פדיון כפרות עכשיו

פרשת מטות – נתינת צ'ק לצדקה

המדבר (והכותב) בצדקה

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה

(במדבר ל, ב)

כל מי שרגיל להגיע לתפילות בבית הכנסת מכיר את התופעה של עניים או גבאי צדקה העושים את דרכם בין ספסלי בית הכנסת לאסוף נדבות מהמתפללים. כמובן, ההחלטה לתת לאוספי הצדקה, וכמה לתת לכל אחד, צריכה להתקבל תוך-כדי התפילה, ולפעמים יצטרך המתפלל להחליט החלטות רבות במשך תפילת שחרית אחת.

השאלה בה נעסוק במאמר זה היא שאלת תרומות הניתנים באמצעות המחאות (צ'קים) או באמצעות תלושי צדקה המקבילים להמחאות. מה הדין במי שנותן צ'ק בעד חמישים שקלים, ולאחר מכן מבחין בעוד גבאי צדקה שנכנס לבית הכנסת, כך שהיה רוצה לחלק את תרומתו בין שני גבאי הצדקה, האם מותר לתורם לחזור בו מתרומתו הראשונה, על-מנת לחלקה לשנים?

יתרה-מזו, מה הדין במי שחתם על המחאה, אך עדיין לא מסר אותה לגבאי או לעני, האם רשאי התורם לחזור בו מתרומתו גם לאחר שחתם על ההמחאה, או שמא די בחתימת ההמחאה, גם טרם מסירתה לעני, כדי לחייב את התרומה?

הגדרת צ'ק

הנושא הראשון שעלינו לברר הוא ההגדרה ההלכתית של צ'ק. לאחר שאדם מוסר כסף מזומן לגבאי צדקה או לעני, אין ספק שאינו יכול לחזור בו מתרומתו. התרומה הינה מתנה גמורה, ואין אפשרות לתורם לחזור בו מנתינתה. השאלה היא הגדרת צ'ק: האם גם לצ'ק יש סטטוס של כסף מזומן, מתנה גמורה שאין אפשרות לחזור ממנה, או שמא לצ'ק הגדרה אחרת?

מצאנו שלש דעות שונות בהגדרת צ'ק. גישה אחת לצ'קים רואה את הצ'ק ככסף מזומן ממש. כדברי הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל, כשאדם מוסר צ'ק לחברו הוא אינו אומר "אני חייב לך", אלא אומר "אני נותן לך". צ'ק, לפי סברתו, הינו ככסף מזומן לכל דבר.

הרב שלום גלבר ((נתיבות שלום, ריבית, קעג, נה)) מצטט עמדה דומה מהרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, ומוסיף לבאר ש"צ'קים הם דבר הנסחר". פסק דין של רבנות ירושלים ((כרך ט)) מצטט גישה דומה מהרב אלישיב שליט"א: "אולם, הרב אלישיב פסק שצ'קים כיום דינם ככסף עובר לסוחר".

לפי דעה זו, אין ספק שלא שייך שיחזור אדם מנתינת צ'ק, כי נתינת צ'ק דינה כנתינת כסף מזומן. אולם, מה שכתבו הפוסקים הנ"ל שדין צ'ק כדין כסף מזומן תלוי בהיות הצ'ק "עובר לסוחר", דהיינו בהיותו דבר סחיר העובר מיד ליד ככסף מזומן. כיום, ייתכן שישנן חברות סוציאליות בהן צ'קים מתקבלים בחנויות כתשלום מזומן וניתן להעביר צ'ק מיד ליד ללא תקלה. אך כמדומה שברוב רובן של חברות מודרניות אין הצ'ק "עובר לסוחר" כמזומן, וחריג יהיה המקרה בו נוכל להגדיר צ'ק כ"עובר לסוחר".

הוראות לבנק או שטר חוב

אם אינו מוגדר ככסף מזומן, איך נגדיר את הצ'ק? ההגדרה הפשטנית ביותר תגדיר את הצ'ק כ"הוראה לבנק". לפי הגדרה זו, להמחאה משמעות מועטת במונחים פיסקאליים. תשלום בצ'ק פירושו נתינת הוראה חתומה אל המקבל, בה יוכל לגרום לכך שהבנק ישלם לו את סכום הכסף הקצוב בצ'ק. טרם תשלום הכסף על-ידי הבנק, קשה להצביע על אירוע משמעותי במישור הממוני.

דעה זו אומצה על-ידי הרב שלמה קרליץ בספרו עטרת שלמה ((חו"מ סימן פה)) וכך נקטו בשו"ת קניין תורה ((ח"ז, סימן קיג)) ובחוט שני ((לרב ניסים קרליץ שליט"א, ריבית עמ' קטו)). נקודה התומכת בעמדה זו היא העובדה שרעיון ה"התחייבות" הרווח בדיני התורה, לפיו אדם יכול להתחייב לחברו בחוב ממוני ללא קבלת תמורה או שירות, הוא רעיון ייחודי למשפט התורני. כיוון שהגדרת הצ'ק נשענת במידה מרובה על דיני המדינה ומנהגיה, נראה מכאן שאין לצ'ק יכולת ליצור חוב חדש.

אולם, רוב הפוסקים התקשו בהגדרת הצ'ק כהוראה לבנק ותו לא. לפי דעת רבים, יש לראות את הצ'ק לאור השלכותיו הממוניות, לאור המהות ולא לאור הצורה החיצונית בלבד. במובן המהותי טוענים הפוסקים שיש לראות את הצ'ק כשטר חוב, שטר המכריז חוב ממוני מהמושך למקבל. לפי דעה זו עולה כי מסירת צ'ק יוצרת חוב חדש, שמשולם על-ידי גביית הצ'ק. צ'ק מוגדר כהצהרת חוב, דהיינו כשטר חוב רגיל.

איך נהיה צ'ק לשטר חוב

הדיעה הנ"ל, לפיה יש להגדיר צ'ק כשטר חוב הלכתי שבכוחו ליצור חוב מהמושך למקבל, התקבלה על-ידי רובם של פוסקי זמננו, כגון הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ((הו"ד בתורת ריבית, פרק יח, ה"ש לה)), הרב יצחק יעקב וייס ((מנחת יצחק, ח"ה, סימן קיט; ח"ו, סימן קע; ח"ז, סימן סד וסי' קלא)), הרב אלישיב שליט"א ((קובץ תשובות, ח"א, סימן ר)) ואחרים ((ר' להורות נתן, ח"ח, סימן קג, קד, ו-קו; תשובות והנהגות, ח"ג, סימן תסב)). אבל עדיין הדבר צריך פירוש: למה נחשיב צ'ק לשטר חוב?

יש מבארים את כוחו של צ'ק על-פי הכלל התלמודי של "דינא דמלכותא דינא". כיוון שההלכה מאשרת את הדין המדיני, הרי שיש לתת לצ'ק את הסטטוס המלא של שטר חוב – שכן לפי הדין המדיני ניתן לגבות כסף על-ידי הצגת ההמחאה לגבייה. אולם כבר הזכרנו שיש בכך קושי מסוים, מכיוון שבניגוד לדין התורה הדין המדיני עצמו אינו מכיר בכוחו של הצ'ק ליצור חוב חדש. לפי זה יש לחקור אם אכן ניתן להרחיב את סמכות הצ'ק לפי דין התורה מעבר לדין המדיני עליו הוא מתבסס.

אחרים, בעיקר פתחי חושן ((הלוואה פרק י, ה"ש כא)) וברית יהודא ((פ"א, ה"ש לח)), סמכו על כוחו של המנהג בכדי להעניק לצ'ק את הסטטוס של שטר חוב. כיוון שנוהגים לראות צ'ק כשטר חוב, דהיינו שמשתמשים בצ'ק על מנת לגבות כסף מה"חייב" (המושך), שוב יש לראות את הצ'ק כשטר חוב גמור שבכוחו ליצור חוב חדש ((ר' רמ"א, חו"מ קכט, ה; ריב"ש סימן שפה)).

הצעה נוספת, שאף היא הוצעה על-ידי כמה פוסקים, היא שהמילים "שלם לפקודת…" מתפרשות כיצירת חוב ממוני, שהיא הכוונה הבסיסית של כותב הצ'ק. הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א ((תחומין ד עמ' רכח)) הציע דרך זו על-פי הכלל הידוע ש"אחריות טעות סופר", לפיו ניתן לכלול תנאי (של אחריות) בהסכם ממוני חרף היעדר אזכור התנאי בחוזה עצמו ((ראה בהקשר זה בשער משפט, סימן קיז, סק"ט, ובדבר חיים, חו"מ, סי' יב)).

כמו כן, הגם שיצירת החוב אינה מפורשת בצ'ק, ניתן לכלול את יצירת החוק בדברי המושך "שלם לפקודת", כיון שזוהי הכוונה הבסיסית בנתינת צ'קים.

תרומת צ'ק לצדקה

לאחר שהגדרנו את הצ'ק – הגדרה שנכונה גם לעניין תלושי צדקה שדרך פעולתם דומה לפעולת הצ'ק – נשוב כעת לדון במי שנתן צ'ק כתרומה לצדקה.

כזכור, אין ספק שאם נגדיר צ'ק ככסף מזומן אזי מי שתרם צ'ק לצדקה, או לכל מטרה אחרת, אינו רשאי לחזור בו מתרומתו. דין זה נכון גם לאור הגדרת צ'ק כשטר חוב: כיוון שמסירת הצ'ק יוצרת חוב מהמושך אל המקבל הרי שברור שאין למושך לחזור בו מחוב זה.

אולם, עלינו לברר את הדין לפי הדעה שצ'ק אינו יותר מהוראה לבנק. לאור הגדרה זו, האם מותר לתורם לחזור בו ממסירת הצ'ק (דהיינו, ממתן הוראה לבנק), או שלא?

התשובה לשאלה זו תלויה בדיני נדרים שכלליהם מפורטים בתחילת פרשתנו. בנוגע למתנה רגילה, הרי שלפי הדעות הנ"ל רשאי לחזור בו, כיוון שלא נעשה שום חלות ממוני במסירת הצ'ק למקבל. אולם בנוגע לתרומה לצדקה יסכימו כל הפוסקים כי אין לתורם לחזור בו לאחר שמסר את הצ'ק לגבאי צדקה או לעני.

הסיבה לכך היא משום שמסירת הצ'ק למקבל מהווה ביטוי ברור לכוונת התורם לתת תרומה לצדקה. כיוון שביטא את כוונותיו לתרום לצדקה, בין אם הביטוי נעשה בדיבור מפורש ובין באמצעי אחר (כגון נתינת המחאה), הרי שביטוי זה גורם לחלות נדר צדקה, והתורם מחויב להשלים את כוונותיו המקוריות ((שולחן ערוך, יו"ד סימן רנח, יב; וראה ברמ"א, חו"מ סימן רמג, ב)). דין זה הוזכר בכמה מפוסקי זמננו ((ראה משנה הלכות, ח"ו, סימן קכב)).

יתרה-מזו, גם בצ'ק שלא ניתן לצדקה אלא לאדם רגיל חל איסור על הנותן לחזור בו ((גם לפי ההגדרה הנ"ל בצ'ק כהוראה לבנק)) באופן שהמתנה הינה "מתנה מועטת", כשגודל המתנה נמדדת לפי יכולות הנותן ((שולחן ערוך, חו"מ סימן רד, ס"ח; ראה שבט הלוי, ח"ז, סימן רכב)). מכיון שסמכה דעתו של המקבל על נתינת הנותן, חל על המקבל איסור לחזור בו מהמתנה (אולם אם חזר בו, חזרתו קיימת).

נדרי צדקה שבלב

שאלה קשה יותר עולה במקרה שהצ'ק נכתב ונחתם אך לא נמסר לגבאי צדקה או לעני. במקרה זה של מחשבה לתת צדקה, מצאנו בשולחן ערוך ((חו"מ סימן ריב, ס"ח; רמ"א, יו"ד רנח, סי"ג)) המביא שתי דעות האם חל נדר צדקה או שלא. הסכמת הפוסקים היא שיש להחמיר בנידון זה, שמהווה חשש דין נדר של תורה, ולתרום לצדקה בהתאם למחשבה. לפי-זה, בתנאי שלא התכוון במפורש שלא יחול נדר צדקה, הרי שכתיבת הצ'ק מהווה החלטה מצד התורם לתרום את הכסף לצדקה, ועליו לקיים את החלטתו מדין נדרי צדקה. [יוער שלא כל מחשבה יכולה ליצור נדר צדקה, אלא דווקא מחשבה החלטית לתת צדקה תגרור עמה נדר צדקה.]

אולם, יש נפקא מינה משמעותית בין מי שנדר בדיבור או בביטוי אחר לבין מי שנדר נדר צדקה בלב: השאלה היא האם מותר להסב את התרומה למטרת צדקה אחרת.

כשנעשה נדר בביטוי שפתיים (או ביטוי אחר), לדעת רבים מהפוסקים נעשתה העברת בעלות גמורה מהנודר אל מושא הנדר, דהיינו נכנס הנכס או הממון לתוך רשותה הממונית של הצדקה המדוברת. דין זה בנוי על הרעיון של "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" – ביטוי מילולי של תרומה לצדקה חשוב כמסירה ממש, כאילו נעשה קניין בין התורם לבין הצדקה להעביר את התרומה לרשות הצדקה ((ר' נימוקי יוסף, ב"ב דף קמח ע"ב; קצות החושן ריב, סק"ד; פתחי תשובה, חו"מ רנב, סקי"ד; אולם ראה גם רמ"ה, יו"ד רנח, ס"ז)), אי-לכך, חובה לתת את התרומה לאותה צדקה שהוזכרה בנדר ואין להסב את הכסף לצדקה אחרת.

בניגוד לכך, בנוגע לנדר שנעשה בלב, ללא כל ביטוי חיצוני, פוסקים רבים סבורים שלא נעשה כל קניין לטובת הצדקה במחשבה, רק ל"אמירה" (או לביטוי מקביל) יש כוח של "מסירתו להדיוט", דהיינו שכאילו ניתנה התרומה לצדקה בצורה ממשית. למרות שהמחשבה עצמה מספיקה כדי ליצור את חובת הנדר, והחושב חייב לקיים את נדרו ולתרום לצדקה, הנודר שומר את הזכות לשנות את דעתו כלפי היעד של נתינת התרומה ((צדקה ומשפט, פ"ד, ה"ש יד, ע"פ בית יצחק, ח"ב, סימן פב; ר' גם אחיעזר ח"ב סימן מט; מנחת יצחק ח"ב, סימן ג; בית שלמה, יו"ד ח"ב, סימן קט)).

צ'ק שהוחזר

עטרת שלמה ((חו"מ, סימן סה-סט)) מעלה שאלה מעניינת בה גבאי צדקה, שכנראה לא התרצה בסכום כסף שניתן לו, החזיר את הצ'ק לידיו של התורם, בבקשה שיגדיל הלה את תרומתו. לפני שהגיב בתרומה חדשה או בביטוי כוונתו לשם כך, הלך התורם לעולמו, ועלתה השאלה בדין תרומתו המקורית של התורם. הגבאי תבע את יורשיו לתרום לכל הפחות את הסכום המקורי (סכום בלתי-מבוטל כלל) של הצ'ק שקיבל מאביהם, ואילו היורשים פקפקו על חיובם לתרומה זו.

התשובה, כפי הנראה, תלויה בהגדרת צ'ק. אם צ'ק אינו אלא הוראה לבנק, אזי החובה על האב אינה אלא חובה לקיים נדר צדקה. נדר צדקה הינו חובה אישית המוטלת על האדם, שאינה עוברת בירושה ליורשים. מאידך, אם נגדיר צ'ק כשטר חוב, כדעת רוב פוסקי זמננו, אזי מסירת הצ'ק על-ידי האב יצרה חוב ממוני לגבאי צדקה, ועל היורשים לשלם את חוב אביהם.

בנוסף, ניתן לטעון שהאב לא התכוון ליצור חוב ממוני במקרה שיוחזר הצ'ק על-ידי גבאי הצדקה. בנוסף, יש לומר שהחזרת הצ'ק על-ידי הגבאי מהווה ויתור ומחילה על החוב, כך שהיורשים פטורים מלשלמו.

מסקנה

למסקנה, נסכם כמה נקודות שראינו:

  • אף אם אינו יוצר חוב ממוני, מסירת צ'ק לגבאי צדקה או לעני יוצרת נדר צדקה, ועל התורם לשלמו. אסור לבטל את הצ'ק או לחזור בו.
  • כשניתן צ'ק כמתנה רגילה (לא לשם צדקה), לדעת הרבה פוסקים נוצר חוב בין הנותן לבין המקבל, ואין אפשרות לנותן לחזור בו מנתינתו. אולם, ישנן דעות שמותר לנותן לחזור בו (כגון על-ידי ביטול הצ'ק), בתנאי שהמתנה אינה מתנה מועטת (ביחס לעושר הנותן).
  • כתיבת צ'ק למטרת צדקה מהווה החלטה לתת צדקה (בדרך כלל, אלא אם-כן הכותב התכוון אחרת), וחל בכתיבה עצמה "נדר צדקה" לתת צדקה לעניים. אולם, התורם שומר את הזכות להסב את התרומה לאיזו צדקה שירצה, ואינו חייב לתת את הצדקה לעני (או לגבאי) שעליו חשב בשעת כתיבת הצ'ק.
  • רק חוב ממוני גמור עובר בירושה, כך שחייבים היורשים לשלמו. נדר צדקה הינו חובה אישית שאינה עוברת בירושה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *