לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

מצבה זוגית – לאיש ואשתו יחד

הגאון רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א

רב מערב ראשון לציון, ומחבר הספר ברית הלוי 

 

נשאלתי ע"י משפחת מכובדנו, אשר אביהם נפטר לבית עולמו, ורכשו עבורו חלקת קבורה, ולצידה מקום קבורה לאימם תיבדל לחיים טובים, לאחר אריכות ימיה. וברצונם להקים מצבה אחת משותפת על ב' המקומות, ולהותיר מקום קבר עימם ריק ללא כיתוב, עד אחר אריכות ימיה.

אנשי הח"ק בעירנו הודיעום כי מאחר שהחלקה הינה של שומרי שבת, אין הם מאפשרים לעשות שם מציבה זוגית. שאלתם האם יש לזה יסוד בהלכה, או בספרי המנהג.

 

המקור להקמת מצבה ותכליתה

הנה יש להקדים מהו המקור בהקמת מצבה על קברו של הנפטר, ומה עניינה ותכליתה של המצבה. דהנה מצינו במועד קטן (ה ע"א) שיש חיוב גמור לציין את מקום הקבר, כדי שהכהנים ואוכלי התרומה ידעו להתרחק משם כדי שלא להיטמאות, אך בשביל כך אין צורך להקים מצבה, אלא סגי בציון המקום בסיד, כמבואר ברש"י (שם ד"ה ומציינין) שכתב 'שעושין סימנים על הקברות בסיד' והביא כן מהגמרא בב"ק (סט ע"א), וכמו שפסק הרמב"ם (טומאת מת פ"ח ה"ט) 'כל המוצא קבר וכו' חייב לציין עליו כדי שלא יהיה תקלה לאחרים וכו'. ובמה מציינין, בסיד, ממחה ושופך על מקום הטומאה וכו"[1]. ואם כן אין להביא מכך מקור לבניית המצבה.

אכן עשיית מצבה למת כבר הוזכרה בתורה (בראשית לה כ-כא) 'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה הוא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קברתה, הוא מצבת קברת רחל עד היום'. וכן אצל אבשלום מצינו שהכין מצבה גדולה לעצמו, שיניחוה על קברו, כאמור בפסוק (שמואל ב' יח יח) 'ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך', וכמבואר ברד"ק (שם).

וכן מצינו במשנה (שקלים פ"ב מ"ה) לגבי מעות צדקה שנגבו עבור מצות קבורת המת, ששם שנינו: 'מותר המת ליורשיו וכו', רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו'. והיינו, דאם לאחר שקברו את המת מכספי צדקה שנגבו עבור קבורת אותו המת, נשאר מכספי הצדקה הללו כסף מיותר, סובר רבי נתן שיש להשתמש בכסף לצורך בניית מצבה לקברו, וכפי שביאר הרע"ב (שם) ז"ל: 'בונים לו מצבה על קברו'[2].

הרי לן שכבר בכתובים ובמשנה מצינו מקור לעשיית מצבה למת. [ואף שהפסוק האמור לגבי אבשלום, נדרש לרעה בדברי חז"ל (סוטה י ע"ב), כבר נתבאר במהרש"א (חדושי אגדות שם) שאין הרעותא מצד עצם בניית המצבה, עיי"ש].

המצבה – זכרון למת

טעם בניית המצבה על קברו של המת, מבואר במלבי"ם (בראשית לה כ), ז"ל: המצבה שעושים על המתים הוא להזכיר מעשיו לדורות, שלא ישכח מן הלב וכו', להשאיר זכר המת שיהיה נזכר על ידי המצבה'. עכ"ל. וכן מבואר באליהו רבא (או"ח סי' רכד ס"ק ז) שטעם עשיית המצבה היא כדי שהמת לא ישתכח מהלב, ולכן עושים מצבה רק לאחר י"ב חודש[3], כיון שעד י"ב חודש ממילא אין המת משתכח מהלב. והגרעק"א (יו"ד סי' שעו סק"ג) הביא דבריו. וכן מצינו באבשלום שבנה לעצמו מצבה, כדי שיהיה לו לזכרון, כמבואר בפסוק (שמואל שם) 'ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק-המלך, כי אמר אין-לי בן, בעבור הזכיר שמי' וגו'. וזהו ששנינו בירושלמי (שקלים פ"ב ה"ה) 'תני רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן'. והיינו, דטעם בניית המצבה הוא כדי לזכור את המת, ולכן לצדיקים לא עושים מצבה, כיון שדבריהם הם זכרונם, ואף ללא המצבה יישאר זכרם לעד.

ובאמת לפי טעם זה, לכאורה לא היה צריך יעקב לעשות מצבה לרחל שהרי צדקנית היתה, דהא רשב"ג קאמר שאין עושין נפשות לצדיקים מפני שדבריהם הם זכרונם, וכפי שכתב האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קנד), ז"ל: 'רחל שהיא מהאמהות אין צריכה לדברי שבח ואין עושין נפשות לצדיקים'[4].

לחשיבות המת

ואכן במדרש רבה (ב"ר וישלח פב י) מרומזת התמיהה שיש בבניית המצבה לרחל אמנו, ז"ל המדרש שם: "ויצב יעקב מצבה', וכו', תני רבי שמעון בן גמליאל, אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זכרוניהם. למדנו שנקראו ישראל על שם רחל וכו'. דבר אחר וכו' צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים וכו". וביארו מפרשי המדרש[5], שהמדרש התקשה מדוע עשה יעקב מצבה, והלא אין לעשות מצבה לצדיקים וכדאמר רשב"ג. ועל כך תירץ המדרש בשני דרכים: א. שמצבת רחל נבנתה מחמת שישראל נקראו על שמה, והיא היתה 'אבן ישראל'[6]. ב. כדי שכשבניה יעברו שם, ידעו שזהו מקום קבורתה, ועל ידי כן יתפללו שם שהקב"ה יושיעם בזכותה.

מקום לתפילה

נמצא איפא, שמלבד לטעם בניית המצבה שיהיה זכרון למת שלא ישתכח, מצינו טעמים נוספים לבניית המצבה, האחד משום חשיבות, ולכן רחל שהיתה 'אבן ישראל' עשו לה מצבה מחמת חשיבותה. ב. כדי שידעו להתפלל על מקום קבורתה, שבזכותה ייוושעו. והנה, הגם שטעמים אלו הוזכרו במדרש רק לגבי רחל, מחמת חשיבותה המיוחדת, ומחמת שבזכות תפילותיה עתידים ישראל להיגאל[7], מכל מקום טעמים אלו שייכים קצת גם בשאר אינשי, וכמובא באליהו רבא וברעק"א (שם) שהמצבה עשויה ל'חשיבותא'. וכעין זה כבר נתבאר ברשב"א (שו"ת ח"א סי' רצו), ז"ל: 'לפי שאין מציבין אותן מצבות עכשיו אלא לכבוד בעלמא' וכו'. והיינו שזהו חשיבות המת שיעשו לו מצבה[8], וכעין מה שמצינו בטעם הראשון שבמדרש, שמצבת רחל נעשתה מחמת חשיבותה המיוחדת. ואף טעמו השני של המדרש [-שיעקב עשה מצבה כדי שיתפללו על קברה], שייך קצת בשאר הקברים, שהרי נוהגים להתפלל אצל הקברים. וכן נקט הכתב סופר (יו"ד סוף סי' קעח) בביאור המנהג לעשות מצבות לצדיקים, דהטעם הוא כדי שהחיים יבואו להתפלל שם, ובזכות תפילתם אצל מקום הצדיק, תתקבל צלוהותון ובעותהון.

עוד הוסיף הכתב סופר (שם) טעם נוסף לבניית המצבה, כדי שיבואו להתפלל שם לתיקונו של הנפטר ולעילוי נשמתו[9].

ולכאורה ג' הטעמים האחרונים, נרמזו במה שהביאו האליהו רבא והרעק"א (שם) בשם הדרשות מהר"ש (הלכות ומנהגי מהר"ש, סי' תצ) ז"ל: 'כשהיה הולך על הקבר, היה אומר יה"ר שתהיה מנוחתו של פלוני בכבוד, וזכותו יעמד לי'. הרי שהזכיר את שלושת העניינים הנ"ל, א. תפילה עבור הנפטר, 'שתהא' מנוחתו בכבוד. ב. כבוד הנפטר, 'מנוחתו בכבוד'. ג. תפילה בזכות הנפטר, 'וזכותו יעמוד לי'.

תכלית המצבה ע"ד הסוד

ומלבד לטעמים אלו, מצינו בשם האריז"ל טעם נוסף ע"פ דרך הסוד (שער המצוות למהר"ש ויטאל, פר' ויחי), ז"ל: 'שטעם הציון [-המצבה] כעין מושב לשרות עליו האורות המקיפים של הנפש'. עכ"ל. ובלקוטי תורה לאריז"ל (ויחי) כתב, שנשמת האדם היא 'פנימית' ו'מקיף', וכשנפטר, מתקשרים על הנפש בקבר, ובנין הציון הוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם. עכת"ד.

הקמת מצבה – מחיובי הקבורה

וכתב האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קנד), שהקמת המצבה היא מחיובי הקבורה, שיהיה ניכר ונראה לכל אף מרחוק קצת שקבור שם מת, ולאו משום חשש טומאת הכהנים, שהרי ממילא אין הכהנים נכנסים לשם, ד'מה לכהן בבית הקברות'[10]. אלא דכך הוא הדין שצריך שיהיה ניכר שיש שם קבר. אולי מקור החיוב הוא מהמצבה שהקים יעקב לרחל, על אף צדקותה[11]. ואף שרשב"ג אמר שאין עושין נפשות לצדיקים, כתב המעבר יבק (מאמר ה פ"ח) שכבר מימות עולם לא נהגו כן, אלא עשו מצבות על קברי הצדיקים. וכתב האגרות משה (שם) דאף רשב"ג עצמו לא קאמר שיש איסור לעשות מצבה על קברי הצדיקים, אלא שאין צריך לעשות כן[12]. ולכן האידנא ודאי שיש חיוב להקים מצבה גם לצדיקים.

היתר הקמת מצבה זוגית

ועתה נפנה לדון בשאלה שבאה לפתחנו, האם יכולים החברא קדישא לעכב מלעשות מצבה זוגית בחלקת שומרי שבת.

הנה מדינא לא מצינו שום עיכוב ומניעה מלעשות מציבה זוגית. ואדרבה, דהנה מצינו בדעת זקנים מבעלי התוספות (במדבר יא כז) שעל קברם של אלדד ומידד בני אהרן היתה מצבה אחת משותפת לשניהם, ז"ל: 'ומצאתי קונטריס מר' עמרם, מר' הלל שהיה מארץ ישראל שכתב לר' עמרם[13]: 'אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן', ומה לנו מקור חשוב מזה, להתיר להקים מצבה אחת לשני בני אדם. וראה בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' לא) שציין לדברי הדעת זקנים הנ"ל, והוסיף שמצינו גם לגדולי האחרונים שעל גבי קברם היתה מצבה משותפת, כהנו תרי גאוני עולם, רבי יצחק ורבי יעקב מינקובסקי [הלא הם הקרן אורה והמשכנות יעקב], וכן למרנן גדולי הדורות, הפני יהושע וההפלאה ורבי נתן אדלר זיע"א, דעל קבריהם יש מצבה אחת משותפת.

וכן מצינו במהלך הדורות אנשים כשרים ויראים שנקברו לצד נשותיהם כשמצבה אחת להם, עיין באחרית דבר שבסוף ש"ס וילנא (הערה 5), שם מובא נוסח מצבת בני הזוג למשפחת ראם, שהדפיסו את ש"ס וילנא. ועתה מצאתי את תמונת מצבת הגאון הקדוש רבי משה קיטובר זיע"א, שהיה תלמיד חבר להבעל שם טוב וראש בית דין [ובבית דינו כיהן כדיין רבי גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט], שמצבה אחת לו עם זוגתו הרבנית[14].

הקמת מצבה מחיים

אלא שמצד אחר נגעו בה לאיסורא, דהן אמת שכאשר בחייהם ובמותם לא נפרדו, וכשכבה שמשו של זה כבתה גם שמשה של זוגתו, אז אמרינן דלכאורה אין שום רעותא בהקמת מצבה אחת. וכן באופן שיש צורך לחדש את מצבותיהם, שאז יכולים להניח מצבה אחת לשניהם. אך כשהאחד הלך לעולמו ובן זוגו נבדל לחיים טובים, ורוצים כעת להניח מצבה אשר בצדה האחד חקוק שמו של הנפטר, ובצידה השני ישאירו את המצבה חלקה עד יום פקודת הבן זוג, בזה מצינו בית מיחוש.

