לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

מדוע כיבוד הורים מצווה כל כך חמורה ?

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק במצות כיבוד אב ואם, מדוע יעקב אבינו נענש על 22 השנה שבהם לא כיבד את יצחק אביו בהיותו בחרן, והרי אביו שלחו לשם? ובכלל עם ישראל הצטוו במצוה זו רק במרה, ומדוע יעקב אבינו נענש על דבר שאינו מחוייב בו? מדוע כיבוד אב ואם חמור כל כך, שכרה מרובה כל כך ומאידך עונשה גדול כל כך? מהו הדברים הכלולים בכבוד הוריו? ומה כלול בחיוב של מורא הוריו? על מי מוטל תשלום ההוצאות על האב או על הבן? ומה הדין כשאין להוריו כסף לממן את הנצרך להם? האם ניתן להביא את הכסף ממעות מעשר כספים? והאם ההורה קודם לנזקק אחר? כשיש מספר בנים כיצד מחלקים ביניהם את הוצאות החזקת ההורים? הורה שרוצה שבנו יבקרו, האם הבן יכול לדרוש מאביו את הוצאות הנסיעה? על מי מוטל לממן את הוצאות מושב זקנים להורים? האם גם בזמן שאדם עוסק במצוה הוא מחוייב להפסיק את המצוה ולכבד את הוריו? האם אדם חייב להתבטל מתלמודו כדי לכבד את הוריו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מדוע כיבוד הורים מצווה כל כך חמורה ?

עונש יעקב אבינו על שלא כיבד את יצחק אבינו 22 שנה

בגמרא (מגילה יז.) מובא שיעקב אבינו התאבל והצטער על בנו יוסף הצדיק במשך 22 שנה, [יוסף היה בן 17 כשנמכר לעבד, בגיל 30 עמד לפני פרעה, 7 שנות שובע, ושנתיים רעב עד שירד יעקב אבינו למצרים, [כמפורש בפסוקים], הרי שיוסף פגש שוב את יעקב כשהיה בן 39, 22 שנה לאחר שעזב את אביו]. כנגד 22 שנה שלא קיים יעקב אבינו כיבוד אב ואם [שהרי יעקב שהה 20 שנה בבית לבן, ושנתיים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וחצי שנה בבית אל]. רש"י בפרשה (בראשית לז לד) הביא את הדברים וסיים: וזהו שאמר יעקב ללבן (בראשית לא מא) 'זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ' לי הם, עלי הם, וסופי ללקות כנגדם.

בגמרא (מגילה טז:) נאמר: 'אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא, גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש', הרי שאף שבאותם 14 שנה שנטמן יעקב אבינו בבית עבר לפני שהלך לחרן לא כיבד את אביו יצחק, לא נענש יעקב אבינו על שנים אלו, כיון שזכות התורה הגנה עליו.

מדוע יעקב נענש הרי יצחק אביו שלחו לחרן

דברי הגמרא שיעקב אבינו נענש על כך שנמנע מלכבד את יצחק אביו במשך 22 שנה תמוהים מאד, שהרי יצחק ורבקה עצמם ציווי על יעקב ללכת לחרן לשאת אשה, אם כן מדוע הוא נענש, ועוד בעונש כה כבד.

ויותר מכך קשה, שהרי בגמרא (נזיר סא. קידושין לא.) מבואר שבן נח אינו מצווה על כיבוד אב ואם, ומקבל שכר רק בתורת אינו מצווה ועושה. ואם יעקב אבינו עדיין לא התחייב על כיבוד אב ואם, כיצד ניתן להעניש את יעקב אבינו על כך שלא כיבד את יצחק, שהרי עדיין לא התחייב על כך שהרי רק במרה נצטוו עם ישראל על מצות כיבוד אב ואם, וכפי שמבואר בגמרא (סנהדרין נו:).

לא היה ליעקב אבינו את זכות המצוה

אולם האמת שלא היתה תביעה על יעקב אבינו על כך שלא כיבד את יצחק אבינו בשנים אלו שהיה אנוס, אמנם מצד שני גם אם הוא היה אנוס, לא היתה לו את הזכות של המצוה על 22 שנה הללו, ולכן לא זכה שיוסף ישמש אותו בשנים אלו.

יתירה מזו, יעקב ועשיו היו שונים מאד תפקידם בעולם, אין אדם שנולד ללא תפקיד מאתגר בחייו, כפי שאמר אליפז לאיוב (ה ז): 'אָדָם לְעָמָל יוּלָּד', אולם יש הבדל בין הנסיונות של עשיו לשל יעקב.

הנסיונות של עשיו באו מתוכו, הוא נולד אדמוני עם יצרים פנימיים מאתגרים אשר תפקידו היה לכבוש ולנצח אותם, להבדיל גם דוד הלך נולד אדמוני עם אותם יצרים, אלא שלהבדיל מעשיו הוא עמד באתגר וזכה להיות רגל רביעי במרכבה.

ואילו יעקב אבינו נולד איש תם מושלם, אך הנסיונות של יעקב אבינו היו מבחוץ, כל ימי חייו הוא התמודד עם נסיונות חיצונים, לבן – עשיו – דינה – יוסף – גלות מצרים, תפקידו בחיים היה להתמודד עם הקשיים החיצונים הבאים מבחוץ. מרגע לידתו נגזר עליו להתמודד עם אתגרים חיצונים, וכפי שסיכם יעקב אבינו את חייו (בראשית מז ט): 'מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי'.

כאן חז"ל מגלים לו כי לשלווה היחסית בחייו הוא זכה בזכות העמל על מצות כיבוד אב ואם, אולם על השנים שגם אם באונס הוא לא קיים מצוה יקרה זו, הוא נאלץ להתמודד עם אובדנו של יוסף, כי גם אם הוא היה אנוס, את זכות המצוה לא היה לו.

התביעה היא על העיכוב של שנתיים בדרך

נקודה נוספת היא, כי אמנם יעקב אבינו היה אנוס, אולם מצינו שהיתה תביעה עליו שהתעכב שנתיים בדרך מחרן עד ששב לאביו בחברון (ראה רש"י בראשית לה א). וכיון שלא הזדרז לשוב לאביו כשהוסר האונס, נענש על כל השנים. דבר זה מצינו בעוד מקומות רבים שגם אדם שנאנס מלקיים מצוה, אם כאשר מוסר האונס אינו מזדרז לקיים את הדבר,  יש עליו תביעה למפרע על כל התקופה.

מעלת זכות כיבוד אב ואם

במאמרנו השבוע נרחיב במצות כיבוד אב ואם, מדוע היא כה חשובה וזכותה רב כל כך, וכפי שהתורה מבטיחה (דברים ה טז): 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ'. ובגמרא (חולין קמב.) נדרש: 'למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב'. ומאידך עונשה כה חמור, וכפי שנאמר במכילתא (יתרו מסכתא דבחדש פרשה ח) שמכלל הן אתה שומע לאו, שאם ח"ו לא תכבד יתקצרון ימיך. ובכך נבין מעט כיצד סבל יעקב אבינו כה הרבה מכח תביעה דקה מאד על אי שלמות במצות זו.

השולחן ערוך (דיו"ד סי' רמ סעיף א) פסק שצריך אדם להזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם. והרמב"ם (ממרים פ"ו ה"א) הוסיף הטעם שצריך זהירות גדולה מאד הוא לפי המבואר בגמרא (קידושין ל:) שהוקש כבודם לכבוד המקום.

הגמרא (שם) מבארת את הסיבה לכך, כיון שיש 3 שותפים באדם, האב נותן את הלובן – מח עצמות גידים בגוף, האם נותנת את האודם – הדם והבשר, ובורא עולם נופך באדם נשמת חיים. ומידת הכרת הטוב מחייבת את האדם לכבד ולהוקיר טובה לאלו שיצרו אותו. ולכן מצוה זו אמורה גם על אב ואם שילדו את בניהם ומסרוהו לאימוץ או אפילו הזניחו אותו, ואנשים טובים ריחמו עליו וגידלו אותו. ועל אחת כמה וכמה הורים שדאגו לגידול הילדים החל מקימה אין סופית בלילות, דאגה לתזונת וצרכי הילדים, חינוכם והשקעה אין סופית במאמצים רבים כל הורה כפי שהוא השקיע.

ככל שאדם מכבד יותר את הוריו, ונוהג במידת הכרת הטוב ליוצריו, הוא משריש בעצמו כי איש לא חייב לו דבר, ועליו להכיר טובה על כל דבר שהאחר עושה למענו, דבר זה הוא שורש לכל המידות הטובות, והוא הבסיס עליו מושתת עבודת השם.

אדם המתנכר להוריו מביע בעצם כי מציאותו בעולמו מחוייבת המציאות, ההרגשה כי אני קיים יען כי אני קיים, הוא השורש לאנוכיות וכל המידות הרעות. אדם כזה אינו מסוגל לעבוד את השם בתוך רגשי מחוייבות והכרת הטוב לכך שהבורא יצר אותו מחיה אותו ודואג לצרכיו, עבודת השם של אדם כזה תמיד יבא מתוך הרגשה שחייבים לי תמורת העבודה, ואני עובד על מנת להשיג ולקבל.

וכפי שנאמר בגמרא (קידושין ל:) שאדם המכבד את הוריו מעלה עליו הבורא כאילו הבורא כביכול דר בין בני אדם, ואדם זה כיבדו. מאידך נאמר בגמרא (שם לא.) כי אדם המצער את הוריו, אומר הבורא שטוב עשה שדר בשמים ולא בין בני אדם, שהרי אילו היה דר ביניהם היו מצערים אותו.

ומשכך נבין מעט מדוע מצוה זו היא מעשרת הדברות, הוקש לכבוד המקום, וכפי שהגדירה הירושלמי (פאה פ"א ה"א) חמורה שבחמורות.

ונבין בכך שגם אם יעקב אבינו עדיין לא היה מחוייב במצות כיבוד אב ואם, יש עליו תביעה מצד חוסר הכרת בטוב, ולכן היתה עליו תביעה.

כבוד ומורא

חיוב כיבוד ההורים נלמד משני פסוקים, הראשון הוא הדברה החמישית בעשרת הדברות (שמות כ יב): 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ'. והפסוק השני (ויקרא יט ג): 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ'. המצוה כוללת 2 חלקים, כבוד, ומורא.

בנוסף יש איסור לבזות את הוריו, והוא איסור חמור יותר, שעליו נאמר: (דברים כז טז): 'אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ', ובמשלי (ל יז) נאמר: 'עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר'.

מהו כבוד

השולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סעיף ד) מפרט שבכלל כבוד אביו הוא לעשות כל דבר שמשרת עושה לבעל הבית, כגון להאכיל להשקות להלביש לסייע בידו לצאת.

הדבר העיקרי הוא שיעשה את הדברים בסבר פנים יפות, אך אם יאכיל את הוריו את המאכלים המשובחים ביותר בנים זועפות ירש גיהנום. ומאידך אדם שנאלץ לטובת אביו להעבידו בעבודה קשה, אולם הוא מפייס את אביו, ומסביר לו שהדבר לטובתו, עד שאביו מתרצה לדבר, הרי הוא נוחל עולם הבא.

כך גם חייב האדם כאשר הוריו נכנסים לחדר לעמוד לכבודם (שם סעיף ז).

בן שיכול לבקש שיעשו לו טובה עבורו, והוא יכול לבקש כן שיעשו לו דבר זה עבור כבוד הוריו, יבקש שיעשו הדבר לכבוד הוריו, ולא עבורו, שאף זה מכבוד הוריו. (שם סעיף ו).

אף לאחר שהוריו נפרטו חייב להזכירם בלשון כבוד, בתוך 12 החודשים לפטירה חייב הבן להזכיר את אביו בתואר כבוד, אבי מורי הריני כפרת משכבו – אמי מורתי הריני כפרת משכבה, כלומר שאני מקבל על עצמי שאם מגיע להם עונש, אני מקבלו על עצמי. לאחר 12 חודש מפטירתו, יש להזכירו אבי מורי זכרונו לברכה לחיי עולם הבא – אמי מורתי זכרונה לברכה לחיי העולם הבא. ואף כשמזכיר את הוריו בכתב יכתוב כנ"ל. (שו"ע יו"ד סי' רמ סעיף ט).

עוד נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סעיף ח) שאף אם האב גרם נזק כספי לבנו בכוונה, לדוגמא מחמת כעס על בנו לקח את ארנקו של בנו עמוס בשטרות וזרקו לנהר, אף שמותר לבנו לתבוע את אביו לדין תורה על הנזק, אסור לו לפגוע בו להכלימו ולביישו, וחייב להמשיך לכבד אותו.

אולם אם האב עומד לבצע נזק כספי לבן, מותר לבן לעשות פעולה שתמנע את הנזק הכספי – במסגרת הפעולות המותרות בהלכה, אף שיש בפעולה זו פגיעה בכבוד האב.

אך אם האב עושה פעולה שלא תגרום נזק לממונו הקיים של הבן, אלא תגרום לכך שימנע מהבן רווח כספי, אסור לפגוע כלל בכבוד האב, אף בפעולות המותרות לאדם אחר המונע ממנו רווח.

מהו מורא

השולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סעיף ב-ג) מפרט שמורא אביו ואימו מחייב שאדם לא יעמוד במקום המיוחד להוריו, לדוגמא במקומו בבית הכנסת, ולא ישב במקומו המיוחד בבית או במשרד.

וכן אם האב אמר דבר אסור לבן לסתור אותו, או להכריע בוויכוח שבין אביו לאחר, אף שאומר שנראה לי כדברי אבי מורי. אולם כתב הט"ז (שם סק"ג) כי האיסור הוא רק להביע דעה, שמראה כאילו ודעת אביו זקוק לאישורו, אך מותר להביא ראיה לדבריו של אביו.

דעת הש"ך (סק"ב) שהאיסור לחלוק על אביו הוא אפילו שלא בפניו. אך דעת הט"ז (שם סק"ג) והגר"א (סק"ג) שלא בפני אביו מותר להביע דעה המנוגדת לשל אביו, וכן משמעות השולחן ערוך.

אולם הוסיף הט"ז כל מה שיכול לעשות זאת בצורה מכובדת יותר יעשה, והביא לדוגמא שהטור (חו"מ סי' קז) כאשר רצה לחלוק על שיטת אביו הרא"ש ובעל התרומות, הביא את הדברים רק בשם בעל התרומות ועליו נחלק, ולא הזכיר שגם אביו הרא"ש סובר כך. ונראה שבפסק הלכה כאשר הבן הוא גדול בתורה ובכוחו לחלוק על אביו אף לש"ך הדבר מותר, אולם יעשה זאת בצורה שלא משתמעת שהוא חולק על אביו.

וכן אסור לכנות את אביו בשמו הפרטי בין בחייו ובין במותו, ויכנהו אבי מורי. אולם הוסיף הפתחי תשובה (שם סק"ב) שאם האדם נשאל מיהו אביך, מותר לו לענות הרב פלוני, או מר פלוני.

מצוה זו מחייבת את האדם אף במצב קיצוני שהבן לבוש בגדים מכובדים ונואם בפני הציבור, ובאו הוריו וקרעו את בגדיו הכהו וירקו עליו, אסור לו להכלימם, אלא ישתוק ויירא מהבורא שציווה על כך. אולם הש"ך (שם סק"ד) הוסיף כי מותר לו לתבוע את הוריו בדין תורה על הנזק לבגדיו.

השולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סעיף י) מוסיף כי אם דעת הוריו נטרפה רח"ל, ישתדל האדם לנהוג בהם בצורה מכובדת בכל כוחו, אולם אם הגיעו הדברים למצב שאינו מסוגל יותר, מותר לו להניח אותם וללכת לגור במקום אחר, אך מוטל עליו לדאוג לאחרים שיטפלו בהם בצורה מכובדת.

הוצאת הוצאות על אביו

להלכה נפסק (שולחן ערוך יו"ד סי' רמ סעיף ה) כי הוצאות כיבוד אב ואם כגון להאכיל ולהשקות ולהלביש את הוריו הם מכספי ההורים, והבן אינו חייב להוציא מכספו על כך. אך הבן חייב להתבטל ממלאכתו כדי לטפל בהוריו.

במקרה ואם הבן יתבטל מעבודתו ביום זה, לא יהיה לו אוכל לאותו יום, ויצטרך לבקש צדקה, אינו חייב להתבטל ממלאכתו לצורך כיבוד הוריו.

הובא בפוסקי זמנינו [הר צבי (יו"ד סי' קצז) תשובות והנהגות (ח"ד הנהגות הגר"ח אות קיד)] מקרה, שבו רבי חיים מבריסק דרש מאדם לבקר את אביו החולה בוורשה, אולם הבן טען שאינו חייב לממן מכיסו את כרטיס הרכבת מבריסק לוורשה, שהרי כיבוד אב משל אב ואינו חייב לממן מכיסו את מחיר כרטיס הרכבת, והשיבו רבי חיים אכן פטור אתה, תלך רגלי, שהרי לכיבוד אב מחוייב הנך ללכת את 170 הק"מ שבין בריסק לוורשה ברגל, ואם לנוחותך רוצה אתה לנסוע ברכבת, ממן את הכרטיס מכיסך.

בדומה לכך כתב ההר צבי כי אדם שיכול לעשות להוריו טיפול רפואי, אולם מעדיף שרופא אחר יעשה זאת מחשש שמא יוציא דם יותר מהנצרך ויעבור על האיסור החמור של מכה אביו שעונשו מיתה, הבן חייב לשלם את הוצאות הרופא, שהרי האב מוכן שהבן יעשה את הטיפול ואינו צריך את הרופא, ורק מחשש איסור של הבן הוא נמנע מלעשותו בעצמו.

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ב סי' תמד) כתב, שלכן כאשר קשה לבן לטפל באביו והוא שולח אותו למושב זקנים, כאשר אין לאב ממון הבן מחוייב לשלם את ההוצאות, שהרי הבן יכול היה להתאמץ יותר ולטפל באביו כשהוא בביתו. והוסיף עוד (ח"ג סי' רפו) שאם אין לבן ממון, הוא יכול לשלם את הוצאות מושב הזקנים מממון ממעות מעשר אך לא יספר להוריו כי הכסף הוא ממעות צדקה, שלא לפגוע בכבודם.

כשאין להורים כסף כדי קיומם

השולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סעיף ה) פסק, שבמקרה ואין להורים כסף לקיומם, ולבן יש כסף, כופים את הבן שיפרנס את הוריו מכספו. וכתב הרמ"א כי הבן יכול להפריש כספים אלו ממעות מעשר, ומעבר למעשר כספים אי אפשר לחייב את הבן, אולם תבא קללה לבן שיש לו כסף והוא מפרנס את הוריו ממעות צדקה. אך במקרה וגם הבן דחוק כלכלית והוא יכול לפרנס את הוריו רק ממעות מעשר כספים, יש בכך מצוה גדולה וחשובה, וכתב החתם סופר (יו"ד סי' רכט) כי ההורים קודמים לכל נזקק אחר, ואם חסר להורים מה שהם זקוקים, חייב להביא את כל מעות המעשר כספים שלו להוריו.

במקרה ויש מספר בנים צריכים כולם להשתתף בהוצאות, ופסק הרמ"א (יו"ד סי' רמ סעיף ה) שמחלקים את ההוצאות בין הבנים לפי עושרם, ורק האחים העשירים יתנו והעניים פטורים מכך.

כשעוסק במצוה

אדם שנזדמן לפניו מצוה עוברת שאין אדם אחר שיעשה אותה, ובזמן זה ביקש ממנו אביו שיעשה עבורו דבר מה, כתב השולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סעיף יב) שחייב האדם לעשות את המצוה, שהרי גם אביו משועבד לקיום המצוה. אולם אם ניתן לקיים את המצוה ע"י אדם אחר, או שאפשר לקיים את המצוה לאחר שימלא את בקשת אביו, ימלא את בקשת אביו ולא יעסוק במצוה.

אולם כתב הרמ"א (שם) כי אם אדם התחיל כבר לעסוק במצוה ואביו מבקש ממנו שיעשה עבורו דבר מה, יגמור את המצוה קודם, שהרי העוסק במצוה פטור מהמצוה.

וכן אדם שרוצה לעסוק בתורה, ואביו רוצה שיעזוב את הלימוד כדי לסייע לו, נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' ר סעיף יג) כי גדול יותר תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, וישאר במקום לימודו. אמנם כתבו הפרי חדש (סק"ב) והפתחי תשובה (סק"ח) כי אם הוא בעיר של אביו, ויכול לכבד את אביו ולשוב לתלמודו, מחוייב לעשות כן.

סיכום

התורה מחייבת לתת כבוד להוריו הכוללת בעיקר את העשיה החיובית לכבוד ההורים, ומורא הכוללת את האיסורים לעשות פעולות הנוגדות את כבודם. וכן מקללת את האדם שמבזה את הוריו.

יסוד המצוה הוא מידת הכרת הטוב, וכפי שנאמר בירושלמי (פאה פ"א ה"א) שמצוה הוא הוא פריעת חוב להוריו. והכרת הטוב להוריו מלמדת אותנו כמה האדם מכיר טובה לבורא על החיים שהעניק לו. אדם המכיר טובה להוריו על זוכה לאריכות ימים ולחיי עולם הבא, ואדם שאינו נוהג כך ח"ו להיפך.

הבן אינו חייב להוציא על כך ממון, אולם חייב להתבטל מעבודתו מעבר לנצרך המינימלי לקיומו. אדם שיש לו ראוי שיתמוך בהוריו שלא מכספי צדקה, אולם אם אין לו אפשרות לתמוך אלא מכספי מעשר כספים, הוריו קודמים לכל נזקק אחר.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *