לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

טעמי המצוות

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בטעמי המצוות, האם ראוי לחקור ולפרש את טעמי המצות, או שמא יש בכך איסור והדבר צריך להשאר כחוקה ללא טעם? והאם יש מצבים שבהם ראוי לחקור ומצבים שאסור לחקור? האם יש הבדל בין מצוות שונות? האם פרה אדומה הוא מצוה ללא טעם? או שהטעם אינו ידוע לנו? או שמא הוא בא לכפר על מעשה העגל? אלא שאם כן כיצד הוא ניתן כבר במרה לפני שישראל חטאו בעגל? ממה צריך להזהר כשעוסקים בטעמי המצוות? האם הדבר מחייב אותנו במקום שהטעם קיים אולם ההלכה מתירה זאת? והאם ניתן לשנות את ההלכה במקום שהטעם אינו קיים? מה הם טעמי המצוות ומה ההבדלים ביניהם?

טעמי המצוות

האם יש טעם למצות פרה אדומה?

הפרשה פותחת את מצוות פרה אדומה במילים (במדבר יט ב) 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה', רש"י מבאר כיון שלמצות פרה אדומה אין טעם והסבר, ולכן השטן ואומות העולם מערערים על מצוה זו, ומצערים את עם ישראל שהם מקיימים מצוה ללא טעם. אולם מצוה זו היא גזירה מלפני בורא עולם ואין לנו רשות להרהר אחריו. המזרחי (במדבר יט ב) עומד על כך שאי אפשר לומר שבורא עולם נתן לנו מצוה ללא טעם כלל, שהרי רבי יוסי בר חנינא (במדבר רבה יט ג-ד) אמר שהקב"ה גילה את טעמו של פרה אדומה רק למשה רבינו, ובהכרח שהיא קרויה חוקה משום שהטעם לא נמסר לעם ישראל, אך גם בה יש טעם והיא נמסרה למשה רבינו.

בגמרא (יומא יד. נדה ט.) נאמר על הפסוק (קהלת ז כג) 'אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי', ששלמה המלך החכם מכל אדם ניסה להבין את טעמה של מצוה זו, אולם הוא לא הצליח להשיגה.

הרמב"ן (במדבר יט ב) מבאר שבשעיר המשתלח ופרה אדומה האומות מערערים על כך יותר משאר הקרבנות כיון שהם מחוץ למקדש ואומות העולם חושבים שהם קרבנות לשדים וכדומה, אף שהאמת היא שהיא קרבן להשם אלא שנעשה בחוץ להעביר רוח הטומאה. וטעם טומאת מת כיון שהמתים מתו מחמת חטא אדם הראשון הם מטמאים, והיה ראוי לפי זה שצדיקים לא יטמאו, אולם היא חוקה.

הספורנו (במדבר יט ב) מבאר שהחוקה הוא שהפרה מטמאה את העוסקים בה, אך מטהרת את מי שהוזה עליהם.

למעשה גם בפרה אדומה מצינו שרש"י בהמשך מביא שרבי משה הדרשן מבאר את טעמה שהיא באה לכפר על חטא העגל, ולכאורה הדבר אולם הגרי"ח זוננפלד (תורת חיים סי' קה ד"ה והנה) הוכיח שבודאי זה אינו טעמו העיקרי של פרה אדומה, שהרי פרה אדומה כבר נמסרה במרה עוד לפני שעם ישראל חטאו במרה.

הבית הלוי (שמות לא יג) מבאר את הקשר בין פרה אדומה לחטא העגל, משום ששורש חטא העגל היה שעם ישראל רצה לעשות דבר ע"פ חכמתו וידיעתו שלא הצטווה בו. ולכן פרה אדומה שהיא חוק שעושים אותה בלי להבין טעמה וכשעושים הכל בלי לנטות משום פרט בדקדוק הלכה כפי שנמסר לנו, זה עצמו כפרה על חטא העגל.

במאמרנו השבוע נעסוק האם נכון הדבר לפרש את טעמי המצוות, ומה המשקל של טעמי המצוות שנמסרו לנו ע"י חז"ל או ע"י הראשונים, או שמא עדיף להשאיר את הכל כגזירות בלי טעם.

החילוק בין מצוות שנאמר בהם טעם למצוות שהם ללא טעם

הגמרא (יומא סז:) מפרשת את הפסוק (ויקרא יח ד): 'אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ, וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. משפטים הם דברים שגם אילולי היו כתובים בתורה היו אמורים להכתב, עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל, ברכת השם. חוקים, הם דברים שהשטן ואומות העולם מערערים עליהם שהם ללא טעם, כגון, אכילת חזיר, לבישת שעטנז, חליצת יבמה, טהרת מצורע, שעיר המשתלח. אך שמא תאמר שהם מעשה תוהו, כלומר ללא טעם, על כך מסיימת התורה אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהם.

מהדברים הללו למדים אנו שישנם מצוות רבות שאין לנו הסבר בשכל אנושי לבאר את הסיבה שאנו מקיימים אותם, אולם אנו מחוייבים לקיימם ואין לנו רשות להרהר אחריהם, אך בסופו של דבר יש להם טעם הידוע לבורא עולם.

האם בירור טעם המצוה הוא מצוה או איסור?

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג) הרחיב בביאורי טעמי רוב המצוות, הרמב"ם אף הרחיב (שם ח"ג פכ"ו) שיש ענין גדול לדעת את טעמי המצוות, וכי יש לכל מצוה תכלית, אולם אין לשאול שאלות מדוע המצוה נאמרה דוקא עם פרט זה או אחר.

מאידך הרשב"א (ח"ד סי' רנג) כתב שיש קושיות גדולות על הטעמים שמנה הרמב"ם במורה נבוכים, ואין לשים לב לטעמי המצוות, וכתב שמלבד כבוד הרב ז"ל [הרמב"ם] חכמי ישראל לא השגיחו בטעמי המצוות. וברוך היודע טעם גזירותיו. כלומר הרשב"א סבר שהגם שמצינו מעט מחכמי ישראל שפירשו טעמי המצוות, רוב חכמי ישראל לא עסקו בכך ולא בכדי אלא משום שהם סברו שאין ראוי לעסוק בכך.

השואל ומשיב (מהדורה חמישאה סי' עט) כתב שאין לנו רשות לדרוש ולחקור טעמי המצוות, והרמב"ם בכוונה תחילה ביאר את טעמי המצוות רק בספרו מורה נבוכים, אך ביד החזקה נמנע מכך. וביאור הדבר הוא שאין לנו לתלות שזה הטעם העיקרי, ולכן בספר ההלכתי נמנע בדרך כלל מלציין את טעם המצוה, ורק במורה נבוכים לקרב את המצוות אל הלב, ביאר טעמים שונים במצוות.

במקום אחד לגבי האיסור לגלח את פאות הראש, כותב הרמב"ם אף ביד החזקה (ע"ז פי"ב ה"א) כי הטעם הוא שלא להדמות לכומרי עבודה זרה שהיו נוהגים כך, אולם הטור (יו"ד סי' קפא) משיג עליו שאין לנו להתעסק בטעמי המצות. הבית יוסף כותב כי בדרך כלל אכן הטור צודק, ורק במקום שנרמז בתורה הטעם יש להביאו, אולם כאן הרמב"ם הסיק מכך שהלכה זו כתובה בין הלכות רבות שענינים ריחוק מעבודה זרה, שאף הלכה זו טעמה כדי שלא להדמות לחוקות עבודה זרה.

כך כתב החינוך [בן זמנו של הרשב"א] אשר עסק בספרו רבות בטעמי המצוות, אולם הוא החינוך (מצוה תקצח) כתב שמטרתו בכך שפירט בספרו את טעמי המצות, הוא לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהם, מתוך העסק בהם, ובכך יתגלה פרטי הדינים.

וכן ביאר החינוך (מצוה קנט) שאף שהשם העלים את טעמי המצות במדרשים ובחז"ל ביארם, ואף הוא השתדל בענין, משום שידוע שיש בהם סודות הרבה יותר עמוקים, ושום רוח בעולם אינו יכול להזיזם. אולם יש מצוה להציץ מהחרכים להתענג במעט התועלת שיכולים אנו לקבל מהמעט שעולה בידנו להבין.

בפרשתנו לגבי פרה אדומה החינוך (מצוה שצז) מוסיף שאף שדרכו לכתוב רמזים מטעמי המצות בדרך הפשט אחר שהוא מתנצל שהם נועדו למשוך את הנערים, במצוה זו שחכמים הדגישו שאין בה טעם ירא הוא לכתוב טעם, אולם מכל מקום הוא מבאר את עיקר הפלא של פרה אדומה שהוא מטמא טהורים ומטהר טמאים, ואומות העולם בטוחים שלכן הוא מעשה כשפים או שדים, שפועלים ע"פ כוחות הטומאה, ועל כך הוא מבאר שהדבר דומה לצמחי מרפא, המזיקים לאחד ומועילים לשני.

הבית הלוי (בראשית יז א) מבאר את ציווי הבורא לאברהם אבינו ולזרעו אחריו: 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים', ענין התמימות הוא שיעשה רצון הבורא ולא יחקור למה ציווה כן. ומה שיש לנו מצוה לחקור אחרי טעמי המצוות, היינו בתור לימוד תורה שעלינו ללמוד על המצווה כפי כוחנו, והבנת הטעם הוא חלק מהלימוד. אולם עשיית המצוה צריכה להיות בלי שום קשר לטעמי המצוה, אלא רק מחמת שכך ציווה הבורא, ולחקור מהו הטעם הוא רק משום שיש מצוה ללמוד תורה, ואף זה רצון הבורא יתברך.

האיסור לפרש את טעמי ההלכה כדי שלא לשנות את ההלכה ע"פ הטעם

בגמרא (סנהדרין כא:) נאמר: 'ואמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמם נכשל בהם גדול העולם. כתיב 'לא ירבה לו נשים' אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'לא ירבה לו סוסים', ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים בשש'.

כלומר מכך שהתורה פירטה שהאיסור למלך ישראל להרבות נשים הוא מחשש שהם יסירו את לבבו מהשם, וכן האיסור להרבות סוסים הוא כדי שהמלך לא ישוב למצרים שהם מקור הסוסים המשובחים. ושלמה המלך שקל בדעתו שלו מותר לעבור על האיסור משום שהוא ידוע שהוא יכול להתגבר על כך שנשיו לא יסירו אותו, והוא לא ישוב למצרים להביא סוסים משובחים, ובשני דברים אלו נכשל.

בדומה לכך שנינו במשנה (ברכות לג:) שליח ציבור המודה לה' על רחמיו על קן ציפור בכך שיש מצוה לשלוח את האם לפני שלוקחים את הבנים מורידים אותו. ומבארת הגמרא (שם) כיון שאין המצות רחמים אלא גזירות שאין לנו יכולת להבין אותם. וביאר רבינו יהונתן מלוניל (מגילה טז. בדפי הרי"ף) שאסור לפרש טעמי המצות כשאינו ידוע מדוע חס דוקא על האם, וכל מצות השם טהורות, ואינו רשאי להרהר עליהם כי לא יוכל לירד לעיקר טעמיהם.

התפארת ישראל (יכין ידים פ"ד מ"ו אות סג) שאין לגלות טעמי המצות לעמי הארץ וכל שכן לכופר או נכרי, משום שאם יגלו לו את הטעם ותהיה לו קושיה או צורה שבה הטעם לא שייך הוא יזלזל או ילעג על הטעם, ועל דרך שנאמר בגמרא (ע"ז לה.) שלא היו מגלים טעמי הגזירות עד 12 חודשים והגזירה תתקבל בציבור.

המלבי"ם (בראשית ג ג-ד) עומד על כך שהחטא הראשון בהיסטוריה חטא עץ הדעת, נגרם מכך שחוה לא דחתה את הנחש בכך שהבורא אסר עליה לאכול, אלא נימקה שטעם המצוה הוא משום שאם נאכל נמות, וכאשר הנחש דחף אותה והוכיח לה שנגיעה בעץ אינה ממיתה, היא התפתתה שטעם האיסור לא קיים, וניתן אף לאכול. [הנגיעה היה איסור שאדם הראשון הוסיף כסייג והרחקה מעצם האיסור, ולכן הנגיעה לא המיתה]. ומוסיף המלבי"ם שזהו דרך ההסתה ופתוי הנחש אשר הוא נוהג עד ימינו, כאשר אדם חוקר את טעמי המצוות למשל של מאכלות אסורות, ומגלה שאכילתם מזיקה לגוף, ואחר כך מתברר לו שיש מחקר שהמאכל אינו מזיק לגוף הוא מפסיק לקיים את המצוה, אך המקיים את המצוה משום שכך ציווה הבורא מקיימו בכל מצב.

וכך כותב המלבי"ם (תהלים קיט סו) על הפסוק: 'טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי'. כי ללמוד את טעמי המצוה הוא דבר טוב רק בתנאי שהאדם מאמין במצוה ומקיים אותה בכל מחיר, גם במקום שנראה לו שהטעם אינו קיים. ולכן רק משום שדוד המלך האמין במצוה, מודה הוא לבורא שלימדו גם כל פרטי המצוה – דעת ואת טעמיה טוב טעם.

מתי ראוי לחקור אחרי טעמי המצות ומתי לא

העקידת יצחק (במדבר שער עט – חקת ד"ה אל נקמות) ביאר שבכל מצוה יש בו שני טעמים, יש טעם אחד שהוא מביא אותנו לאושר בחיי העולם הזה, ומאפשר לנו לחיות כאן בצורה הטובה ביותר, ולהגיע להנאה המושלמת ביותר. והטעם השני שהוא מביא אותנו לחיי הנצח בעולם הבא.

וכאן העקידת יצחק מחלק, לגבי כיצד המצוה מביאה אותנו לתכלית הראויה בעולם הזה, שאנחנו מכירים את התכלית אליה אנחנו שואפים אלא שלא יודעים כיצד לעשות זאת, יש בכך עצה טובה שנבין כיצד המצוות אינם מגבילות אותנו או מונעות מאיתנו אושר והנאה, אלא להיפך כיצד הם מביאות אותנו אל המטרה, והוא גם עצה טובה משום שאם מבינים את תכלית המצוה ניתן לעשות בצורה טובה יותר ומושלמת יותר. וע"ז אמר שלמה המלך (משלי ד כו): 'פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ'.

אולם כל זה לגבי חיי עולם הזה, אך לגבי חיי הנצח בעולם הבא, אין לנו תפיסה בכלל מהו אותו אושר נצחי, וכפי שנאמר בפסוק (ישעיהו סד ג): 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ'. ולכן אנחנו גם לא מסוגלים לקלוט בכלל כיצד כל מצוה ודקדוק הלכה מובילים אותנו אל הטוב הנצחי המצפה לנו, ובכך אין לדרוש בטעמי המצות כיון שאין לנו הבנה והשגה בהם. ואדם שחושב שיוכל להבינם הוא סכלות.

בספרד ופורטוגל בשנים שקדמו לגירוש פשטה הגישה הפילוסופית שדי לקיים את תכלית המצוות ולא את המצוות בפועל, ואם הכוונה בתפילין שנשעבד את עצמנו די לקיים זאת במחשבה ואין צורך במעשה. והם טענו שזהו מה שנאמר בגמרא (סוכה כח.) שרבי יוחנן בן זכאי ידע כל דבר גדול וקטן, דבר גדול זה מעשה המרכבה, ודבר קטן זה הוויות אביי ורבא [התלמוד הבבלי המבאר את המשנה]. הרשב"א (החד' תשו' שסו) יצא נגד גישה זו בחריפות, וכתב שהדבר משול לרופא ורוקח, שניהם יודעים את המתכון המדויק של תרופה מנצחת, שכל שינוי קטנטן במינון המדויק יגרום למוות. ושניהם מקפידים על הכנתו ונתינתו במדויק כפי ההוראות, אלא שהרופא יודע כיצד התרופה פועלת, ואילו הרוקח רק מכיר את ההוראות ההכנה המדויקות, ומודע לכך שכל שינוי הוא אסון, אך אינו מבין את תהליך המלא והמדויק של פעולת התרופה אלא את התוצאה הסופית, גם אם יש לו מעט ידיעות בענין. וכך גם במצות בעוד שרבי יוחנן בן זכאי ידע כיצד המצוות מקיימות את כל העולם ופועלות, בדור האמוראים אביי ורבא כבר לא השיגו מעלה זו, אך ידעו כיצד מכינים את התרופה בדייקנות ומשיגים את התוצאה, כלומר כיצד יש לקיים בפועל בדייקנות את המצוות. ובודאי שבדורו כבר לא היה מי שישיג את מעלת מעשה המרכבה.

רבי אברהם סבע מגדולי רבני ספרד ופורטוגל בתקופת הגירוש, בספרו צרור המור (פרשת נצבים ד"ה ויש אומרים) כותב שעל גישה זו של אדם המאמין כי ניתן לקיים את התורה במחשבת הלב, נאמר (דברים כט יח): 'וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ' כלומר בשרירות במחשבת הלב אקיים את התורה, ולכן שלום יהיה לי, ועל כך נאמרה הקללה החריפה ביותר (דברים כט יט-כח): 'לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. וגו'. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה.  וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם וגו'. הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'. הצרור המור מבאר שאותו אדם החושב שהוא מבין את טעמי המצות יכול לפעול על פיהם הוא מין ואפיקורס, משום שהנסתרות הם רק להשם ואין לנו עסק בנסתרות טעמי המצוות וסודם, והמוטל עלינו הוא לקיים את הנגלות, כלומר לקיים את התורה בפועל כפי שנמסרה לנו. דברים בדרך זה כתב הכתב והקבלה (דברים כט כח).

האברבנאל בן תקופתו מגדולי רבני ספרד ופורטוגל (פרשת נצבים פכ"ט) מפרש באופן קרוב לכך, כי אדם החושב כי יכול לעבור על המצוות המעשיות, ומצד שני להנצל מהצרות ולהגאל כיון שהוא יהודי, והוא חלק מהעם היהודי, לאדם זה לא יאבה השם סלוח לו ויבדילו מכל ישראל לרעה, ובו תפגע הפורענות. ועל כך מביא את פירושי הרמב"ם שהנסתרות הם טעמי המצות, ופירוש הרמב"ן שהם יהודי אשר בסתר אינו מתנהג כיהודי.

בשבת של מי (שבת קכט. ד"ה שם היקל) ביאר שיש לבאר את טעמי המצות כדי שנזכור את המצוה ופרטיה, כפי שנאמר בגמרא שתלמיד חכם תמיד יפרש את דברו עם טעם, כדי שיזכרו את ההלכה. וכפי שכתב החיד"א (מדבר קדמות מערכת ט סי' ה) שהרוצה לזכור יאמר בכל הלכה טעם ומועיל מאד לזכרון.

סיכום

לסיכום בטעמי המצוות מצינו מספר דרגות, מצינו טעמי מצוה המפורשים בתורה, במקרה זה סבר שלמה המלך שאם הוא בטוח שהטעם אינו תקף מותר לו לעבור על כך, אולם הוא טעה ונכשל בכך. ומכך אנו למדים שאף שפורט הטעם אין היתר לעבור על האיסור במקרה שאין את הטעם. אולם מצינו מחלוקת בגמרא האם דורשים את טעם הפסוק, לדעת רבי שמעון ניתן להגביל מצוה למצבים מסוימים במקרה ויש לנו אפשרות לדרוש את הפסוק ע"פ טעמו, אולם לחכמים אין אפשרות כזו. [ראה בית יוסף ודרכי משה (יו"ד סי' קפא; רש"ר הירש דברים כד יז-יט)].

מצינו טעמים שנמסרו לנו ע"י הקדמונים שהם מעשה מרכבה או ספר הזוהר וכתבי האר"י, הם באים לבאר את עומק טעם המצוה, אולם אין לשנות את ההלכה ע"פ הטעמים ההלו. וכפי שביאר בנפש החיים (שער א פכ"ב) שלפני מתן תורה האבות הקדושים שידעו באמת את טעמי המצות, לפעול בהתאם לסודות התורה, ולהוריד את השפע באופן אחר שהתאים לנסיבות חיים מסוימות, אולם מאז שהוריד משה רבינו את התורה בארץ, נאמר כי לא בשמים היא, ומעכשיו החיוב לקיים את המצוות אינו תלוי בטעמיה וסודותיה.

אך לבאר מעצמנו טעמים במצות שונות, יש ראשונים כרשב"א ששלו גישה זו, ומאידך הרמב"ם והחינוך נקטו בגישה זו כדי לקרב את התורה לנוער או לנבוכים. אך נזהרו שלא לקבוע הלכה ע"פ טעמים אלו. וכפי שכתב האגרות משה (קדשים וטהרות ח"א סי' טו ענף א) שטעם שלא הוזכר בגמרא, אלא במורה נבוכים ובחינוך וכדומה, אין למדים ממנו הלכה אפילו להחמיר, משום שגם הכותבים ידעו שיש עוד טעמים גלויים ונסתרים, ומטרתם היתה רק רצו להוציא מזה דבר מוסר והנהגה טובה, או לקרב את הדברים אל הלב.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *