סעודות שבת

בס"ד

הרב שלמה בארי

סעודות שבת

מקורה ומעלתה:

בגמ' שבת (דף קי"ז ע"ב) ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש. רבי חידקא אומר ארבע. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו (שמות טז) "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה. רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא. וחזינן דאיכא חיוב ג' סעודות בשבת מהפסוק ולמדו כן מדנזכר בו ג' "היום" ומשמע שזהו חיוב מהתורה. ועוד שם במתני' משמע דאיכא חיובא על ג' סעודות שהתירו להציל מזון ג' סעודות מן הדלקה ע"ש. וכעין זה מצינו למתני' בפאה פרק ח' (מ"ז) אין פוחתין לעני כו' אם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות.  ועוד מצינו הרבה ממירות בגמ' על ענין מצות עונג שבת. שם (דף קי"ח ע"א) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים. וברש"י ד"ה בלי מצרים- פי' אין לה קץ. אז תתענג- בתר וקראת לשבת עונג. ע"כ. אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר (תהלים לז ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. ובמהר"י אבוהב ביאר שזה מדה כנגד מדה דכשם שהוא מפזר מעות בלי שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלי שיעור  וכן נותנין לו משאלות לבו כדי שיוכל למלאות חפצו מכל עונג שירצה ע"כ. והו"ד ביתה יוסף (ריש סי' רמ"ב).

ובגמ' פסחים (סח:) אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן "לכם" דכתיב (ישעיה נח ג) "וקראת לשבת עונג". ומצינו במדרש רבה (דברים ג' א') וז"ל: ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד, אמר ר' חייא בר אבא, אתה מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך עכ"ל.

וב"יראים" כתב מנלן דעונג הוי אכילה דכתיב (ישעיה נח) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך". ובס' יסודי ישורון (עמ' 10) כתב לבאר בכוונתו דמקרא קרא לאכילה אז תתענג ה"ה לגבי אדם אכילתו קרויה עונג, וכשם שאכילה קרויה עונג כך כל הנאות הגוף קרויין עונג, דכתיב (דברים) אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ע"כ.

האם עונג שבת מהתורה או מדברי סופרים

ברמב"ם פרק ל' מהלכות שבת הל' א' כתב וז"ל: ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה זכור ושמור. ושנתפרשו על ידי הנביאים "כבוד ועונג" שנאמר (ישעיה נ"ח) "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" עכ"ל. והנה יש לדעת מה כוונתו שכתב דברי סופרם אי דין דרבנן הוא או מדברי תורה. וראיתי בשו"ת חתם סופר חלק א' (או"ח סימן קס"ח) שכתב וז"ל: והנה אין כוונתו שהוא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים, אלא דאורייתא ממש נאמרה למרע"ה בעל פה הלכה למשה מסיני ואתי ישעי' ואסמכיה אקרא, דאלת"ה שהיא הלכה למשה מסיני, אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה [שבת ק"ד ע"א], אע"כ הלכה למשה מסיני היא ורמב"ם קרי לי' דברי סופרים כדרכו של רמב"ם בקידושי כסף שסוקלים עליהם ואפילו הכי כיון דאתי מדרשא קרי לי' דברי סופרים. ע"כ. וכעין זה כתב בערוך לנר למס' יבמות (צג.) להקשות על דברי רש"י שם שכתב שענוג שבת הוא מהתורה. והא בגמ' פסחים (סח.) למדו זאת מקרא וקראת לשבת עונג שהוא דברי קבלה. ותי' דהא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא גמרא גמיר לה ואסמכוה אקרא ע"ש. וכבר קדמום ראשונים עי' ביראים (מצוה תיב) שכ"כ ועי' עוד לקמן בסמוך. ולפלא שלא זכרו שרים מדברי ראשונים כמלאכים.

 אך ראיתי להרב ערך השלחן טייב (סי' רמ"ב אות ג') שרוח אחרת עמו ממשמעות דברי הרמב"ם הנ"ל (פ"ל משבת ה"א) שכתב דכבוד ועונג שבת מדברי סופרים הוא, וכתב שזה לא מד"ת אלא מדרבנן, אבל להתענות בשבת נראה מדבריו בפי"א מהל' שבועות דאסור מן התורה וכמ"ש הרשב"א והרדב"ז, ועיין מה שכתבתי בסי' תי"ח, ומדברי הטור סי' תקנ"ב משמע דאין חובה על האדם לאכול בשר ולשתות יין בשבת, ודוקא אם נמנע משום אבל הוא דאסור, וכן הוא בהדיא בתר"י פרק מ"ש וכו' עכת"ד. ע"ש. ומ"ש להוכיח כן מסי' תקנ"ב כוונתו למ"ש השו"ע שם (סעי' י) אם חל תשעה באב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה מפסקת ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בעת מלכותו. ע"כ. ומקורו בגמ' תענית כט: והטור שם, וכך הבין הרב מגן אברהם שם (ס"ק יג) בדעת הטור וכן פסק במשנ"ב שם (ס"ק כג) כלשון המג"א וז"ל:אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא ע"כ.ע"ש. והנה יש להעיר בדברי הפוסקים הנ"ל דהא מקור לכל זה הוא בגמ' מס' תענית (כט:) ושם אמרו תניא תשעה באב שחל להיות בבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צורכו אפי' כסעודת שלמה בשעתו,ע"כ. וחזינן דאין כלל רמז להאי מילתא דרמזו המג"א והמשנ"ב להבין כן מדברי הטור שכן הוא לא נזכר בגמ', ואדרבא אמינא דראיה הפוכה היא, דשם אמרו דבכה"ג אוכל בשר ושותה ין ולא זו בלבד אלא מעלה על שולחנו סעודה חשובה כסעודת שלמה המלך בשעת, והוא מורה יותר על חיטב בזמן שהיו חושבים שלא יעשה כן וא"כ ראיה דהוא מדאורייתא דאי הוה מדרבנן למה אמרו לעשות כן והיה נשמע שהוא חובה ולא עוד אלא שעושה סעודה גדולה יותר. והנה בטור העתיק בתחלה לשון הגמ' הנ"ל ובסופו כתב וז"ל: ונראה ל י דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל הוא אסור כדמוכח במו"ק כג:דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל אסור לעשותו בשבת כו' עכ"ל. ומיניה יליף המג"א דאי לאו האי טעמא דאבל לא היה עליו כלל חיוב לאכול בשר ושתות יין. ולענ"ד זה אינו חדא דהטור העתיק דברי הגמ' שם הנ"ל כצורתה דמיניה מבואר שאדרבא יש חיוב לאכול בשר ולהגדיל הסעודהאלא שכוונתו היתה שגם אם אדם יחשו בלבו להחמיר על עצמו או שאינו רוצ הלאכול בשר מחמת דברים אחרים יש לו להזהר שלא יראה משום אבל ואין כאן מקום להחמיר ומשום דחומרא דאתי לידי קולא היא. ועוד נלע"ד דלא דקו בזה הפוסקים מדברי הטור, דהנה בטור הביא לדברי הרב שר שלום (הל' פסוקות סי' קצ"ב) שלא היו רגילין לאכול בשר ויין בסעודה מפסקת. ע"ש בבית יוסף. ותחזה מהתם דלא דברו הראשונים הנ"ל והטור אלא על סעודה מפסקת שהיא למעשה סעודה ג' ועל זה באמת אפשר דקילא טפי כמו שמצינו בשו"ע סי' רצ"א סעי' א וא"כ גם באכית בשר ויין ליכא חיובא. אבל מ"מ כו"ע מודו ואמרו דבשבת גופיה אפשר דמצוה מהתורה היא וחובה נמי איכא בהו. וא"כ אין לדברי הערך השלחן ראיה כל ממ"ש לציין לסי' תקנ"ב ופשוט. ועדין צ"ב דברי המג"א והמשנ"ב כנזכר. וכן נראה דעת הברכי יוסף (או"ח סי' תרע"ח אות א') שכתב דקרא דדרשינן מיניה חיוב אכילה ג' סעודות או דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא וכן כתב שצריך לבאר מאי דאמרינן בפ' שלשה שאכלו (דף מט:) דבשבת בעי למיכל ומשום הכי חוזר בברכת המזון היינו דחייב מדרבנן ע"ש ודבריו נסתרים מדברי הרשב"א בתשובה ח"א (סי' תרי"ד) דכתב להוכיח מדברי הגמ' להדיא שהחיוב הוא מהתורה בפת. עי' לקמן שהבאנו דבריו ושכן יש להוכיח מדברי הר"ן (סוכה פ"ב) והבאנו דבריו לקמן וכמ"ש להוכיח בשו"ת אור המאיר (סי' כ"א)עי' לקמן, וצ"ב. והנה כי כן יש להוכיח ממה שכתב בספר לחם יהודה על הרמב"ם (פ"ה משבועות הל' ז') מדברי הרמב"ם הנ"ל (פרק ל' מהל' שבת) דאיסור תענית הוא מדרבנן ע"ש. וא"כ לפי"ז י"ל שה"ה גבי מצות ענג שבת. ועל אף שפליגי עליה בחדא שאיסור תענית בשבת ס"ל בדעת הרמב"ם שהוא מדרבנן ודלא כהנ"ל.

עכ"פ מצאנו עוד ראשונים שס"ל שהוא מהתורה והוא ב"יראים" (מצוה תי"ב) וז"ל: מצות עונג שבת גמרא גמירא לה עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא דכתיב וקראת לשבת ענג והכי נמי אמרינן בזבחים פ"ב [כ"ב ב'] ובפרק כ"ג בסנהדרין [כ"ב ב'] לענין מצוה אחרת אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולימדנו ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרת ועד דלא אתא יחזקאל גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא, ע"כ. ואזיל לשיטתו למ"ש (מצוה צ"ב) דכל חיוב ג' הסעודות בשבת הוא מן התורה  ולא רק אסמכתא וז"ל: "ציוה יוצרנו" בפ' ויהי בשלח. שיאכלו בני ישראל ג' סעודות בשבת דכתיב "אכלוהו היום". ותניא בתוספתא בשבת פ' כל כתבי הקדש [קי"ז ב'] כו'. ע"ש. וכן יש לציין מ"ש (מצוה ת"י) וז"ל: מורא שבת- כשם שצוה הב"ה לתת מורא וכיבוד למקדש כך צוה לתת לשבת שהרי הוקשו זה לזה דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ומהו מורא שבת שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר ולא מן השבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת. עכ"ל.

וכן מבואר בבה"ג (עשין מח) שמנה מצות עונג שבת במנין העשין. וכן מצינו לרמב"ן פ' אמור (פרק כ"ג). ובספרי (פר' פנחס) דשבת הוא בכלל מקראי קדשו היינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו באכילה ושתיה. וז"ל: טעם מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, "ולעשות אותו יום משתה" כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), כו' ע"ש. וע"ע בשו"ת הריב"ש (סי' תי"ג) שכתב שאין דוחים "עונג שבת דאורייתא" משום תענית.

ובשו"ת רב פעלים חלק ג (או"ח סימן כ"ב) כתב עוד להוכיח שהוא מהתורה וז"ל: מיהו מצינו להתנא הגדול יונתן בן עוזיאל בתרגום שלו בפרשת כי תשא על פסוק "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", שתרגם- וינטרון בני ישראל את שבתא למעבד "תפנוקי שבתא" לדריהון קיים עלם ע"ש, נמצא דס"ל עונג שבת הוא מצוה מן התורה דהא מתרגם קרא בהכי. וכן מצינו בגמרא דיבמות (דף צ"ג ע"א) תניא: "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים" (דברים יד) – אלו שבתות וימים טובים, ופירש רש"י ז"ל הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת, בשביל תיקון הטבל ע"ש, וכתבו האחרונים בשם תשובת הרשב"א ח"א (סי' קכ"ז) שכתב זו היא דרשה גמורה שהתירה תורה להפריש שלא מן המוקף לענג שבת, ולכן אל תתמה לפי סברת התוספות דס"ל אסור מן התורה לתרום שלא מן המוקף, ואיך דחי ענג שבת איסור תורה, דגם זו היא דרשה גמורה שהתירה תורה בפסוק זה דלמען תלמוד לתרום שלא מן המוקף בשביל ענג שבת ע"ש, נמצא לדעת הרשב"א עונג שבת הוא מצוה מן התורה, וכן נראה דעת התנא יונתן בן עוזיאל בתרגומו הנז"ל ודוחק לפרש דבריו שהוא אסמכתא בעלמא. ע"כ. וכן הוא בחידושי הרשב"א למס' יבמות (צג.) דעונג שבת הוא מהתורה דילפנן לה למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים ע"כ. ולפלא שלא זכר ש"ר מזה. וכ"כ ר' יוסף יוזפא בס' יוסף אומץ (סי' תקנ"ד) ע"ש.  וכן יש להוכיח שכן הוא דעת המגן אברהם (סי' רנ"א ס"ק ו') שכתב שאדם צריך שיקנה צרכי שבת קודם התפילה שזו מצוה עוברת וגם היא מדאוריתא ע"ש. וחזינן מדבריו שלא רק עצם ההכנה היא מהתורה אלא חייבים לומר שאיהו ס"ל כדעת הפוסקים שאכילה ותענוג מהתורה דדיו מן הדין להיות כנדון ודו"ק. ולענ" ד כן יש להוכיח ממ"ש התוס' יבמות שם ד"ה אלא לאו. דכתבו הא דשרי לתרום שלא מן המוקף בערב שבת הוא כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת דכל זה עונג שבת ע"כ. ודו"ק.

אמנם בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' רכ"ו) משמע שהוא דין דרבנן כל הני ג' סעודות שבת וז"ל: שאלתם מי שמצטער ואינו יכול להשלים שלש סעודות כשהוא אוכל. כך הוא כל מי שאינו יכול לאכול כביצה ומצטער ממנה פטור "שלא תקנו חכמים שלש סעודות" בשבת אלא לעונג שבת ולכבדו וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור. וכן הוא לשון הרשב"א (ח"ג סי' ה') בתשובה גבי מי שאינו יכול לאכול סעודה ג' וז"ל: מי שאינו יכול לעשות סעודה ג', אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער, יאכל, ויקיים ג' סעודות. ואם כשיאכל כביצה מצטער הימנה, פטור. "שלא תיקנו חכמים" ג' סעודות בשבת כו' עכ"ל.

 אלא שצריך עיון שנראין דברי הרשב"א סתר אהדדי למ"ש בח"א (סי' קכ"ז) ובחידושיו למס' יבמות (צג.) שעונג שבת הוא מהתורה ולא רק תקנת חכמים. ובדוחק היה נראה ליישב דבריו דלא יהיו דבריו סותרין אהדדי, דיש לחלק בין עונג שבת גופא לבן ג' סעודות שבאמת עונג שבת יכול לקיים גם בלא לעשות סעודה ממש בזמנים מסוימים. וזה באמת קבעו חכמים שיעשה ג' סעודות, אלא שאת מצות עונג שבת שיכול לקיים גם בלא סעודה מש אלא באכילת דבר שמתענג עליו על זה כתב הרשב"א בתשובה שאין לו לבטל עונג שבת לא להפריש דבר שלא מן המוקף אלא שיסוד זה אינו עולה יפה למ"ש הרשב"א ח"א (סי' תרי"ד) שלמד בדעת הרמב"ם שחיוב פת בשבת הוא מהתורה והבאנו דבריו לקמן, ופת היינו סעודה דאין סעודה אלא בפת (וכמו שכתבנו להאריך בזה לענין סעודת פורים בפת ע"ש) וא"כ אין זה תקנת חכמים כמו שכתב לענין ג' סעודות וצ"ע דבריו.

האם איסור תענית בשבת דאורייתא או דרבנן?

והנה יש לדעת אי איסור תענית בשבת היא מדאורייתא או מדרבנן. ובפשטות היה נראה לתלות ענין זה בהנ"ל אם חיוב עונג שבת הוא מהתורה או דרבנן, דאם נימא שהוא מהתורה אז א"כ י"ל שגם איסור תענית בשבת הוא מהתורה ואי נימא שעונג שבת הוא מדרבנן א"כ תענית בו הוא מדרבנן. או אפשר גם לומר להיפך ולתלות זה באיסור תענית אם הוא מהתורה אז א"כ אכילה בו הוא דאורייתא ואם דרבנן איסור תענית בו א"כ ה"ה גבי ענג שבת. כבר דנו בזה הפוסקים לתלות זה בזה. אך ראשית כל עלינו להביא מקורות לענין איסור תענית בשבת. והוא בירושלמי תענית (פ"ב הל' ב) ושם בפ"ג (הל' יא יג) ובירושלמי נדרים (פ"ח ה"א) והובא ברי"ף וברא"ש פ"ק דשבת (דף יא).

וברמב"ם הלכות שבת (פרק ל הלכה יב) כתב וז"ל: אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת ואפילו בצרה מן הצרות שהצבור מתענין ומתריעין עליהן אין מתענין ולא מתריעין בשבת, ע"כ. וכן פסקו בטושו"ע (סי' רפ"ח). ורק אכתי צריך לדעת האם זה מדאורייתא או מדרבנן.

והנה מתלמוד דידן מס' ר"ה (דף י"ט ע"א) מבואר שהוא דאורייתא מדאמרו "שבתות וימים טובים דבר תורה הם" (שאסור להתענות בהם), לפיכך אינם צריכים חיזוק. וביבמות (דף צ"ג ע"א) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים, זה מצות עונג שבת. ע"ש.

 איברא דמדברי הרמב"ם יש שרצו להוכיח ג"כ שהוא דאורייתא מדכתב בהל' שבועות (פ"א הל' א') שמלקין הנשבע שלא לאכול בשבת וז"ל: נשבע לבטל את המצוה, כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין, ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל. ומבואר שהנשבע להתענות בשבת או ביו"ט חייב מלקות מן התורה משום שהיא שבועת שוא שהרי נשבע לבטל המצוה. וכן בפשיטות יש להוכיח שהוא מהתורה מדהשוה לשאר מצות שהם מהתורה כמו סוכה ציצית וכו'. וכמו שכתבנו בזה במקום אחר. וכן פסקו הטור והשו"ע (או"ח סי' תק"ע סעיף ג'). וכן כתב להדיא בשו"ת הרשב"א חלק א' (סי' תרי"ד) שאיסור תענית בשבת הוא מהתורה וכתב כן בדעת הרמב"ם שאפשר שס"ל כן, מדאמרינן בברכות (מט:) אלא מעתה שבתות וימים טובים דעל כרחיה אכיל הכי נמי, אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא דימים טובים דהיינו ראשון של פסח דכתיב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, וכן ליל ראשון של סוכות דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות וכו' ע"ש. והניף ידו בשנת בחלק ד' (סי' רס"ב) שהביא כן מדברי הר"י בן גיאות דאיסור תענית בשבת הוא מהתורה וכן יש להוכיח גבי ענג שבת דעת הר"י גיאות שס"ל בפשיטות שהוא מהתורה וז"ל: אין דוחין עונג שבת ושמחת יו"ט "הקבועים מן התורה", מפני תענית נדבה, שאין לה עיקר חיוב, ולא מדברי סופרים, אלא לתענית חלום בלבד, מפני צערא דגופא. עכ"ל. וחזינן דהשוה בין שמחת יו"ט שהוא ודאי מהתורה לעונג שבת וכן כתב עליה שקבועים מן התורה. וא"כ הא לך שנראה קצת מדברי הראשונים הנ"ל לתלות ב' ענינים אלו יחד. וכ"כ בתנחומא (פר' בראשית ג') כתב שכבוד שבת עדיף מאלף תעניות דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן אלא אתי כבוד שבת דאורייתא ודחי לתענית דרבנן ע"כ. וכן כתב הריטב"א בחידושיו לשבת (דף ס"ט ע"ב). וכן הוא בשו"ת הריב"ש סי' תי"ד שכתב שאין דוחים עונג שבת דאורייתא משום תענית. וכן יש להוכיח כן מדברי הרמב"ם מהל' נדרים (פ"ג הל' ט) גבי הנודר לצום בשבת או בערב יום הכיפורים או ר"ח. חל הנדר, דנדרים חלים על דבר מצוה. אבל הנודר לצום בחנוכה או פורים לא חל, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ חזינן שאיסור תענית בשבת הוא מהתורה.

ולענין הלכה באיסור תענית בשבת מצינו להרבה פוסקים שס"ל הוא מהתורה. עי' בשו"ע (סי' תק"ע סעי' ג') דכתב שהנשבע להתענות בשבת אין השבועה חלה עליו מפני שהוא מהדין תורה, אבל הנשבע להתענות בחנוכה ופורים שפיר חיילא השבועה דהוה דרבנן, וכן דעת הב"ח. וע"ש בסעי' א' מ"ש דמלשון נדר שאמר הרי עלי כו' ג"כ צריך התרה והוסיף דברי הרמב"ם הנ"ל פ"ג מהל' נדרם הל' ט' ועי' ביאור הלכה שם ד"ה ולהרמב"ם מ"ש בדבריו אף לדעה ראשונה והנפ"מ רק אם פגע בו חנוכה או פורים (א"ר) ע"ש. וכן פסק בשו"ע יו"ד (סי' רל"ט), עי' מ"ש בבית יוסף שם. וע"ע בס' המנהיג (הל' ר"ה אות א') שכתב כן מפורש שאסור להתענות בשבת מהתורה. וכן דעת המג"א (סי' רפ"ח ס"ק ז). וכן משמע מהפמ"ג (סי' תי"ח משב"ז ס"ק ב). ע"ש. והשתא דאייתינן להכי י"ל א"כ דגם עניין ענג שבת הוא מהתורה דהא בהא תליא כנזכר.

אלא שלענ"ד אין זה מוכרח ומשום דתרי מילי נינהו, איסור תענית בשבת ומצות עונג שבת ואין כל אחד מעיד על חברו היות שנראה שהמרחק הוא רב בין איסור תענית בשבת לבין לקיים מצוותו מצד עונג. דהלא לעניין תענית סגי בכך שיאכל מעט או ישתה מעט ובזה כבר אינו בכלל איסור אך מ"מ אכתי לא קיים כלל מצות ענג שבת. וא"כ אפשר שבאמת איסור תענית בשבת הוא מהתורה וכמו שכתבנו להוכיח מדברי הרמב"ם בכמה דוכתי ושכן פסק השו"ע ושאר הפוסקים הנ"ל. ומ"מ ענג שבת הוא מדברי סופרים גם לרמב"ם וכמו שכתב בפ"ל משבת שניים מדברי סופרים והם כבוד וענג שבת שנאמר וקראת לשבת עונג והוא פסוק בנביא ותו לא. ועין טובה רואה שכן כתב בשולחן ערוך הרב (סי' רמ"ב בקו"א) לחלק בדעת הרמב"ם בין איסור תענית שהוא דאורייתא לבין ענג שבת שהוא דרבנן ושזה נלמד מהפסוק אכלהו היום. וכן כתב בס' תועפות רעם על היריאים הנ"ל (מצוה תיב) ובס' נחפה בכסף חלק ב' (דף קיח). וכן העלה בס' ערך השלחן הנ"ל ובשו"ת חבל בנעימים ח"ב (או"ח סי' ח') שאיסור תענית דאורייתא מאידך ענג הוא מדרבנן וע"ש מ"ש לפי"ז להסיק דמצות צדקה קודם השבת לחברו עדיף טפי דצדקה דאורייתא ועונג דרבנן ע"ש אות ד'. ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורה ד' ח"ב סו"ס רכ"ג) ובס' פתח הדביר (סי' רמ"ב) ובשו"ת משה האיש (סי' ד') ועוד, וע"ע בשדי חמד (כללים מערכת ע' כלל ס"ה ושם מערכת ת' כלל ט"ל). וכן העלה בשו"ת רב פעלים הנ"ל. מדברי הרמב"ם פ"א הל' שבעות הנ"ל. שאיסור תענית בשבת מהתורה. אלא דשם כתב להסיק בפשיטות להלכה שעונג שבת הוא מדאורייתא וכמ"ש ברשב"א ח"א (סי' קכ"ז) וכן הוא בחידושיו למס' יבמות (צג.) ושכן נקט בפשיטות בשו"ת צמח צדק (סי' כ"ח) והו"ד גם בפמ"ג (בפתיחה  כוללת הראשונה י"ח י"ט) דעונג שבת דאורייתא דכתיב כי פי ה' דיבר. ומזה כתב להסיק בשו"ת רב פעלים שם שצריך האדם לכוין בלבו כשאוכל ענג שבת שהוא מקיים מצות עשה מהתורה וכך צריך שיאמר בנוסח הלשם יחוד בקדוש בליל שבת ע"ש.

 ולפי מ"ש שאין עונג שבת תלוי בעינין תענית בשבת, לא ק"מ תמיהת הרב פעלים הנ"ל על הרשב"א ח"א סי' תריד אממאי לא הביא מקור לסברת הרמב"ם דסבר שאסור להתענות בשבת מהתורה מהך ברייתא יבמות צג. הנ"ל דיליף מקרא דלמען תלמוד ליראהכו' מאחר דהרשב"א גופיה סבר שהוא דרשה גמורה מהתורה, ע"ש. ודברינו א"ש דאין מקום והכרח לתלות ענין עונג שבת בתענית דתרי מלינינהו, ולכן לא הביא הרשב"א מרוק לרמב"ם בתענית שהוא מהתורה מענין עונג שבת ודו"ק. אלא דאפשר דקושיא במקומה עומדת לדעת הרשב"א הנ"ל שנראה מדבריו שתלה זה בזה וכנ"ל לכן הק לדבריו כך, וצ"ב. ע"כ.

 וראיתי לקצת מחברים (עי' ס' לב בנים עמ' קפא ובס' אוצר השבת) שציינו דברי הצמח צדק הנ"ל שכתב שאיסור תענית מהתורה ועונג שבת מדרבנן. וזה אינו ונראה דלא עיינו בגוף התשובה חדא  דשם כלל לא מיירי בענין תענית בשבת, ועוד דנהפוכו דשם כתב בענין עונג שבת שהוא מהתורה ועד כדי כך שכתב שאפשר שגם אכילת דגים הוא מהתורה ע"ש. אלא שאפשר לומר שאם נתלה ב' עניינים אלו זה בזה א"ש י"ל כן שאם מצות עונג שבת היא מהתורה כן יש איסור להתענות בשבת אולם לפי מה שכתבנו לעיל אין הכרח לתלות זה בזה דתרי מילי נינהו כלומר שע"י שלא אוכל מבטל עכ"פ לאותם שיטות מצות ענג שבת אך על עצם שמתענה אפשר שהוא איסור נוסף בפני עצמו והוא רק מדרבנן נפ"מ היכא שאוכל דבר עונג ומאידך כל היום מתענה תענית שעות שגם אסור בשבת ודאי שעונג שבת קיים אבל איסור דרבנן לתעניתו עודנו בידו ומוכח דתרי מילי נינהו.

וכדברי הרשב"א ודעימיה דס"ל שמצות ענג שבת הוא מהתורה, כן יש להוכיח ממ"ש הר"ן במס' סוכה (פ"ב) מדהקשה למה לי חיוב מיוחד לאכול בליל יו"ט ראשון דסוכות הא איתא בברכות (מט:) שבת ויו"ט לא סגי דלא אכיל בלא פת. וע"ש מה שתי'. ואי נימא דהחיוב בשבת ויו"ט הוא רק מדרבנן לא קשיא מידי. כ"כ להוכיח הגאון מהר"ם שפירא מלובלין בשו"ת אור המאיר (סי' כ"א). וזה דלא כמו שכתב בס' ברכי יוסף סי' תרע"ח אות א' הנ"ל.

אכילת בשר ושתיית יין בשבת- חיובה

 ברמב"ם (פ"ל משבת הל' ז') איזהו עונג, זה אמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר כו'. ובהל' י' כתב אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו. ועי' להרב המגיד שציין לו מקור מגמ' מס' פסחים (קט) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר. וכן פסק מרן השו"ע (סי' ר"נ סעי' ב') וז"ל: ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו ועי' בשו"ת חבל בנעימים (ח"ב סי ח' ד"ה ואכילת בשר).מ"ש להק' על הרב המגיד הנזכר שהערה מקורו מגמ' פסחים (קט) והא בשבת ליכא דין שמחה ע"ש אמנם עי' לקמן מה שהבאתי חבל ראשונים ואחרונים שס"ל שיש שמחה בשבת ואכמ"ל. ובגמ' חולין  (דף פד.) מצאנו שנהגו לאכול בשר בשבת. וכן מבואר ברמב"ם הלכות דעות (פרק ה' הלכה י') שהוא מצות חכמים וז"ל: צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, דיו לבריא "לאכול בשר מערב שבת לערב שבת". עכ"ל. ומכל הלין מבואר שהוא חיוב עכ"פ מדרבנן לאכול בשר. אמנם בתלמדי רבנו יונה רפ"ק דברכות מבואר שאין חיוב לאכול בשר ולשתות יין אלא הוא בגדר רשות ולכן אמרו שבשבת אוכל בשר ושותה יין, כלומר אם ירצה וכן פסק ברמ"א יו"ד סי שמ"א סעי' א' (וע"ע במג"א סי' תקע"ב ס"ק ה' וסי' תקנ"ב ס"ק מג' מ"ש בשם הטור). ובס' יסודי ישורון (עמ' 10) כתב ראיה וסיוע לדברי תר"י שאין אכילת בשר חיוב בשבת, מדברי רש"י חולין (פד) שאמר ראב"ע דמי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה יקח לפסו ליטרא דגים, חמישים מנה יקח לפסו ליטרא בשר כו'. ושאלו בגמ' ואינך אימת מערב שבת לע"ש, ופרש"י אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלהו, הרי דלדעתו מי שאין לו עשרה מנה לא אכל אפי' בשבת דגים ובשר וטעמו משום דרשות הוא עכ"ד. זאת ועוד מצאנו מ"ש המג"א סי' תקנב ס"ק יג ללמוד מדברי הטור שם דאין חיוב לאכול בשר בשבת, ע"ש. ושכן פסק במשנ"ב שם ס"ק כג' אמנם עי' לעל שהבאנו דבריהם וכתבנו להוכיח שאין הדברים כן, ע"ש.

אולם למה שנתבאר לקמן באריכות אי יש דין שמחה בשבת נראה עכ"פ דחייב בבשר ושתיית יין דהוא חלק מהשמחה ואין שמחה אלא בבשר ויין אלא דיש לומר לפי מה שכתבנו לבאר שם דאפשר דאפי' להפוסקים שיש דין שמחה בשבת הוא קאי על עצם יום השבת וכן על רוחניות בשבת וא"כ שונה הוא משאר יו"ט ששם בעינן לשמחו והוא ע"י בשר ויין. משא"כ שבת שיום שמחה הוא בפני עצמו א"כ אין חיוב לאכול בשר ולשתות יין. וכתבנו שם דאפשר שזהו כוונת השו"ע שכתב שירבה בבשר וישתה יין שהוא מורה מצד עונג ולא מצד ענין השמחה. וכמבואר ברמב"ם בהל' יום טוב ובשו"ע סי' תקכ"ט ובמג"א שם. מפורש שהוא מצד השמחה שצריך לשמח עצמו ובני ביתו. וע"ש באורך הדברים מ"ש וכן בעיקר במה שכתבנו באורך בענין אכילת בשר ושתיית יין בסעודת פורים ושם יתבאר לך כל הענין. והאם נוהג דין שמחה בבשר בזמננו לדעת מרן השו"ע. ע"ש.

יברר וילבן ויקיף האם יש חיוב או מצוה של שמחה בשבת

גבי חיוב שמחה בשבת. דע דהוא מערכה מול מערכה מרבוותא קמאי ושמקורותיהם בהררי קודש.

 דהנה בספרי (במדבר י' י') דרש עה"פ "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשכם". דביום "שמחתכם" אלו שבתות, "ובמועדיכם" אלו ג' רגלים, "ובראשי חודשיכם" כמשמעו.

 ומבואר יוצא להדיא שאיכא חיוב שמחה בשבת וכל המשתמע מכך וילפינן מהפס' בתורה  הנ"ל.

 ושכן מבואר מפי' "בעל הטורים" על הפסוק הנ"ל שכתב כי המילה שמחתכם עולה בגימט' גם ביום השבת.

 ובירושלמי (פ"א דמגילה ה"ד) אמרו דפורים שחל בשבת מאחרין לעשות את הסעודה אחר השבת ולא מקדמין לקודם השבת, אולם בשבת עצמה אין עושים את הסעודה משום דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה (אסתר ט') פי' את ששמחתו תלויה בבי"ד יצא זה ששמחתו בדיני שמים והיינו דבפורים העשיית משתה ושמחה שבו נקבע ע"י בנ"א ומשא"כ בשבת שהוא מדיני שמים. ע"כ.

וב"קרבן העדה" שם כתב וז"ל: יצא זה שבת שא"צ קידוש בי"ד ואין ניכר שקובעין אותה לשמחה שבלא"ה יום שמחה הוא עכ"ל.

 וחזינן מדברי הירושלמי שבשבת איכא חיוב שמחה וכדרשת ה"ספרי". וכן הוא ב"מחזור וטרי" (עמ' 54) וז"ל ומשום הכי תיקנו רצה והחליצנו וכן כתב להדיא בס' "המנהיג" {שסדר תפילות של השבת} שאין נופלים על פניהם בערבי שבתות לפי שהם ימי משתה ושמחה ונקראו מועדים שגם שבת נקרא יום שמחה וכן מבואר בס" אבודרהם" ושלכן כ' דבשבת אומרים "ישמחו במלכותך" שומר שבת וכו" וזה כמחזור ויטרי הנ"ל.

 וכן הוא בב"י ס"י רפ"א (חאו"ח) ד"ה כתוב עוד שם כו' בשם שיבולי הלקט (סי' ע"ו) וז"ל מה שאומרים ישמחו במלכותך פי' ה"ר אביגדור כהן צדק שסמכו על מה שנאמר (במדבר י' י') וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ואמרו (ספרי בעלותך פסקא ע"ז) וביום שמחתכם זה שבת ויש לומר שע"ז סמכו לומר וישמחו בך כל ישראל מקדשי  שמך עכ"ל.

 ועוד כתב להוכיח בס' "תורה תמימה" (בראשית פ"ב אות ה') סברא נוספת לעניין חיוב שמחה בשבת עפ"י הידוע שכל המצוות קיבלו ישראל בסיני ע"י שכפו עליהם הר כגיגית (שבת פ"ח ע"א) אבל מצוות שבת קיבלו במרה באהבה וברצון (עי' סנהדרין נו') ולפי הטבע דבר שיקבלו באהבה וברצון שמחים בו ומטעם זה אנו מוסיפים בתפילת יו"ט שחל בשבת את המילים ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת וכו' אבל ביו"ט שחל בחול אין מוסיפים את המילים באהבה וברצון עיי"ש.

 וכן מצינו עוד רמזים לכך שבשבת איכא ענין בשמחה יתרה וכמו שכתב מהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סי' נ"ג) לעניין ריבוי הדלקת נרות בשבת שכתב ליישב המנהג שמדליקים ב' וג' בעלי בתים שאוכלים במקום אחד שכ"א מברך על מנורה שלו אע"פ שיש כבר אורה מרובה ואע"ג שהאו"ז (דרשות מהר"ח אור זרוע עמ' ע"א) גמגם בדבר, מ"מ כתב ליישב המנהג דכל מה שנתווסף אורה יש בה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית וכו' עכת"ד ע"ש, והו"ד ביתה יוסף מול סוף סי' רפ"ג ובשולחנו הטהור שם סעיף ח' ושכתב להחמיר כאו"ז לעניין הברכה ומשא"כ בעל המפה (רמ"א) פסק כישוב המהרי"ל ע"ש.

 אולם אין נראה כן דעתו במ"ש סוף הל' יו"ט גבי היתר תענית חלום בשבת וזת"ד דרק בשבת מותר להתענות תענית חלום משום דאין חיוב שמחה בשבת, אבל ביו"ט אסור להתענות משום דיש חיוב שמחה,ע"כ. וחזינן מדבריו להדיא שס"ל שאין כלל חיוב שמחה בשבת, ומ"ש לעניין שבת גבי תוספת אורה יש ליישב דלאו דוקא קאמר ולא מדין חיוב שמחה קאתי עלה ועוד שלא כתב זה אלא כדי ליישב המנהג שם ופשוט.

 ואף גם זאת עלה ברעיוני לאוכוחי כאמור  ממ"ש הרא"ש בתשובה (כלל אות ח') הא דנשאל שם אודות הדלקת נרות בביה"כ ביו"ט ראשון בערב לכבוד יו"ט שני. וכתב וז"ל הוי ידוע שנרות שמדליקים בבית הכנסת אינן אלא למצוה כו' ובמקום אורה יש שמחה כדכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה. וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וכתיב קול ששון כו', ולכן נהגו להרבות בנרות בשבתות ובימים טובים לשמחה ולא לאורה כו' עכ"ל. ומבואר יוצא מדבריו שיש דין שמחה בשבת. אלא שלפי"ז יהי' דברי הרא"ש סתרי ההדדי ממה שמבואר מדבריו במק"א שאין כלל דין שמחה בשבת עי' תוס' הרא"ש ברכות (מט ע"א) מ"ש דלא מצינו דשבת איקרי שמחה. ועי' עליו עוד במ"ש (סוף ר"ה) דדריש הפס' וביום שמחתכם על ר"ה ויוה"כ דמשמע דלא קאי על שבת ודלא כדרשת ה"ספרי" הנ"ל. עי' לקמן שהבאנו דבריו, וצ"ע. אמנם גם זה י"ל דלא קאתי מדין חיוב שמחה דוקא דנימא שאיכא חיוב ממש וכמ"ש בקצרה ליישב דברי מהרי"ל שגם לא יסתרו אהדדי.

 ובר מן הדין נראה דלא יקשו דבריהם אהדדי דעי' לקמן מ"ש לחלק בין סוגי השמחה בשבת ויו"ט דאפשר מצד השמחה הרוחנית שיש בשבת יש להדליק נרות ונר מסמל את הרוחניות ע"ד נר ה' נשמת אדם, וק"ל. ע"כ.

 ואנכי החוזה שכך כתב "בשיטה המקובצת" מס' כתובות (ז' ע"א) בשם הר'משה וז"ל: בפי' אסור לישא אשה בשבת ופי' הטעם משום אין מערבבין שמחה בשמחה בשבת עכ"ל, הא לך שבשבת איכא חיוב שמחה.

  וכן מפורש ב"מארי" מס' מו"ק (דף ז') הטעם שאין נושאים נשים בשבת דאין מערבים שמחה בשמחה וכהנ"ל וז"ל: (ד"ה כל) כל אלה שאמרו אסורין לישא במועד כגון נושא ומיבם וכו' ואין צ"ל דאין נושאין ביו"ט שהרי עיקר שמחת החג ביו"ט היא אלא אפי' שבת שאין שמחה כתובה בה אין נושאין נשים אע"פ שמקדשה כבר עכ"ל. אמנם עי' שם "בשיטה מקובצת" שכתב להקשות על זה וז"ל: ולא נהירא דלא אשתמיט תנא דליתני הכי כי קתני אין נושאים נשים במועד ונראה דבמועד הוא דשייך למימר ביה ערבוב שמחה בשמחה משום דכתיב "ושמחת בחגך" אבל בשבת לא כתיב ביה שמחה עכ"ל. ע"ש.

 אולם לפי מ"ש לעיל לק"מ דמקור טהור ונאמן איכא לר'משה ולמאירי הנ"ל שכן נאמר שמחה בשבת והוא מדרשת הספרי הנ"ל עה"פ וביום שמחתכם, שאלו שבתות וכן כמ"ש להוכיח מדברי הירושלמי ועוד.

 אלא דאכתי איכא לעיוני טובא בהא מילתא דאין מקדשין בשבת לכאורה מבואר במתני' דפרק משילין (ביצה לו:) לא דנין ולא מקדשין וכו' ובגמ' (שם לז.) כתבו הטעם גזרה שמא יכתוב ופרש"י ז"ל פסק דין לדינין ושטר אירוסין לקידושין כו' עכ"ל.

וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"ג מהל' שבת הל' י"ד וע"ע שם במ"מ. אמנם עי' בתוס' שם ד"ה והא מצוה כו', דמייתי בשם ירושלמי דהוא משום שלא יהי' כקונה קנין בשבת ע"ש. ושכן פסק בשו"ע (חאור"ח) (בסי' של"ט ס"ד) דאין מקדשין בשבת.

 והנראה דהנפ"מ בין ג' הפרושים הללו בכנס שוגג. דבין מ"ש בתלמוד דידן הטעם שמא יכתוב זה נאסר כשמקדש גרידא אבל לטעמא דהירושלמי דהוא כעושה קנין וכנ"ל זה דוקא כשעושה ג"כ חופה דהא בקידושין לבד לא קנאה עדין ליורשה ולמציאתה ולמעשה ידיה, ולכן אפי' אם יקדש כבר בע"ש וירצה לכנוס בשבת אינו יכול דהחופה קונה אותה לכל הדברים הנ"ל והוי כמקח וממכר דאסור בשבת, שהוא אסור מן המקרא דכתיב (ישעיה נח') "ממצוא חפצך ודבר דבר" (עי' רש"י ביצה שם ד"ה משום).

 ולכן כשכנס בשוגג בשבת אי עכ"פ יכול לעשות חופה לכאורה לדעת הבבלי יכול דלא מייתי עלה איסורו מצד קנין. ולפי הירושלמי יש לאסור לעשות חופה שאז ודאי קונה אותה לכל מעשה ידיה ומציאתה וכדו'.

 אלא שבהיכא שכבר כנס בשבת בשוגג וג"כ הכניסה תחת החופה יש לדעת אי יכול לעשות השמחה של הנישואין בסעודה וכדו'. דהנה לב' טעמים הנ"ל (בבלי וירושלמי) נראה דליכא בית מיחוש כלל דהא כבר עבר על איסור זה בשוגג ועתה לא שנא מה יעשה, אמנם לטעמא דר'משה שהו"ד בשטמ"ק שאין מדשין משום עירוב שמחה בשמחה י"ל דיאסר לעשות כל דבר של שמחה כגון סעודה וכדו' שממעט משמחת השבת. ע"כ.

 ומדברי מר"ן השו"ע נראה עכ"פ שאחז לב' הטעמים אלא שחילקם לתרתי. דמ"ש בסי' של"ט (ס"ד) דאין מקדשין בשבת הוא שמא וכמ"ש ושכן הוא טעם הרמב"ם שם וכמ"ש במ"מ לבאר דבריו.

 אך עיין עליו במה שפסק באע"ז סי' ס"ד (סעי' ה') וחזינן שאחז לטעמא דהירושלמי, וז"ל אין כונסין את הבתולה לחופה בשבת לפי שע"י חופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והו"ל כקונה קנין בשבת כו',עכ"ל. וזה י"ל דאיירי דוקא בכנסה לחופה וכמ"ש שם להדיא ומשמע דרק בקידש גרידא אין את הבעיה של קנין בשבת.

 ולפי"ז הי' נראה לומר שאין מח' בין טעם הבבלי והירושלמי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהבבלי איירי בענין קידושין ובלא חופה, והירושלמי מיירי על עצם הכניסה לחופה שהוא משום קנין וצ"ב.

 ולענ"ד מדברי מר"ן השו"ע בהל' מגילה (סי' תרפ"ח) אפשר להוכיח דס"ל דאיכא דין שמחה גבי שבת מהא דפסק שם (בהל' ו') וז"ל ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת עכ"ל. ובב"י כתב מקור לזה מהירושלמי פ"א דמגילה ה"ד (הו"ד לעיל) דביאר הטעם שלא עושין סעודת פורים בשבת שיצא זה ששמחתו בידי שמים כו' ע"ש וביארו המפרשים שהוא משום עירב שמחה בשמחה וכמ"ש לעיל. וא"כ חזינן שס"ל שאיכא דין שמחה בשבת וע"ע בט"ז (שם ס"ק ח') ובמג"א (ס"ק י') שפשוט שמקור השו"ע הוא מהירושלמי הנ"ל.

 וכן מבואר ביד אפרים שם (ס"ק ח') שכ' דמהירושלמי שאמר ששמחתו בידי שמים דמשמע שסעודת שבת שמחה היא. אך ציין מ"מ מדברי אביו בעל הבכור שור (סוף תענית ל') שכתב שאכילה בשבת הוא משום עונג ולא נצטווינו בשבת על השמחה וע"ש שכ' שאפשר שהירושלמי לישנא בעלמא קאמר.

 ומדברי הרמב"ם שזכרנו לעיל פ"י מהל אישות הל' י"ד שכ' מותר לארס בכל יום כו' ואין צריך לומר שאסור לישא אשה בשבת ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר "מלא שבוע" כו',עכ"ל.

כתב הר' מקנה אברהם (מערכת האל"ף אות ל"ה) דמדבריו חזינן דאיכא שמחה בשבת וזה אפשר ממה שאמרו "וקראת לשבת עונג" לשמחו בעונג מאכל ומשתה ע"ש. וכן ראיתי בס' משאתמשהשכתב כן בפשיטות להבין מדברי הרמב"ם ושנשא ונתן על בסיס דבריו דינים והלכות, ע"ש.

 והנה כל החוזה ברמב"ם יראה דאין כלל ראיה בכך דפשוט דמ"ש הרמב"ם בסופו הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה קאי על נשיאת נשים בכל המועד, ובעניין שבת שאין מקדשין כבר הערה מקורו המגידמשהשם מגמ' ביצה (לו:) וכמ"ש לעיל דהוא משום שמא יכתוב וכן כ' בפשטות לדחות בס' "שדי חמד" ח"א (עמ' 254) ודבר זה אין צריך לפנים כלל.

 איברא דמ"ש שם השד"ח להביא דברי ר'משהשזכרנו לעיל  שס"ל דהטעם שאין נושאין נשים בשבת משום עירוב שמחה בשמחה שאלו הן דברי הרמב"ם (שהוא ר'משההמוזכר בשטמ"ק וזכרנו לשונו לעיל) ע"כ. לא ידעתי מה הכריחו לכך כל עוד לא ראינו כך כלל מדברי הרמב"ם. וצ"ב ע"כ.

 ואף גם זאת חזינן כאמור בס' "חסידים" (אות רע"א) עה"פ ויברך אלהים את יום השביעי ולא פי' במה כו' ויש לשמוח בשבת בפקודי ה' ישרים משמחי לב" עכ"ל.

אך אמנם אפשר דאין כ"כ ראיה ומטעם שכתב שהשמחה היא רוחנית ע"י לימוד תורה ואנו רוצים להוכיח שצריך שמחה גשמית ממש וכמו ביו"ט.

וכן הניף ידו שנית (סי' ת"ח) גבי שאין גוזרים חרמים בשבת כלל שכתוב בו ברכה ויברך כו' לא פי' במה אלא באותם דברים כו' ולשמוח בשבת בפקודי ה' ישרים משמחי לב עכ"ל (ומ"ש שם הפי' אזולאי להחיד"א לעיין בסי' תמ"ו נראה דט"ס וצ"ל ת"ח).

והניף ידו בשלישית שם (סי' תתשמ"ז) לעניין הדלקת נרות בבית וחשיבותם והוא בכלל ברכת ה' עה"פ ויברך כו' השבת היא אורה שהיא שלום הבית כו' מכאן שיש לרנן בשבת בשירות ותשבחות עכת"ד. אך כל זאת יש לדחות קצת שאין ראיה על שמחה גשמית של אכילת בשר ושתיית יין כמ"ש לעיל.

ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ע"ח) מבואר דאיכא שמחה בשבת מהא דכתב שאין לעשות קידוש לבנה בליל שבת ויו"ט ומשום שאין מערבין שמחה בשמחה. וכן מצאתי שכן דעת ר"י הו"ד במרדכי (פ"ג דמו"ק הל' אונן) וז"ל יש אוסרים ת"ת בשבת דדמי למילי בצינעא אבל ר"י הי' מתיר ללמוד תורה בשבת שהיא משמחת את הלב והוא צריך לשמח את עצמו בשבת עכ"ל.

 ובתוס' רי"ד לרבינו ישעיה דטראני בחידושיו למס' ביצה (דף לו:) במתני' לא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין כתב וז"ל ואבעי ליה מאי לכנוס ביו"ט ובשבת מי אמרינן לקדש ליבם אסור מפני שמחדש נתקרבו ודלמא אתי למכתב אבל נישואין שכבר מקורבין הם משעת קידושין לא גזרינן. או"ד תני מיבמין וה"ה לכונסין והנכון בעני שאסור לכנוס ביו"ט, דהשתא בחוה"מ אסור, יו"ט עצמו לא כ"ש וכיון שביו"ט אסור בשבת נמי אסור עכ"ל.

והרי כבר אמרו בגמ' מו"ק (דף ח:) הטעם שבחו"מ אין נושאים נשים ומשום שאין מערבין שמחה בשמחה ומשיטת התוס' רי"ד עולה שבשבת אסרו מטעם הנ"ל דגזר כן מדין חוה"מ. כך הו"ד ב"שדי חמד" (ח"א מערכת כללים אלף עמ' 257) בשם הגאון ר' אליהו ראבינוביץ (בעל הנר למאור).

אמנם שם כתב לדחות ראייתו וכ' דבאמת אין כוונת התוס' רי"ד לומר כלל שיש שמחה בשבת, אלא ר"ל שאינו בדין להחמיר ביו"ט לאסור מה שמותר בשבת ולכן אף דבשבת אין שייך שמחה מ"מ יש לאסור בו משום שכיון שביו"ט אסור בשבת נמי אסור והכריח כן מדבי התוס' רי"ד גופא למ"ש בחידושיו למס' יומא (דף יג) ד"ה דהדר מגרש, דכתב דביוה"כ אסור לכנוס אשה וכ"ש בשבת, והרי ביוה"כ ודאי אין שייך שמחה עכת"ד.

 וכן לכאורה מבואר מהנאמר בילקוט פרשת עקב (רמז תתנ"ה) "טול מהם שבתות וימים טובים שהם ימי משתה ושמחה ותענוג" עכ"ל. ומבואר שפשוט שם שהוי ימי שמחה ביום השבת דכלל אותם עם יו"ט.

 מערכה כנגד הנה ראשון לציון הנה הנם ב"שאילתות" (פ' חיי שרה סי' ט"ו) כתב שבת עולה ואינה מפסקת מ"ט עונג דכתיב ביה. הרגלים מפסיקין ואינם עולים, מ"ט שמחה היא דכתיב בהו עכ"ל.

 ומבואר יוצא דס"ל דבשבת ליכא כלל חיוב שמחה אלא עונג גרידא ומשו"ה לא מפסיק לעניין אבילות. וכן כתב "בעל הלכות גדולות" (הל' אבל דף מב) וכלשון השאילתות הנ"ל.

 אך דא עקא שעי' עליו במ"ש איהו גופא בהקדמתו במנין המצוות וכתב להדיא שאיכא מצות  שמחה בשבת ומנאה בגדר מצוות קום עשה. וצ"ע.

 וכן הוא דעת הרמב"ן בס' "תורת האדם" והנמו"י אמתני' דשבת עולה ואינה מפסקת כלומר עולה לעניין שבעה ושלושים ואינה מפסקת משום דלא כתיב בה שמחה אלא עונג. ואנכי החוזה שכ"כ בתוס' ר' יהודה שירלאון עמ"ס ברכות (דף מט ע"ב) ד"ה אי אמר, שכתב שבשבת לא אשכחן דכתיב בו שמחה. וכן ע"ע שם בתוס' הרא"ש דכתב דלא אשכחן דשבת איקרי יום שמחה. (וזה עולה בקנה אחד עם מ"ש הרא"ש (סוף ר"ה) והבאנו דבריו בסמוך קחנו משם).

 אלא שקשה לשיטתם מה"סיפרי" הנ"ל שדרש להדיא וביום שמחתכם אלו שבתות ושכן מבואר מהירושלמי.

וע"ז יש להשיב חדא דיעוין שם בספרי בגירסת הגר"א שגרס וז"ל ו"ביום" אלו שבתות- ר' נתן אומר אלו תמידין. "שמחתכם"- אלו שלש רגלים. ע"כ. וחזינן שהגר"א חש לכך וכך גרס והעולה ששמחה קאי על ג' רגלים ולא על שבת.

ואף גם זאת יש להוכיח ממ"ש הרא"ש ז"ל (סוף ר"ה) דאין הלימוד מהפס' כדרשת ה"ספרי" שכתב "וביום שמחתכם" אלו ר"ה ויוה"כ. דמשמע אבל שבתות לא. (עי' ס' יסודי ישורון עמ' 11) וי"ל זה. אך עכ"פ חזינן תו דאין זה ג"כ כגירסת הגר"א וצ"ב.

וכד הוי חזית לדברי ה"ספרי זוטא" (פ' בעלותך) והו"ד ב"רשמי השאלה" על ה"שאלתות" הנ"ל.דדרשו "וביום" זה יום השבת כו', "שמחתכם" אלו רגלים, ע"כ. הרי לך שנמצא מקור נאמן לגירסת הגר"א.

ועוד י"ל כמ"ש בעמק הנצי"ב שם על הספרי בתוך דבריו וז"ל ומשמע מביום שמחתכם דאע"ג שאין בו מצוות שמחה אלא עונג מ"מ יש בו שמחת הנפש וע"ז סמכו לתקן בתפילה "ישמחו במלכותך" כו' וציין ג"כ להירושלמי הנ"ל פ"א דמגילה ויעשו אותם בשבת? א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבי"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים, ע"כ. היינו שמחת מלכות שמים ע"כ, ע"ש.

וא"כ מבואר דאע"פ כן פי' ענין שמחת השבת רק לעניין הנפש וכן לעניין שמחת מלכות שמים, וכנראה שאין זה השמחה  המצויה אצל האדם שמחובתו לשמוח כמו שנאמר ביו"ט "ושמחתה בחגך" אלא שבת נאמר להתענג ולענג  בני ביתו והשבת, אבל לא שהתכלית זה השמחה אלא שממילא מביאתו לידי שמחה.

ובמהר"ל בן חביב (סי' ל"ב) כתב לחלוק על דברי הירושלמי הנ"ל וכתב שכן יש לעשות סעודת פורים בשבת והוכיח כן מראיות בש"ס וא"כ י"ל דמבואר יוצא שאין כלל בעיה של עירוב שמחה בשמחה ושבת אין ענינה של שמחה.

וכן מבואר בשטמ"ק במס' כתובות (דף ז') שכתב להדיא לחלוק על הטעם שהביא ר'משהדאין נושאין נשים במועד ומשום עירוב שמחה בשמחה וכתב לדחותו שלא מצינו כל ענין שמחה בשבת רק ביו"ט עי' לעיל שעתקנו דבריו.

וכן מבואר דעתו להדיא בשטמ"ק מס' כתובות (דף לה') בשם הרשב"א: וז"ל דמאי דאמרינן דאין מערבין שמחה בשמחה היינו דוקא במועד דכתיב "ושמחת בחגך" משום הכי אין נושאין נשים במועד אבל בשבת דלא כתיב ביה שמחה אם רוצה לישא אשה בשבת יכול לישא וליכא משום עירוב שמחה בשמחה עכ"ל.

ומבואר יוצא דכן הוא דעת הרשב"א שהוא אורו של עולם דליכא דין שמחה בשבת.

ואף גם זאת איכא  ראיה מתשובות הגאונים (סי' ל') גבי אמירת צידוק הדין בשבת וז"ל אבל שבת כיון דעונג כתיב ביה ולא כתוב ביה שמחה אומר צידוק הדין להודיע כי בשבת מתמשה רבינו ע"ה. ע"כ.

ובמשים חפשי כן בקדש חזיתי בס' המנהיג הל' שבת (עמ' קפו' הוצאת קוק) וז"ל מנהג ספר' לומר כך צדקתך צדק כו' וכן מנהג צרפת ופרוביניצ' כו' ונהגו כל ישראל לאומרה כי צידוק הדין הוא לכבודמשה רבינו ע"ה שנפטר בשבת אומרים אותו כו' וכן מצא בתשובות הגאונים וכן כתב ר' שר שלום גאון ז"ל שתקנו לומר אלו ג' מקראות לצדוק הדין לכבודמשה רבינו ע"ה שנפטר באותה שעה עכ"ל.

וכתב בשד"ח שם (עמ' 256 ד"ה ועכ"פ) להוכיח מכל דברי הראשונים אלו דאין דין שמחה בשבת שהרי אומרים צידוק הדין ומשא"כ במועד שאין אומרים צידוק הדין וזה משום שמחה.

אך דא עקא דלפי"ז נמצאו דברי ס' "המנהיג" סתרי ההדדי דלעיל הבאנו שכתב שיש דין שמחה בשבת ומשום הכי לא נופלים על פניהם בערבי שבתות שהם ימי משתה ושמחה.

ולכן נלע"ד דראייתו משם ס' המנהיג והר' שר שלום שכתבו כן אין ראיה לכך, דהא הם ס"ל שכן יש דין שמחה בשבת אלא שמ"מ מה שאומרים ציה"ד הוא לכבודמשה רבינו וכבוד זה לא יגרע משמחת השבת, וכמו שכתבו שם ג"כ ענין שיש נוהגים שאין עוסקים בתורה במנחה בשבת להודיע שנפטרמשה רבינו ע"ע כדתניא בסוף מס' הוריות חכם שמת כל בתי מדרשות שבעולם בטלים כו' אך אינו אסור אלא מנהג זכרון בעלמא עכ"ל. ומבואר שאין זה כלל  קשור לעניין

ובאמת עכ"פ מתשובת הגאונים הנ"ל שזכר מבואר להדיא שזהו טעם שכן אומרים שליכא דין שמחה ומשא"כ במועד ושיש ראיה לדבריו ושליכא דין שמחה בשבת.

אך מ"מ עדיין צ"ע דהנה בס' המנהיג שכתבנו לשונו כ' שכן נמצא בתשובות הגאונים ומשמע דלא פליג על טעמא. ואין זה מוכרח דאפשר דר"ל דגם כן פסק  לומר צידוק הדין בשבת ולא מטעמא וצריך ביאור. ובאמת עיין ב"שדי חמד" בתוך דבריו שם שנראה שלא היה לו ספר המנהיג ולכן כתב לאחר שהביא תשובת הגאונים וז"ל ואם בסגנון זה כתוב במנהיג ובפרד"ס ומוהר"ם בן ברוך (סי' י"א) הרי ג"כ מוכח דכולהו הני רבוותא נקטי דבשבת ליכא חובת השמחה עכ"ל, ולדברינו באמת לאחר שחזינו לדבריהם בפנים אין ראיה כלל כמ"ש להוכיח מדברי הגאונים וחכם עדיף מנביא ובפרט לדברי ס' המנהיג מוכרחים אנו לפרש כן שלא יסתרו דבריו ההדדי ע"כ.

 וברשב"ץ ח"ג (סי' רח"צ) כתב ג"כ דלא אשכחן דשבת איקרי יום שמחה אלא עונג באכילה ושתיה והוסיף לבאר דכן מבואר בירושלמי שנתן טעמא אחרינא, שכתב מי ששמחתו תלויה בידי שמים וכו' עיי"ש. ר"ל ולא כתבו הטעם של אין מערבין וכו' להדיא.

וכן נראה דעת ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל בס' "רסיסי לילה" (אות נ"ד) בתוך דבריו שם שכתב לחלק בין ר"ח לשבת בעניין השמחה וז"ל כי הרגשת החידוש והעולם הוא בלב וגם ר"ח בכלל שמחה כמ"ש "וביום שמחתכם ובראשי חדשיכם" כי קדושת העבודה שבלב מביאה שמחה ללב אבל בשבת לא נזכר שמחה רק אורה, איתא בב"ר (פ' י"א) עה"פ "ויברך אלוקים את יום השביעי" ברכו במאור פניו וכן לא נאמר בו ויהי ערב כי כולו אור וכו' עכ"ל, ומדבריו חזינן דאין שמחה בשבת ודלא כמו שדרשו בספרי הנ"ל ונראה לפי שעה שנעלם ממנו דברי ה"ספרי" המפורש עה"פ הנ"ל וצ"ב.

 ובתורה תמימה בראשית (פ"ב אות ה) כתב על הפסוק ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו וגו' להביא דברי התוס' מס' מו"ק (כג:) ד"ה מ"ד, שכתבו עפ"י הירושלמי ברכות (פ"ב ה"ז) בענין טעם הענין שאין אבילות נוהגת בשבת משום דכתיב (משלי י') "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" ושבת כתיב בה ברכה עכ"ל וכתב דרומז לפסוק ויברך אלוקים וגו' ולפי"ז כתב לתמוה על התוס' אמאי לא כתבו הטעם ברור של הירושלמי מגילה (בפ"א הל' ה"ד) דשם מבואר להדיא שיש שמחה בשבת כמו ביו"ט ולכן לא נוהג אבילות בשבת

וכ"כ שצריך לומר דמקור הירושלמי במגילה לעניין סעודת פורים שאין לעשותה בשבת כו', ומשום שמחה מקורו מפס' במשלי הנ"ל דכתיב ברכת ה' כו' וגם שבת ברכה היא. וע"ש מ"ש לתמוה על איזה אחרונים שס"ל שאין כלל חיוב שמחה בשבת.

ולענ"ד אין בדבריו ממש כאשר יחזה החוזה דבעי לאוקמי דברי הירושלמי במס' ברכות גבי אין אבלות בשבת מטעמא דכתיב ביה ברכה וברכה זו היא שמחה והרי בודאי מ"ש בפסוק "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב" פי' שהעיקר לא יהי' עצבות בלבו אבל שמחה ליכא ראיה כלל דחייב בכך.

והיותר תמוה אמאי ניסה כלל לפי"ז להעמיד כל דברי הירושלמי במס' מגילה (הנ"ל) גבי אין עושין סעודת פורים בשבת משום שמחה שמקורו ג"כ מהפס' במשלי ברכת ה' כו', ושבת כתיב בה ברכה, והביא ממרחק לחמו ושאין משמעות כלל לעניין זה כל עוד חזינן להדיה מה"סיפרי" במדבר (י' י') דביום שמחתכם אלו שבתות וכמו שכתבנו לעיל שכן נראה שזהו מקורו הטהור של הירושלמי,וכן חזינו עוד ראיות גדולות מרבוותא קמאי שס"ל כן.

והנה זריז ונזכר הוא הגאון הנ"ל וכבר חש לכך בספרו "תוספת ברכה" פ' בעלותך (י' י') עה"פ וביום וביום שמחתכם כו' שמתחילה ג"כ רצה לומר כמ"ש כאן לבאר דברי הירושלמי בברכות (הנ"ל) גבי אין אבילות נוהג בשבת מהפס' (במשלי י') ברכת ה' היא תעשיר, וכתב דאם נניח דהיפך עצבות היא השמחה הלא יתבאר דבשבת חייבים בשמחה , אבל באמת אין זה הכרח יען כי ממניעת העצבות עד רגשי שמחה רב הדרך דעצבות היא מרות הנפש, כמו הלשון ועתה אל תעצבו (פ' ויגש) ועצבות רוח (ישעיה נד') ושמחה היא רוחב הלב ומשוש הנפש כו'. ועוד שם כתב להדיא שקשה לומר שלמד הפס' במשלי וכמ"ש בתורה תמימה בפשטות ולכן כתב שם מקור לירושלמי (במגילה) מדברי הספרי הנ"ל וכמ"ש להדיא .ולפלא שלא זכר זה מזה.

ועוד ראיה מהימנא כתב בספרו "תורה תמימה" לחייב שמחה בשבת ממ"ש בספרי (פ' ראה) דכל המועדים חייבים בשמחה מדכתיב בשבועות "וזכרתה כי עבד היית במצרים" (שם) ומכיון שכל המועדים הם זכר ליצא"מ לכן מחויבים כולם בשמחה, עכ"ל. ולפי"ז בשבת דכתיב (פ' ואתחנן) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" ממילא מחויבים בשמחה וזה ראיה נאמנה עכ"ל.

ולפי"ז כתב כי אין כל הכרח למ"ש התר"י במס' ברכות (ריש פ' ג') דאין כלל חיוב לאכול בשר בשבת והביאו ראיה ממ"ש שבת (קיח ע"א) עשה שבתך חול כו' וכתב שראיתם קלושה, ולכן לפי מ"ש יש כן חיוב אכילת בשר כמ"ש בגמ' מס' פסחים (דף קט' ע"א) שאין שמחה אלא בבשר ויין. ובספרו "תוספת ברכה" הוסיף ביאור לכך שראיתם קלושה כי גם זה שצריך לבריות ערבה כל שמחה ממנו וכמ"ש כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנים ככרכום ברכות (ו:) ע"ש.

וסתר עצמו למ"ש בס' "ערוך השלחן" (חיור"ד סי' ת' הל' ו') בענין לימוד תורה לאבל בשבת וז"ל: ובאמת מצאתי ב"מרדכי" (פ"ג דמו"ק הל' אונן) שכתב יש אוסרים ת"ת בשבת דדמי למילי של צינעא, אבל ר"י הי' מתיר ללמוד תורה בשבת שהיא משמחת את הלב והוא צריך לשמוח עצמו בשבת עכ"ל וכ' ונ"ל דלאו דוקא שמחה קאמר דלא מצינו שמחה בשבת אלא עונג וקראת לשבת עונג וזהו כשמחה, עכ"ל. ומבואר דפשוט לו דכלל לא נאמר שמחה בשבת ודלא כהספרי והירושלמי במגילה ושאר ראיות שהביא בעצמו,וצע"ג.

ועוד צריך לי עיון מהמבואר בדבריו ששמחה גזור מהעונג וזה אינו כמ"ש לקמן ושכן מבואר במס' שבת (דף סב ע"ב) כל מידי דאית ביה תענוג ואית ביה שמחה ע"כ. משמע דתרי מילי נינהו.ושכן הוכיח הרע"א מדברי הרמב"ם עי' לקמן באורך בזה.

ובעיקר מה שכתב להקשות על התר"י הנ"ל כתב לתרץ בשו"ת שואלין ודורשין ח"א (סי' כ"א) דבאמת שמחת יו"ט כדי לקיימה צריך לעשות דברים כדי להביא עצמו למצה של שמחה וזוהי מטרת הבשר והיין אבל שבת איננה כך, כי עצם השבת היא היא השמחה, ואין צורך לעשות איזה דברים כדי להביא עצמו לידי שמחה והשמחה היא בשבת עצמה, ולכן אף שר' יונה ס"ל שאין חיוב של אכילת בשר ויין בשבת מ"מ מצוות שמחה איכא בעצם שמירת השבת, ע"ש מה שטרח לבאר ענין זה.

וכבר קדמו בס' "שפת אמת" להגה"ק מגור זצ"ל (סוכות תר"ס) דמייתי משמיה דהרי"ם זצ"ל אהא דכתבו התוס' מס' ר"ה (דף ה' ד"ה מה) דכשחל יו"ט הראשון להיות בשבת לא משכחת לה שמחה שמונה על ידי שלמי שמחה דהא בעינן זביחה בשעת שמחה, וביאר זה דבשבת יש שמחה בעצם היום אפי' בלי שלמים כמ"ש חז"ל וביום שמחתכם אלו שבתות והסביר דברגלים צריך האדם לעורר השמחה וזהו המצוה של ושמחת בחגך אבל בשבת השמחה היא מעצם היום ע"י הנשמה היתרה שבאדם ואינה זקוקה להתעורות של האדם. ושלפי"ז כתב לפרש דברי הירושלמי (הנ"ל) שאמרו "יצא שבת ששמחתו בידי שמים " כלומר בשבת לא שייך לברוא שמחה ולעוררה כי השמחה של שבת היא בידי שמים, טבעית ומעצמה עכת"ד.

האם "עונג" ו"שמחה" דברים נפרדים הם

והנה באמת יש לחקור ולהבין קצת בגדר ההבדל בין "עונג" "לשמחה" – דהלא המקור לשמחה הוא פעמים ע"י העונג וכבר כמו שאמרו בגמ' פסחים (קט.) אין שמחה אלא בבשר ויין ושלכן ביו"ט יש חובה לאכול בשר ולשתות יין כמבואר בשו"ע סי' תקכ"ט ע"ש.

ובאמת בשו"ע (סי' ר"נ סעיף ב') כתב וז"ל ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו עכ"ל. ומקורו מדברי הרמב"ם  פרק ל' מהל' שבת.

ויש א"כ לדעת אמאי ירבה דוקא בבשר ויין ואי ליכא דין שמחה בשבת לשמחת הבשר והיין מה עושה? אלא בפשטות י"ל דעונג שהוא בא בבשר ויין, ענין שמחה איכא בהו.

ובאמת עי' בס' מקנה אברהם (הנ"ל) שכתב לחקור בכך וז"ל דבשלמא במועד מצינו דכתיב "ושמחתה בחגך" אבל בשבת לא מצינו חיוב שמחה ושמא בשבת נמי איכא חיוב שמחה דכתיב "וקראת לשבת עונג" לשמחו בעונג מאכל ומשתה עכת"ד וע"ש מה דהוקשה לו לפי"ז א"כ אמאי לא תנינן במתני' מס' ביצה (לו:) דאין נושאין נשים לא בשבת ולא במועד כו' ע"ש.

ונראה דבאמת ענין השמחה שונה הוא מהעונג דתרי מילי נינהו, ואין אחד מחייב את חברו וכמבואר במס' שבת (דף סב ע"ב) "כל מילי דאית ביה תענוג ואית ביה שמחה ע"ש.

וביאור הענין בפשיטות דיש פעמים שהתורה רוצה שנתענג באכילה ושתיה וכיוצ"ב ושזה התכלית ויש פעמים שתכלית רצון התורה שנשמח, והוא בא פעמים בעיקר ע"י אכילת בשר ושתית יין דאין שמחה אלא בבשר ויין וזה תכלית אכילתם הוא השמחה כלומר שלו יצויר שיכול לשמוח ע"י דברים אחרים מקיים השמחה גם ללא אכילה וכמו שמצינו ביו"ט  שצריך לקנות בגדי צבעונים לנשים כדי שישמחו, ומשא"כ בשבת אין דינים אלו אלא שמצינו שצריך כסות נקיה וכו' וזה בשביל כבוד ועונג ,ושמחה אין בזה.

וסעייתא לדברינו נראה פשוט מדברי המג"א (סי' תקנ"ט) שכתב שמלבושי יו"ט צריכים להיות יותר נקיים ממלבושי שבת, משום דבשבת אין כאן חיוב שמחה כמו ביו"ט.עיי"ש.

ולכן י"ל דבשבת כתיב וקראת לשבת עונג כו' ותכליתה זה העונג ולא השמחה משא"כ ביו"ט שעיקרה היא השמחה שנאמר בה ושמחתה בחגיך.

ומן הבאר הזאת חזינן דלא שייך לומר דברי המקנה אברהם שרצה לחברם גם יחד. אלא שכן אפשר לומר שבאת עונג ושמחה תרי מילי נינהו כמבור בגמ' שבת הנ"ל.אלא שבשבת איכא עונג וגם שמחה כמבור ב"ספרי". ומ"ש בפס' וקראת לשבת עונג כו' אין בא למעט כלל ענין של שמחה וכמו ביו"ט וכמ"ש להדיה התורה תמימה בראשית (פ"ב אות ה').

אלא שבאמת גם ביו"ט איכא חיוב עונג וכבוד כמו בשבת וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ו הל' ט"ז) הל' יו"ט, שכתב שכשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל הימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד, וכן פסק בשו"ע (סי' תקכ"ט) ע"ש. ובודאי שאין העונג והכבוד המוזכר ביו"ט ימעט מהשמחה דתרי מילי שנינהו.

וחוזה אנכי למ"ש הגאון הגדול רע"א בשו"ת שלו (להשמטות חסי' א') דבשבת פשוט דליכא חיוב שמחה כלל אלא עונג וכל מה דקבעו סעודה על הפת הוא משום כבוד ועונג, וכתב שהכבוד והשמחה תרי מילי נינהו, והוכיח זה מהרמב"ם שזכרנו לעיל (פ"ו מהל' יו"ט הל' ט"ז והל' י"ז) גבי שבעת ימי פסח כו', וחייב להיות שמח בהן וטוב לב כו', דמשמע דתרי מילי נינהו. ע"ש.

וצ"ב בדבריו שכלל לא שת ליבו למ"ש ב"ספרי" הנ"ל (במדבר י' י') עה"פ ביום שמחתכם שאלו שבתות, וכן בירושלמי פ"א דמגילה ה"ד גבי שאין עושים סעודה פורים בשבת דשבת שמחתו בידי שמים והוא משום ליתא דעירוב שמחה בשמחה. ושכן ראינו הרבה ראשונים ואחרונים. אי לא שנימא דס"ל כמ"ש גירסת הגר"א ב"ספרי" דכלל לא קאי "שמחתכם" על השבת. או כמ"ש מדברי הרא"ש (סוף ר"ה) שג"כ העמיד הפס' על ר"ה ויה"כ. ושכן ס"ל כשאר ראשונים דס"ל דאין שמחה בשבת. וכן המבואר בירושלמי יכול לבארו בדרך אחרת כמבואר לעיל שהוא לאו דוקא וכמ"ש ביד אפרים בשם אביו בעל הבכור שור.

ועוד צ"ב אמאי לא מייתי ראיה שעונג ושמחה תרי מילי נינהו מגמ' שבת (סב:) כל מידי דאית בה שמחה ואית בה תענוג, והביא ממרחק לחמו מדברי הרמב"ם הנ"ל וצ"ב.

סוף דבר הכל נשמע דמפשטות דברי ה"ספרי" ומהירושלמי ושאר רבוותא קמאי דאייתינן לעיל נראה שיש חיוב שמחה בשבת ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, אלא שמדברי האחרונים נראה שנטו יותר לצדד שאין דין חיוב שמחה בשבת עי' שד"ח (שם) שכן נוטה דעתו כדעת ה"שאילתות" ודעימא שהיא יותר מוסכמת מגדולי הראשונים ע"ש. וע"ע בחת"ס (או"ח סי' ר"ח) שכתב שעונג שבת מתקנת הנביאים ובתורה אין זכר לעונג, אלא ג' פעמים היום לג' סעודות כל שהוא, אבל לא לעונג וביו"ט כתיב שמחה ע"ש.וזה כדברי הגר"א שזכרנו לעיל. ושוב לאחר זמן ראיתי למ"ש בשו"ת בצל החכמה (סי' ס"ח) ונשא ונתן לאורך בענין זה וגם שם נראה שפשוט לו כדעת האומרים שאין חיוב דין שמחה בשבת ע"ש. וכן עי' בתוך דברינו כל דברי הראשונים והאחרונים החונים עליהם וזה אומר בכה וזה אומר בכה ושבדבריהם גופא ראינו שאין הדבר מוכרע ולכן לענ"ד ודאי שהעולה לנו מרוב הפוסקים שמ"מ יש ענין של שמחה בשבת ושזה מתפרש בדברים שונים כגון הדלקת נרות וריבוי הנרות בשבת שהוא מורה על שמחה וכמ"ש המהרי"ל וכן כתבנו להוכיח שכן דעת הרא"ש ושכן נראה דעת מר"ן השו"ע (סי' ר"נ ס"ב) שכ' לשריך להרבות בבשר ויין כפי יכולתו ולא כתב זה בלשון חובה כמ"ש לעניין יו"ט (סי' תקכ"ט). ועוד שבשבת עצמה איכא שמחה רוחנית כמ"ש לעיל ולאו מילי זוטרא היא להבין ענין זה שעכ"פ לפי"ז יש ענין ללמוד בשבת שהוא ענין השמחה הרוחנית שתבא לו לאדם ע"ד שאמרו פקודי ה' ישרים משמחי לב וכמ"ש להדיה בס' "חסידים" (סי' רע"א) ושהניף ידו בשנית שם (סי' ת"ח) ובשלישית שם ( סי' תתשמ"ז).ודע כי כן מבואר בזוה"ק פ' פקודי (ריש דף ה"ן) שדרשו על הפסוק "ושבחתי אני את השמחה" דא חדוותא דמלכא קדישא בזמנא דאיהו שלטא בשבתא ובימים טבין ע"כ. דמשמע שהוא ענין רוחני שבו השמחה שולטת מעצמה ולא בגין התעוררות מהאדם עצמו ע"י אכילה ושתיה. אמנם יש להעיר בזה דאדרבא מכך שראינו שהזוה"ק השווה שמחת שבת ליו"ט איירי בשמחה גשמית ושהוא ע"י האדם עצמו וכמו שנפסק שעושה ביו"ט. וצ"ב (וע"ע שד"ח שם מ"ש בזה לדחות דברי התורת חיים ע"ש. והנלע"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו הק' אכי"ר.