האיסור למנות את בני ישראל

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק באיסור שבה הפרשה פותחת למנות את יהודים. מדוע דבר זה גורם למגיפה בקרב עם ישראל? מדוע דוד המלך מנע את עם ישראל? ומה הם השיטות לעשות זאת בהיתר? האם מותר למנות מספר קטן של יהודים, לדוגמא כדי לדעת כמה מקומות לערוך ליד השולחן? האם מותר כשהוא לדבר מצוה, כגון לדעת אם יש עשרה יהודים וניתן להתחיל להתפלל? כיצד ניתן לעשות זאת בהיתר? מה לעשות כאשר נהג אוטובוס מונה את הנוסעים לדעת אם מותר לו להעלות נוסעים נוספים? האם מותר למנות את עם ישראל ללא צורך אמיתי חשוב? האם מותר להשתתף במפקד אוכלוסין? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האיסור למנות את בני ישראל

בפרשה נאמר (שמות ל יב): 'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם'. ופירש רש"י כשאשר רוצים למנות את עם ישראל, אין למנות את גולגלותיהם של עם ישראל, אלא כל אחד יתן מחצית השקל, ובתום המגבית, יש למנות את  השקלים, ובכך נדע כמה נפשות יש בם ישראל.

וביאר רש"י את מה שמסיים הפסוק 'וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם', משום שעין הרע שולט על דבר שמנוי אותו ולכן יכול להיות חס ושלום מגיפה כפי שהיה בימי דוד. ונביא להלן את המעשה עם דוד המלך, ומה היה טעותו.

האם האיסור נלמד מהפרשה או מדברי הנביא

בגמרא (יומא כב:) נאמר: 'אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר (הושע ב א): 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד'. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר (שם): 'לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". רבינו אברהם בן הרמב"ם (סי' לד) כתב שהאיסור הוא משום שהשם הבטיח ליעקב אבינו שזרעו לא יספר מרוב. ונשאלת השאלה מדוע יש צורך במקורות אלו, הרי יש פסוק מפורש בתורה שיש איסור לספור את עם ישראל?

הרמ"א (תורת העולה ח"ג פרק פא) ביאר, שהכל טעם אחד, והוא שטעם האיסור הוא משום שהשם הבטיח לאבות שעם ישראל לא יספר ולא יהיה בהם מנין, ולכן התורה כאן מבארת שאם יעברו על ברכה זו, ויתנו לעם ישראל מנין ממילא יהיה מגיפה, והרמ"א מבאר שהמגיפה היא עונש על אי קיום הברכה, או שע"י שיש מגיפה ולא ידוע כמה מתו במגיפה וכמה נותרו שוב אין מנין לעם ישראל ומתקיים הברכה שעם ישראל לא יספר ולא ימנה. [הרמ"א כתב שדוד המלך טעה בכך שחשב שלאחר שנתקיים הברכה כבר מותר למנות את עם ישראל, ויתכן שלכן הובאו דוקא הפסוקים בהושע המדברים על לעתיד לבא, להורות שעד אז האיסור קיים].

המהרש"א (ח"א יומא כב: ד"ה אסור) מבאר שבלי המקורות האחרים הייתי מפרש את הפסוק שאין איסור לספור, אלא שאם סופר צריך להביא כפרה למנוע מגיפה. אולם לאחר שיש איסור למנות זה גם כוונת הפסוק.

טעותו של דוד המלך

הגמרא (ברכות סב:) מספרת שבשעה שאמר דוד לשאול (שמואל א' כו יט): 'וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ, אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה, וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה', כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים'. כלומר שדוד אמר לשאול אם בורא עולם הוא שהסית אותך לשנוא אותי, אתפלל לפניו שישיב את חמך מעלי, אולם אם בני אדם הם שהסיתו אותם, הרי הם ארורים לפני השם. ומכיון שדוד המלך נכשל במה שכינה את הבורא בלשון של מסית, גרם הדבר שניתן כח לשטן להסית אותו בדבר שגם תינוקות של בית רבן אינם טועים בו, ומנה את העם אף שנאמר בפסוק 'וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם'. ורק לאחר שמנה דוד המלך את העם תפס את עצמו שב בתשובה ואמר חטאתי, ואף ששב בתשובה המנין גרם לכך שהיתה מגיפה בעם ישראל ובבוקר אחד נפטרו 70,000 מבני ישראל.

הרמב"ן (שמות ל יב) מבאר שדוד המלך טעה בכך שחשב שהאיסור נאמר רק בימי משה רבינו, אך לדורות אין איסור, אולם הוא טעה בהלכה זו, ומצוה זו נוהגת לדורות. והרמב"ן (במדבר א ב) הוסיף עוד שני טעמים, שמשה רבינו מנה את עם ישראל לצורך ולכן הותר למנותם, ואילו אצל דוד המלך לא היה צורך אמיתי ולכן לא היה היתר למנותם גם ע"י שקלים. ועוד הוסיף הרמב"ן שאפשר שדוד המלך רצה למנות את כל ישראל אף הקטנים מבני עשרים, ובכך יש איסור, כיון שיש מספר לכל עם ישראל, ואילו משה רבינו מנה רק את בני עשרים ומעלה.

המזרחי (שמות ל יב) מבאר, שדוד המלך חשב שמותר למנות את עם ישראל ולהביא כופר אחר כך, וטעה בכך שאין היתר למנות את גולגולות ישראל ואחר כך להביא כופר, אלא צריך שהמנין עצמו יהיה ע"י הכופר.

הבאר שבע (תמיד כח. ד"ה ואני) כותב, שכיון שנאמר בגמרא שדוד טעה בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים, שבורא עולם השכיח ממוחו לפי שעה לגמרי את פרשת כי תשא, ולכן טעה בדין זה.

להלכה

מצוה זו לא נמנה בכלל מנין המצוות, והטעם לכך משום שעיקר האיסור הוא שלא לגרום למגיפה בעם ישראל, ולא כאיסור בפני עצמו.

כמו כן הלכה זו לא נזכרה כהלכה בפני עצמה ברמב"ם או בשולחן ערוך, אולם הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ד ה"ד) בהלכות התמיד כשביאר מדוע ספרו במקדש שרק את אצבעות הכהנים לצורך הפייס, ולא את הכהנים עצמם, כתב שהטעם שהרי אסור למנות את ישראל. ונראה הטעם לפי שלא היה דרכם לכתוב דברים שמפורשים בתורה, אלא במקום שיש צורך להרחיב על ביאור המצוה. אולם המגן אברהם (סי' קנו סק"ב) מנה הלכה זו בכלל כלל המצוות שבין אדם לחברו [שחלקם מפורשים בתורה] שלא נמנו בשולחן ערוך. וכן נזכר הלכה זו בפוסקים רבים (כפי שיובאו דברי חלקם להלן).

ונאמרו באיסור זה מספר פרטים, וכפי שנפרט:

לדבר מצוה

הגמרא (יומא כב:) מביאה מקור שאסור למנות יהודים אף לצורך דבר מצוה, שהרי נאמר ששאול המלך מנה את העם לדעת כמה חיילים יש בצבאו, כדי להערך נכון למלחמה בפלישתים, והוא דבר מצוה, ומכל מקום מנה אותם בכך שכך חייל השליך שבר חרס [או אבן] אחד לערימה, ואח"כ מנו כמה שברים יש (שמואל א' יא ח). וכן במלחמת עמלק, כל חייל לקח טלה אחד מעדרו של שאול והעבירו למקום מיוחד, ושוב מנו כמה טלאים יש (שמואל א' טו ד). [בתרגום יונתן (שם) נאמר שהיה זה בערב פסח, וכל חייל לקח טלה לקרבן פסח, ושוב מנו את מנין הקרבנות]. ולכן גם במקדש כאשר מנו את הכהנים לשם עריכת פייס, הוציאו הכהנים את האצבעות והממונה ספר כמה אצבעות יש, ולא כמה כהנים.

שלא לצורך חשוב

במדרש (תנחומא תשא ט; פסיתקתא ב תשא ט; במדבר רבה ב יז) נאמר שבשעה שמנו את ישראל לצורך בימי משה רבינו [לקיום ציווי ה'] לא נחסרו, ואילו כשמנו אותם שלא לצורך בימי דוד נחסרו במגיפה. ע"פ דברי המדרש הללו כתבו הרד"ק (שמואל א' טו ד; שמואל ב' כד א) הרי"ד (תוס' רי"ד ופסקי רי"ד יומא כב:) והרמב"ן (במדבר א ב) באר שבע (תמיד כח. ד"ה הממונה) שכאשר מונים את עם ישראל שלא לצורך, לא מועיל שמונים אותם ע"י דבר אחר, כגון שקלים או טלאים או אצבעות, ולכן יואב לא היה יכול למנות את ישראל בימי דוד ע"י דבר אחר.

יתירה מזה כתב המהר"ל (גור אריה שמות ל יב) כי אצל משה רבינו כיון שהיה ציווי של השם למנות את בני ישראל היה מותר למנות את גולגולתם בני ישראל ולא היה צורך למנות את חצאי השקלים, אולם היה צורך להביא חצאי שקלים וע"י התרומה תהיה כפרה שתמנה את המגיפה. אולם אצל דוד המלך שהמנין לא היה לצורך לא היה מועיל אף אם היו מונים את הציבור ע"י שקלים וכדומה.

האברבנאל (שמואל ב' הקדמת פכ"ד) ביאר, שחטאו של דוד היה בכך שהסיתו השטן לבטוח בכוחו במה שמנה את ישראל להתפאר על אויבי ישראל בכוחם ועוצמתם. והדבר עורר את מידת ולכן נענשו עם ישראל בשעה זו על עבירות אחרות שבידם, כפי שהובאו בחז"ל שהמגיפה היתה על שלא התאמצו לבנות את בית המקדש, והוסיף האברבנאל שגם על שתמכו בשבע בן בכרי ומרדו במלכות דוד. ולדבריו המנין והתפארות בכוחם ומספרם הרב של עם ישראל מעורר את מידת הדין ועין הרע, ואז בשעה זו נענשים על חטאים קדומים שלהם בחומר מידת הדין.

החתם סופר (קובץ תשובות סי' ח) הוסיף על כך שמדברי המדרש מבואר שרק משום שנמנו לצורך לא היה בהם נגף, והצורך היה משום שלצורך חלוקת הארץ היה צורך לדעת את גודלו של כל שבט כדי לדעת איזה נחלה ראויה לכל שבט. אולם לאחר שמאסו עם ישראל בארץ חמדה, התברר שהמנין היה שלא לצורך, ולכן נגזר מיתה על כל מי שהיה בכלל המנין הראשון. ואילו שבט לוי שנמנה לבדו לצורך עבודת המשכן, כיון שמנינם נשאר לצורך גם לאחר חטא המרגלים, לא היו בכלל הגזירה.

מקצת ישראל

המזרחי (שמות ל יב) כתב שיש מגיפה ועין הרע רק כאשר מונים את כל עם ישראל יחד, אולם כאשר מונים רק חלק מעם ישראל אינו גורם למגיפה, ולכן כאשר דוד המלך (שמואל ב' יח ב) במלחמתו מול אבשלום בנו, אף שמנה את העם אשר עימו ניצח בקרב, כיון שמנה רק את מקצת מעם ישראל.

אולם הט"ז (דברי דוד שמות ל יב) הקשה על כך שהרי בגמרא נלמד משאול שספר רק את חייליו בחרסים ובטלאים, וכן ממה שנאסר למנות את הכהנים במקדש, אף שאינם אלא חלק קטן מעם ישראל, הרי מוכח שיש איסור גם למנות חלק מהעם[1].

ותירצו החיד"א (יעיר אזן מערכת מ' אות כד) והפרי האדמה (תמידין פ"ד ה"ד) שהמזרחי סובר שאכן מהפסוק בפרשה יש איסור רק כאשר מונים את כל ישראל, ורק במקרה זה יש מגיפה. אולם יש איסור נוסף למנות אף חלק  הנלמד ממה ששאול מנה את העם בטלאים, וממה שנאמר לא יספר ולא ימד, וסבר המזרחי שאיסור זה הוא רק מדרבנן והפסוקים בנביא הם אסמכתא בלבד[2].

כשאינו מתכוון לדעת את המספר

המגן אברהם (סי' קנו סק"ב) כתב, שהאיסור הוא אף אם אינו מתכוון לדעת את המספר אלא מונה לשם מטרה אקראית, כפי שהיה במקדש שערכו גורל, בכך שאחד אמר מספר אקראי, ומנו את העומדים במעגל עד שהגיעו למספר האקראי שהוזכר, ומכל מקום מבואר בגמרא שנאסר למנות את הכהנים עצמם ומנו רק את אצבעותיהם. וכן כתב השפת אמת (יומא כב: ד"ה מסייע) שאף שאין שום ענין לדעת את מנין הכהנים אלא רק לערוך גורל, כיון שמונה בפיו את הכהנים יש בכך איסור[3].

והחתם סופר (קובץ תשובות סי' ח ד"ה ועוד עוררוני) הוסיף שהמנין ע"י אצבעות או שקלים או טלאים אינו מדויק, משום שיתכן שאחד יוציא 2 אצבעות, וכן יתכן שאחד יניח שני שקלים או שני טלאים, אלא שאנחנו משערים שכל אחד קיים את הציווי שהדל לא ימעיט והעשיר לא ירבה, אולם המונה אינו רואה זאת בחוש, וכן הוא משער שכל אחד הניח טלה אחד והוציא רק אצבע אחת, וכל שהוא השערה אינו מנין. ובפרט בגורל במקדש שלא היה שום צורך לדעת כמה כהנים ישנם שם. ולכן במנין כזה אין צורך בתרומת השקלים לכפרה.

כיצד מונים מנין

הפוסקים (פרי חדש סי' נה סעיף א; קיצור שולחן ערוך סי' טו סעיף ג; כף החיים סי' נה ס"ק יא) כתבו שכאשר רוצים לדעת האם יש מנין, אסור למנות את הנמצאים בבית הכנסת כדי לדעת אם ישכבר עשרה אנשים. הפלא יועץ (ערך מונה; חסד לאלפים או"ח סי' נה סק"י) הוסיף שלא רק להוציא מספרים בפיו אסור אלא גם למנות א' ב' אסור, לפי שגם זה נחשב מנין.

ומצינו מספר מנהגים כיצד ניתן לדעת אם יש מנין בלי למנות את הנמצאים.

א. רב האי גאון (הובא בספר העיתים סי' קעד עמ' רנג) ורש"י (האורה ח"א סי' נו) כתבו שיש איסור למנות את הנמצאים בבית הכנסת האם יש מנין, ולכן המנהג העתיק היה שכל אחד מהנוכחים אומר בתורו תיבה אחת מהפסוק (תהלים ה ח): 'וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ', ומכיון שיש בפסוק 10 מילים אם הגיעו ל'ביראתך' יודעים שיש כבר מנין.

ב. הפלא יועץ (ערך מונה; חסד לאלפים או"ח סי' נה סק"י) כתב שימנה רק בעיניו ובמחשבתו בלי להוציא מפיו. ורבי חיים פלאג'י (כף החיים סי' יג סק"י) הוסיף שבשעה שמונה במחשבתו לא יסמן באצבעותיו את הנמצאים בבית הכנסת.

ג. בקיצור שולחן ערוך (סי' טו סעיף ג) הביא שהיום המנהג שהגבאי מונה את הנמצאים ע"י אמירת הפסוק (תהלים כח ט): 'הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם', והיינו שהגבאי אומר על הראשון 'הושיעה' ועל השני 'את', וכו', ואם הוא מסיים את הפסוק הוא יודע שיש כבר מנין, שהרי יש בפסוק 10 מילים. ונראה שבחרו פסוק זה כיון שהוא תפילה שתהיה ברכה בעם ישראל והוא מועיל שלא יהיה ח"ו מגיפה או עין הרע ע"י המנין.

כיצד מונים מספר מוזמנים לחתונה

כאשר אדם זקוק לדעת כמה מנות צריך להזמין לחתונה, או אף לכמה אנשים לערוך לאירוע משפחתי, צריך להזהר שלא למנות את בני המשפחה או האורחים, אלא ימנה אני זקוק לכך וכך מנות, למשפחה זו כך וכך מנות או מקומות, ולמשפחה זו כך וכך מנות או מקומות וכדומה.

נהג אוטובוס

שאלה מצויה כאשר למשל נהג אוטובוס מונה את הנמצאים באוטובוס לדעת האם יש יותר מדי נוסעים, ואם יכול להעלות עוד נוסעים, או בעל חנות המונה את מספר הלקוחות בחנות, וכדומה, אם הדבר הוא רק איסור, כאשר הנהג או המוכר אינו יהודי אין בכך בעיה. אולם מכיון שהמנין גורם עין הרע אם אפשר כדאי לבקש ממנו שיספור מושבים תפוסים וכדומה, ובכך למנוע ממנו לספור את הנמצאים.

אם מותר להתפקד במפקד אוכלוסין

בעבר נערכו מפקדים בארץ ישראל, וגדולי ישראל עוררו שיש בכך חשש סכנה ואין למנות את הציבור, אף בכתב, וכפי שכתב הכתב סופר (סי' קו). וראה בהרחבה בקונטרס נרחב שכתב על כך הציץ אליעזר (ח"ז סי' ג). נפרט רק את הנידונים הכללים בנושא רחב זה, האם צורת המקפד בימינו נחשב ספירה, האם העובדה שגם התושבים הלא יהודים כלולים במפקד מתיר את המנין, או שמא מאחר והמפקד מפרט גם את המנין בישובים שיש בהם רק יהודים הדבר אסור, האם הדבר נחשב צורך שמותר למנות באמצעים עקיפים.

סיכום

יש איסור למנות כל קבוצת יהודים, אלא שהפוסקים דנו האם זה כלול באיסור האמור בפרשה, או שהוא איסור מדרבנן בפני עצמו. תכלית האיסור הוא משום שהמנין יוצר עין הרע וגורם לנזק לאותם שנמנו. ולכן כאשר אדם צריך לדעת לכמה מנות הוא זקוק או כמה מקומות עליו לערוך, לא ימנה את הנוכחים, אלא ימנה אני זקוק לכך וכך מנות. במנין לדבר מצוה נהגו למנות ע"י קריאת הפסוק הושיעה את עמך, כאשר כל תיבה קורא על יהודי אחר. אף כאשר יש נהג אוטובוס לא יהודי או מדריך לא יהודי הרוצה למנות את הנוסעים או הקבוצה, כדאי לבקש ממנו שימנה את מספר המושבים התפוסים, או את מספר הכרטיסים שצריך לחלק לקבוצה, ולא את מספר האנשים. יש להמנע מלמנות יהודים ללא צורך חשוב אמיתי גם באמצעי המותרים, ובפרט שלא לערוך מנין של כלל היהודים מטעמי סקרנות או לשם פרסום בעיתון, משום שלדעת פוסקים רבים מנין שלא לצורך גורם עין הרע, אף אם לא נעשה באמצעות מנין ישיר. ומסיבה זו נמנעו גדולי ישראל מלהשתתף במפקד אוכלוסין שנערך בארץ. במקרה ויש צורך אמיתי לדוגמא אם העירייה רוצה לדעת כמה גני ילדים עליה להכין, כמה בתי כנסיות צריך להקים וכדומה, יש לשאול שאלת חכם כיצד לעשותו, ומה הותר לעשות.

[1] וכן הקשו בנחלת יעקב, ובמשכיל לדוד פארדו, ובעץ חיים אבולעפייא, ובספר צרור הכסף.

[2] השפת אמת (יומא כב: ד"ה מסייע) כתב, שאף שמצד האיסור האמור בפרשה ניתן להבין שהוא רק כאשר מונים את כל הגברים הבוגרים של עם ישראל, ממה ששאול מנה את חייליו בחרסים ובטלאים מוכח שהאיסור הוא גם כאשר נמנים רק חלק מעם ישראל, ובכך ביאר שכאשר הגמרא רוצה להוכיח שאסור למנות את הכהנים במקדש, הוכיחה זאת משאול, ולא מהאיסור האמור כאן.

[3] אמנם לדעת רבינו חננאל היה ב' מנינים בפייס אחדלדעת מנין הכהנים ואחד לגורל, ודברי הגמרא נצרכו למנין הכהנים.