דהנה בשו"ת לבושי מרדכי (תליתאי יו"ד סי' נג ד"ה אלא) עורר, דלכאורה יש לחוש בזה לשמא יתרע מזליה של בן הזוג החי, דמקדים הוא פורענותיה לנפשיה[15]. ועוד עורר (שם ד"ה אחדש"ה), דאפשר שיש בזה קצת כפירה בתחיית המתים, דמי שמאמין שכל יום ויום הוא זמן תחיית המתים, מדוע יכין מצבה לזמן שימות, הלא אם יהיה תחיית המתים, לא יבוא לידי קבורה. ולמה ישקיע בדבר שיש לו צד גדול שלא יבוא לידי מימוש. עכת"ד. וכן באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קנג) כתב, דאין רוח חכמים נוחה מכך, משום דהוי כעין כפירה בתחיית המתים.

קניית חלקת קבר מחיים

אלא דנפלאתי מלהבין סברות אלו, דהא בתשב"ץ (שו"ת ח"ג סי' יג) הוכיח שאדם יכול לחפור לו קבר בחייו, מדקאמר קרא (בראשית נ ה) 'בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען', וכן מדקאמר קרא (ישעיהו כב טז) 'מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך קבר', וכתב עוד שכן היא משמעות הסוגיא בבבא בתרא (ק ע"ב) ד'המוכר קברו'. ובשו"ת הריב"ש (סי' קיד) נשאל בזה הלשון: 'ראיתי בריאים פתחו קבריהם, והכינו כל צרכי קבורתם בעודם חיים. ומפרטם השר זקני דון משה ן' שושאן נ"ע, חצב קברו וקבר זקנתי אשתו ה' שנים קודם שנפטר, וכו'. והשיב על כך הריב"ש, ז"ל: באבל רבתי תניא גבי גוסס בפרק ראשון, 'אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שימות', וכו'. וכל זה אינו אלא על החולים, כדי שלא תטרף דעתם עליהם, אבל הבריאים העושין קבריהם ותכריכיהן לעצמם לכבודם, אין חשש בזה. כדאמרינן במנחות (מא ע"א) גבי כלי קופסא חייבין בציצית, 'אמר רבא, ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו [-להיקבר בה לאחר מיתתו] שהיא פטורה', וכו', דאלמא שאפשר לזקן לעשות לו טלית לכבודו, ועומד בקופסא עדי שימות ונקבר עמו. עכ"ל. הרי מבואר דאין חשש לחפור או לקנות לבריא קבר בחייו[16].

ובשלטי הגבורים (סנהדרין סוף פרק נגמר הדין, בסוף דבריו) כתב 'המנהג הוא בגליל זה שכל אחד קונה מקום קבורתו'. וכתב על כך המהר"ם מינץ (סי' יח ד"ה אמנם אנכי), דנראה שסמכו עצמם על מאי דאיתא במדרש רבה (ויקרא פ"ה אות ה), 'מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך קבר' (ישעיהו כב טז), מכאן אמר רבי אלעזר, צריך אדם שיהיה לו מסמר או יתד קבוע בבית הקברות, כדי שיזכה ויקבור באותו מקום'[17]. ובקב הישר (פ"ו) כתב, 'החסידים הראשונים שבארץ ישראל היו נוהגין לקנות להם קבר בבית החיים בהיותם בחיי חייהון', הרי שיש מעלה בקניית קבר מחיים[18]. וכן בשדי חמד (אבילות קסה) כתב, שהמנהג בירושלים שקונים קבר וחופרים אותו מחיים. ובארחות רבינו הקהלות יעקב (ח"ד אבילות אות לח) כתב דקניית קבר מחיים היא סגולה לאריכות ימים.

ואם כן מהיכי תיתי לומר שקניית וכריית הקבר עדיפא מהשארת מקום פנוי במצבה, דמסברא יותר נראה להיפך, דאם בהשארת מקום פנוי במצבה יש לחוש שיהיה סימן לקיצור ימים, או כעין כפירה בתחיית המתים, כל שכן שנחוש בקניית חלקת הקבר עצמה. והרי לענין קניית חלקת קבר לא אומרים כן, וא"כ מדוע שנאמר כן על ענין המצבה[19]. ואולי סברו הגאונים הנ"ל, דדוקא בקניית קבר אין בית מיחוש, משום דיש בזה מצוה שמכין לעצמו מקום קבורה משא"כ בהקמת מצבה, ועיין בלבושי מרדכי שם שדיבר מזה. אך מ"מ עדיין קשה, מנ"ל לחלק כן.

וביותר קשה על הטעם שיש בזה כעין כפירה בתחיית המתים, מדוע נראה ככפירה בתחיית המתים, הרי ודאי יתכן שמאמין באמונה שלימה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון לפניו יתברך, אך מכל מקום אין הוא יודע מתי יעלה רצון, ויתכן שח"ו עד יום מותו לא יעלה רצון לפניו יתברך, וכיון שיש כזה צד, רוצה הוא לקיים בנפשו 'בחייהם ובמותם לא נפרדו', לפי אותו צד. וזאת על אף שמצפה הוא בכל ליבו שתיכף יקיצו ישני עפר, ולא יבוא לידי קבורה תחת מצבה זו.

ואדרבה, במצבה יש סימן לאמונה בתחיית המתים, וכמו שכתב המהר"ם שי"ק (שו"ת יו"ד סי' קעא), ז"ל: ולזה נקרא 'מצבה', דהיינו לקיים בנו האמונה מלבד השארת הנפש, שגם הגוף לא יכלה לגמרי, אלא שיעמדו ויקימו בתחיית המתים, כמבואר בספרים שנשאר מן הגוף איזה עצם מה שממנו יצמח להקום בתחיית המתים. וזה הוא 'מצבת' קבורת רחל, אפילו מה שנקבר הוא 'ניצב' וקיים עד היום וכו'. כמנהג הסוף של המצבה, שמרמז על עולם התיקון' וכו'. עכ"ל. הרי שבמצבה יש רמז לתחיית המתים ולעולם התיקון, וא"כ י"ל דאדרבה, בעשיית המצבה יש רמז לתחיית המתים, ואין הוא עושה כן אלא על הצד שתחיית המתים תתמהמה ח"ו.

ועתה תחזה, כי מצינו מקור נכבד גם לבניית המצבה מחיים, דהנה על מאי דאיתא במדרש רבה (ויקרא פ"ה אות ה): 'מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך קבר' (ישעיהו כב טז) מכאן 'אמר רבי אלעזר, צריך אדם שיהיה לו מסמר או יתד קבוע בבית הקברות, כדי שיזכה ויקבור באותו מקום', כתב היפה תואר (על המד"ר שם), דמיירי 'במקום שבונים בניינים וציונים גדולים בבית הקברות'. הרי דלפירושו של היפה תואר, דברי רבי אלעזר קאי על מצבות, ועל כך אמר שצריך שיהיה לו מסמר, דהיינו שיתחיל להכין לעצמו את המצבה מחיים.

אף בגמרא מצינו סמך לבניית מצבה מחיים, דהכי איתא בסנהדרין (מח ע"א) 'נפש שבנאו לשם חי, מותר בהנאה, הוסיף בו דימוס אחד לשם מת, אסור בהנאה'. וביאר רש"י (שם ד"ה נפש) ז"ל: 'נפש. בנין שעל הקבר שבנאו לשם חי, לכשימות יקבר בו'. וכן ביאר בפסקי הרי"ד (שם ד"ה תא שמע). הרי שהגמרא דנה בדין מצבה הנבנית עבור אדם חי, ולא מצינו בגמרא ובראשונים שלכתחילה אין לעשות כן[20].

אלא שהאור זרוע (ח"ב הל' אבילות סי' תכג) נקט שבגמרא שם לא מדובר על מצבה שעל הקבר, אלא על אבני הקבר עצמו, זה לשונו שם: 'כתוב בתשובות, פעם אחת נמצאת מצבת המת שבורה ותקנו אחרת תחתיה, ורצו הראשונה למכרה. ולא הניח ר"י, דכל מה שנעשה לצורך המת ולכבוד המת אסור בהנאה, מהא דאמר בנגמר הדין (סנהדרין שם) 'הוסיף דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה [וכו'] אף על גב דפנייה'. ע"כ לשון התשובה. ולפי דבריהם אסור להשען ע"ג מצבה. מיהו איני מבין, דהתם מיירי בגוף הקבר, כדתניא 'נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה', דהיינו שהוסיף בגוף הקבר שורה של אבנים לשם מת שכבר מת, אסור בהנאה וכו' אבל הכא בהא מצבה מה צורך בה למת' עכ"ל. הרי שלדעת האור זרוע לא מדובר כלל במצבה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (אבל פי"ד הי"ט) שכתב: 'נפש שנעשה לשם חי, ושם בו המת' וכו'. דמלשון 'ושם בו את המת' משמע שמדובר על הקבר עצמו שבו שמים את המת, ולא על מצבה המונחת ע"ג המקום ששמים בו את המת.

מיהו מדברי ר"י המובא באור זרוע (שם) שהוכיח מסנהדרין שאסור להנות ממצבת המת, נראה שסבר שאכן מדובר במצבה, ולא בקבר עצמו. וכן מבואר להדיא בשו"ת מהר"ם חלאווה (סי' יא), ז"ל: 'המצבה אסורה בהנאה. ואיני צריך להביא ראיה מדברי ר"ת ז"ל, שפירש 'גולל' אבן גדולה שרגילין להניח על קברו של מת לסימן מצבה[21]. אלא אפילו לפי' רש"י ז"ל (סוכה כג ע"א ד"ה ולא גולל) שפירש 'גולל' דף הנתון על הארון לכיסוי המצבה, וכו', וכדאיתא בפרק נגמר הדין 'נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דמוס אחד לשום מת אסור בהנאה' וכו', עכ"ל. הרי מבואר שנקט בפשיטות שלא מדובר על הקבר עצמו, אלא על מצבת הקבר, וכן היא משמעות לשון רש"י ופסקי הרי"ד שהובאו לעיל. ולפי זה שפיר יש להוכיח דאין גריעותא בעשיית מצבה מחיים, שהרי בגמ' דנו בהכנת מצבה מחיים, ולא מצינו מי מהראשונים שיעורר שלא ראוי לעשות כן לכתחילה.

שוב ראיתי שבשו"ת רבי עזריאל (הילדסהיימר, סי' רנח) נשאל על עשיית מצבה זוגית מחיים, באופן שעל צד אחד יחקקו את זכרו של בן הזוג שנפטר ראשון, ואת הצד השני ישאירו חלק עד לעת פטירת הבן זוג השני. והשואל שם כתב כתמצית דברינו, שלכאורה יש להוכיח שאין פגם בעשיית המצבה מחיים, מכך שלא מצינו מי שעורר על דברי הגמרא בסנהדרין שלכתחילה לא ראוי לעשות מצבה מחיים. והשיב על כך רבי עזריאל, שראיה זו ודאי נכונה היא[22].

ומכל מקום גם הלבושי מרדכי (מובא לעיל) שהעלה צד לחוש להכנת מצבה מחיים, לענין מעשה צידד להתיר לעשות כן, על פי מה שראה שני קדושי עליון הקבורים תחת מצבה אחת. אלא שדוחה דהתם שאני, עיי"ש. ומ"מ חזינא דרק חשש קצת דאולי יש למנוע מלעשות כן, אך לא היה ברירא לו כלל לאסור בזה. וגם האגרות משה  לא דיבר בזה קשות, אלא רק אמר שאין רוח חכמים נוחה מזה מחמת שנראה קצת ככפירה בתחיית המתים. וא"כ מדבריהם גופא נראה שאין לאסור כן.

וראה עוד בשו"ת מי יהודה (יו"ד סי' קה)[23], שדן במצבת בני זוג, אשר צידה האחד הושאר חלק, כדי שלכשייפטר בן הזוג, יחרטו בצד זה את שמו ואת עת פטירתו. ועיין שם שהפך בה והפך בה, והסיק שמדינא אין כאן שום צד איסור. וכן בשו"ת יגל יעקב (או"ח סי' יא אות ז) דן בקצרה בענין עשיית מצבה זוגית, ולא העלה בזה צד איסור מדינא[24]. וראה עוד בשו"ת מנחת יהודה (ח"ג סי' ח, הודפס בקובץ צפונות חי"א) שדן לאסור לעשות מצבה זוגית היכא שבכוונת הבעל להינשא בשנית לאשה אחרת[25]. ומבואר מדבריו שלא ראה שום צד סירכא בהקמת מצבה כזו למי שאין בכוונתו להינשא בשנית לאשה אחרת. וכן מבואר בשו"ת רבי עזריאל (שם), שהשיב שאין לחוש מלעשות מצבה זוגית כשאחד מבני הזוג בחיים, ולא העלה שום צד איסור בעשיית מצבה זו.

כשהמנהג אינו כן

אלא שהיגל יעקב (שם) ציין לגבי עשיית מצבה זוגית, למה שכתב המשמרת שלום בשם שו"ת הרי בשמים, שבדברים אלו 'המנהג עיקר גדול'. וכן בתשובת המי יהודה (שם) כתב דאם המנהג שלא לעשות כן, אזי אין לעשות כן, על אף שמדינא אין בכך איסור.

המנהג בזמננו

ועתה אשובה נא ואראה האם אכן יש מקום למנוע מעשיית מצבה זוגית בחלקת שומרי שבת. דהנה מצד הדין כבר ראינו שאין בזה צד איסור, אלא דאולי מצד המנהג יש למנוע מלעשות כן. אכן גם בזה נימא, דכיון דמצד הדין אין בזה סרך איסור, אם כן 'המוציא מחבירו עליו הראיה', והבא למנוע מלעשות כן מחמת המנהג, עליו חובת ההוכחה שיש כזה מנהג שלא לעשות כן. ואין לבוא בטענה שיש למנוע מלעשות מצבה זוגית מחמת שלא ראינו שנהגו לעשות כן, דהנה בסיום תשובת המי יהודה הנ"ל כתב, ז"ל: 'ואולי שם במחוזו כבר נהגו בהקמת המצבות בכה"ג, מצבה אחת לאיש ולאשתו, ואז ממילא אין בנידון דנן שום שינוי מנהג, ויש להתיר אף [וכו']. ואנכי לא ראיתי במדינתנו נוהגים כן, ולא ראינו אינו ראיה. והכל כפי מנהג המקום, ועל כל פנים איסורא לית כאן. עכ"ל. ואם כן גם אנן, מנא לן לאסור בזה, ואם משום דלא ראינו שייעשה כן במקומנו, הרי כבר השיב על כך המי יהודה ד'לא ראינו' אינה ראיה.

מה עוד, דבחלקת שומרי שבת נוהגים לקבור בקבורת מכפלה, ואם כן מאי שנא מצבה זוגית מקבורת מכפלה [מבלי להיכנס לעצם הנידון של קבורת מכפלה, שעניינה התבאר בתשובה אחרת], ויש בזה רגלים לדבר לומר דאין מנהג ברור שלא לעשות מצבה זוגית[26].

אלא דמכל מקום, אם יימצא שיש מנהג ברור שלא לקבור בקבורה זוגית, אזי אין לשנות מהמנהג, ואכן מצווים אנשי החברא קדישא לעמוד על כך שלא לקבור שלא כפי המנהג, וכמבואר ממה שכתב המהר"ם שי"ק (שו"ת יו"ד סי' קעא) לגבי עשיית מצבה שלא כהוגן, 'תימה בעיני איך העיזו האנשים ההם להעמיד מצבה בלי רשות הגבאים, הרי בית הקברות הוא חצר השותפין וקי"ל דבחצר השותפין אין רשאין להעמיד שם דבר שחברו השותף מקפיד עליו וכו', ורק הגבאים דחברא קדישא הם מחוייבים להשגיח על זה' וכו', עכ"ל.

אך אם לא ידוע שיש מנהג שלא לקבור בקבורה זוגית, אזי בשום פנים אין למנוע מלעשות כן[27]. ובפרט לפי מה שהבאנו בתחילת הדברים, שטעם בניית המצבה היא לזכרו של הנפטר, ויש כתבו שהיא לכבודו של הנפטר, וכמבואר ברשב"א הנזכר שם. ואם כן, אם יש לפנינו אדם שרוצה שיניחו על קברו מצבה זוגית, מלבד לכך שאין לנו את הזכות למונעו, וכנ"ל, גם לא נכון מצד עצם טעם הקמת המצבה לעשות כן, שהרי איתא בספר חסידים (סי' קנב) ש'רצונו של אדם זהו כבודו', ואם זהו כבודו, זו היא המצבה שיש להניח לכבודו[28]. אלא אם כן ידוע לנו בידיעה ברורה שיש מנהג שלא לעשות כן, שאז יש למונעו, וכנ"ל.

הקמת המצבה כהלכה

אכן גם לפי מה שצידדנו להתיר כן למעשה, יש להיזהר לעשות זאת באופן הנכון, דהיינו שהדופן המפרידה בין שני הקברים תהיה רחבה דיה, כדי שלא תיפול ע"י דריסת בני אדם [-קודם לקבורת בן הזוג השני, או בעת קבורתו][29]. ואף מן הראוי שהמצבה תהיה רחבה דיה, כשיעור שני הקברים, כדי שיהיה בזה סימן היכן סיום מקום הקברים[30].

העולה מן האמור להלכה

העולה מן הדברים, שמצד הדין אין שום צד לאסור הצבת מצבה זוגית, וכפי שהבאנו מתשובות גדולי האחרונים, וכן מצינו לגדולי עולם שעל קברם היתה מצבה משותפת, כאלדד ומידד בני אהרן, וכן אצל כמה מגדולי האחרונים. ואף מצינו לרבי משה קיטובר זצ"ל שמצבה אחת לו עם זוגתו הרבנית. ואף הארכנו להוכיח שאין לחוש לבניית המצבה מחיים, וכפי שהסכים בשו"ת רבי עזריאל. אלא שבמקום שידוע בוודאות שיש מנהג שלא לעשות מצבה זוגית, אז יש להקפיד על המנהג, אך אם לא ידוע על כזה מנהג, אין למנוע מלעשות מצבה זוגית אף אם לא ראינו שעושים כן, כיון ש'לא ראינו' אינה ראיה. אכן ראוי לדקדק שהמצבה תהיה רחבה דיה, כדי שיהיה בזה סימן היכן סיום מקום הקברים, וכן יש להקפיד שהמחיצה שבין הקברים תהיה רחבה דיה, כדי שלא תיפול ע"י דריסת בני אדם. ולכשיעשו כן באופן הנכון, יזכו בני הזוג לנוח יחדיו בשלום עד לקץ הימין במהרה בימינו אמן.

[1] וכן מבואר ברשב"ם (ב"ב נח ע"א ד"ה רבי בנאה) 'יעשה שם ציון סיד' וכו'. וכן במאירי במועד קטן (ב ע"א ד"ה ומציינין), ז"ל: מציינין את הקברות, והוא שהיתה מצות חכמים לציין בדרכים כל מקום שיש שם קבר והיו ממחין סיד ושופכין אותו על אותו מקום הטומאה והיה סימן לעוברים שטומאה לשם והיו נזהרין שלא להתאהל עליה שלא לטמא טהרותיהן ולפעמים היו הגשמים מוחין את ציונן וחוזרין ומציינין במועד וכו'. עכ"ל.

[2] וכן ביאר המהר"א פולדא (על הירושלמי שקלים פ"ב ה"ה). והנה בפירוש המשניות להרמב"ם שהודפס בש"ס וילנא (שקלים פ"ב מ"ה), כתוב כך: ו'נפש' הוא הבנין שעושין על הקבר, והוא נקרא ציון בלשון הקודש, 'ובנה אצלו ציון'. עכ"ל. וכוונתו למה שנאמר בנביא יחזקאל (לט טו) 'ועברו העברים בארץ, וראה עצם אדם, ובנה אצלו ציון, עד קברו אתו המקברים אל גיא המון גוג'. ותמה האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קנד), דבפסוק שם מדובר על ציון הנעשה על ידי צביעה בסיד, כדי שהכהנים יימנעו מללכת שם, וכמבואר בגמרא (מו"ק ה ע"א, נדה נז ע"א), ואילו במשנה כאן מדובר על מצבה, ולא על ציון בסיד. אכן בפירוש המשניות להרמב"ם שנדפס מחדש, לא כתוב כך, וכן הוא בעוד דפוסים, ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא.

[3] וכן כתב בספר לחם הפנים (יו"ד קו"א ריש סי' שעו) בשם ספר מענה לשון, דיש להקים את המצבה לאחר י"ב חודש. אך מנהג ארץ ישראל לבנות מצבה תיכף בתום ימי השבעה, כמובא בקונטרס מצבת אבן (להגר"ש דבלצקי), וכן בגשר החיים (ח"א פרק כח) כתב דמנהג ירושלים הוא לבנות את המצבה מיד בתום השבעה. וראה שם שהביא מקורות רבים להקמת המצבה בתום השבעה. ויש שנוהגים לאחר השלושים, וכן עשו על קברו של הגר"מ ברנדסדורפר זצ"ל, כמופיע בספר היכל הוראה (ח"ג הוראה קטו). ונהרא נהרא ופשטיה.

[4] אולם האשד הנחלים (על המדרש רבה, פר' וישלח פרשה פב אות י) כתב, שדברי הירושלמי אמורים רק בצדיקים העוסקים בתורה, שדברי תורתם המה לזכרון, אך בנשים צדקניות שלא שייך בהו דברי תורה, עליהם לא נאמר ש'אין עושין נפשות לצדיקים', ולכן יעקב הקים מצבה לרחל, שיהיה לה זכרון. אלא שהאגרות משה (שם) שם כתב, שמיניה וביה מוכח שמצבת רחל לא הוקמה לצורך זכרון, שכן לפי הטעם שעושים מצבה לזכרון המת, ודאי הכוונה שהמת ייזכר ע"י דברי השבח שיכתבו על מצבתו, ולגבי המצבה שבנה יעקב על קברה של רחל, לא הוזכר בשום מקום שכתב עליה דבר שבח. וא"כ מוכח שמצבה זו לא הוקמה לזכרון. והיפה תואר (על המדרש שם אות יא) כתב, שמה שאמרו 'דבריהם הם זכרונם', הכוונה למעשיהם הטובים, וזה שייך גם ברחל אמנו. ועוד הוסיף שודאי היתה גם חכמת לב, וי"א שאף היתה נביאה, וא"כ ודאי שייך בה הדין שאין להקים על קברה מצבה מחמת שדבריה הם זכרונה. והמלבי"ם (בראשית לה כ) כתב, שגם אצל רחל שייכת הסברא שאין  להקים לה מצבה לזכרון, מפני שהיא היתה עקרת הבית, ושמה נזכר לזכר עולם גם מבלעדי המצבה [ומה שכתב שרחל היתה עקרת הבית, כוונתו למה שהתבאר במדרש (במדבר רבה פר' נשא פר' יד), 'רחל שהיתה עקרת הבית, היא היתה עיקר ביתו של יעקב, שנאמר (בראשית מו יט) 'בני רחל אשת יעקב' וגו', וכו'].

[5] יפה תואר (שם אות יא), נזר הקודש ועץ יוסף (שם).

[6] כמבואר בירושלמי (הוריות פ"ב סוף ה"ה) שרחל היתה קרויה 'אבן ישראל'.

[7] כמבואר בבראשית רבה שם, וכן הוא בכמה מדרשים, ועיין באריכות בפתיחה לאיכה רבתי (כד).

[8] וכן מבואר באגרות משה (יו"ד ח"ג ריש סי' קנד), שהמצבה היא כבוד הנפטר.

[9] ז"ל הכתב סופר שם: כי תועלת בבנין ציון על הקבר, הוא לשני דברים: א. שלא ישכח ויאבד זכרו, ובזכרון יש בו תועלת לנפש, שעי"ז לא ישכחו מלהתפלל בעד נשמתו ומלעשות לו תיקונים וכו'. ב. עוד יש תועלת לחיים, כי מתפללים על קברי הצדיקים, יודעים מקום קבורת הצדיק, ולציון יאמר איש צדיק כבודו במקומו מונח במקום הזה' וכו'. עכ"ל. והנה, טעמו השני כבר נתבאר קודם לכן בדברינו, שטעם הקמת המצבה הוא כדי להתפלל שם שאנו ניוושע בזכות הנפטר הטמון שם. אך טעם נוסף נתבאר בדבריו, והוא שנתפלל שם לזכותו של הנפטר. ושם סמך דבריו על מה ששנינו בספרי (פר' שופטים פיסקא רי), על הפסוק (דברים כא ח) 'כפר לעמך ישראל אשר פדית' וגו', "אשר פדית' – אלו המתים. מגיד שהמתים צריכים כפרה'. ע"כ. וציין עוד לבית יוסף (או"ח סי' תרכא) שהביא את דברי הספרי הנ"ל וכתב שהחי יוכל להתפלל שיוקל דין המתים, כדמצינו בדוד שהתפלל על אבשלום [עיי"ש]. וסיים הכתב סופר, 'וכן נוהגים להתפלל בעד המתים ביום היא"צ, בן יכבד אב וכו', ועומד על קברו ודורש בעד המתים, דרישה זו תפילה, ונ"ל לכן זה שמו אשר קרא רבי נתן לבנין זה 'נפש' [וכו'], כי הוא תועלת לנפש, ולא הכבוד המדומה או זכרון בין החיים בעלמא' עכ"ל.

[10] ובאמת הספורנו (בראשית לה כ) כתב, שיעקב אבינו הקים מצבה על קברה של רחל, מפני שמקום קבורתה היה על אם הדרך, ויש לחוש שמא יבואו לחפור שם ונמצא גופה של רחל מתחלל, ועל כן הקים שם יעקב מצבה, למניעת חשש זה. עכת"ד. ומבואר כעין דברי האגרות משה, שחששות אלו שייכים רק בקבר הנמצא על אם הדרך, אך בקבר שבבית הקברות אין לחוש לכגון דא, ובסימן כל דהו שיש שם מת, יימנעו מלחפור שם.

[11] ולגבי עצם מצבת רחל אמנו, האריך באגרות משה (יו"ד ח"ד סי' נז אות א), שהיה זה על פי ציווי השם יתברך.

[12] וכבר קדמו היעב"ץ בקונטרס יציב פתגם.

[13] כמבואר בתולדות יצחק (במדבר יב א) ובעוד ספרים.

[14] מתוך הספר הוד והדר – גליציה המזרחית (עמ' 133), ושם הובא שמצבה זו היא לרבי משה קיטובר, שהיה תלמיד חבר להבעש"ט, וראה בספר היוחסין (שנת 'תנו שבח', ענף ד פ"ה אות א) ובספר היכל הבעש"ט (ח"ה עמ' קכו הע' 17).

[15] עיין בגמרא בגיטין (יח ע"א) ובתוספות בבבא בתרא (קסז ע"א ד"ה אף על פי).

[16] והנה לגבי מה שכתב הריב"ש דלחולה אין להכין קבר, אפשר דמיירי רק באחרים המכינים קבר עבור החולה, אך לחולה עצמו יתכן שאין חשש בהכנת הקבר, דהא מצינו שהמלך אסא הכין לעצמו קבר בחייו כדאיתא בדברי הימים (ב' טז יג-יד) 'וישכב אסא עם אבותיו וגו' ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו' וגו'. וביאר המצודות דוד (שם) שאסא המלך הכין לו קבר בחייו. וכתב על כך המהרש"א (ב"ק טז: ד"ה ויקברוהו), ז"ל: 'סיפר הכתוב בדבר שלא נזכר בשארי מלכי יהודה. ואפשר מפני שחלה ברגליו כמעט שנתיים קודם מיתתו, והכין לו קבר בחייו והוצרך למרקחות' וכו'. הרי מבואר שאסא [שהיה צדיק] לא חשש להכין לעצמו קבר בחליו. והכי מסתברא, דהא כל הטעם שאין להכין קבר בחייו, הוא כדי שלא תטרף דעתו, וכמו שכתב הריב"ש, ואם כן אפשר דזהו רק כשאחרים מכינים לו קבר, שאפשר שיראה בזה סימן שנתייאשו מחייו, ומחמת כן תיטרף דעתו, אך כשמכין לעצמו אין בזה חשש.

[17] וכן בסידור ה"ר קאפיל (סדר הנהגות ישרות, עמ' קפח ד"ה צריך) כתב, דעל דברי המדרש הללו סמכו אנשי מעשה שקונים לעצמם קבר מחיים בזקנותם. אמנם מדברי הזית רענן על הילקוט שמעוני (ישעיה אות תכג),) מבואר, דאין הכוונה שיכין לעצמו קבר או מצבה, אלא שיסייע בבניית בית הקברות.

[18] ובתשובות והנהגות (ח"ד יו"ד סי' רעד פ"ג) כתב, שתקון גדול הוא לנפטר להיקבר בקבר מסוים שקנה לעצמו בחייו. ועיין עוד בגשר החיים (ח"א פרק כז אות ח).

[19] ואף לדברי החתם סופר (יו"ד סי' שכו אות ג) שכתב, שאברהם אבינו לא הכין לו קבר עד אשר מתה שרה, מפני שחשש שיש בדבר סכנה להכין קבר מחייו, נראה דבנידון דידן שפיר מצי להכין מצבה עבורו, דאף אם תמצי לומר דאברהם אבינו חשש לקנות לו קבר מחיים, מכל מקום חזינא דמשמתה שרה, לא חייש להא, והיינו טעמא משום דרצה להיקבר לידה, ואם כן גם בנידון זה, שכבר צריך להכין מצבה עבור אחד מבני הזוג, והבן זוג שנבדל לחיים רוצה שתהיה להם מצבה אחת, שפיר י"ל דאין בכך חשש, דומיא דאברהם אבינו שהכין לו הקבר משמתה שרה. ובפרט שבעצם דברי החתם סופר צ"ע, דהנה כבר הבאנו מקורות רבים לקניית קבר מחיים, וראה מה שכתב המהר"ם מינץ (סי' יח ד"ה אמנם אנכי) 'נתפשט המנהג בכל תפוצות ערי ישראל שקונים וכו' כל אחד ואחד מקום לקבורותו בעודו בחיים חיותו וכבר נודע מה שכתבו חז"ל אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. וראה בעיניך כי מנהג זה מוחזק אצלינו מפי אבותינו כאשר העיד על זה בעל השלטי גבורים (סנהדרין סו"פ נגמר הדין)'.

[20] ואף שביד רמה (סנהדרין שם) מבואר שהגירסא שהיתה לפניו היא 'קבר' שעשאו לשם חי, ולא 'נפש', מ"מ בשאר הראשונים (תוספות, ר"ח, פסקי הרי"ד ועוד) מובא שהגירסא היא 'נפש', וכפי הגירסא שבגמרא שלפנינו. ואף היד רמה הביא אח"כ שגירסת רבינו חננאל היא 'נפש', ולא הקשה על כך מידי.

[21] כמובא בתוספות בכתובות (ד ע"ב), ז"ל: 'ור"ת מפרש דגולל היינו מצבה, שהיא אבן גדולה. ולשון גולל שייך על האבן כדכתיב וגללו את האבן (בראשית כט) וכו' ופעמים כשאין המצבה מזומנת מעמידין שם בהמה או דבר אחר לסימן' וכו'. עכ"ל. וכן הוא בשיטה מקובצת (נזיר נד ע"א ד"ה הגולל), ז"ל: 'ור"ת מפרש גולל אבן גדולה שמניחין על הקבר לציון ולהכין מקום קברו, והיא שקורין מצבה. ולשון גולל כמו וגללו את האבן שעל שם שהיא גדולה וכבדה צריך לגוללה'. עכ"ל. אך הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' טל) והטור (יו"ד סי' שעה) הביאו את דברי ר"ת בלשון אחר, ובדרישה (יו"ד שם ס"ז) ביאר שכוונת רבינו תם לאבן גדולה הסותמת את פתח הקבר, ולא למצבת הקבר. ועי' עוד בתוספות (סוכה כג ע"א ד"ה ולא גולל).

[22] עוד התבאר בשו"ת רבי עזריאל (שם), שאין להוכיח שעדיף שלא לקנות מצבה מחיים, ממה שנאמר בספר שמואל (ב יח יח): 'ואבשלם לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך' וגו', ואמרינן עלה בגמרא (סוטה י ע"ב) 'מאי לקח, אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו'. וביאר רש"י (סוטה שם ד"ה שלקח) 'והכי קאמר קרא, ואבשלום לקח לו את המצבה הזאת בחייו' וכו'. ולכאורה משמע שלקיחת מצבה מחיים הינה 'מקח רע לעצמו'. דיש לדחות, ששם המקח הרע היה בכך שהתייצב כנגד אביו, וכמבואר במהרש"א (שם חדושי אגדות), עיי"ש. וא"כ אי"ז ענין כלל לקונה מצבה מחיים.

[23] להגאון רבי יהודה אלטמן זצוק"ל, הי"ד, שהיה אב"ד מעזא – טשאטה. וכתב עליו בעל הלבושי מרדכי 'נפלאות ממלל וכו' בעומקו של הלכה ובאמת לאמיתו וכו' אשר הוא לתועלת להלכה ולמעשה אשר יעשו' וכו'.

[24] מלבד להיכא דכבר יש מצבה אחת לבן זוג שנפטר ראשון, שבזה מבואר מלשון היגל יעקב (שם) שאין להחליף את המצבה הראשונה.

[25] ומדברי האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קנג) נראה שאין בית מיחוש בדבר. אלא ששם עורר שמצד אחר אין ראוי לעשות מצבה זוגית עבור אדם חי, מטעם שהוא כעין כפירה בתחיית המתים, וכנזכר בשמו לעיל.

[26] מיהו אולי יש לחלק בין קבורת מכפלה למצבה זוגית, ע"פ מה שכתב בשו"ת מהר"י שטייף (סי' רט ד"ה ומלבד), דיש סברא למנוע מלעשות מצבה זוגית, ע"פ מה שנתבאר בפרי השדה (שו"ת ח"א סי' מו) דטעם הקמת המצבה הוא, לתת אור המקיף לנשמת הנפטר [ומקורו מהאריז"ל, כמבואר בריש דברינו]. וא"כ יתכן שהקמת מצבה אחת תמנע מהראוי שבהם את דרגת האור המקיף המגיעו. עכת"ד. אלא דמלבד לכך שסברא זו אינה מבוססת דיה, שכן מי יעמוד בסוד קדושים לדעת מה מוסיף באור המקיף ומה גורע ממנו, דאולי נימא היפכא, דמשלימים הם אחד את השני ומגיעים עי"כ לדרגת אור מקיף גבוהה יותר, [וכעי"ז כתב הגר"ש דבליצקי זצ"ל (קונטרס מצבת אבן) על נידון אחר בענין המצבה, 'ומי עלה לשמים וירד להודיענו דכאן הדין שווה להתם'], ובפרט שכבר מצינו בקדושי עליון שהניחו על קברם מצבה משותפת, וכמובא בתחילת התשובה, וא"כ מנא לן לחדש חילוקים אלו.

[27] אם כי, בשו"ת מעין אומר (הלכות אבילות פ"ו סי' עז) נשאל על אשה שבעלה כבר נפטר, ועתה היא רוצה שלאחר פטירתה וקבורתה, יפרקו את מצבת בעלה, ויבנו במקומה מצבה זוגית לשניהם [והשאלה היתה האם יש לחוש לפירוק המצבה הקיימת והורדת האבנים שבצדדים], והשיב, ז"ל: 'מה צריך מצבה משותפת בכלל, לא יעשו כן'. ונראה שלא היה ניחא לו בעשיית מצבה זוגית. אך מכל מקום גם מדבריו לא נראה שיש איסור בדבר, אלא שסבר שלא ראוי לעשות כן.

[28] ואולי זהו פשר המקרה המובא בספר מסעות ארץ ישראל לרבי משה באסולה [הנודע בכינוי 'הנוסע האלמוני' שביקר בא"י בשנת רפ"ב], ז"ל (דף יח שם): 'ונשב אל מקום תחנותנו, איש תחת אהלו על שפת הים. וקרוב לשם יש ציון של אבנים זקוף במישור, ושם מתקבצים להתפלל ערב ובוקר, אומרים כי שם נקבר אחד ששמו רבי מאיר, שנשבע שלא ישב עד כי יבא שילה, ונקבר מעומד. ואיננו סתם רבי מאיר דמתניתין'. עכ"ל הספר הנזכר. וכן הובא בקצרה בספר הגלגולים לרבי חיים ויטאל (פרק לה ד"ה הרמב"ם) ז"ל: מה שאמר המגיד למהר"ר יוסף קארו זצלה"ה וכו' שרבי מאיר קבור בטבריה מעומד, כן הוא האמת'. עכ"ל. והוא תימה גדול, דהלא דרך בזיון הוא, ואיך יתכן שיקברו איש צדיק וקדוש בדרך בזיון. ואולי הורו כן מפני שכך היה רצונו, וסברו שכיון שזהו רצונו ממילא אי"ז בזיון, דרצונו של אדם זהו כבודו. ואם כי ודאי שלא נפסוק על פי זה להתיר לקבור אדם בדרך בזיון מחמת שכך רצה, מכל מקום לענייננו דמצד הדין אין בכך פגם, שפיר י"ל דזהו כבודו, וכדאמרן.

[29] וכמבואר מדברי הלבושי מרדכי (שם ד"ה ועוד).

[30] כך נקט היגל יעקב (או"ח סי' יא אות ז), שיש לעשות את המצבה רחבה עד מקום סיום הקברים. אך ראה בלבושי מרדכי (תליתאי יו"ד סי' נג, בתחילת התשובה) שמדבריו מבואר דבקבורה שבבית הקברות, אין לחוש לזה כ"כ. והמי יהודה (שם) נקט בפשיטות שאין איסור בכך שהמצבה לא תגיע עד סיום מקום הקברים, עיי"ש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *