התורה חסה על ממונם של ישראל

 

בס"ד

מאמר השבוע עוסק בכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל, אשר מבואר בגמרא כי היא נלמדת מהפרשה. נעסוק בשאלות: מהיכן נלמד כלל זה? ולגבי מה הוא נאמר? ומה כלול בו? האם בבית המקדש היו צריכים לחסוך שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל, או שמא אסור לחסוך בהוצאות שהרי אין עניות במקום עשירות? האם כלל זה נאמר גם על סכום קטן? האם כלל זה הוא היתר להקל, או שהוא מחייב את האדם לחוס ולשמור על ממונו? ומהו הטעם שחייבנו התורה בכך? האם מותר להוציא ממון על דברים של מה בכך? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק במאמר השבוע.

 

התורה חסה על ממונם של ישראל

פרשתנו מתארת כי לאחר פטירתה של מרים, נסתלקה הבאר שליוותה את עם ישראל במדבר, ולפיכך עם ישראל צמא למים, והעם התלונן למשה רבינו: 'וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ'. (במדבר כ ד). בעקבות כך הקב"ה הורה למשה רבינו: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה וגו' וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם'. (שם פסוק ח). ולאחר שמשה רבינו הכה את הסלע, נאמר: 'וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם'. (שם פסוק יא).

הגמרא (מנחות עו:) למדה מכאן שהתורה חסה על ממונם של ישראל. כלומר אף שעם ישראל היה בסכנת מות מחמת צמאונם למים, התורה חוזרת ומדגישה גם את 'בעירם' – שגם בהמותיהם של ישראל היו צמאות למים, הקב"ה מצוה את משה לעשות נס גם עבור הבהמות, וטורח להודיע שגם לבהמות היה מים, נלמד מכאן עד כמה התורה חסה על ממונם של ישראל, וכמה מחוייבים אף אנו לחוס על ממון ישראל.

הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קס) מוסיף, שכאן היה נס יוצא מגדר הטבע להוציא מים מהסלע, ולולי שהתורה חסה על ממון ישראל היה ראוי למעט את הנס ככל שניתן, ולא היה ראוי שיצאו מים רבים שיספיקו גם לבהמות.

המהר"ם חביב (יום תרועה ר"ה כז. ד"ה ) הוסיף, שדברי הגמרא נאמרו לפי השיטה שאיסור צער בעלי חיים מדרבנן ולא מדאורייתא, ולכן אי אפשר לומר שנעשה נס כדי למנוע צער בעלי חיים, ובהכרח שהנס נעשה משום שחסה התורה על ממונם של ישראל. אולם לדעת הסוברים שצער בעלי חיים דאורייתא אין הכרח שהתורה חסה על ממון ישראל, משום שראוי לעשות את הנס כדי למנוע צער בעלי חיים. ולפי שיטה זו הדין שהתורה חסה על ממון ישראל, נלמד משאר המקורות המובאים להלן.

כלל זה שהתורה חסה על ממונם של ישראל מחייב אותנו בדינים שונים, והוא הנהגה הנוגעת להלכות רבות, כפי שנפרט להלן.

מקומות נוספים שנלמד ממנו דין זה

מקור נוסף לכלל זה נלמד ממה שנאמר בפסוק לגבי מי שמצא צרעת בביתו (ויקרא יד לו): 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת'. כלומר כיון שאם הכהן יפסוק שאכן הבית נגוע, מאותו רגע יטמאו מיד גם כל הכלים שבבית, שהרי בית מנוגע מטמא באהל, והתורה חסה על הכלים שלא יטמאו, ולכן ציוותה לפנות קודם את כל הכלים מהבית, ורק אחר כך יפסוק הכהן האם הבית מנוגע.

ולמד מכך רבי מאיר (משנה נגעים פי"ב מ"ה), הרי על כלי עץ בגדים ומתכת גם אם יטמאו אין בכך הפסד, שהרי ניתן לטהרם ע"י טבילה במקוה. ובהכרח שהתורה חסה רק על כלי החרס הזולים שאין להם טהרה, ולא עוד אלא שחסה אף על כלי החרס של אדם רשע, שהרי מדובר בחוטא שנענש בעונש הצרעת. ואם על כלי חרס פשוטים חסה התורה, קל וחומר שהתורה חסה על ממון יקר רב ערך, וקל וחומר על בניו ובנותיו. ואם על כליו של רשע חסה התורה קל וחומר על של צדיק.

וכן מצינו בגמרא דינים רבים שדרשו חכמים מהפסוקים, ונאמר בגמרא שהטעם משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל, או שקבעו חכמים מטעם זה, וכפי שנביא את חלקם להלן.

רבינו בחיי (שמות יב ד) מונה 4 מצוות שבהם מצינו שהתורה חסה על ממון ישראל:

א. בקרבן פסח נאמר (שמות יב ד): 'וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ', כלומר כיון שמה שלא יספיקו לאכול מקרבן הפסח בליל הסדר יש לשרוף, כאשר יש משפחה קטנה שאינה יכולה לגמור את כל השה לבדה, מצווה התורה שישתתפו עם משפחה נוספת. ומכאן שהתורה חסה על ממון ישראל, שלא ישרף בשר השה לחינם.

ב. נאמר (ויקרא ז כה): 'וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ'. כלומר שאף שהתורה אסרה לאכול נבילה וטריפה, התירה לעשות עם חלבם [שומנם] מלאכות, ולהנות בכך מחלב הנבלה והטרפה, משום שחסה על ממון ישראל.

ג. נאמר (דברים יד כא): 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי'. והתירה התורה למכור את הנבילה לנכרי, משום שחסה על ממון ישראל.

ד. מה שהובא לעיל שציותה התורה לפנות את הבית שיש בו צרעת.

אימתי נאמר כלל זה

בחלק נכבד מהמקומות שהוזכר כלל זה בתלמוד ובפוסקים, כלל זה סותר כלל אחר, והוצרכו חכמים להכריע איזה כלל עדיף, ולעיתים נחלקו איזה כלל עדיף.

לדוגמא כלל זה נשנה במקומות רבים במקדש שחסכו בהוצאות מסוימות משום שהתורה חסה על ממון ישראל, מאידך יש כלל שאין עניות במקום עשירות, והיינו שבבית המקדש שצריך להראות את עושרו וכבודו של בורא עולם – אין מקום לחסוך ולנהוג כמנהג עניים החוסכים או מתקנים כלי שנשבר. ואכן בגמרא (מנחות פט.) מובא שנחלקו לגבי שיעור השמן שהדליקו במנורה, האם עדיף להניח בשפע שודאי יספיק משום שאין עניות במקום עשירות, או שמא עדיף לצמצם שלא ישאר מיותר משום שהתורה חסה על ממון ישראל. ובדומה לזה הביא התשובה מאהבה (סי' ד ותשובת הנודע ביהודה שם סי' ז) מספר רב של מקומות במקדש שנאמר בו הכלל שהתורה חסה על ממון ישראל בלי חולק, ומאידך מספר רב של מקומות שנאמר בו הכלל אין עניות במקום עשירות. וקדמו מהר"ם חביב (יום תרועה ר"ה כז. ד"ה גמ' מ"ש) שכתב שחכמים הוצרכו לקבוע בכל מקרה לגופו בשיקול דעתם איזה כלל עדיף להנהיג.

בדומה לכך מצינו שבמקדש היה השופר שתקעו בו בתענית מצופה כסף, ואילו בראש השנה היה השופר במקדש מצופה זהב, ולפי הטעם השני בגמרא (ר"ה כז.), בתעניות ציפו בכסף ולא בזהב משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל. אך כבוד יום טוב גובר על הכלל שהתורה חסה על ממון ישראל, ולפיכך של ראש השנה היה מצופה זהב.

כמו כן במקומות רבים [ראה לדוגמא בית יוסף (יו"ד סי' סט סעיף א; סי' עג סעיף א; סי' קלא סעיף א)] הובא כלל זה כסיבה לסמוך על דעה מקילה, וכפי שנבאר להלן, מצד שני במקומות רבים אין להקל מכח כלל זה, וכלשון הגמרא (חולין מט: ובדומה שם עז.): 'איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל', וכן (שם): 'סכנת נפשות ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל'.

נשתדל במאמר זה להביא מספר דוגמאות ממגוון תחומים, אף שלא ניתן להקיף במסגרת זו את כל המקומות שהוזכר כלל זה בתלמוד ופוסקים.

על איזה הפסד חסה התורה

בירושלמי (תרומות פ"ח ה"ט) נאמר שהתירו חכמים להקל בענינים שונים משום שהתורה חסה על ממון ישראל, אך בהפסד מועט אין להקל מחמת כך. וראה בשדי חמד (כללים מערכת ה"א אות צב) הביא נידון בפוסקים האם כלל זה נאמר רק בהפסד מרובה או גם בהפסד מועט, וכתב שהדברים תלויים האם מקור הלימוד הוא מפרשתנו שהנידון על כל בהמות עם ישראל שהוא הפסד מרובה, או שמא נלמד ממה שהקפידה התורה להציל כלי חרס פשוטים מבית מנוגע, אף שהוא הפסד מועט.

ולפי זה כתב חשבון מעניין, שהרי המהר"ם חביב (יום תרועה ר"ה כז.) כתב שמחלוקת הסוגיות מנין נלמד דין תלוי האם צער בעלי חיים דאורייתא, ולפי זה יוצא שהנידון האם התורה חסה על הפסד מועט תלוי האם צער בעלי חיים דאורייתא, שהרי אם צער בעלי חיים דאורייתא אין ראיה מהפרשה, ובהכרח שהלימוד הוא מבית המנוגע ונלמד שהתורה חסה אף על הפסד מועט. אך אם צער בעלי חיים דרבנן, בהכרח שהטעם שנעשה נס לבהמות עם ישראל משום שהתורה חסה על ממון ישראל, אך לשיטה זו נלמד רק שהתורה חסה על הפסד מרובה.

האם כלל זה מחייב את האדם לשמור על ממונו

חיוב זה לא נאמר רק על כך שהתורה הקילה והתירה שלא להוציא ממון רב על מצוות מסוימות, או חיוב לחוס על ממון חבירו, אלא גם חיוב לשמור על ממונו שלו. כפי שנאמר במשנה (ערכין כח.) שמותר לאדם להקדיש חלק מצאנו, מבקרו, מעבדיו, משפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו, אך אסור לו להקדיש את כולם, ואם הקדישם לא חל ההקדש. ובגמרא (שם) נדרש הדבר ממה שנאמר (ויקרא כז כח) 'אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה', מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ'. ומשמע שמותר להחרים רק חלק מנכסיו, ולא כל נכסיו, ומ'אך' נלמד שאם הקדיש לא חל ההקדש.

ואמר על כך רבי אלעזר בן עזריה (משנה שם), 'מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו'.

וכן ברש"י (תענית כ: ד:ה אין) הביא שני טעמים לבאר מדוע אסור להאכיל מאכל אדם לבהמה: א. משום ביזוי אוכל, ונראה כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם. ב. משום שחסה תורה על ממונם של ישראל. ולפי הטעם השני מבואר שהכלל אוסר אף על אדם לתת לבהמה דבר שראוי לאדם משום שמפסיד את ממונו.

וכתב במחצית השקל (סי' קעה סק"א), שלפי הפירוש הראשון גם אם אין לו מאכל אחר אסור לתת לבהמתו מאכל אדם. אך לפי הפירוש השני האיסור הוא רק כשיש הפסד שמאכיל לבהמה מאכל אדם כשיכול להאכילם דבר זול יותר, אך במקום שאי אפשר להאכילם דבר זול יותר, אין איסור בזה. וכתב שמנהג העולם להאכיל תרנגולים לחם, משום שסוברים כפירוש השני שהטעם הוא רק משום שהתורה חסה על ממון ישראל, ואם אין הפסד להאכילם מותר להאכילם.

אימתי נאמר הכלל בדיני ממונות

מצינו שנאמר כלל זה גם בדיני ממונות, בכמה מקומות, ונביא 2 דוגמאות:

א. במשנה (סנהדרין פ"ד מ"א) נאמר שבדיני נפשות חייבים הדיינים לחקור ולדרוש את העדים בשאלות רבות על פרטים שונים, כדי לבחון שלא נמצא סתירה בין עדות העדים. אך בדיני ממון תיקנו חכמים שאין צורך בדרישה וחקירה [אף שמדאורייתא הדבר נצרך גם בדיני ממון]. ובירושלמי (שם) הובא הטעם: 'אמר רבי יוחנן בשביל לחוס על ממון של ישראל'. ונחלקו מפרשי הירושלמי בכוונתו. קרבן העדה (שם) ביאר, שכוונת הירושלמי לבאר מדוע תיקנו חכמים שאין צריך לדרוש ולחקור את העדים בשאלות רבות, ולבחון האם התשובות תואמות במדויק. ועל זה ביאר רבי יוחנן כיון שצריך לחוס על ממון ישראל, ואם ירבו בחקירות, לעיתים העדים יטעו בפרטים ולא תתקבל עדותם, והמלוה יפסיד את חובו. וכן יגרם הפסד לממון ישראל בכך שאנשים ימנעו מלהלוות ממון על סמך עדים, שמא יטעו העדים החקירות, ויפסידו את כספם. וכדי לחוס על ממון ישראל ביטלו חכמים את הדין שצריך להרבות בחקירת העדים בשאלות ובפרטים שונים.

אולם הפני משה (שם) ביאר, שכוונת רבי יוחנן לאחר שביטלו חכמים את החיוב לדרוש ולחקור את העדים, מעיקר הדין אין הדיינים צריכים לשאול את העדים שום שאלה, ומכל מקום לחוס על ממון ישראל, שמא הלווה אינו חייב ומוציאים ממון שלא כדין, צריכים הדיינים לחקור מעט את העדים ולשאול אותם כיצד יודע אתה שהלוה חייב.

ב. רבי יצחק אלחנן בנחל יצחק (חו"מ סי' טז ענף ב) חילק בין תביעה ממונית של השבת הלואה או השבת גזילה שחייבו על כך שבועה, לבין תביעה ממונית לקיים התחייבות שלא תיקנו על כך שבועה. וכתב שם שמצינו מאמרי חז"ל רבים שחסו חכמים על ממונו של התובע שלא יפסיד, ואי אפשר למנותם משום שתקצר היריעה מהכיל, ולכן חייבה התורה שבועה כדי לברר את האמת, וכפי שהרחיב הטור (חו"מ סי' א) במעלת הדיין שמעמיד דין אמת בעולם, וחס על ממון ישראל שלא יגרם לו הפסד שלא כדין. ועיקר המצוה הוא משום שהתורה חסה על התובע שלא יאבד ממונו, כמו בהשבת ריבית או אבידה. אך כשאדם נתן לחבירו תקיעת כף והתחייב לתת לו מתנה, אף שהתוקע כף חייב לעמוד בהתחייבות שלו, אין כאן הפסד ממון של מקבל המתנה, ועל זה לא שייכת הסברא שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן לא תיקנו על כך שבועה.

מקומות שהתורה חסה על ממון ישראל במקדש

מצינו דרשות מפסוקים שונים שהתורה הקילה לקנות דברים זולים יותר לצורך המקדש משום שהתורה חסה על ממון ישראל, נציין 2 דוגמאות:

 

א. בגמרא (מנחות עו:) נדרש מפסוק שמותר לקנות חיטים ללחם הפנים ולעשות ממנו סולת, ואין צריך לקנות סולת בשוק, אף שהדבר מכובד יותר, ובשאר מנחות צריך שכבר בשעת הקניה תהיה סולת מנופה משובחת, אך מכיון שהסולת בשוק יקרה מאד, ובכל שבוע נצרכת כמות גדולה מאד של 24 עשרון סולת העשויה מ24 סאה של חיטה ללחם הפנים, [לשיעור החזון איש נפח של 345.6 ליטר חיטה לשבוע – לשיעור הגרא"ח נאה נפח של כ200 ליטר לשבוע]. וכיון שהתורה חסה על ממון ישראל – הותר לחסוך בכך. [על דין זה הביא הגמרא שהמקור שהתורה חסה על ממון ישראל הוא מפרשתנו].

 

ב. במשנה (מנחות פו.) מובא שאת שמן הזית למנורה צריך להביא מהכתישה הראשונה, ואילו למנחות ניתן להביא גם מהכתישה השניה והשלישית. ואף שהשמן למנחות הוא לאכילה [אף מה שהוקרב על המזבח נקרא אכילת מזבח] ואילו השמן למנורה הוא למאור בלבד, ושמן לאכילה צריך להיות זך ונקי יותר, מכל מקום נדרש מהפסוק שרק המנורה זקוקה לשמן זית זך כתית, ולא המנחות. וביארה הגמרא (שם פו:) הטעם משום שהתורה חסה על ממון ישראל.

 

ג. מאידך מצינו גם דרשה הפוכה, הגמרא (מנחות פח:) לומדת מדרשה שגם פי הנרות במנורה צריך להיות מזהב טהור, ומבארת הגמרא הטעם שצריך לימוד מיוחד על כך, משום שפי הנרות משחיר, ואם הוא זהב טהור נגרם בלאי יקר, וכיון שיש כלל שהתורה חסה על ממון ישראל הסברא נותנת שלא חייבה התורה לעשותו מזהב טהור, ולכן צריך ריבוי מיוחד שבמנורה אף חלק זה צריך להיות מזהב טהור, ולא להתחשב בהפסד הממון הכרוך בכך.

 

הטעם שהתורה חסה על ממון ישראל

לסיכום נביא את דברי הרב דסלר (ח"ב עמ' 217; ח"ג עמ' 250) בשם הגרי"ל בלוך מטלז, כי ממונו של אדם  לא ניתן לו מאת הבורא ללא סיבה. כאשר השם מזכה אדם בעושר יש לו מטרה ברורה מדוע הוא קיבל ממון זה, על מנת שיוכל לקדש שם שמים בממונו, אם זה ע"י צדקה ועזרה לזולת, ואם זה כדי שיהיו לו את הכלים שהוא ובניו יעסקו בתורה ובמצות. ולכן הבנים יורשים את ממון אביהם, משום שהם מחוייבים להמשיך את עבודת האב, ולהשלימם. וזו גם הסיבה שהבן קודם בסדר הירושה, שהרי עליו מוטלת השלמת חובתו ותפקידו של האב.

כיון שהממון לא ניתן בידנו ללא מטרה, וכיון שיש בו חשיבות גדולה וע"י נוכל לקדש שם שמים, מוטל עלינו לשמור עליו, ולא לבזבזו כלאחר יד, ומתוך שמירה ראויה על הפקדון אשר הופקד בידו, ושיקול הדעת כיצד יתקדש שם שמים בצורה המיטבית ע"י ממונו.

סיכום

למדנו את החשיבות לחוס על ממונם של ישראל, וכפי שראינו שהדבר אמור אף כלפי צרכי מצוה, ובודאי שעל האדם להמנע מלבזבז את ממונו על דברים של מה בכך. מאידך למדנו שבכל מקום יש לתת את הדעת האם זה סותר כללים אחרים המורים לנו לפזר ממון לצורכי מצוה, וכפי שעסקנו בפרשת שלח בחיוב להוציא ממון לא רק לקיום המצוה אלא גם להדר את המצוה. והדבר מצריך שיקול הדעת או התייעצות עם מורה הוראה.

כלל זה גם נוגע שלא להחמיר יתר על המידה כאשר מעיקר הדין מותר להקל, וכפי שכתב הירושלמי (תרומות פ"ה ה"ג הובא בבית יוסף יו"ד סי' קטו סק"ג) כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר. ואף שבאופן כללי ידועים דברי המסילת ישרים (פי"ד) כי ראוי לאדם שרוצה להתקרב לבוראו להחמיר גם כשיטות שלא נפסקו להלכה, כאשר נראה טעמם, אך מכל מקום בהפסד מרובה יש יותר להקל, והדברים נתונים לשיקול הדעת של מורה הוראה אימתי ראוי להחמיר יותר ואימתי ראוי לחוס על ממונם של ישראל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *