו כל המשתמש בשמות הקודש גם המופיעים בספרי המקובלים, הוא עון גדול מאד, והנמנע מכך יבורך.

גילוי עתידות בחכמת הפרצוף וכף היד

רבים פונים לקוראים בכף היד, או קוראים בתווי הפנים, ומסתמכים על דברי הזוהר (יתרו ע:) ועוד שכתבו שאפשר לראות בכף ידו של אדם את עתידו, והתחברו כמה ספרים המסבירים בצורה פשטנית אלו קווים בכף היד מורים על חיים ואלו על נישואין ועוד. אולם צריך להדגיש כי גדולי מפרשי הזוהר שם (הרמ"ק הובא באור החמה שם; מקדש מלך שם; חיד"א בהקדמה לזוהר שם) כתבו שם שרק אדם שיש לו רוח הקודש יכול לקרוא בכף היד, כך שהסימנים הם בוודאי לא קווים פשטניים, והרמב"ן (דרוש תורה תמימה) מנה כוחות אלו בכלל סתרי תורה שאין מגלים אלא לצנועים.

וגדול המקובלים בימינו הגרי"מ הלל שליט"א (וישב הים ח"א סי' יג) כתב כי בצורה שעושים זאת בימינו הוא איסור גמור של מעונן, כמו שכתב הלחם משנה (ע"ז פי"א ה"ט), ואין לכך שום שייכות לחכמה המוזכרת בזוהר, ואי אפשר להכיר כלום מהקווים הפיזיים בכף היד.

מה מוגדר כדבר טבעי

על טיפולים שונים נחלקו הדעות האם הם דברים טבעיים או מהדברים שהתורה אסרה אותם, ונשאלת השאלה כיצד נגדיר דבר שמותר או דבר שאסור, ומהו דבר טבעי, ומהו דבר סגולי, ומהו דבר מיסטי?

בנושא זה ישנו מחלוקת בין הרמב"ם וראשונים נוספים לבין הרמב"ן והרשב"א וראשונים נוספים. בהקשר לפעולה רפואי שנעשתה בעזרת צורות של אריה, ביאר הרשב"א (ח"א סי' תיג) שהרמב"ם סובר שכל דבר שטבעי, כלומר שאנחנו מבינים את הגיון כיצד הדבר עובד, כרפואות של המדע של ימיו ע"פ תורת אריסטו וגלינוס, מותר. אולם דברים שעובדים בלי להבין כיצד הם עובדים כדברים סגוליים, אסרם הרמב"ם. אולם הרשב"א נחלק על כך, וציין שכן דעת הרמב"ן וסבר שגם דברים סגוליים מותר, כל עוד ובמבחן התוצאה הם עובדות. כלומר הם נחלקו בדברים סגוליים שעובדים אך אין לנו מושג מדוע וכיצד הם עובדים.

בדבריו הרשב"א מציין לשני עובדות סגוליות שאי אפשר להתווכח שהם עובדות והם המגנט והמצפן. כלומר בזמנו לא היה שום ידיעה כיצד המגנט והמצפן עובדות, אולם ברור שהם עובדות יען כי הם עובדות, ולכן אף שאין לאדם מושג כיצד הם עובדות מותר להעזר בכוחות אלו בטבע. [מאידך דוקא תורתו הרפואית של גלינוס של ארבעת הליחות נחשבת היום כזו שהופרכה מדעית].

והבית יוסף (בדק הבית יו"ד סי' קמא סעיף ז) הביא שבארחות חיים (ע"ז אות ז) כתב בשם תשובת חכמי קטלוניה שחכמי דורו של הרשב"א התווכחו עימו על ההיתר של שימוש בצורות אריה לרפואה, והוא אכן חזר בו מהתשובה שבה כתב להתיר.

והכנסת הגדולה (יו"ד סי' קעח הג' ב"י אות ז) הסתפק האם הרשב"א חזר בו רק משום שבצורות של אריה יש חשש של עבודה זרה, או שמא משום שיש בהם איסור של דרכי האמורי, והוא חזר בו מהנחתו כי דבר שהוכח שעובד מותר לרפואה. והוכיח מדברי הבית יוסף שהביא את חזרתו של הרשב"א רק בהלכות עבודה זרה, ולא בהלכות דרכי האמורי, שהרשב"א חזר בו רק במקום שיש לחוש שהדבר נעשה לשם עבודה זרה.

ולכן בשיטה שאין בה חשש עבודה זרה, גם הרשב"א, אולם בשיטה שנבדקה והיא פועלת ולא מובן ההגיון בה, והיא נראית ענין סגולי, אפשר לסמוך על דעת הרשב"א שמתיר, וכפי שנראה שרוב הראשונים והפוסקים פסקו כדבריו.

שיטות שעברו "גיור"

השאלה מתחדדת בימינו כאשר שיטות שונות עוברות "גיור", למשל שיטות שונות שמקורם בכמרים נוצריים, או דתות בהודו, ולמטפלים אלו ישנו הסבר ותיאוריה הגובלת בעבודה זרה, אולם מטפל שומר תורה ומצוות, טוען כי הסבר האמיתי לכך שהשיטה עובדת היא הסבר אחר לחלוטין ממה שממציאי השיטה במקור האמינו בה, ופעולות אלו עושות דברים שונים.

במקרה זה נחלקו הפוסקים דעת פתח הדביר (או"ח סי' שא סעי' כה-כז) שכל דבר שמוכח שהדבר עובד, אין בו איסור. אולם דעת המהר"ם חביב (כפות תמרים יומא פג.) שדבר שבשורשו הגויים עשו אותו מחמת עבודה זרה, לא מועיל שהדבר מוכח שהוא עובד, ורק בדבר שהגויים עושים אותו בלי הסבר מדוע, ואנחנו רואים שזה עובד, מותר. וכתב שלכן דברים הרשומים בספרי הרופאים [של זמנו – שכללו גם הרבה ענינים סגוליים] אף שאין לנו הסבר לכך, הדבר נעשה מחמת הניסיון ומותר, אולם דברים שלא נכתבו בספרי הרופאים, אלא מטפלים שונים או ההמון העם עשו אותו, יש לחשוש שהוא דרכי האמורי ושורשו עבודה זרה.

לדעת כמה מפוסקי זמנינו במחלוקת זו תלויה הנידון האם שיטות ש"גוירו" אסורים, והאם עלינו לברר אצל המטפל מה הוא חושב שהשיטה עושה, או שעלינו לברר אצל אומות העולם המטפלים בשיטה זו.

פלצבו

המאירי (שבת סז. ד"ה כל) הוסיף פרט מעניין להתיר, והוא כתב כי דבר שהתקבע אצל ההמון שהוא דבר שעובד ומרפא, אף שבפועל הוא שטות שאין בו ממש, כיון המון העם בטוח שזה עובד, הרי הדבר פועל על נפש האדם וגורם לדבר לפעול. דבר הידוע בימינו שגם תרופת דמה – פלצבו תפעל בחלק ניכר מהמקרים.

וכפי שהובא לעיל שהרמב"ם התיר לחשים לחולה שיש בו סכנה, אף שאין בהם שום תועלת, משום שאם נמנע ממנו את הבלים הללו תיטרף דעתו, והרגעת רוחו מהווה פיקוח נפש.

צוואת רבי יהודה החסיד

רבים עסקו בשאלה האם חובה להתייחס לצוואת רבי יהודה החסיד, ואכן פוסקים רבים הביאו את חלק מהצוואה להלכה, ויש מפוסקים רבים שטרחו לבאר מקורות שונים לדברים שונים שנאמרו בצוואה. ובכנסת הגדולה (יו"ד סי' קעט הג' טור) העתיק את רוב הצוואה.

אולם מאידך בהרבה פוסקים הגבילו את דבריו לעניין ספציפי מסוים, או לתקופה מסוימת, או רק לצאצאיו (שב יעקב ח"ב אה"ע סי' כג; נודע ביהודה תנינא אה"ע סי' עט). ומאידך יש פוסקים שנחלקו כלל על צוואה זו. והחתם סופר (ח"ב סי' קלח) כתב שלא ברור שאכן הצוואה מרבי יהודה החסיד, ויש סתירות בין הצוואה לבין ספר חסידים. [אם כי במקרה הנידון בתשובה הוא המשיך להרחיב בטעמים נוספים להקל, וגם כתב כיצד להרבות זכויות בצורה שבודאי ינצל מהסכנה].

ונזכיר שני דוגמאות בענין שבהם הפוסקים דנו מדוע אין בהנהגות אלו משום איסור של לא תנחשו:

בצוואת רבי יהודה החסיד (אות מא) נאמר: 'לא ישחט אדם אווזים בשבט, ויש משפחה שמונעים זה בטבת, והעיקר הוא בשבט'. והובא להלכה ברמ"א (יו"ד סי' יא סעיף ד), והוסיף הרמ"א שאם אוכל השוחט מהלב מותר. אך הפלתי (סי' יא סק"ה) כתב שחס ושלום להקפיד על כך, משום שיש בכך משום דרכי האמורי, וביטול תמים תהיה עם ה' אלוקיך, אלא שבזמן רבי יהודה החסיד היו הרבה מאד מכשפים שהיו עושים כישופים שונים והיה בכך סכנה, ובכך ביטלו את הכישוף, אך בימינו אין בכך שום סכנה, ולכן אין לחשוש לכך.

בצוואת רבי יהודה החסיד (אות טז-יז) נאמר: 'לא יבנה אדם בית של אבנים אלא יקנה. ואם בנה לא ידור בו בשנה ראשונים, כי הוא או בניו ימותו, אלא ימכרנו, ושל עץ ספק. לא יבנה אדם בית על קרקע שלא עמד בו בנין מעולם. ואם הוא אינו רוצה להניחו פנוי אז לא ישב בו שנה תמימה. ועוד כתבו משמו שאם רוצה יכול להניח תרנגול [הקרוי גבר] ותרנגולת בבית החדש, ואח"כ לשוחטם, ובכך יתקיים הגזירה עליהם.

החתם סופר (ח"ב סי' קלח) כתב שהטעם של צוואה זו הוא משום שהבונה בית בחו"ל יש בכך משום התייאשות מהגאולה, ולכן יש סכנה במי שמחדש בית אבנים, אולם בארץ ישראל שהוא מצוה בודאי אין חשש וסכנה. אמנם החתם סופר כתב שבימיו שהתארכה הגלות, והלוואי שימצא מקום פנוי בחו"ל לבנות בית, יש מצוה לדאוג לבית גם בחו"ל ואין לחשוש, ורק יחנוך את הבית החדש בדברי תורה ותפילה, ובכך ינצל מכל סכנה או גזירה העלולים להיות על הדיירים הראשונים של הבית.

ובאופן כללי נמסר לנו בימינו אנו התבטלו כוחות הטומאה וכח הכישופים והשדים, ואינם מצויים כלל, וזה לעומת זה עשה אלוקים, כיון שכח הקדושה חלש בימינו, גם כח הטומאה התבטל או נחלש מאד ואינו מצוי בפרט במקומות ישוב. ולכן גם חששות שונים שהיו בימי הראשונים עדיין חששות מוחשים, וכפי שכתב הרמב"ן שרואים בחוש שהכוחות הללו עדיין קיימים אלא שמצווים אנו להימנע מלהשתמש בהם, בימינו כבר אינם קיימים, ואין צריך לחשוש להם.

ורבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק וארא מאמר ח; מחשבות חרוץ דף עב.) כתב שכוחות הכישוף והחרטומים מגידי עתידות בחלומות שנמצאו אצל אומות העולם, פסקו משעה שנפסקה הנבואה מעם ישראל, ולכן עם פסיקת הנבואה התחילה מלכות יוון תחת השפעתו של אריסטו והפילוסופיה היוונית שכפרו בכל הכוחות שאינם טבעיים.

סיכום

בימינו פחת מאד הכוחות הרוחניים והעל טבעיים, וגם הלחשים שהוזכרו בגמרא מסרו לנו הראשונים שאין להשתמש בהם משום שאנחנו לא בקיאים איך, וכן השתנה הטבע. אולם כיון שלחשים מועילים כשאדם אומר לחש לרפואה הדבר מותר, אף שאין לו מושג האם הלחש עובד.

לגבי קמיעות יש מחלוקת האם מותר להשתמש בקמיע לפני שהיא הוכחה שהיא עובדת 3 פעמים ברציפות, ולמעשה במקום צורך אפשר לסמוך על המתירים, כל עוד שלא הוכח 3 פעמים ברציפות שאינה עובדת.

לגבי שימוש בספר יצירה ושמות הקודש, כתבו הפוסקים שבימינו אין מי שיודע לעשותם כראוי, וגם בזמנו הדבר מותר רק לצורך מצוה גדולה מאד, או צורך גדול מאד.

ההגדרה של דבר טבעי הוא כולל גם דבר סגולי העובד, אף שאין לה הסבר הגיוני, ובתנאי שמקורה אינה מעבודה זרה.

חכמים הכירו בצורך לתת לחולה תרופה שהוא מדמיין שהיא עובדת אף שידוע לנו שאלו הבלים, משום שהם הכירו את תופעת הפלצבו, לפיה כאשר הנפש חושבת שהיא מקבלת תרופה היא מתרפאה בעצמה.