אמרה קצרה של הגמרא בשם רבא קובעת לא מעט מאופיו של חג הפורים: "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב). משמע מהדברים שיש חיוב עלינו להשתכר בפורים – חיוב שגורם ללא מעט אנשים כאב ראש, הן כפשוטו והן במישור החינוכי.
אך עניין השכרות אינו נובע רק מתוך דברי רבא, אלא אף עולים מתוך פשטות לשון המגילה, בה כתוב שימי פורים נקבעו כ"ימי משתה ושמחה". בניגוד לחובת סעודה הנוהגת בכל חג ומועד, בפורים נקבעה חובת משתה, שמשמעה משתה היין.
הלכה זו מעוררת שאלות רבות. מהו השיעור של "עד דלא ידע"? האם יתכן שאדם מישראל לא יבחין בין מרדכי לבין המן? בנוסף, האם באמת חובה על האדם לשתות בפורים עד כדי השתכרות? והאם מצווה זו מתקיימת ביין, או שמא אפשר לקיימה אף בשאר משקאות משכרים?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
האיסור להשתכר
אין במקרא או בגמרא איסור מפורש על שכרות. יש אמנם איסורים על שכרות במצבים מסוימים – אסור לרב לפסוק הלכה כשהוא שתוי, ואסור לכהן לעלות לדוכן לאחר שתיית יין – אך אין איסור כללי על שכרות. למרות זאת, בספר ארחות חיים (הלכות פורים, אות לח; הביאו ב'בית יוסף', או"ח סימן תרצה) כתב לאסור את השכרות בתכלית האיסור:
"חייב אינש לבסומי בפוריא, לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט".
מבואר בדבריו שיש "איסור גמור" להשתכר, ומתוך תפיסה זו פירש את דברי הגמרא המחייבת שתיית יין בפורים שלא כפשוטם: אין חובה להשתכר, ורק לשתות "יותר מלימודו מעט".
על פסיקה זו יש להעיר מכמה מקומות שבהם הובאו סיפורי מעשים על גדולי תורה ששתו יין ואף השתכרו. למשל, בגמרא מבואר ש"מותר לסוך שמן ומלח בשבת", וכדוגמה לכך הגמרא מציינת מספר אמוראים, כאשר היו מבוסמים, שהיו מביאים שמן ומלח וסכים את כפות הידיים וכפות הרגליים, והיו אומרים: "כשם ששמן זה צלול, כך ייהפך יינו של פלוני בן פלוני לצלול" (שבת סו, ב). רש"י מסביר שהיו רבני בית המדרש משקים את התלמידים ביין, "ואלו מפני שחשובין הן היו עושין להן דבר להפג את יינן".
כבר בתורה אנו מוצאים שיוסף ואחיו שתו והשתכרו יחד: "וישבו לפניו, הבכר כבכרתו והצעיר כצערתו וישתו וישכרו עמו" (בראשית מג, לג-לד).
לאור מקורות אלו (וכך לאור מקורות נוספים בדברי חז"ל) יש להקשות על דברי הארחות חיים: הרי מבואר לן שאין איסור בשכרות, וגדולי ישראל היו נוהגים לשתות ולהגיע לרמה של שכרות.
חילוק בין דרגות שונות של שכרות
אולם, יש מקום להבחין בין רמות שונות של שכרות.
בגמרא עירובין (סד, א) אנו מוצאים אבחנה בין "שיכור" לבין "שתוי": "אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה; שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה […] היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור: שתוי, כל שיכול לדבר לפני המלך; שיכור, כל שאינו יכול לדבר לפני המלך". כן גם פסק הרמב"ם (הל' תפילה, פ"ד, הלכה יז).
נמצא שיש שני מצבים שונים של שכרות. מצב אחד, קל יותר, הוא של "שתוי", שבו אסור לאדם להורות הלכה ואסור לכהן להיכנס למקדש, וכמו כן אסור לאדם להתפלל בו – אבל אם התפלל יצא ידי חובתו" (שו"ע, סימן צט, ס"א). מצב שני הוא של "שיכור", שאז תפילתו אכן תועבה ולא יצא ידי חובתו.
במקום שרואה אדם שאם ימתין יעבור זמן תפילה, אזי אם הוא רק "שתוי", מותר לו להתפלל בשביל שלא יפסיד זמן תפילה (משנה ברורה צט, ו-יז). אולם, אם הוא "שיכור" (שאינו יכול לדבר בפני המלך או בפני אדם נכבד), אסור לו להתפלל אפילו באופן שיעבור זמן תפילה, ועליו להתפלל תפילת תשלומין לאחר שתעבור שכרותו (ועי' משנה ברורה סק"ו מתי נחשב שוגג, שיכול להשלים, ומתי נחשב מזיד שאין לו תשלומין). בניגוד לכך, גם שיכור רשאי לברך ברכת המזון (אורח חיים קפה).
דרגה שלישית של שכרות היא "שכרותו של לוט". מי שהגיע לדרגה זו, דינו כדין שוטה לכל דבר – דיבורו אינו דיבור, ומעשיו אינם מעשים. כן נפסק במשנה ברורה לעניין ברכות: "וכל זה כשלא הגיע לשכרותו של לוט, דאל"ה כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע, ופטור אז מכל המצות, על כן אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך, שהרי פטור היה באותה שעה, וחייב אח"כ לחזור ולקרות ולברך" (משנה ברורה צט, יא).
לפי חילוקים אלו ניתן ליישב את דברי הארחות חיים: אמנם אין איסור בשתיית יין עד לרמה של 'שתוי', וייתכן שכמו כן אין איסור בהגעה לרמה של "שיכור". אבל מי שמגיע לרמת שכרות של "שכרותו של לוט", הרי הוא איבד את צלם האלוקים מעצמו, ובכך עבר, לדעת הארחות חיים, על איסור חמור.
יש להעיר על דרך זו, שכן לשון הארחות חיים היא שבפורים "ישתה יותר מלימודו קצת". מדבריו משמע שאין לאדם להשתכר כלל.
דעת האוסרים להשתכר בפורים (שיטת רבנו אפרים)
כעת נשוב להלכות שתיית יין בפורים.
הראשונים (מגילה, שם) מביאים את דברי רבנו אפרים שהקשה איך ניתן לפסוק כרבא – הרי אחד משלושה דברים שהקב"ה שונאם הוא שיכור (גמרא סוף פסחים), ואיך נחייב אדם להשתכר?
משום כן ביאר רבנו אפרים שאין לפסוק כדעת רבא, וביאר עוד שמתוך דברי הגמרא עצמם ניתן לראות שאין הלכה כרבא, וזאת מתוך סיפור המעשה שהובא שם.
הגמרא מספרת מיד לאחר דברי רבא על רבה ורבי זירא שאיבסמו (רש"י: השתכרו) בסעודת פורים, וקם רבה ושחט את רבי זירא. למחר התפלל רבה על ר' זירא, והחיה אותו בתפילותיו. בשנה הבאה, שוב הזמין רבה את ר' זירא לסעוד אצלו את סעודת הפורים. ר' זירא סירב להזמנה, באמרו: "לא בכל שעתא ושעתא איתרחש ניסא".
מכאן למד רבנו אפרים (וכן ביאר בט"ז, ס"ק ב) שהגמרא דוחה את דברי רבא, שהרי רואים מה קורה כשמשתכרים, שאפילו רבה שחט את רבי זירא – ומכאן שאין לנהוג כרבא, אלא ישתה אדם מעט יותר מהרגלו (בב"ח כתב שאף לדעת רבנו אפרים יש לאדם להשתכר, אך לא עד כדי כך), ויהיה שמח וטוב לב, ולא יבוא לידי שכרות שיש בו חשש לאיסורים ביזיון.
דעת הרמב"ם
גם הרמב"ם מרחיב את הדיבור בגנות השכרות, כלשונו: "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי הוא חוטא ומגונה, ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עם הארץ הרי זה חילול השם" (הלכות דעות פרק ה, הלכה ג).
הרמב"ם אמנם אינו כותב את הדברים בסגנון איסור הלכתי מובהק מעיקר הדין (כפי שכתב בארחות חיים), אלא כדבר רע ומגונה, אך ייתכן שראייה זו עומדת מאחורי הפרשנות המחודשת שנותן הרמב"ם לדין שכרות בפורים, כלשונו: "כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר וישתה יין … עד שישתכר וירדם בשכרות" (הלכות מגילה פרק ב, הלכה טו).
דרכו של הרמב"ם היא כידוע שלא לכתוב דברים שאינם מופיעים בש"ס (אלא במקומות ספורים בהם כותב בלשון "ויראה לי"). נראה שגם בהלכה זו לא חרג הרמב"ם מדברי הגמרא, אלא פירש את לשון הגמרא בדרך מחודשת, לפיה "עד דלא ידע" היינו שאדם ישן מתוך שכרותו, וממילא כשישן אינו יודע להבחין בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי".
כמו כן ייתכן שפירש הרמב"ם את לשון הגמרא "לבסומי" שאין הכוונה לשכרות ממש, אלא להתבסמות, כלומר, לשתות יין עד שנרדמים. וכבר העירו שבגמרא (בבא בתרא עג, ב) אנו מוצאים שרבה בר בר חנה ראה את מתי מדבר ונראו לו "כדאיבסמו וגנו" – כשתויי יין שנרדמו. מכאן שלשון זו מתפרשת היטב לדרכו של הרמב"ם כשינה מתוך שכרות.
דעת השולחן ערוך
הטור (סימן תרצה) העתיק את דברי רבא כפשוטם, לפיהם חייב אדם להשתכר עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי, וכן פשט השולחן ערוך (שם, סעיף ב; ועי' ב'יד אפרים' שם שכתב שאין להוכיח לעניין זה מסיפור המעשה המובא בגמרא).
אולם, גם בדעת ה'שולחן ערוך' ברור שאין כוונתו שישתכר אדם בדרגת שכרותו של לוט, שכן בבית יוסף (שם) הביא בסתם את דברי ה'ארחות חיים' הנ"ל שאסור לאדם להשתכר, וכדי לבאר את חובת השכרות בפורים כתב שם שתי דרכים.
דרך אחת היא שאין הכונה שיגיע לדרגת שכרות בה אינו יודע בין זה לזה ממש, שכן שכרות זו היא כשכרותו של לוט ובודאי אין בזה מצווה, אלא הכוונה שלא ידע לומר "ארור המן וברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים", שכן אף השתוי יתקשה לומר כל זאת. דרך שנייה היא כשיטת הרמב"ם שישתכר אדם עד שיירדם מתוך שתייתו, ובשנתו אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.
יש אפוא לפרש את סתימת השולחן ערוך לפי מה שפירש בבית יוסף, לפיו אין להבין את ההוראה כפשוטה. ב'שולחן ערוך' לא הזכיר את דברי הרמב"ם, אך דבריו הובאו ברמ"א (שם).
לאור דברי הראשונים, המשיכו מפרשי ה'שולחן ערוך' להציע פירושים שונים בעניין "עד דלא ידע", שהצד השווה שבהם היא הנטייה מההבנה הפשוטה. ב'מגן אברהם' (ס"ק ג) כתב שיש אומרים שעניין "עד דלא ידע" היינו לחשב את הגימטרייה של "ארור המן" שהיא שווה לגימטרייה של "ברוך מרדכי".
ואילו במשנה ברורה (ס"ק ד, בשם הט"ז) ביאר עניין "עד דלא ידע" בדרך חדשה: "בין ארור המן – שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו, ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש. והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות, וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח על זה בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו".
לדעת כולם, עולה לן שאין לאדם להגיע למצב של שכרות, ובוודאי שלא למצב של "שכרותו של לוט".
זמן השתייה
מלשון הרמב"ם (מגילה פ"ב, הלכה טו) משמע ששתיית יין עד כדי שכרות היא מדיני הסעודה: "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". מכאן שחיוב זה מדיני הסעודה הוא, ולאור דבריו אין עניין בשתיית יין מחוץ לסעודה.
כן יש לדייק קצת מדברי הגמרא, שכן המעשה שאירע עם רבי זירא אירע בשעת הסעודה. כך משמע אף מדברי השולחן ערוך שהביא הלכת "חייב איניש לבסומי בפוריא" יחד עם דיני סעודת פורים. יתירה-מזו, הטור כתב הלכה זו בין שתי הלכות פסוקות של סעודת פורים, כלשונו: "מצוה להרבות בסעודת פורים, וצריך שישתכר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואם אכל בלילה לא יצא". הרי לן מדבריו שאף הלכה זו מדיני הסעודה היא.
בוודאי אינו נכון אפוא להשתכר בשאר שעות יום הפורים, שכן מלבד מה שעלול להפסיק מצוות בהיותו שיכור, הרי שאין בכך קיום מצווה כיון שהשתייה היא מחוץ לסעודה.
אם צריך לשתות דווקא יין
בשאלה אם צריך אדם להשתכר על יין, או שמא יכול לשתות שאר משקאות משכרים, ברש"י (מגילה שם) הזכיר דווקא יין, ויש פוסקים שכתבו שיש לאדם להשתכר ביין זכר לנס פורים שנעשה במשתה היין (על-פי אבודרהם; חיי אדם קנה, ל).
אולם מסתימת לשון הגמרא, ומלשון שאר ראשונים ופוסקים, משמע שאין צורך ביין כדי לקיים את המצווה, ואף בדברי רש"י יש לומר שדיבר רש"י בהווה, ואין חובה דווקא להשתכר ביין (כן כתב בנימוקי אורח חיים תרצה, ד).
כהלכה זו הורה בפירוש ב'שבילי דוד' (סימן תרצו), וגם בגליוני הש"ס תמה על רש"י למה צריך דווקא יין, אבל הוסיף להביא מדברי הרוקח והרדב"ז (ח"א סימן תסב) שיש לשתות דווקא יין, וכן באריז"ל כתב שיש להתבסם ביין דווקא.
לכן, למרות שנראה מדברי רוב הפוסקים (שסתמו) שאדם מקיים את המצווה גם בשאר משקאות, עדיין יש להקפיד לשתות לפחות קצת יין. כן מובא בשם ה'סתייפלר' (אורחות רבנו, ח"ג, פורים אות צב), שעניין השתכרות בפורים הוא "לאו דווקא ביין, אלא אפשר גם בשאר משקאות המשכרים, אלא צריך לשתות גם קצת יין משום משתה, שזה דרכו ביין".
עם זאת, מי שהיין מזיקו, ואין לו בו שמחה אלא צער, ברור שאינו צריך להכריח את עצמו להצטער בכך, שכן כל עניינו של שתיית יין בפורים אינו אלא למשתה ושמחה.
סיכום
בהתייחסו למנהג רבי ישראל סלנטר, שהיה משתכר בפורים במלוא מובן המילה, כותב הרב שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור, ח"ב, עמ' 468):
"ר' ישראל זללה"ה היה רגיל להיות בפורים שיכור כשכרותו של לוט ממש, ובמצב זה היה אומר כל היום בלי הרף חידושים בחריפות וגאונות להפליא בכל הש"ס. הוא קרא לזה "לעשות בחינה על הגוף", היינו לבחון אם הוא במדרגת "חוש" שהגוף יהיה קרוב לתורה הקדושה … אנחנו, בני אדם קטנים, קטנים בתורתנו ובעבודתו, די לנו גם בפורים להתבסם "יותר מלימודנו, ואין צריך להשתכר כל כך".
לסיום, חשוב לציין את דברי המאירי (מגילה, שם): "ומכל מקום, אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך שמחה, שלא נצטוונו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה' יתברך, והודאה על הניסים שעשה לנו".
כל אחד אמנם מקיים את מצוות השתייה בפורים בדרכו האישית – אבל בוודאי שעל כולנו להקפיד לקיים את דבריו.
מאחלים לכל קורא פורים שמח ומרומם.
לגבי זמן שתיית היין הרב כתב שדווקא בסעודה , אז כשכתוב "ימי משתה ושמחה" האם לא משמע שבל היום יש מצווה לשתות?(כך גם ראיתי באחד האחרונים) כמובן אחרי שאר מצוות היום, שחרית ,מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות.
מהרמב"ם מדייקים שעיקר המצוה בסעודה, אבל ודאי שהו חידוש ומנהג ישראל שגם קודם לכן שותים, רק להזהר שתפילת מנחה תעשה בפכחון מוחלט.
השאר תגובה