ערבות במצוות עשה
עד כאן נתבאר ענין ה"ערבות" בנוגע ל"סור מרע", אולם ענין זה של הערבות ההדדית בעם ישראל הינה אף באופן של "עשה טוב".
המפורסם שבענין זה הוא דין "יצא מוציא" ((ראש השנה כט ע"א.)): גם לאחר שקיים אדם את מצוות עצמו, עדיין יכול הוא להוציא את חברו בקיום המצווה ((אולם, ישנם מצוות שאין אדם יכול להוציא בהם את חברו, כגון מצוות תפילין, מצוות ישיבת סוכה, וכדו', ובס"ד נאריך בנושא זה בהזדמנות אחרת.)). מאחר וכל ישראל ערבים זה לזה, אין אנו אומרים שהאדם כבר אינו מחויב במצווה, כך שלא יוכל להוציא את חברו, אלא כל זמן שיש יהודי שלא קיים את המצווה, הרי שכל ישראל מחויבים הם במצווה ויכולים להוציא ידי חובתו.
וכבר ביארו הראשונים יסוד זה, וזה לשון התוספות ((ברכות מח ע"א.)): "כל הברכות אף על פי שיצא, מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, והיינו טעמא: דכל ישראל ערבין זה בזה. והוא הדין בברכת המזון, אף על פי שיצא, מוציא, כדפרישית, וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו". אי-לכך, יכול אדם לומר "קידוש" כמה פעמים, להוציא ידי חובת כמה אנשים, כמו שמצאנו בבתי חולים, שאדם אחד עובר במחלקות שונות ואומר קידוש כמה פעמים להוציא את החולים ידי חובתם.
ערבות ב"נשים"
בגמרא ברכות (כ ע"ב) מצאנו נידון אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה, או שאינן חייבות אלא מדרבנן, ונפק"מ אם יכולות להוציא אנשים ידי חובתם. ומבואר בדברי הרא"ש (פרק ג, סימן יג) שמה שאינן יכולות להוציא אנשים ידי חובתן הוא משום שנשים אינן בכלל ערבות, ולכן באופן שאינן חייבות בעצמן מן התורה אין האיש השומע מהן יוצא ידי חובתו ((וביאר שם שהגם שאיש אפילו אם לא אכל מעיקר הדין היה מקום לומר שיכול להוציא את האחרים בברכת המזון, [אם לא מטעם שאיך יברך ברוך "שאכלנו" והוא לא אכל, אבל די שיאכל אפילו כזית פת כדי להוציא אחרים אפילו שבאכילת כזית אם לא שבע ממנה אינו חייב אלא מדרבנן, ואילו נשים אפילו אם אכלו כדי שביעה אם אין חיובם אלא מדרבנן אינם מוציאות את האנשים, כיון שאין בהם דין ערבות, אבל אם חייבות מן התורה, יכולות להוציא משום שיוצא מדין "שומע כעונה".)).
ועל כן תמה הדגול מרבבה (סימן רעא, סעיף א) בדין קידוש בליל שבת, שכתב המגן אברהם (שם, סק"ב) שייתכן ויוצא אדם ידי חובתו מן התורה בתפילה של ליל שבת, ולפי זה הרי איך אדם מוציא את אשתו במצוות קידוש בליל שבת, שהרי אין האיש חייב אלא מדרבנן, ואילו אשתו חייבת מן התורה? ואין לומר שהאיש מוציא את אשתו מדין ערבות, שהרי מבואר ברא"ש שאין הנשים בכלל ערבות. ותירץ הדגול מרבבה שאמנם אין נשים ערבות על האנשים, אבל אנשים ערבים הם על הנשים.
אבל בחידושי רע"א שם דחה את הבנת הדגול מרבבה בכוונת הרא"ש, וביאר שבאמת אין בין איש לאשה כלל ביסוד עניין ערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, וכולם עמדו על הר גריזים והר עיבל. ומה שלא היו נשים מוציאות אנשים ידי חובתם אם לא היו חייבות בברכת המזון של תורה, הטעם לכך הוא כי אין האדם ערב לאחרים על מצווה שאינו מחוייב בה כלל, ורק מי שמחוייב בעצם המצווה ערב בה גם על אחרים, ולכן אם היו נשים פטורות מעיקר חובת ברכת המזון של תורה, שוב לא היו יכולות להוציא אנשים ידי חובתם. אולם בקידוש, שחובת האיש והאשה היא מן התורה, יכולים שניהם להוציא זה את זה ידי חובתם.
כמה מהפוסקים הסכימו לדברי רע"א ((ראה בברכי יוסף, או"ח סימן קכד, ס"ג; מטה אהרון ח"ב, קעא ע"ב; מהרש"א אלפנדרי סימן ו.)), ויש ראיה לדבריו מתוך דברי הפסוק בפרשתנו, שכן כתוב "אתם ניצבים היום כולכם… טפכם נשיכם כו'", ומכאן שנשים בכלל ערבות הן (וכבר הוזכרה ראיה זו בדברי המהרי"ט, בחידושיו לקידושין דף ע סוף ע"ב). לאור שיטה זו עולה דין ערבות נאמר בצורה פרטית בכל מצווה ומצוות, ובמקום שאין האדם מצווה על מצווה מסוימת, אינו ערב עליה לאחרים.
