נחלת הבכור: חלק פי-שניים

 

משבר הקורונה גרם בשבועות האחרונים לצמיחה טלולה, של עשרות ואף מאות אחוזים, של מספר האנשים המבקשים לכתוב צוואה. הווירוס גורם לנו להרגיש את הפגיעות שלנו, ומכאן רבים פונים להסדיר את ענייניהם בטרם עת.

מצדה של ההלכה, כבר עסקנו בעבר בנושא של כתיבת צוואות, נושא שיש בו מורכבות הן מצד אם נכון או לא לשנות מדיני התורה של ירושה, והן מצד המנגנון ההלכתי שיהיה אפקטיבי לעניין ביצוע הוראות הצוואה. במאמר הנוכחי נתמקד בצד מסוים של דיני ירושה – צד שעשוי להיות רלוונטי לרבים מאתנו.

חג הפסח הזכיר לנו את המרכזיות של בכורים במסורת ישראל: הרגע של יציאת מצרים היה כאשר הקב"ה הכה בבכורי מצרים, והציל את בכורנו. כך לנצח קיימת קדושת בכורה, וכפי שאנו למדים בפרשת במדבר: "כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'" (במדבר ג, יג). לעניין עבודת המקדש אמנם אין השלכה מעשית של בכורים – העבודה עברה ללוויים – אך יש עדיין תחום בהלכה שהבכור נותר ייחודי: ירושת פי-שתיים.

כשאב נפטר לעולמו, ההלכה קובעת שהבן הבכור יורש חלק כפול מאחיו – נושא שנדון בו במאמר הנוכחי. האם העיקרון נוגע לכל רכושו של אב, או שמא רק לחלק ממנו? האם מותר לאבא להוריש את נכסיו לילדיו בחלקים שווים? ומה הדין של ירושת בכור בכספים שבחשבון בנק, במניות, ובחובות? בשאלות אלו, ועוד כמותן, נדון בהמשך הדברים.

חלק פי-שניים בנכסים

הפסוק בפרשת דברים (דברים כא, יז) קובע כי "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ". מכאן אנו למדים שהבכור מקבל חלק כפול בנכסי הירושה. למשל, כאשר יש ארבעה בנים, יש לחלק את העיזבון לחמישה חלקים, כאשר הבכור מקבל שני חלקים (40% מתוך העיזבון) ואילו שאר הבנים מקבלים חלק אחד (20% כל אחד; חלוקה זו מבוארת במסכת בבא בתרא קכב, ב; שולחן ערוך, חושן משפט רעז, ז).

הפסוק אף קובע הוראה שלילית: "לא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" (שם, טז). מכאן יש שלמדו שקיימות שתי מצוות בנוגע לירושת הבכור, מצוות לא תעשה ומצוות עשה (כן דעת הרמב"ן, השמטות לספר המצוות, מצוות לא תעשה יב; פירוש לתורה, דברים כא, טז). לדעת הרמב"ן, מי שמצהיר שבנו הבכור אינו בכור, וכך מנשל אותו מחלקו הכפול, עובר בשתי המצוות יחדיו.

מנגד, לדעת הרמב"ם יש מצוות עשה לבד, והמצווה אינה מיוחדת לדין הבכור אלא מתייחסת לדיני ירושה באופן כללי, כאשר הלכת הבכור היא פרט מתוך דיני הירושה (מצוות עשה רמח). לדעת הרמב"ם, הוראת הכתוב השלילית אין כוונתה למצוות לא תעשה, אלא להורות שאין אפשרות להעביר את ירושת הבכור לאחד מן האחים (עי' מנחת חינוך, מצוות ת, אות י; שו"ת אגרות משה, אבן העזר ח"ד, סימן פז).

יש לציין שהלכת חלקו הכפול של הבכור נאמרה דווקא בנוגע לבכור שנולד בלידה טבעית; אם הבכור נולד בניתוח קיסרי, לא הוא ולא בן הנולד אחריו זכאים לחלק כפול (בכורות מז, ב). במקרה של ספק – כאשר לא ברור אם מדובר בילד בכור או במי שאין לו דין בכור – אין דין של ירושת פי-שניים (בבא בתרא קכז, א; חושן משפט רעז, יא). אפילו כאשר יש שני אחים (מתוך כמה) שאחד מהם הוא הבכור, אך זהותו אינה ידועה, אין השניים לוקחים את חלק הכפול ביניהם, אלא אם כותבים הרשאה זה לזה (עי' בבא בתרא קכז, א; חושן משפט רעז, יא; נתיבות המשפט עו, ד ו-רעח, ט; ההרשאה תקפה לעניין זה רק כאשר הוכר הבכור מלכתחילה, ורק לאחר מכן התערבו הילדים יחדיו).

רכוש האב והאם

הלכה חלק הבכורה נאמרה רק ביחס לירושת האב, ולא בירושת האם (בבא בתרא קיא, ב; רמב"ם, נחלות ב, ח; שלחן ערוך, חושן משפט רעח, א).

בהזדמנות אחד התעוררה שאלה בבית הדין ביחס לירושת בית מגורים. שני ההורים הלכו לעולמם, והבן הבכור ביקש ליטול חלק כפול כדין ירושת הבכור. אלא, שמדובר היה בנכס הרשום על שמם של שני ההורים, האב והאם יחדיו האב והם היו בעלים משותפים בנכס.

כיון שכן, לא היה הבן הבכור זכאי לחלק כפול אלא בחצי הנכס, דהיינו חלקו של האב, ולא בחלקה של האם. במצב שהאם הייתה נפטרת ראשונה לעולמה, היה האב יורש את חלקה של האם, ושוב היה מוריש את הכל לבניו, כך שהבן הבכור היה נוטל חלק כפול בכל הנכס. אולם, באותו המקרה הבן נפטר לעולמו לפני האם, ולכן אין לבכור חלק כפול אלא בחצי הנכס שירש מאביו.

ירושת חובות

יוצא מן הכלל חשוב לחלקו הכפול של האב הוא ירושת חובות שצדדים שלישיים חייבים לאב.

אין הבכור נוטל חלק פי-שתיים אלא בירושה שהייתה "מוחזקת" אצל האב, "מוחזק" בלשון חכמים. בניגוד לכך, בנכס שאינו מוחזק ברשות האב, אלא "ראוי" לבוא לרשותו – כגון חוב – אין הבכור נוטל חלק כפול (בבא בתרא קכה, ב; שולחן ערוך, חו"מ רעח, ז). כך הדין בכל חובות, גם בחוב שאין בו חשש לחדלות פירעון.

ואולם, במקום שהאב נטל משכון על חובו כדי לבטח את פירעון החוב, יש פוסקים המורים שנחשב החוב "מוחזק" על-ידי המשכון, ושוב נוטל בו הבכור פי-שתיים (כך פסקו הסמ"ע והש"ך; הרמ"א והש"ך חולקים לעניין משכון של חוב עכו"ם).

על-פי העיקרון האמור, נפסק בשולחן ערוך (חו"מ רעח, ו) שבכור אינו יורש חלק פי-שתיים של פירות הצומחים מתוך עיזבונו של הנפטר. הלכה זו נאמרה בנוגע לנכסים שיש בפירותיהם שינוי כלשהו במהות הנכס. בניגוד לכך, אם עץ פשוט צמח להיות יותר גדול מאז מיתת האב, אזי הבן הבכור ייטול חלק פי-שתיים לפי גודל העץ בשעת חלוקת הירושה.

חלק פי-שתיים בחשבונות בנק

רוב אנשים בעולם מנהלים חשבון בנק, ולאחר מיתתם משאירים ליורשיהם כספים המופקדים בחשבונות בנק. מה מעמדו של כסף בחשבון בנק ביחס להלכת ירושת הבכור?

הסכמת כמעט כל הפוסקים היא שכסף המופקד בחשבון בנק נחשב "ראוי" ולא "מוחזק", ולכן אין הבכור נוטל בו חלק כפול. הסיבה לכך היא שכסף שמופקד בבנק אינו שמור כמין "פיקדון" על-ידי הבנק, אלא הבנק משקיע את הכסף היכן שנראה לו ראוי, על-מנת לשלם את הכסף למפקיד כשיבקשו. נמצא אפוא שמדובר בהלוואה ולא בפיקדון.

בניגוד לפיקדון המוחזק עבור בעליו, להלוואה יש כאמור דין של "ראוי", ולכן לא ייטול הבכור אלא כחלק אחיו.

ואולם, ייתכן שיש מקום לאבחן בין הלוואה רגילה לבין חשבון בנק. למרות שבצורה רשמית ניתן להגדיר את הכספים המופקדים בבנק כהלוואה, הרי שבחשבון בנק קל מאד לפרוע את החוב על-ידי משיכת הכסף מהבנק, והכספים עומדים תמיד לרשותו של בעל החשבון, אם בכתיבת צ'ק ואם בשאר אמצעי תשלום. יתרה מזאת, חשבונות בנק נחשבים, ככלל, הפקדה בטוחה, ואינם דומים בכך להלוואה רגילה שיש בה סיכון של אי-פירעון.

אבחנות אלו נאמרו על-ידי פוסקים אחדים (עי' בעיקר בדברי הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, חו"מ סימן א). אולם, כאמור רוב רובם של פוסקים הסכימו שכסף המופקד בחשבון בנק נחשב "ראוי" ולא "מוחזק", ואין הבכור נוטל בו פי-שתיים (כך דעת הרב משה פיינשטיין זצ"ל, הרב יעקב בלאו זצ"ל, ועוד; עי' בעומקא דדינא, ח"ב, עמ' רעט, שהביא את דברי הפוסקים בעניין זה).

וכבר כתב בנידון זה הרב יעקב עמדין (שו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב סימן לא) שלכסף המופקד בבנק יש דין "ראוי", ואין הבן הבכור נוטל בו חלק כפול. כך נפסק אף בשו"ת גינת ורדים (אה"ע ח"ד סימן יט), כשהוא מדגיש שאמנם מדובר בהלוואה בטוחה מאד, ולמרות זאת אין הכסף נחשב "מוחזק" אלא "ראוי" (עי' גם בדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל, ח"א, סימן עד, ענף ח).

כסף המופקד בעסקא

בנוגע לבנקים בבעלות יהודית, ההלכה עשויה להשתנות, וזאת בשל הצורך בהסכם "היתר עסקא" בין הלקוחות לבין הבנק. טרם נדון בשאלה של בנקים, נקדים את השאלה של כסף המופקד ב"עסקא" רגילה.

הסכם "עסקא" הוא הסכם השקעות שמהותו חצי (או חלק אחר) הלוואה וחצי (או חלק אחר) פיקדון. אופיו המורכב של העסקא מאפשר לשני הצדדים לעסקא – הן הנותן והן המקבל – להרוויח מההשקעה, בלי שיהיה בכך בעיה של איסור ריבית. המשקיע ירוויח (ולחילופין, יפסיד) מחלק הפיקדון של העסקא, כאשר חלק ההלוואה של העסקא מהווה השקעה בטוחה (אך לא רווחית); מנגד, המקבל ירוויח (או יפסיד) מחלק ההלוואה של העסקא.

ביחס לפיקדון רגיל, אין ספק שהכספים המופקדים נחשבים "מוחזק" ביד בעליהם. בניגוד להלוואה, פיקדון הינו "זמין" לבעליו, ולכן יש לו דין של "מוחזק". בהסכם עסקא, כאשר חלק מהכסף מוגדר כהלוואה וחלקו פיקדון, ישנן שלש דעות שונות ביחס לדין הכספים לעניין ירושת הבכור.

יש פוסקים המורים כי מעמד הכספים נחלק בין חלק הפיקדון לבין חלק ההלוואה: הבכור נוטל פי-שתיים בחלק הפיקדון של הכספים, אך חלק אחד בלבד בחלק ההלוואה (שו"ת פני יהושע, ח"ב, סימן קד; שו"ת חיים שאל, שם).

אולם, רבים סוברים שכל הסכום של העסקא נחשב "מוחזק". הסיבה לכך היא כי אפילו חלק ההלוואה משועבד הוא לעסקא – בניגוד להלוואה רגילה, כאן אין המקבל רשאי לעשות בכסף כרצונו, אלא חייב הוא להשתמש בכסף לטובת העסקא. כיון שכן, סביר שכל הסכום (ולא רק חלק הפיקדון) ייחשב "מוחזק" וייטול בו הבכור פי-שתיים. כך דעת שו"ת מהר"ם שיק (סימן קמה), ערך לחם (חו"מ רעח, ז), שו"ת גינת ורדים (שם), שו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קמב), ועוד.

יש גם שכתבו היפך הדברים: כיון שמדובר בעסקת חבילה אחת, באופן שחלקם של הכספים מוגדרים כהלוואה, הלכה היא שכל כספי העסקא יוגדרו כהלוואה, ומאבדים את מעמדם כ"מוחזק" (כך דעת שו"ת דברי ריבות סימן עח; נתיבות המשפט רעח, ד).

בנקים בבעלות יהודית

כעת נשוב לשאלה של כספים המופקדים בבנקים בבעלות יהודית. בנקים אלו, ובפרט בנקים בישראל, נוהגים לערוך "היתר עסקא" בין לקוחות הבנק לבין הבנק, באופן שגם כספים המופקדים בחשבונות בנק רגילים מוגדרים על-פי עקרונות העסקא.

לאור זאת, יש פוסקים הנוקטים שלכספים בבנק יהודי יש דין של עסקא רגילה, באופן שלפחות חלק מתוך הכספים יהיה "מוחזק" (לפי הדעות הנ"ל) וייטול בו הבכור פי-שתיים (עי' דרכי חושן, ח"ב, עמ' קפד).

אולם, פוסקים אחרים נקטו שאין לראות חשבונות בנק, אפילו בבנקים יהודיים, כדין עסקא רגילה. הסיבה לכך היא שבניגוד לעסקא רגילה, שבה הכספים נודעים לצורך מסוים (של יוזמה עסקית), כספים המופקדים בבנק אינם מיועדים לשום יוזמה עסקית כזו או אחרת, אלא הבנק עושה בכספים כשלו. בשל כך, פסקו בשו"ת שבט הלוי (ח"ד, סימן רטו) ובספר פתחי חושן (ירושה פרק ב, סעיף סו) שאין הבכור נוטל חלק כפול גם בכספים המופקדים בבנקים בבעלות יהודית.

ירושת בכור במניות

חלקו של בן בכור בירושת מניות יהיה תלוי בהגדרת הבעלות במניות. במובן הטכני, כל בעל מניות נחשב כשותף בחברה, ולכן לכאורה יקבל הבכור חלק כפול בירושת המניות.

ואולם, לכאורה יהיה הדבר תלוי בסוג הנכסים שבבעלות החברה. הבכור אינו נוטל חלק כפול אלא בנכסים ריאליים – מוחזקים – שבבעלות החברה, ואילו בנכסים שאינם בחזקת החברה, כגון חובות שצדדים נוספים חבים לחברה, לא יקנו לבכור חלק כפול במניות. ביחס לחובות, אין הבדל בין חובותיה של החברה לבין חובותיו הישירות של האב (הרב שריאל רוזנברג, ישורון כ, עמ' תקעט).

בפועל, קשה מאד לעמוד על אחוז הנכסים הקונקרטיים ("מוחזק") של החברה, ולכן קשה לעמוד את חלק הכפול שמגיע לבן הבכור מתוך החברה. בנוסף לכך, יש דיון בין הפוסקים ביחס למעמדם של בעלי מניות כבעלים על החברה עצמה, ויש לצרף זאת כספק נוסף בעניין ירושת פי-שתיים של הבן הבכור.

עם זאת, בספר עמק התשובה (ח"ג, סימן קיז) כתב שבן בכור נוטל פי-שתיים במניות של חברה גם אם נכסי החברה מורכבים מחובות ושאר נכסים שאין להם מעמד של "מוחזק". הסיבה לכך היא שרק להלוואות ישירות, שצריכים לגבות אותן קודם שניתן להשתמש בכסף, יש דין של "ראוי". בניגוד לכך, אין צורך "גבות" מניות, אלא אפשר לסחור בהן ישירות. כיון שכן, המניות עצמן נחשבות שנכס עצמאי ש"מוחזק" בידו של הנפטר, ויורש הבן הבכור פי-שתיים בהן (עי' גם פתחי חושן, ירושה פרק ב, הע' עב).

להעביר נחלה מבן בכור

כפי שצוין לעיל, קיים איסור מיוחד נגד העברת נחלה מבן הבכור על-פי צוואה. כמו כן, ניסיון להעביר את נחלת הבן הבכור אינו מועיל: כיון שציווה שלא כדין, הצוואה עצמה בטלה. למרות ש"שכיב מרע" יכול לחלק את נכסיו כרצונו על-פי צוואתו, ביחס לבן הבכור אין אפשרות להעבירו מחלקו הכפול.

ואולם, אדם העורך צוואה רשאי לתת חלק מנחלתו כמתנה לאחרים, הגם שבכך הוא מצמצם את חלק הירושה של בניו, כולל בנו הבכור. כמו שניתן לתת מתנות לבנות כדי שתירשנה את אביהן, כך ניתן לתת מתנות כדי שהבן הבכור לא יקבל את חלקו הכפול. בירושלמי מבואר שאסור לאדם לבטל את יתרון והבכור אף בדרך של מתנה, אך הכוונה היא למתנה החלה לאחר המוות, ולא למתנת חיים (עי' ירושלמי, בבא בתרא ח, ד, ובמפרשים שם).

עם זאת, יש לאדם המצווה את בניו בדרך זו לשייר חלק מתוך נכסיו מחוץ לצוואה. הסיבה לכך היא כדי שיחול על אותו חלק דין ירושה של תורה, דהיינו שהבן הבכור יירש חלק כפול, ושאר הבנים יירשו חלק אחד. בדרך זו אין אנו עוקרים דין נחלה דאורייתא לגמרי, והוא מתקיים בחלק הנותר (עי' שולחן ערוך, חו"מ רפב).

ניתן לשייר חלק מנכסי אדם על-ידי שיכתוב קטע בתוך הצוואה (עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סימן קמז; קצה"ח שנב, ב). הרב משה פיינשטיין כותב שיש לשייר חלק "משמעותי" מתוך הנכסים, כשבמקום אחד הוא מזכיר חמישית מתוך הנכסים, ואילו במקום אחר מזכיר סכום קטן יותר. כיון שהעיקרון הוא לשייר חלק משמעותי, הסכום בפועל יהיה תלוי בגודלו של העיזבון.

כמובן שבכל שאלה קונקרטית יש להתייעץ עם מורה הוראה מוסמך. עיקרון זה נכון ביתר-שאת בנוגע לכתיבת צוואה, שיש בה פרטים רבים שיש להיזהר בהם כדי לוודא את תוקף הצוואה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *