לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

עליה למירון בתקופת הקורונה

הרב שמואל ברוך גנוט

 

הנודר או הנוהג לעלות בכל שנה בל"ג בעומר לקבר הרשב"י ואינו יכול לעלות בגלל נגיף הקורונה

 

בל"ג בעומר השנה, התש"פ, לא יתאפשר לעלות ולהשתטח על ציון הרשב"י במירון ת"ו בל"ג בעומר, בגלל מגיפת הקורונה ה"י, וכפי המסתמן יאפשרו לאנשים רמי מעלה בודדים לעשות זאת, באישורים מיוחדים וקשים להשגה של כמה משרדי ממשלה, ויש לדון בכמה שאלות בזה:

א) הנודר בצרתו לעלות לקבר הרשב"י בכל שנה בל"ג בעומר. האם אפשר להתיר נדרו.

ב) הנודר לשם מעלת ומנהג העלייה לציון, לעלות בכל שנה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר.

ג) העולה בכל שנה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר ללא שנדר נדר, האם צריך התרה למנהגו.

ד) והנה יש לדון בכל הנ"ל, בזאת השנה, שא"א לעלות מחמת אונס לקבר הרשב"י, האם בכלל צריך התרת נדרים גם למי שנדר בזה בפירוש.

השתטחות על קברי צדיקים

ראשית דבר יש לברר הענין לעלות לקברי צדיקים. והנה המקור הנודע להשתטח על קברי הצדיקים מצינו בש"ס (סוטה לד, ב'): "'ויבוא עד חברון'- 'ויבואו' מבעי ליה" ותירצו" "אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".

כך גם אמרו חכמים אודות קבורת רחל (בראשית רבה וישלח פב): "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". ב'ספר הישר' (פרשת וישב) מובא עוד, שכאשר הובל יוסף למצרים, ביקש מהמדיינים שהובילוהו להטות את הדרך ולעבור בבית לחם, מקום קבורת רחל אמו, שם עמד והשתטח על מצבתה בבכי ותחנונים, ובקש ממנה שתעתיר עליו שיזכה לסייעתא דשמיא בדרך הקשה העומדת לפניו.

ואמרו חז"ל אודות סיבת העלמת קברו של משה ('עין יעקב' סוטה יד א, ובש"ס שלפנינו אינו): "מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה, ויעמדו בבכייה ויתחננו למשה ויאמרו לו: "משה רבינו עמוד בתפילה בעדינו", ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם"…

כתב המהרי"ל (הל' תענית אות יח): "מה שרגילים ללכת לבית הקברות בתעניות… הוא משום שבבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור, והתפילה מתקבלת ביותר על אדמת קודש".

ב'דרשות הר"ן' (הדרוש השמיני) הוסיף לבאר, שכיון שכבר בהיות הצדיקים בחיים חיותם, ירד השפע ממרומים דרכם, משום כך גם אחרי מותם ראוי השפע להימצא במקום קבורתם. כי בעצמותיהם אשר היו כלים לשפע האלוקי בחייהם, נשאר עדיין מן המעלה שתספיק לקבלת שפע זה גם אחרי פטירתם. כעין דברי הר"ן כתב גם המבי"ט  (שער התפילה פ"ה) והוסיף, שלכן המתפלל בקברי צדיקים ראויה תפילתו שתתקבל- אפילו אם נעשתה ביחידות או שחלילה לא התפלל בכוונה שלמה.

הסבר נוסף כתב ב'ספר חסידים' (תנ) על בקשתו של ברזילי הגלעדי מדוד המלך 'אמות בעירי' (שמואל ב' יט לח), שברזילי בקש זאת כיון שרצה שאוהביו יוכלו לפקוד את קברו, וזאת משום שישנה הנאה מיוחדת למתים בעת שאוהביהם הולכים על קבריהם. והוסיף ב'ספר חסידים' שעל כן באותה עת, כאשר מבקשים מהם החיים שיתפללו עליהם, נעתרים הם ומתפללים, כפי שמצינו לגבי כלב בן יפונה, שכאשר היה זקוק לישועה השתטח על קברי אבות.

ויעויין בספרי שלהי דקייטא מקורות רבים ונכבדים למעלת העליה לתפילה בקברי צדיקים, וד' התיקונ"ז שהביא הגר"א ז"ל שמיום שחרב ביהמ"ק, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא בקברי הצדיקים, עי"ש בארוכה.

ומצינו בפוסקים המנהג לנדור להשתטח על קברות הצדיקים, וכמש"כ הב"י או"ח סי' תקסח בשם  מהרי"ל בתשובה (סי' קיח) על אשה שנדרה לילך על קברי הצדיקים שבמקום פלוני ועכבה ימים רבים ואח"כ אירע ששכרוה לילך שם ופסק דדי בהליכה זו דכיון דלא נדרה להוציא מעות דמיא לנודר לקנות בית בארץ ישראל דאין מחייבין אותו עד שימצא הראוי לו דאדעתא דהכי נדר (ב"ק פ.) הכא נמי לא שנא. וכ"פ השו"ע שם ס"י וז"ל: הנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פלוני, ונתעכב ימים רבים ואחר כך אירע שהשכירוהו ללכת שם, די בהליכה זו. עי"ש בבאה"ט ומשנ"ב. ועי' שו"ת חת"ס ליקוטים ח"ו סי' לז. ובספרי שלהי דקייטא הארכתי במעלת הענין ובפרט על מעלת השתחטות על קבר רשב"י ביום ההילולא דיליה, עי"ש, וכפי שנהג האריז"ל לאכול ולשתות ולשמוח שם, והארכתי בזה בכמה דוכתין ואכ"מ.

– נדר בעת צרה

בדין הנודר בעת צרתו לעלות ולהשתטח על קבר הרשב"י בל"ג בעומר, האם אפשר להתיר נדרו.

כתב בשו"ת מהרי"ל (סימן קפה): "ונדר בעת צרה אין מתירין כמו שכתב מהר"ח, אם לא לצורך גדול או לצורך מצוה". וכן פסק הרמ"א (יו"ד רכח, מה): "נדר שנדר בשעת צרה, אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול, כמו נדר על דעת רבים, ומיהו אם התירו בדיעבד, מותר".

ובשו"ת מהרי"ק (החדשות, סי' ו) נשאל במעשה בא' שנסע באניה, וקמה רוח סערה בים, והים הולך וסוער, והאניה חשבה להשבר, והיו בסכנה עצומה, עד שעמד ונדר להשי"ת שאם ינצל יעלה לארץ ישראל, ותיכף נח הים מזעפו, והגיע בשלום אל היבשה, ושוב התחרט ורוצה שיתירו לו את נדרו, והשיב שמאחר שנדר בעת צרה אי אפשר להזדקק לו בשום פנים, כי כן שמע ממקצת רבותינו, ושכן ראה נוהגים. ויש להביא ראיה למנהג העולם שלא להתיר נדר הנידר בעת צרה, מהא דנדרים (סה א) המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו, ופי' הר"א ממיץ (הובא בהרא"ש שם) דמיירי שנדר לדעת חבירו, הילכך אין מתירין לו אלא בפניו כלומר מדעתו, כמו אין חבין לאדם אלא בפניו, פי' מדעתו, וה"ט שכיון שלדעתו נדר אין להתיר לו אלא מדעתו, שאם מתירו שלא מדעתו הרי הוא כגוזלו. וה"נ הנודר בעת צרה, אם יהיה נשאל על נדרו, יהיה כגונב דעת העליונה, בהיות שנדר בעת צרתו, ואחר שקיבל הטובה מהשי"ת אינו מקיים מה שנדר וכו', וכן אמרו במדרש תנחומא (פר' וישלח סי' ח), א"ל הקדוש ברוך הוא ליעקב כשהיית בצרה נדרת וכשאתה בריוח שכחת וכו', עי"ש.

ובספר תשובות ופסקים למהר"ם (חלק התשובות סי' קיא) כתב: "שאלתי את מהר"ר חזקיה, על אדם אחד שאמר בחוליו: אני מקבל עלי ללמוד שנה, ולא אמר בלשון נדר או שבועה, והשיב, ששמע בשם הרב ר' יהודה חסיד, שכל מה שאדם נודר בחוליו או בעת צרתו כדי שינצל, אין להתיר לו כלל, ואף על פי שלא קיבל עליו בלשון קונם, נדר גדול הוא ועובר בלא יחל דברו. ע"כ. וכן בספר פסקי הלכה של רבינו חיים אור זרוע (בדרשותיו פר' מטות סוף עמוד סג) כתב: ומצוה לידור בעת צרה, שנא' וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה. וי"א שנדר שנודרים בעת צרה אין לו התרה.

ובשו"ת בנימין זאב (סי' רסו) כתב שאין להתיר נדר הנידר בעת צרה, ע"פ מ"ש הרא"ש בשם הר"א ממיץ, שהנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו, ואם נשאל שלא מדעתו נעשה כגוזלו, וה"ה לנודר בעת צרה ונעתר לו השי"ת וניצל מצרתו, אם ישאל על נדרו אח"כ הרי הוא כגוזל וגונב דעת העליונה, שהטוב יקבל והנדר לא יקיים, שלא יהיה כח הדיוט יותר מכבוד שמים. וכן אמרו במדרש תנחומא פר' וישלח א"ל הקדוש ברוך הוא ליעקב בשעת עקי נדרת ובשעת רווחה שמטת, הילכך אין להתיר מה שנדר בעת צרה אא"כ כשהנודר לא יוכל לקיימו או שהוא אנוס או שיש בהתרתו דבר מצוה.

ובשו"ת הרמ"א (ס"ס קג) כ' וז"ל:  "ולענין היתר נדר בעת צרה, יפה כתבת שיש לו היתר לצורך מצוה. וכן אני רגיל להורות מכח התשובה שבס' בנימין זאב (סי' רסו) וכו', ודבריו נכונים בזה, ודברי טעם הם". וז"ל מהרש"ל בס' ים של שלמה גטין פרק ד' (סי' מ): פסק, נדר בעת צרה, קבלה בידינו שאין להתירו, וכן נמצא כתוב בשם הגאון ר' יהודה חסיד, ונראה בעיני שאינו מן הדין, אלא משום סכנה, שלא תחזור עליו הצרה. וכן נמצא בספר חסידים. אבל מן הדין יכולים להתיר נדר הנידר בעת צרה, כדמוכח ממה שאמר דוד נדרי לה' אשלם וכו', ומאי רבותא דדוד שלא התיר נדריו, והלא ידוע שכל נדריו היו בעת צרה. ע"כ. והב"ח (ס"ס רכח) כתב, בתשובת מעיל צדק איתא, הנודר בעת צרה לעלות לא"י, ואין אשתו רוצה ללכת עמו מפני חולשתה, ואינה רוצה להתגרש ממנו, לכאו' נראה שיש לו התרה, ואף על פי שמו"ר רבי חזקיה כ' בשם רבינו יהודה חסיד, דמה שנודר אדם בעת צרה אין לו התרה, נראה דבכה"ג שיש מצוה רבה להתיר לו מפני שלום ביתו מותר".

וידועים בזה דברי המהר"ם מינץ (סי' עט) שכתב: ומה ששאלת אם נוהגים להתיר נדרים שנדרו בעת צרה, דע לך כי ראיתי מרבותי הגדולים שהתירו הנדרים שנדרו בעת צרה, אם הנודר מתחרט מעיקרו. ובדידי הוה עובדא, שהגאון מהר"ר זעליקמן סג"ל, ואנכי, וחד עמנו התרנו לבן חורגו ר' משה מה שנדר בהיותו בתפיסה, ולא מצינו בשום מקום שיאמרו בפירוש שלא להתירו, ומה שאמרו התוס' חולין (ב ב) ד"ה אבל, מהא דכתיב וידר יעקב נדר "לאמר", שיהו נודרים בעת צרה, היינו לומר דאע"ג דבעלמא אסור לנדור נדר, כמ"ש בנדרים (כב א), מ"מ הכא שרי, אפי' אמר הרי עלי, וכן איתא באגודה שם, שבעת צרה אף הרי עלי שרי, כדכתיב וידר ישראל נדר, אבל לא מיירי מזה אם יש לזה התרה אם לאו. ונ"ל סמך להמתירים מדברי האגודה (נדרים סי' י), שכתב: "דהא דאמרינן (נדרים כב א) כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, יש מפרשים דהיינו אפי' בנודר בעת צרה, דהא מייתי לה על כל נדרים". שמע מינה לפ"ד היש מפרשים שאפי' אם נדר בעת צרה אסור לקיימו, דהא המקיימו נקרא רשע, ואפי' לאותן דעות דפליגי על אותם יש מפרשים, מסתברא דס"ל דאף דלא מקרי רשע אם מקיימו, מ"מ התרה מיהא יש לו, כדמשמע הלשון. ועוד דלמה נעשה פלוגתא רחוקה ולומר דמחולקים הם מן הקצה אל הקצה, והחולקים על סברת היש מפרשים ס"ל שמצוה לקיימו ואסור להתירו. אמנם מצאתי תשובה בשם מהר"ר חזקיה, ששמע בשם רבי יהודה חסיד, שכל מה שאדם נודר בחוליו או בעת צרתו כדי שינצל, אין להתירו כלל וכו', ומ"מ נ"ל דלאו משום איסורא הוא, אלא רק משום סכנה, ואף על פי שכ' שאין להתיר כלל, ולפום ריהטא משמע דהוי איסורא, י"ל דהוי קול ושוברו עמו, שהרי סיים אח"כ "וגם אמר בשם ר"י חסיד דסכנה היא", וזהו הפירוש של מ"ש לעיל שאין להתירו כלל, והיינו דהוי סכנה למאן דקפיד, וגם הרי כל צוואות ר"י החסיד לא נתפשטו, ורובן בטלות", עכ"ל.

והכנה"ג (יו"ד סי' רכח הגה"ט אות ב) הביא מחלוקת הפוסקים אם יש התרה למי שנדר בעת צרה, וכ', שהמהר"ם מינץ הביא דעות לכאן ולכאן, ומ"מ הסכים לדעת המתירים את הנדר שנידר בעת צרה. ובשו"ת חיים של שלום ח"ב (סוף סי' ע) הזכיר דברי המהר"ם מינץ, וכתב, עוד למדתי מתורתו לענין נדר בעת צרה שר"י החסיד ציוה שלא להתיר נדר זה בשום פנים, ואילו מהר"ם היה מורה ובא שיש להתירו, ושלא להשגיח על דברי הר"י חסיד, מטעם שלא נתפשטו צוואותיו, ורובן בטלות, ונפלאתי על האחרונים שדיברו בענין צוואות ר"י החסיד, אם לחוש להן, אם לאו, והלא מהר"ם מינץ פקיע שמיה מהפוסקים המיוחדים והמפורסמים, והוא עמוד גדול וחזק, ואמיץ הוא לסמוך עליו. ע"כ). והנה אף בשו"ת הרשב"ץ ח"ב (סי' קלא) ס"ל שגם נדר שנידר בעת צרה אפשר להתירו ע"י פתח. ע"ש. והובא ג"כ בברכי יוסף (סי' רמט סק"כ). וכן בספר שערי דעה (סי' רכח ס"ק יד) כ', שיש להוכיח במישור מתשובת הרשב"ץ הנ"ל שאף לכתחלה אפשר להתיר נדר הנידר בעת צרה. ע"ש. ובשו"ת תשובה מאהבה ח"ג הביא דברי מהרש"ל הנ"ל שאין בהתרת נדר הנידר בעת צרה משום איסור אלא משום סכנה. (וכדברי המהר"ם מינץ), והקשה שאם הטעם משום סכנה, הא קי"ל חמירא סכנתא מאיסורא, וא"כ מאי רבותא דדוד וכו'. ע"ש.

ובשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' י) כ' שהמהר"ם מינץ לא ידע הטעם לאיסור זה, ולכן כתב מה שכתב, אולם בשו"ת בנימין זאב (סי' רסו) המציא טעם נכון מעצמו. וקילסו הרמ"א בתשו' (סי' קג), ע"פ מ"ש הר"א ממיץ, שהנודר לדעת ותועלת חבירו וקיבל ממנו טובה אין מתירין לו אלא מדעתו, וה"נ הנדר הוא כביכול לטובת השי"ת, כאומרם נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ולכן עשה עמו השי"ת טובה להצילו מצרתו, ולכן אין מתירין אלא מרצון השי"ת וכו'. וההיתר לדבר מצוה משום תועלתו של נותן התורה, והרי זה כנודר על דעת רבים דאנן סהדי שהם מסכימים להתיר במקום מצוה וכו'. ע"ש. ובשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' מח אות א) העיר ע"ד החת"ס, שנודר לדבר מצוה, לא מקרי תועלת להקב"ה כביכול, כדי לומר ע"ז שאין מתירין לו הנדר, הואיל ונדר לתועלת חבירו, כמבואר במקרא (איוב לה ו – ז): "אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח". וכל רצונו יתברך לטובתינו, וכיו"ב כ' השער המלך (פ"ו מהל' שבועות) בשם הרב זרע אברהם, לענין משרת של בעה"ב, שכל מה שהיה מרויח היה מפסיד ומכלה בתרבות אנשים חטאים, והשביעו בעה"ב על כך, וכתב, שמכיון שאין הנאה לבעה"ב בזה, והכל נעשה לטובת המשרת יכולים להתיר לו. ע"ש. ויש סיוע לזה מהירושלמי (נדרים פ"ט ה"א), ודכוותה יפתחו לו בכבוד הדברים שבינו לבין המקום, כגון, סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפלין שאני מניח, והיינו כבוד המקום (בתמיה), והא לנפשיה הוא דמהני, שנאמר אם צדקת מה תתן לו. ופירש קרבן העדה, דהא ודאי אין זה בינו לבין המקום דלנפשיה הוא דקא מהני, אבל להקב"ה אין בקיום המצוה תועלת, כדכתיב אם צדקת מה תתן לו. ע"ש. וכן הובא בהלכות הרמב"ן (רפ"ט דנדרים), ובד' הריטב"א שם. וע' בשו"ת דרכי שלום (סי' כו אות ב) מ"ש ליישב דברי החת"ס הנ"ל. שגם ענין זה שהוא לתועלתנו ולטובתינו מקרי תועלת כביכול להקב"ה, כפרש"י על פסוק ריח ניחוח לה'. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והמהר"ל מפראג בתפארת ישראל (פרק ו) כ' וז"ל: אין הפירוש שיהיו טעם המצות לטובתינו, שהרי מצות לא ליהנות ניתנו, ופירש רש"י (ר"ה כח א) שלא ניתן קיומם לישראל להנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו. ואף על פי שבאמת יש שכר טוב בעוה"ב וכו', ואף שכתוב בפר' ואתחנן ויצוינו ה' את כל החקים האלה וכו' לטוב לנו כל הימים, מ"מ גם הטובה עצמה גזירה היא, ולא ניתנה לדעת המקבל, שלא יוכל לומר כלום נתקנה אלא לטובתי אי אפשי בתקנה זו, אלא על כרחנו נקבל המצוה והטובה בגזרתו יתברך. והמהר"ם שיק (חאו"ח סי' רצא) הביא דברי החת"ס ונראה שגם דעתו כן. וע"ע בשו"ת גבעת פינחס (סוף סי' סה). ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' רי וריז). ובשו"ת בית שלמה (ח"ב מיו"ד ס"ס קו). ובשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' רטו) ובשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סי' מו) ובשו"ת יביע אומר ח"ח יו"ד סימן כ הביא כל השיטות בזה בארוכה, עי"ש.

והנה בלקט יושר (ח"ב יורה דעה עמוד כד ענין ב) עסק בשאלה דומה לנידונינו, בדין הנודר בעת צרה שקיבל על עצמו לעלות לקברי אבות, וז"ל:

"עוד יבאר לי מר מי שנדר בעת צרה לעשות מצוה כגון ללמוד ועתה הדבר קשה עליו אם יש להתיר לו עכ"ל. ואשר שאלת על אחד שנדר בעת צרה כו' נראה שהדבר הזה צריך חקירה. אם אינו קשה עליו מאד אין לו לשאל עליו, דהכי כתב סמ"ג בסוף מצות נדרים שאם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליו אלא מדוחק שנא' [נדרי] לה' אשלם, וסתמא כתיב אפי' שלא בעת צרה כ"ש בעת צרה. אבל אם קשה עליו מאד בענין זה דמקרי דוחק וצער, נראה דשרי אפי' נדר בעת צרה. דה"נ כתיב קרא "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי". וכיון דדעת סמ"ג דההוא קרא ר"ל אשלם אם לא מדוחק, ה"נ מסתמא מפרשינא להך קרא, אף על גב דאית ביה תרתי מצוה ובעת צרה. ועובדא ידענא דהוה בדידי שנדרתי בימי חליי ליסע לריגנשפורק על קברי אבות. וכשחזרתי לבריאותי כמו אחר ג' תקופות חליתי שנית וצוה דודי מו' הקדוש ז"ל להתיר לי הנדר, כדי שלא אעמוד בנדר בימי סכנה. וכן התירו לי מוה"ר יעקל, ועמו הקדוש מה"ר משה חנוכה ז"ל, למדנו מדבריהם שמתירים נדר שבעת צרה מדוחק. אבל היכא דאיכא תרתי מצוה ובעת צרה איפשר אין ללמוד מהאי עובדא", עכ"ל.

  • הנודר ונאנס האם צריך התרה על נדרו

והנה מדברי הלקט יושר וכל הגדולים שהביא נראה שהנודר לעשות מצוה, כמו לעלות על קברי אבות, שמצינו בכלב שעלה להשתטח על קברי אבות ומוכח מיניה דחשיב מצוה, וכמש"כ בריש דברינו וכפי שהארכתי בזה בס' שלהי דקייטא, ונאנס ע"י חולי, דאכן צריך התרה. שהרי כתב: "וצוה דודי מו' הקדוש ז"ל להתיר לי הנדר, כדי שלא אעמוד בנדר בימי סכנה. וכן התירו לי מוה"ר יעקל, ועמו הקדוש מה"ר משה חנוכה ז"ל". והיינו שאף שלא יכול היה לקיים נדרו לעלות על קברי אבות מחמת חוליו, בכל זאת הזקיקוהו התרה.

אולם מדברי שו"ת הלק"ט (ח"א סי' מב) מוכח דבכה"ג שנדר לדבר מצוה ונאנס, דא"צ התרה כלל, וז"ל הלק"ט:

"שאלה מי שהיה חולה והיה נדור בדבר מצוה וחלה וכסבור שאין יכול לעבור על נדרו אלא בהתרת חכם (עי' יו"ד סי' רי"ד ס"א בש"ך ס"ק י' ודג"מ שם) והלך ונשאל ואח"כ. א"ל למה לך התרה אנוס היית. והשיב אם כך הייתי יודע לא הייתי נשאל מעולם. תשובה הביא הב"י ס"ס רכ"ח הריב"ש בתשובה דאם התירו באונס אינו כלום, אף אנו נאמר דהתרה בטעות אינה כלום ובר מן דין דברים אלו שאומר אפשר דלא גרע מידות נדרים)", עכ"ל.

והיינו דס"ל להלק"ט שהנודר לדבר מצוה ונאנס וחלה, א"צ כלל התרה, ולכן כתב שאם נשאל לנדרו חייב להמשיך ולקיימו, דהוי התרה בטעות.

ואמנם הערני ידי"נ הגר"י בחר שליט"א דאפשר ובנידון הלקט יושר רצו לבטל לגמרי את נדרו כדי שלא יעמוד בנדר בימי סכנה (דהרי מ"מ אולי יוכל לעלות אח"כ ולקיים את נדרו) מה שאין כן בנידון הלק"ט כמבואר בשאלה לא רצה להתיר נדרו אלא שחשב שצריך בגלל האונס. וכן י"ל גם בד' הש"ך והדגמ"ר שדלקמן.

והנה בשו"ת הלק"ט שם ציינו בסוגריים לד' הש"ך והדגמ"ר ביו"ד סי' רי"ד, העוסקים בד' השו"ע המוזכרים לקמן, וכתב הש"ך סק"ב: "תעניות כו' – מחמת שאינו בריא צריך שיתירו לו כו' ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה ובא"ח סי' תקס"ח סוף סעיף ב' כתב בהג"ה דתעניות בה"ב או י' ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו' ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה"נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא. ולאו קושיא היא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל, אבל הכא לא אסיק אדעתי' דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה", עכ"ל. הרי שדעת הש"ך דכה"ג צריך התרה.

אמנם הדגול מרבבה שם חולק וכתב: "דבריו דחוקים, ולפעד"נ דגבי ברית מילה אינו חוזר בו ממנהגו לגמרי אלא שעכשיו בסעודת מצוה אוכל, ולעתיד שוב הוא חוזר למנהגו. וה"ה אם אירע לו איזה מיחוש ורצה לאכול היום ולעתיד שוב חוזר למנהגו ג"כ א"צ התרה. אבל המחבר כאן מיירי שאינו בריא ורוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לכך צריך התרה. ובזה דברי המג"א (סי' תקפא) נכונים", עכ"ל.

ובמשנ"ב סי' תקפ"א גבי תענית ערב ר"ה וכל הי' תעניות שנהגו להתענות אז, כתב: "כתב המ"א במקום שיש מקצת חולי יש להקל בכל אלו התעניתים וא"צ התרה אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור והש"ך ביו"ד סימן רי"ד כתב דמחמת שאינו בריא לעולם צריך התרה [ח"א]", עכ"ל. ובשעה"צ אות ל"ג כתב: " ואפשר דאם אינו מוצא מי שיתירנו יש להקל במקום הדוחק, כי האליה רבה ודרך החיים העתיקו דברי המגן אברהם, וגם הדגול מרבבה ביורה דעה סימן רי"ד מקיים דברי המגן אברהם", עכ"ל. הרי לנו פסק המג"א והדגמ"ר והא"ר והדה"ח והמשנ"ב להקל ולא להצריך התרה במקום שתענה התעניות שנהגו בהם, אם אירע לו אונס והוא חולה.

ואמנם דבריהם אמורים דווקא בא' שלא נדר בפירוש להתענות, אלא נהג להתענות כנהוג, ובכה"ג  מצינו דברי השו"ע הלכות נדרים סי' רי"ד ס"א וז"ל: "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים… ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת,  צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה)".

  • הנודר להתענות בזמן קבוע ואירע לו שבת ויו"ט באמצע ימי נדרו

והנה גבי הנודר להתענות לזמן ידוע ואירע בתוך זמנו שבת ויו"ט, מצינו בפוסקים שמתירין לו נדרו, דיבוא עשה וידחה ל"ת, וז"ל הדרכי משה יו"ד סימן רטו:  "כתב המרדכי ריש שבועות שתים (ע"ג וע"ד) (סי' תשנו) כתב רבינו חננאל מי שנדר להתענות כל שני וחמישי ולא נזכר בעת נדרו לומר חוץ מיום טוב ילך אצל בית דין וילקה בפניהם על שנשבע לעבור את המצוה והם יתירו לו נדרו ואם אינו עושה כן עומד באיסור וראבי"ה כתב שאם נשבע לבטל המצוה אין צריך התרת חכם לישאל על שבועתו, אך לוקה משום שבועת שוא ואם בלשון נדר נדר צריך התרת חכם ואינו לוקה כך מצאתי בספר ראבי"ה (הל' תענית סי' תתנו) אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי"ה דבנדר נמי לוקה שצוה להלקות אחד שנדר שלא יחזור ההלכה לאחיו למחר פתח בחרטה וצוה להלקותו לאחר שהותר נדרו עכ"ל ודעת הרא"ש (בפירושו יד: ד"ה קונם עיני) והר"ן (שם ד"ה ואלא דאמר) ריש פרק ב' דנדרים דלא שייך איסור בנדר שוא ועיין שם גבי קונם שאני ישן וכו'", עכ"ל.

ובשו"ת מהר"ם מינץ סימן עט: "ומה שאיתא במרדכי, וז"ל מצאתי בשם ספ' מקצעו' של ר"ח, הנודר בעת צרתו להתענות כל שני וחמישי, ולא נזכר בעת נדרו לומר חוץ מי"ט שיבא בהן, ה"ל מצו' י"ט עשה, ומצות הנדר לאו דלא יחל, וכיון שאינו יכול לקיים שניהם, יבא עשה וידחה לא תעשה כו'. ותניא אין נשבעין לבטל המצוה, הלכך ילך אצל ב"ד שבמקומו, וילקה בפניה' על שנשב' לעבור את המצוה, והם יתירו כל ב"ה שיבא בהן י"ט, ויעשה בהן שמחות י"ט, ואם אינו עושה כן עומד באיסור עכ"ל.

ובשו"ע יו"ד סימן רטו פסק: "נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור"ח, מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו: אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר, ו והותר כל הנדר. במה דברים אמורים שצריך התרה, כשקבלו בלשון נדר, שאמר: קונם אכילת ימים כך וכך עלי; אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית, אינו דוחה לא שבת ויו"ט וראש חודש  ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה, ואפילו לא קיבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד (ועיין בא"ח סימן תי"ח)", עכ"ל.

והנה חזי' שהנודר להתענות ואירע לו שבתות ויו"ט בתוך ימי נדרו דכ' המרדכי דעשה דשבת דוחה לל"ת דלא יחל. ויל"ע אמאי בכל הנ"ל מצינו שהנודר להתענות ואירע לו חולי, או שנדר לעלות לקברי אבות ואירע לו חולי, דלא חשיב עובר בכה"ג על מצוות ונשמרתם מאד לנפשותיכם ולא אמרי' ביה דיבוא עשה ד'ונשמרתם' ודחיא ל"ת דבל יחל.

ומצינו ברכות ל"ב ב', "מעשה בחסיד, שהיה מתפלל בדרך, בא שר ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום וכו', אמר לו השר, והלא כתוב בתורתכם (דברים ד' ט' – ט"ו): רק השמר לך ושמור נפשך, וכתוב: ונשמרתם מאד לנפשותיכם, למה לא החזרת לי שלום, אלו הייתי חותך ראשך, מי היה תובע את דמך מידי?", וכ' בשו"ת יד אפרים סי' יד שזהו המקור היחידי בגמרא המביאה פסוקים הללו, בדבר שמירת החיים.

ואמנם במס' אבות (פ"ג) מביאה המשנה פסוקים אלו כאזהרה נגד שכחת התורה, "כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב, שנאמר, רק השמר לך וכו' ונשמרתם מאד לנפשותיכם". וכבר עמד על כך המהרש"א כאן, וכותב "האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש באבות וכו'. ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם מסכנה וכו'". כן יש להעיר ממנחות (צ"ט ב') "כל השוכח דבר אחד מלמודו עובר בלאו, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך מאד".

אכתי בראשונים ובשו"ע מביאים פסוקים הללו בדבר חובת שמירה על החיים, כברמב"ם הל' רוצח ושמיה"נ (פרק י"א) על החובה להרחיק כל נזק, שכתב: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנ': השמר לך ושמור נפשך" (פי"א ה"ג), פסוק זה מובא גם בחו"מ (סימן תכ"ז – ס"ח) ובסעיף ט' "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות" ובסמ"ע (סקי"ב) מדכתיב, השמר לך ושמור נפשך מאד, ועיין ר"ן שבועות (פ"ג כ"ה – א') בנשבע שלא לאכול ז' ימים, כתב "דהוה ליה נשבע לעבור על דברי תורה מהקרא: השמר לך ושמור נפשך".

ובשו"ת נוב"ת (יו"ד ס"י) אוסר ללכת ליערות לצוד חיות, כי בכך מביאים עצמם לידי סכנת נפשות "ורחמנא אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם". (וכבר העירו על הנוב"י מע"ז (י"ח ב'): ובדרך חטאים לא עמד, זה שלא עמד בקנגיון וברש"י "צידת חיות ע"י כלבים" הרי שגם מצד הדין יש איסור בכך. והגאון רבי אהרן לוין זצ"ל באחד מספריו הביא ראיה להנוב"י מסנהדרין (צ"ח א') "יומא חד נפק לשכור בזאי" ולפי הערוך "כלומר לצוד חיות ועופות" הרי שאין איסור בכך מצד הדין). הפרמ"ג או"ח (סימן ד' א"א סק"ב) כותב, דכל ספק בסכנה אסור מה"ת מדין ונשמרתם מאד לנפשותיכם, נראה כוונתו, כיון דאדם מצווה על שמירת נפשו, ע"כ שמירה מעולה בעינן, לשמור את נפשו מכל ספק וחשש בסכנה.

וכן בתשו' הואיל משה (סימן ט"ז) מביא שמרן הגה"ק מצאנז בעל דברי חיים, לעת זקנתו היה חולה ולפי פקודת הרופאים, אסור היה לו לאכול הכזית מרור בליל הסדר, לקח הצדיק כזית מרור לידו וברך בשם ומלכות: אשר קדשנו במצותיו וציונו ונשמרתם מאד לנפשותיכם והחזיר את המרור על השולחן. ואולי דאי"ז מ"ע גמורה ומוחלטת, עי' בשו"ת יד אפרים סי' יד. ואולי באמת אין ה"נ, וכשנדרו פוגע בחוליו וייכנס למצב של סכנת נפשות, נכנס הוא לכלל של נדחה הל"ת דבל יחל מעשה דשמירת הגוף, וכפי דמצינו גבי נדר להתענות דדחי עשה דשבת הל"ת דבל יחל, ועוד חזון למועד, וצ"ע.

  • הרי לנו דברי הקדמונים והפוסקים האם הנודר בעת צרה, יכולים להתיר נדרו, עי' לעיל הדעות בזה.
  • מי שנהג בכל שנה לעשות מצוה ולא נדר נדר בפירוש, עי' בזה ד' השו"ע לעיל סי' רי"ד דמועיל התרה, ויכול לומר בתחילת מעשיו שאינו מתכוין לנדור, וידועים ד' הפוסקים דמועיל בקבלות טובות שכאלה נוסח ההתרת נדרים הנאמר בערב ר"ה או בערב יוהכ"פ, ועי' הליכות שלמה ועוד.
  • הנודר לעשות מצוה, כמו לעלות על קברי אבות, ונאנס מחמת חולי, האם צריך התרה או לא, לדברינו נחלקו בזה הלקט יושר וסיעתו ושו"ת הלק"ט.
  • והערני ידי"נ הגר"י בחר שליט"א, דאף דמצינו בפוסקים שהנודר לעלות לקברי אבות נחשב לדבר מצוה, והעולה לקברי אבות בקביעות נחשב להנהגה טובה דדבר מצוה, מ"מ לא הוכח שהמקבל ע"ע לעלות לציון הרשב"י דווקא בל"ג בעומר נחשב גם הוא לגדר הנהגת מצוה, כיון שהמקור בחז"ל לעלות על קברי אבות הוא ענין כללי ולאו דווקא ביום הילולא דרשב"י, ואף דוודאי מצינו בספרים רבים גודל מעלת הענין והיותו הנהגה טובה, מ"מ אין הכרח שנחשב לרמה של דבר מצוה.

ואציין דברי המהרי"ל (מנהגים, הלכות ראש השנה): "ודרש שכל אדם ילך לבית הקברות להשתטח על קברי צדיקים בערב ר"ה, ובמקום סכנה אין צורך".

 

 

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. א.
    כבוד הרב שליט"א כתב: וכפי המסתמן יאפשרו לאנשים רמי מעלה בודדים לעשות זאת, באישורים מיוחדים וקשים להשגה של כמה משרדי ממשלה. לצערינו איפשרו לכל מלחכי פינכא לאלפים! ואכן לבודדים ממש! רמי מעלה.

    ב.
    לגופו של דבר כבר פסק הגה"ק מטשערין בקונטרס ההשתטחות שבאונס כגון כהנים וכדו' קדושת קברי צדיקים הוא בכל הרואה, ואכן אלפי ישראל עמדו בעיה"ק צפת בשכונות שרואים הר מירון, ובפרט בציוה"ק של האר"י הק' ששם רואים ממש את כל היישוב, ובמשקפת רואים גם הציוה"ק.

    ג. וכל זה מלבד האלפים שכן זכו להגיע לאתרא קדישא מירון, ולא וויתרו כל עוד נשמתם בם, ולא רצו לצאת בתורת אונס רחמנא פטריה. וכל זה מאחר שהם שמעו באמונה שלימה בת קול יוצאת ומכרזת 'עולו ואיתכנשו להילולא דבר יוחאי' וכפי שאמר רשב"י באידרא זוטא 'שאותו יום של ל"ג בעומר יומא דילי הוא'

    ולהלכה הגם שאכן כל דיני הנדר שכבוד הרב כתב שייכים, אך סעיפים אלו משנים את התמונה בהחלט לענ"ד, עכ"פ לכתחילה למי שהיה בכוחו לעשות לפחות לפי סעיף א'.

    ובוודאי שאין לזלזל בכל רצון של כל יהודי שהיה ברצונו לנסוע ולא יכל מכל מניעה שהיא

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *