לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

בקשות פרטיות בשבת ויום טוב ובימים נוראים

הרב ירוחם ארלנגר

מקור הדין
כתיב (ישעיה נח יג): "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר".
ודרשו חז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג, ויקרא רבה פ' לד סי' טז): "ממצוא חפצך, מכאן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ר' זעירא בעי קומיה דר' חייא בר אבא, א"ל אלין דאמרין רוענו זוננו פרנסנו בשבת מהו, אמר לו טופס ברכות כך היא". והיינו, שאף שאינו מכבודה של שבת שיהיה האדם מעתיר בתפילה על צרכיו הפרטיים ויהיה טרוד בהם ביום זה, מכל מקום לא נאסרו אלא בקשות פרטיות שאדם מוסיף מעצמו בתפילתו, אבל מה שנכלל בטופס הברכות שתיקנו חכמים וכחלק מסדר התפילה, כמו בברכת המזון שמבקשים על הפרנסה, אינו בכלל דין זה. דכיון שהם מכלל נוסח התפילה לא נחשבת הזכרתם כעיסוק שאינו ראוי בצרכיו.
עפ"ז פסק בשו"ע (סי' רפח סעי' ט-י) דאין צועקין ומתחננין בשבת על שום צרה מלבד צרת מזונות, או בעיר שהקיפוה אנסין, או על חולה מסוכן, בכל אלו משום פיקוח נפש התירו לזעוק ולהתריע בשבת, אך בשאר צרות שאין בהן פיקוח נפש – אסור. וכמו כן התירו לומר מי שבירך לחולה מסוכן בו ביום, וכמובא שם בדברי הרמ"א, עפ"ד הר"ן (פ"ג מתענית, המובא בבית יוסף שם).

בתפילות שאינם אלא מנהג בעלמא
באור זרוע (ח"ב סי' פט, דיני מוצ"ש) כתב, שהטעם שאומרים נוסח אלוקי נצור בתפילת העמידה בשבת, משום שכך הוא טופס ונוסח התפילה, ומקורו מדברי המדרש שם, הרי שגם בתפילות שאינן טופס ברכה ממש הדין כך. כמו כן מבואר במשנה ברורה (סי' קפח ס"ק ט) בהביאו דין זה, שהוסיף: "גם כל הרחמן יכול לומר בשבת, אף על פי שאינן מטופס הברכה שתקנו חכמים, שכיון שנהגו הכל לאומרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז, נעשה להם כטופס ברכה, ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת". והיינו, שלאו דוקא נוסח המחוייב ומעכב שמעיקר הברכה בכלל דין זה, אלא גם בקשות שאינם מכלל עיקר הברכה, ככיון שנהגו הכל לאומרן, אינן בכלל דין זה [וע"כ אומרים יהי רצון בברכות השחר, יקום פורקן, ויהי רצון של ברכת החודש ועוד].
וכן כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' מו) לענין נוסח יהא רעווא שהובא בסידורים לאומרו בסעודות השבת, ומקורו בס' שער הכוונות, שיש שפקפקו בזה מחמת איסור שאילת צרכיו בשבת: "מה שנראה לחלק בס"ד, הוא דכל נוסח תפלה ובקשה הנתקן לכל אדם, וגם נתקן לכל שבת ושבת בקשת קבע, הרי זה נעשה כטופס תפלה הקבועה מאנשי כנסת הגדולה לענין דין שאלת צרכיו, דאין לחוש בזה. ומה שאסרו בשאלת צרכיו, היינו היכא דכל אחד יסדר לו שאלה ובקשה הצריכה לעצמו ולבני ביתו, לפי העת ולפי הזמן, אשר תתאוה נפשו, כדרך שהוא עושה בימי החול, וזה הוא דאסור".
והוסיף עוד, כי אף שמדברי החיד"א בס' יוסף אומץ (סי' מד) נראה שמפקפק באמירת 'יהא רעווא' זה, אין טעמו משום איסור שאילת צרכיו בשבת, שהרי איהו גופיה תיקן כמה וכמה נוסחאות של יהי רצון להקפות בשמיני עצרת ולסדר תשליך ועוד, אלא שפקפק אודות מקורו של נוסח זה מי תיקנו. אמנם יעוי"ש שהביא בשם כמה מחכמי ספרד שחילקו לענין זה בין נוסח הנאמר על ידי כלל הציבור בסדר התפילה, לנוסח שאומר כל יחיד בביתו ועל עצמו לבד, שבזה יש להחמיר יותר, אלא שדחה דבריהם, ופוק חזי מאי עמא דבר.

אמירת אבינו מלכנו בשבת
ובאמת, בעיקר מה שנקטו הפוסקים הנ"ל כדבר פשוט שכל תפילה שהיא מנוסח התפילה ניתן לאומרה בשבת, אף שאין בה טופס ברכה כלל, וכמו באלוקי נצור וכו', צ"ע, שהרי ברמ"א (סי' תקפד סעי' א) הובא, שאין אומרים אבינו מלכנו בראש השנה שחל בשבת [ומקורו בר"ן ר"ה לב א, וכ"ה בס' ארחות חיים ראש השנה סי' ב, וע"ע מחזור ויטרי סי' שכו, ס' העיתים סי' קפט, ושבלי הלקט סי' כח]. ובטעם הדבר כתב המגן אברהם שם (ס"ק ג) בשם הר"ן, דהוא משום שאין שואלים צרכים בשבת, והו"ד במשנ"ב שם (ס"ק ד). והדברים צ"ב, שהרי אמירת אבינו מלכנו היא חלק מנוסח התפילה בעשי"ת, ומדוע יאסר לאומרה.
ובשו"ת הריב"ש (סי' תקיב) עמד על שאלה זו, ולאחר שהביא שמנהגים חלוקים הם בין הקהילות אם לומר אבינו מלכנו בשבת, ובכל מקום שיש מנהג קבוע יעשו כמנהגם, אף שהעיקר כמנהג ברצלונא שלא לומר בשבת מן הטעם הנ"ל, וביאר דלא התירו אלא במה שהוא טופס ברכה ולא בסתם בקשת צרכים, סיים: "ומפני טעם זה הנאמר בירושלמי, אומרים 'בספר חיים' אף בשבת, אף על פי שאסור לשאול בו אפי' צרכי רבים, משום דהוה ליה כטופס ברכה, כיון שנהגו לאמרו אף בחול באותן הימים. ומטעם זה אני אומר, שכל הבקשות והסליחות והפזמונים הנהוגות לומר באמצע התפלה בראש השנה וביום הכפורים ובשאר המועדים, אין צריך לשנותן כשחלו בשבת, אף על פי שיש בהן שאלת צרכים, משום דכיון שנהגו כן באותן ימים כשחלו בחול הוה להו כטופס ברכה. אבל אבינו מלכנו, שהוא שאלת צרכים לעצמו ואינו באמצע תפלה כדי שנאמר בו טופס ברכה כך הוא, אין ראוי לאמרו. וצ"ב לדבריו, מדוע הפיוטים יחשבו חלק מטופס הברכה ואמירת אבינו מלכנו אינה מכללה. ואף שהפיוטים נאמרים בתוך חזרת הש"ץ פשיטא שאינם חלק מחזרת התפילה עצמה.
ומכל מקום למדנו מדבריו, שהכלל הקובע את היתר אמירת הבקשה, אינו עצם היותו תקנה קבועה לרבים, בזה לא די, אלא סגנון אמירתה, אם הוא כחלק מצורת התפילה או באופן של בקשת צרכים. ולכן, כיון שטעם התקנה לומר אבינו מלכנו בימים אלו הוא מחמת היותם ימי דין, בהם מוטל עלינו לעמוד לפני ה' ולהתחנן על נפשותינו, והיא בקשה מפורטת על כל צרכנו שלא כחלק מדברי שבח וסדר תפילה, לא נחשבת אמירתם כחלק מטופס התפילה, כמו הזכרת 'בספר חיים' שבתוך תפילת שמונה עשרה [דהיא בהכרח הזכרה שנעשית טופס תפילה ממש, שאל"כ תחשב הפסק באמצע ברכת שים שלום, שהרי תוספת זו אינה מענין הברכה שהיא מכלל ברכות ההודאה], אלא אמירה זו זו היא חלק מעבודת התשובה וההכנה לימי הדין. ואין לך שאילת צרכים גדולה מזו, שעומד לבקש על נפשו לשנה טובה ומבורכת. ואינו דומה לשאר תפילות שנהגו בהן כל ימות השנה.
והא גופא נחלקו הקדמונים המובאים בר"ן הריב"ש וארחות חיים שם בענין זה, אם אמירת אבינו מלכנו הנאמרת לאחר התפילה היא חלק מטופס התפילה, וכשאר פיוטים והזכרות, או מלתא בפני עצמה היא, תפילה מיוחדת שהנהיגו להתחנן להכתב ולהחתם בשנה טובה ומבורכת, דזה אין להתיר בשבת.
וכן ראיתי מובא משו"ת רבינו אברהם בר יצחק אב"ד (סי' קא), שכתב: ולפ"ד הירושלמי שאסור לתבוע צרכיו בשבת איך אנו אומרים אלהי נצור לשוני מרע, ובסוף המטיב הרחמן כל צרכי אדם וכו', אלא שי"ל שכשם שהתיר לומר רענו זוננו פרנסנו מפני שהוא טופס ברכה, כלומר שאינו מעיקר הברכה, ולא נקבעה הברכה על כך, אלא שמאריך, ה"נ כמאריך בברכת הטוב והמטיב, וכמאריך בברכות של שבת". ונמצא לדבריו, שאין סיבת היתר אמירת הרחמן משום שהיא תקנה קבועה לרבים, אלא משום שאמירה זו טפלה לברכת הטוב והמטיב, ואילו אבינו מלכנו היא תפילה העומדת לעצמה, ולכך נהגו שלא לאומרה בשבת [ובדעת החולקים, ראה עוד להלן].

אמירת יקום פורקן בשבת
עוד יש לתמוה בזה, ממש"כ בשולחן ערוך הרב (סי' רפד סעי' יד): "נוהגים לומר יקום פורקן, ואין בכל זה משום איסור תחנה בשבת, שאין זו תחנה אלא ברכה". ולפי המתבאר צ"ע, מפני מה הוצרך לטעם זה דאינה אלא ברכה, ולא אמר שכיון שהדבר נתקן כחלק מנוסח התפילה – מותר.
ולפי הנ"ל יש ליישב, שכן בס' דעת תורה למהרש"ם (סו"ס רפד) הביא בשם ס' חסידים (סי' תתשט), דהטעם שאומרים יקום פורקן בשבת ולא ביום טוב, משום שעיקר אמירה זו היא לברך את הציבורבבריות גופא, ומשום "דיש תחלואי רוחות בשבת". הרי שלא לחינם תיקנו אמירה זןו בשבת, ואינה כתחינה כללית הנאמרת על ידי כלל הציבור וכמו אלוקי נצור, אלא היא נאמרת מחמת סכנה מסוימת הקיימת בשבת ובאנו לבטלה, ולכך יש לחוש בזה לאיסור אמירת תחינה בשבת, אילולי שתיקנו אמירתה לכתחילה בנוסח של ברכה ולא של תחינה. והוא כעין מש"כ לענין אמירת אבינו מלכנו, דכל אמירה שאינה כללית וקבועה, אלא היא נאמרת מחמת טעם וסיבה השייכים בזמן זה גופא, יותר יש לחוש בזה דהיא נחשבת כבקשת צרכים האסורה.

מנהג חלק מגדולי ליטא
אמנם רבים מגדולי ליטא נהגו להמנע מבקשת צרכים בשבת אף בדבר שהוא מנהג קבוע לרבים, וכנראה דס"ל שלא התירו בזה בירושלמי אלא במה שהוא טופס ברכה ממש, כמו 'רענו זוננו' שבברכת המזון, שכן ידוע שהגר"א היה נמנע מאמירת הרחמן בשבת, וראה שו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' צה) שכן העיד הגאון מקריניק על אביו הגה"צ רבי ליב סטאויסקער שהיה נמנע מאמירת הרחמן, ועוד הביא שהגר"ח מבריסק היה תמה על נוסח היהי רצון שאומרים בברכת החודש, וכן הביא שהחזון איש היה אומר ב'יחדשהו' שבברכה זו את הנוסח הקצר כדי למעט בבקשות [אמנם אינה ראיה כ"כ, דכידוע מנהג קהילות רבות בחו"ל היה לומר את המנהג הקצר, ואפשר שאף החזו"א נהג בזה כמנהג אבותיו, ולא משום שחשש שיחשב כבקשת צרכים בשבת]. וע"ע שערי תשובה (סי' רסב ס"ק ב), שאין לומר ריבון העולמים בליל שבת, אלא החצי הראשון שהוא דברי שבח בלא בקשה, ונראה שהחמיר בזה אף שהוא נוסח הקבוע לרבים [אמנם יש לחלק, ולומר שכיון שאינו נוסח קבוע כעין חובה לכל אדם, כמו הרחמן, סבר שיש להחמיר בו טפי]. ומ"מ מנהג העולם לומר הרחמן בשבת כבימי החול, וכ"ה לגבי ברכת החודש, וכרהיטת דברי המשנה ברורה הנ"ל.
הטעם שאין אומרים תפילת י"ח בשבת
וראיתי למי שהקשה, דהנה במגן אברהם (סי' רצד ס"ק א) כתב, דהטעם שתיקנו לומר הבדלה בחונן הדעת, משום שאסור לאדם לבקש צרכיו קודם שיבדיל, ומקורו בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב), ולפי הנ"ל צ"ע, דכיון שהוא טופס הקבוע לברכה אינו בכלל איסור זה.
וביותר יש לתמוה, שהרי בגמרא ברכות (כא א) הובא, שהטעם שאין אומרים י"ח ברכות בשבת הוא משום דלא אטרחוה רבנן כולי האי, ולא אמרו שהוא מחמת האיסור לבקש צרכיו בשבת, ובמגן אברהם עצמו (ריש סי' רסח) הביא טעם זה בפשיטות, ומדוע הוזקק בסי' רצ"ד לטעמו של הירושלמי.
ונראה דלא קשיא כלל וכלל, ואדרבה, ראיה היא לכל הנ"ל. והיינו, דלולי הטעם האמור בגמרא דלא אטרחוה רבנן להאריך בתפילה בי"ח ברכות, אה"נ דאין כל חשש לאומרן בשבת, כיון שהוא טופס ברכה ונוסח הקבוע לאומרו, ולא חשיב כבקשת צרכיו בשבת. אלא שלאחר שכבר נקבע שאין אומרים נוסח זה בשבת, ומשום הטעם הנ"ל, וכבר נקבע שאינו מטופס הברכות של תפילות השבת, סבר הירושלמי שיש בנותן טעם לחייב אמירת הבדלה קודם שאומרן בתפילת ערבית, שאל"כ הוא מראה בעצמו שאומר נוסח של בקשת צרכים שנתקנה להדיא בתפילות החול ולא בתפילות השבת, והוא בכלל ענינא דלא יבקש אדם צרכיו בשבת. ובאמת לא מצינו בירושלמי שכתב האי טעמא לענין עצם הדין שאין אומרים י"ח ברכות בשבת, אלא רק כנתינת טעם לכך שיש להקדים ולהבדיל בחונן הדעת.
אמנם במדרש תנחומא (ריש פ' וירא) כתב: לפיכך אין מתפללים בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, נזכר ברופא חולי ישראל והוא מיצר, והשבת ניתנה לקדושה לעונג ולמנוחה, ולא לצער". ומבואר מדברי המדרש, שאכן עיקר הטעם הוא משום שלא יבקש צרכיו בשבת ויבוא לידי עגמת נפש, ולכאורה הוא שלא כדברי הגמרא בברכות שם. ויש לעיין לפ"ד המדרש אלו, אם סברא מיוחדת היא לגבי רופא חולי ישראל, וממילא אין מכאן ראיה לשאר תחינות קבועות, דחולי הוא עגמת נפש גדולה שהחמירו בה יותר, או שמא לפי דברי המדרש אלו, כל טופס ברכה אין לומר בשבת, ונמצא שמדרשים חלוקים הם, וממילא יש לעיין לפי זה היאך אומרים רענו זוננו בברכת המזון, שמכאן הרי למדו חכמי המדרש הנ"ל שבטופס קבוע אין להקפיד ולהחמיר.
מיהו באבודרהם (ס' מנחה של שבת) ביאר דין זה באופן מחודש, ולפי דבריו ישתלבו וישתרגו שני המדרשות והיו לאחד, וז"ל: "מי שטעה והתחיל להתפלל תפלה של חול בשבת ונזכר, גומר כל אותה ברכה שנזכר בה, וחוזר לשל שבת. ודוקא בערבית שחרית ומנחה, אבל במוסף, פוסק ואפי' באמצע ברכה וחוזר לשל שבת. לפי שבתפלת ערבית שחרית ומנחה ראוי הוא לומר שמונה עשרה כשאר הימים, אלא משום כבוד השבת לא רצו חכמים ז"ל להטריחו כדי שלא יצטער, שאם היה לו חולה אומר בברכת חולים, ואם היה צריך לפרנסה אומר בברכת השנים, ולכך אין מתפללין כי אם שבע ברכות, דקיימא לן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת".
הנה מבואר מדבריו, שכוונת הגמרא בברכות דלא אטרחוה רבנן, אינה על עצם אמירת י"ח הברכות, אלא כך היא כוונת הדברים: דחכמים לא הטריחוהו לומר י"ח ברכות, משום שחששו שכאשר יאמר את הברכות, יזכר בכל אחת מהן בצרכיו הפרטיים, ויצטער ויזכיר צרכיו, והזכרה זו הרי אסורה, משום שאין אדם שואל צרכיו בשבת. ונמצא לפ"ד שדברי הגמרא בברכות והאמור במדרש תנחומא הנ"ל, חד הם. ולפ"ז אתי שפיר גם דברי הירושלמי שהצריך לומר הבדלה בחונן הדעת, דכיון שבערבית של מוצ"ש אומרים תפילת י"ח, אף שעצם התפילה אין בה משום בקשת צרכיו, עדיין יש לחוש שמא יזכר בצרכיו הפרטיים ויתפלל עליהם, ועובר בכך משום אין אדם שואל צרכיו בשבת.

בקשת צרכיו ביום טוב
במגן אברהם (סי' קכח ס"ק ע) כתב: "בקצת מקומות נוהגין, כשחל שבת ביו"ט שאין נשיאות כפים, ולא ידעתי טעם לדבר, ואפשר משום שאומרים רבש"ע וכו', ויש בו איסור תחנה בשבת, משא"כ ביו"ט דלא קפדי כולי האי, כמו שנתבאר באבינו מלכנו שאין אומרים בשבת".
ומבואר מדבריו, דיותר החמירו בדין בקשת צרכים בשבת מביום טוב, ועל כן בשבת אין אומרים היהי רצון שבברכת כהנים, ואף לא אבינו מלכנו בעשי"ת וכמו שנתבאר, ואילו ביום טוב הקלו לומר היהי רצון ואבינו מלכנו.
וצ"ע הגדר בזה, שכן בשו"ע (סי' תקעו סעי' יב) כלל שבת ויום טוב לענין דין בחדא מחתא, וכתב: "כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה, וזועקין בתפלה ומתחננים ומתריעין בשופר עד שתעבור הצרה וכו', ובכל מקום אין מתענין ולא זועקים ולא מתריעים בשבת ויום טוב על שום צרה, חוץ מצרת המזונות שזועקים עליהם בשבת". וכיון שנוהג דין זה ביום טוב כבשבת, צ"ב באלו אופנים הקלו ביום טוב ובאלו החמירו כבשבת. וע"ע בשו"ת רב פעלים הנ"ל דפשיטא ליה שאין חילוק בין שבת ליום טוב בענין זה.
ולפי המתבאר לעיל בענין אמירת אבינו מלכנו, מדברי הר"א אב"ד י"ל, דג' חילוקי דינים יש בדבר: בקשות שהטפלות לעיקר הברכה או בתפילה, כמו פיוטים שבתוך חזרת הש"ץ, הרחמן שבתוך ברכת המזון, התירו לומר גם בשבת. בקשות בפני עצמן, כמו רבש"ע בנשיאת כפים או אבינו מלכנו וכיוצא באלו, התירו רק ביום טוב. ובקשות פרטיות שאינן תקנה לרבים כלל, גם ביום טוב אסור. ולכן, תפילה בעת צרה כנדונו של השו"ע בסי' תקע"ו, אסור גם ביום טוב, משום שאינה תקנה קבועה כאבינו מלכנו בראש השנה.
אמנם בס' מעשה רב (סי' קס) הובא ממנהגו של הגר"א שלא היה אומר בעת הוצאת ספר תורה ביום טוב אלא בריך שמיה בלבד כבשאר ימים, וסבר שאין לומר את היהי רצון שנדפס בסידורים, כיון שאין אומרים תחינות ביום טוב. הרי דס"ל שאין חילוק לענין זה בין יו"ט לשבת.

בראש השנה ויום הכיפורים
בימי הדין ראש השנה ויום הכיפורים, כל איש ישראל נכסף לעמוד ולהתחנן לפני ה' יתברך על נפשו ועל נפשות ביתו, ויש לדון אם יש לחוש בזה משום איסור בקשת צרכיו ביום טוב.
והנה, במטה אפרים (סי' תקפד סעי' כה) כתב: "אם יש חולה, מברכין אחר מי שבירך לקהל, ונוסח מי שבירך לחולה הוא כדרך שאומר בחול, ואין צריך לומר יו"ט הוא מלזעוק, ואף אם חל בשבת אין צריך לומר שבת היא מלזעוק, כיון שהיום הוא יום דין". ובאלף למטה שם הוסיף לבאר, דכיון שיום הדין הוא, ראוי להתפלל בו על החולים. מכאן קצת מקור לומר, דשאני ראש השנה משאר ימים טובים, דכיון שהוא יום דין, זהו הזמן המיועד והמסוגל לתפילות ובקשות .
וכ"כ בס' ארחות רבינו (ח"ב עמ' רכד) מעדותו של הגר"ח קניבסקי בשם החזון איש, שמותר לבקש בקשות פרטיות בראש השנה, משום שזו מהות היום ותוכנו, וכל היום נקבע לתחינה ובקשה לשנה טובה ומבורכת. וכן הובא בס' דינים והנהגות מהחזון איש (פ"כ אות ה).
כמו כן כתב בס' כוכבי אור (עמ' רסב) בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שבראש השנה מותר לבקש בקשות פרטיות פרטיות בתפילה, משום שמי שאינו מבקש בקשות כאלו בימי הדין, נראה שאינו מאמין במהות היום ח"ו. וראה עוד מש"כ בזה בס' מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 73), ובאור יחזקאל (תורה ודעת עמ' קמט). וכן הובא בס' הליכות שלמה (מועדים ח"א פ"א סעי' טו) שמותר לבקש בקשות פרטיות בראש השנה לפני יהיו לרצון שבתפילה, ואפילו בראש השנה שחל בשבת.
וע"ע שו"ת תורה לשמה (סי' קג), דאף שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת, אם נפשו עגומה עליו ובתפילתו יפוג צערו ויחזק בטחונו בהשי"ת שיזמין לו צרכיו, מותר לבקש. וממילא פשיטא, שבימי הדין אלו לב כל אדם דואג ומצטער מאימת הדין, ואדרבה, בתפילתו ובקשתו על צרכיו הוא מפיג צערו, ודי בסברא זו כדי להתיר.
אמנם בסידור אישי ישראל (לר"י מאלצן, פתיחה לתפילות ראש השנה) האריך בדברי התיקוני זוהר (דף כב א) שהזהיר שלא יהיה אדם בתפילותיו ביום הגדול הזה כהני כלבי חציפי ויאמר הב הב, אלא יהיו כל תפילותיו אך ורק על גלות השכינה וחשקת הגאולה השלמה, וכתב: "ובזה יבטח כל איש ואיש אשר יבכה ויתמרמר ביום הדין הגדול והנורא הזה על הכוונה אשר אמרנו, וישליך בעת הזאת את נפשו מנגד, ויעבור עליו מה שיעבור, שבודאי חטאיו לא יזכרו עוד, ולא יעלו על לב לעולם, ויסכרו פי המשטינים והמקטרגים עליו לרעה. וזהו מה שאמרו דורשי רשומות אני לדודי ודודי לי, פי' כשלא יהיה בבקשתי כל מגמתי רק לדודי כמו שאמרנו, אז דודי לי, והוא כמו שאמרו חז"ל המתפלל בעד חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה". ומכל מקום גם בדבריו שם לא קט לאיסור מחמת איסור בקשת צרכים ביום טוב, אלא משום שאין זו צורת העבודה הראויה ליום הגדול הזה.
ומעתה צ"ע טובא, שהרי כאמור לעיל בראש השנה שחל להיות בשבת נהגו שלא לומר תפילת אבינו מלכנו, ומחמת האיסור לבקש צרכיו בשבת, והיאך כה פשיטא לאותם פוסקים להקל בזה לבקש בקשות פרטיות אף בראש השנה שחל להיות בשבת.
כמו כן צ"ע דברי המג"א הנ"ל, שכתב לחלק לענין אמירת רבש"ע בברכת כהנים, בין יום טוב לשבת, ומקורו מהחילוק שהובא בזה ברמ"א לענין אמירת אבינו מלכנו. ולכאורה יש לחלק טובא, שכן ראש השנה הוא יום המיועד ומתוקן לתחינות ובקשות, ולא דמי לשאר ימים טובים.
וכן מצאתי להדיא בדברי המאירי במגן אבות (סי' כד), שכתב: "הענין הכ"ד, הוא שאנו נוהגים לומר אבינו מלכנו בשבת של ראש השנה ושל עשרת ימי תשובה, והם אינם נוהגים כן, וצווחים עלינו, היאך אנו מתפללים בשבת תפלת שאלת צרכיו של אדם, ולא ניתן השבת אלא לתפלת שבח והודאה וקידוש היום. ונמתי להם, והלא אף ימים טובים לא ניתנו לתפלה של שאלת צרכיו, אלא לתפלת שבח והודאה וקידוש היום טוב כשבת, וא"כ בראש השנה וביום הכפורים עצמם היאך אתם נוהגים לאומרו. אלא שהדבר ידוע שעשרת ימים אילו ניתנו לתשובה ולריבוי כל מיני תפלות, מה שלא הותר בשאר שבת ויום טוב, וכן הותרו בהם דברים שלא הותרו בשאר ימות השנה אף בחול, שהרי אמרו אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, ובכאן נהגו רוב הגאונים להוסיף בכולם חוץ מברכת רצה, והרי יש בהם צורך על החיים ועל הפרנסה, והטעם מפני שאותם ימים נתייחדו לתשובה ולריבוי כל מיני תפלות. והרי התענית אסורה בכל יום טוב, והרבה מן הגאונים נהגו להתענות בראש השנה ואפילו חל בשבת, וכן בשבת שובה, ולהרבות בסליחות וכל מיני הכנעות וכו'. וקצת גאונים התירו לקום בליל שבת באשמורת להתפלל סליחות כשאר לילות, וידוע שיש בהם כמה דברים של שאילת צרכיו של אדם. ואף על פי שיש קצת גאונים שכתבו שלא יאמרו בסליחות דברים של שאלת צרכיו, מ"מ רוב הגאונים התירו, וכן הדין, שאם התירו ביטול העונג וסבל הצער בשבת זו, כל שכן שיתירו ריבוי תפלות בכל מין שבהם וכו'. ומה שכתב הרב אלברצלוני בספר העתים שאין לומר אבינו מלכנו בשבת, הרב נמשך אחרי האוסרים, ואנו כבר ביארנו שאין דמיון לימים אלו עם שאר הימים, ואף לא לשבת ויום טוב שבהם, שימים אלו נתיחדו לתשובה, וכל ריבוי התפלות הם הערה לתשובה והכנעת היצר". וסיים: "והמנהג נאה ומתקבל בעינינו, ואין אנו רואים בו שום סרך איסור ורחמנא לבא בעי".
הרי להדיא בדבריו, דהטעם שאומרים אבינו מלכנו בראש השנה הוא משום שימים אלו מיוחדים לתפילות ותחנונים, ולא דמי לשאר ימים טובים, ועל כן התיר בזה אפילו בראש השנה שחל להיות בשבת. ומ"מ לדידן שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת, צ"ע מפי מה התירו בזה לומר בקשות פרטיות בתפילת העמידה.
וצריך לומר, דכיון שעיקר טעמם של הפוסקים להתיר הזכרת בקשות פרטיות ביום זה, הוא משום שיום דין הוא, ומי שאינו מבקש על נפשו מראה בעצמו שאינו מאמין בחומר הדין ותוקפו ביום זה, או משום שבתפילתו הוא מפיג צערו ודאגתו מאימת הדין, אין בסברא זו כדי להתיר תפילת ציבור בפרהסיה ובנוסח קבוע כאמירת אבינו מלכנו, דזה אינו מכבוד השבת, אלא רק כל יחיד יתפלל בצינעה לעצמו כפי הרגשת ליבו.
ומכאן תשובה למה שהובא בשו"ת אבני ישפה (ח"ח סי' קז) בשם הגר"ש דבליצקי שהקשה, היאך אומרים יה"ר על הסימנים בליל ראש השנה שחל להיות בשבת, הרי קיי"ל דאין אומרים תחינה בשבת ואפילו בראש השנה. ולפמש"נ י"ל דחלוק דין אמירת אבינו מלכנו בקהל רב בבית הכנסת מאמירת יהי רצון כל אחד בביתו על שולחנו.
לעומת זאת מנהג רבים מקהילות הספרדים שאומרים תשליך ביום ראשון של ראש השנה אף כשחל בשבת, ואומרים היהי רצון שלאחריו, ונראה שלא חששו לזה אף שאומרים בקהל רב, ושלא כמנהג קהילות אשכנז שנמנעים מכך [וראה שו"ת יוסף אומץ סי' יז שלדעת החיד"א אין לומר תשליך בשבת על פי סוד].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *