לתרומות לחץ כאן

שאלות שכיחות בענייני תשלומי וועד הבית

הגאון הרב יהודא סילמן שליט"א

אב"ד בבית דינו של הגר"נ קרליץ שליט"א

שאלות שכיחות בענייני תשלומי וועד הבית

שיעור שנמסר ביום העיון בבית מדרשינו – כט תשרי תשע"ב

א)      האם תשלום ועד הבית צריך להתחלק לפי שטח הדירה או מס' חדרים או מס' נפשות?

תשובה: בשכונות החרדיות נהוג לחלק לפי יחידות דיור, אבל מנהג זה הוא רק בשכונות בעלות אופי חרדי, אבל בשכונות מעורבות, המנהג הוא לפי שטח הרצפה.

כיצד מחלקים את הגביה לבנות חומה לעיר

בשו"ע בסי' קסג סעיף ג, מובאת מחלוקת כיצד גובים מבני העיר לצורך בניית החומה, יש אומרים שגובים לפי קירוב הבתים לחומה, משום שככל שהבית סמוך יותר לחומה יש סיכון יותר גבוה משודדים, ויש אומרים שגובים לפי ממון, כיון שהחומה נועדה לשמור על הרכוש, וככל שיש יותר רכוש הנאה מהחומה גדולה יותר, ולאחר מכן לפי קירוב לחומה. בבית יוסף מבאר שהמחלוקת תלויה בשני לשונות בגמ' ב"ב דף ז ע"ב אם גובים לפי ממון או לפי קירוב בתים, הרי"ף והרמב"ם פוסקים כלשון אחרון שגובים לפי קירוב בתים, והר"י מיגש והרא"ש סוברים שאין מחלוקת בין שני הלשונות אלא גובים לפי שניהם. לדעת הרמב"ם שיש מחלוקת בגמ' יש להבין במה נחלקו, שהרי לכאורה שתי הסברות נכונות, שזה שיש לו יותר כסף לשמור מרוויח יותר מהחומה, וזה שקרוב יותר לחומה הוא בסיכון יותר גדול אם לא תהיה חומה. החזון איש בב"ב סי' ד אות יט מבאר שגם עני זקוק לחומה ואין הוצאות החומה מתרבות בגלל שיש עשירים בעיר, ואפילו אם היו כולם עניים היו בונים חומה. אמנם, הסבר זה אינו עולה יפה על פי מה שנפסק בשו"ע שם, כמה דברים שמחלקים לפי ממון, אף שאפילו עניים היו מוכנים לשלם על הוצאה זו.

אלא ההסבר הוא שכל שיעורים אלו אינם בנויים על חשבון מדוקדק, אלא על פי מה שמסתבר יותר. שהרי מצאנו בשו"ע דברים שגובים מחצה לפי ממון ומחצה לפי נפשות, אבל לא מצאנו שיהיה 70% לפי ממון ו-30% לפי נפשות, הרי שחז"ל קבעו על פי דרך חלוקה פשוטה שהיא הקרובה ביותר לצדק, אבל לא חייבו לחשבן את מידת ההנאה המדויקת של כל אחד. ולכן גם לעניין חומה המחלוקת היא לפי מה ראוי יותר לקבוע את החלוקה.

כיצד לחלק הוצאות כדי שיוכלו לאכול בשר

מצאנו דוגמא בפוסקים, שאף אם ההנאה של העשירים בהוצאה היא יותר גדולה מההנאה של העניים, מכל מקום משתתפים בשווה. בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף צא כתב שאם צריך להוציא הוצאות שוחד כדי שיוכלו לאכול בשר, יש לשלם לפי נפשות ולא לפי ממון, כיון שהעניים והעשירים זקוקים לבשר במידה שווה. ובפתחי תשובה סי' קסג סק"ו מביא בשם שו"ת כנסת יחזקאל חו"מ סי' פד שאם העשיר קונה יותר בשר מהעני, יש לקבוע על פי כמות הבשר שקונים. אמנם, בשו"ת הרשב"א אינו מפורש שהעניים והעשירים אוכלים אותה כמות בשר, אלא שכולם מוכרחים לאכול בשר, ובפשטות כוונתו שאם כולם מוכרחים לאותה הוצאה, מחלקים את ההוצאות בין כולם.

בחלוקה לפי נפשות, האם לוקחים בחשבון את הנשים והקטנים

עוד יש לדון, בחלוקה לפי נפשות, האם מחשיבים כל משפחה ליחידה אחת, או שלוקחים בחשבון את מספר בני הבית, כולל הנשים והקטנים.

בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קסז (וכעין זה בסי' קנט) כתב וז"ל: "ונפשות היינו כל בעל בית עם כל בני ביתו, אנשים ונשים וטף הסמוכים עליו נפש אחד יחשב". אמנם, יש מקום לומר שהחתם סופר לא פסק כן, אלא לעניין הוצאות בניית בית הכנסת, שהחיוב מוטל רק על הגברים. אך נראה החתם סופר לא נאמרו דוקא בבניית בית כנסת, כיון שהחתם סופר למד שיש לחלק בבית הכנסת גם לפי נפשות מהגמ', משמע שמפרש את המונח בגמ' שמחלקים לפי נפשות, שפירושו לפי בתי אב. גם בשו"ת כנסת יחזקאל חו"מ סי' פד פסק שלפי נפשות היינו לפי בעלי בתים. ועיין גם בספר מקור חיים (לבעל החוות יאיר) על שו"ע או"ח סי' נג סעיף כג שמחייב לשלם לצורך שליח ציבור גם עבור הבנים הגדולים שחייבים במצוות. החזון איש בב"ב סי' ד אות יט כותב שנפשות היינו לפי בעלי בתים ואין מחשבים את הנשים והבנים, ומדייק כן מהרמב"ם, אמנם, הוא מציין, שהנימוקי יוסף בב"ב דף ה ע"א כותב במפורש שמשלמים לפי מספר הנפשות שבבית. וכן משמע גם בתרומת הדשן סי' שמה כהנימוקי יוסף שכתב שם וז"ל: "וכל מה שמחשבין לפי הנפשות נראה דאנשים ונשים וטף שוים בדבר, דלכולהו אית להו סכנת נפשות. ואף על גב דאמרינן פרק אין מעמידין (ע"ז דף כה ע"ב) אשה כלי זיינה עליה ופי' האשירי שם משום דהאשה אומללה ושפלה ואינה בת מריבה אין מתקנאים בה ואין הורגין אותה, רש"י לא פי' כן אלא פירש דכלי זיינה עליה לפי שמאנסין אותה לזנות ולכך בטוחה היא מן ההריגה. ולפי זה בתרי גווני היא בסכנה חדא משום ערוה וחדא משום סכנת נפשות דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו… ובטף נמי הסכנה ברורה שמא יחטפום כדי להעבירם לדתם". אמנם יש מקום לבעל דין לחלוק ולטעון שנשים הכוונה לאלמנה או גרושה בעלת בית, וטף הכוונה לילד יתום, אבל לעולם משלמים לפי משפחות, אבל פירוש זה דחוק ביותר, ובפשטות נראה מדבריו שמשלמים לפי מספר בני הבית ולא לפי משפחות וכדעת הנימוקי יוסף. ולמעשה נראה שיש לדון שאלה זו כספיקא דדינא.

עוד כתב בשו"ת חתם סופר שם שאין מחלקים לפי נפשות אלא את ההוצאה המינימאלית, כיון שלעניים מספיק בית כנסת מינימאלי, אבל את ההוצאות לפאר את בית הכנסת מטילים על העשירים בלבד.

על פי האמור, כיצד יש לחלק את דמי וועד הבית

אם היינו רוצים לחלק את ההוצאות לפי ההלכה, היינו צריכים להפריד בין סוגי ההוצאות המרכיבים את דמי וועד הבית. התשלום עבור נקיון חדר המדרגות והרכוש המשותף, אינו מיועד כדי לשמר את ערכו של הבניין, אלא להנאת המשתמשים, ואם כן היה מן הראוי לחלק לפי מספר הנפשות. וכן גם הוצאות תאורה ומעלית יש לחלק לפי נפשות. וכאמור על העניים ניתן להטיל רק הוצאות מינימאליות, אבל הוצאות מעבר לכך ניתן להטיל רק על העשירים.

החלק השני הוא החלק המיועד לשימור הבנין או להעלאת ערכו, כגון זיפות הגג, סיוד וריצוף החצר, אם השכנים החליטו על כך. חיוב זה יש לחלק לפי ממון, היינו לפי ערך הדירה, כיון שהוצאות אלו מעלות את ערך הדירה. כשמחשבים את ערך הדירה, לא ניתן לחשב לפי שטח הרצפה, כיון שמ"ר בדירה רגילה שווה הרבה יותר מאשר מ"ר במחסן, אלא יש לחשב ערך הדירה לפי הערכת שמאי.

המנהג מתבסס במידה מסוימת על חוקי המדינה. החוק במדינה הוא ((חוק המקרקעין סעיף 58.)) שיש לשלם לפי שטח הרצפה, והפרשנות המשפטית המקובלת היא שגינה שאינה מרוצפת לא נלקחת בחשבון. אך יש להדגיש שהחוק בארץ ישראל אינו מחייב מדין 'דינא דמלכותא דינא', ואינו מחייב אלא אם המנהג השתנה בעקבותיו. ישנם מספר הסברים בדברי הראשונים על 'דינא דמלכותא דינא' ולפי כל ההסברים יוצא שבמלכות ישראל שלא על פי סנהדרין ואורים ותומים בארץ ישראל לא נאמר הכלל ש'דינא דמלכותא דינא' ((יש שלוש שיטות בראשונים על טעם הדין ש'דינא דמלכותא דינא'. הר"ן בנדרים דף כח ע"א כותב: "וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה". השיטה מקובצת כותב ש'דינא דמלכותא דינא' הוא בדוקא במלך גוי ולא במלך ישראל. רש"י בגיטין דף ט ע"ב ד"ה חוץ כותב שבני נח נצטוו על הדינים, וכן כתבו האור זרוע והתוספות רי"ד. ואם כן רק הגויים שנצטוו לחוקק חוקים, נאמר בהם 'דינא דמלכותא דינא', ולא ביהודים שיש להם חוקים מהר סיני.

ואף שבשו"ע חו"מ סי' שסט סעיף ו נפסק שאומרים 'דינא דמלכותא דינא' בין במלך ישראל ובין במלך גוי. נראה כוונת השו"ע למלך ישראל על פי אורים ותומים וסמכותו היא על פי פרשת המלך, שאינו מסתבר שהשו"ע חולק על כל הראשונים שפירשו טעמים שאינם שייכים במלך ישראל בארץ ישראל. ואף שאין דין מלך ישראל בזמן הזה, מכל מקום מצינו בשו"ע (חו"מ סי' שמ סעיף ה) גם הלכות הנוגעים לעבד עברי שלא שייך בזמן הזה שאין היובל נוהג. וכן כתב בשדה חמד שהשו"ע מזכיר גם הלכות שאינם נוהגים בזמן הזה.)). היות שהחוק מחייב רק מצד המנהג, אין הבדל מהותי בין החוק לבין פסיקה של בית המשפט, אלא הבדל טכני, שהחוק חודר לתודעת הציבור יותר מהר מאשר פסיקה של בית משפט וממילא משפיע יותר על המנהג. אבל לאחר שהתקבל המנהג אין הבדל אם מקורו מהחוק או מפסיקת בית המשפט.

המנהג בזמנינו ברוב השכונות החרדיות לחלק לפי יחידות דיור, אך יש להדגיש שמנהג זה הוא רק בשכונות בעלות אופי חרדי, אבל בשכונות מעורבות, המנהג הוא לפי שטח הרצפה.

ב)      צירפו שתי דירות לדירה אחת. האם יש לשלם ועד הבית כדייר אחד או כשני דיירים, והאם יש הבדל אם הקבלן צירף אותם או הדייר?

תשובה: כל דרך חלוקה אינה מבוססת על שימוש, בין לפי נפשות ובין לפי ממון. שהרי אם היו מחייבים לפי נפשות היה הדייר בקומה רביעית חייב לשלם על הנקיון פי ארבע מאשר הדייר בקומה ראשונה, ועל המעלית היה הדייר בקומה רביעית חייב לשלם הרבה יותר מפי ארבע, שהרי דייר בקומה רביעית משתמש תמיד עם המעלית, מה שאין כן הדייר בקומה ראשונה מעדיף בדרך כלל לעלות במדרגות מאשר להמתין למעלית. וכיון שנהגו שלא לחלק לפי השימוש, בהכרח שהשתתפו על דעת לחלוק לפי שיטה מסוימת. וכיון שהקובע הוא על דעת מה השתתפו והמנהג הוא לחלק לפי יחידות דיור, לכן, אם הקבלן צירף את הדירות לפני שמכר את שאר הדירות, יש לשלם לפי יחידת דיור אחת, ואם צירפו אותם לאחר ששאר הדירות נמכרו, שאז השתתפו על דעת שישלמו כשתי דירות, יש לשלם כשתי דירות. ואין בעלי דירה זו יכול לטעון שהוא משתמש פחות, כיון שגרים בדירה משפחה אחת בלבד, שאם כן הדייר בקומה ראשונה גם כן ישלם פחות. וכשם שניתן לחייב את הדייר בקומה ראשונה לשלם כמו כולם, ניתן גם לחייב בעלי דירה זו לשלם פי שנים.

ג)        דירה אחת שחולקה לשתי יחידות דיור, כמה יש לשלם עליה?

תשובה: בעל דירה כזו בעצם מעלה את השימוש של הדיירים ברכוש המשותף, שהרי אינו דומה שימוש של משפחה אחת לשימוש של שתי משפחות. אמנם, אינו דומה יחידה שמתגוררת בה משפחת שלימה ליחידה שמתגורר בה זוג צעיר. לכן נראה לקבוע שאם הוסיף יחידה של שני חדרים, שראוי למגורים למשפחה, יש לשלם על דירה שלימה נוספת, ואם הוסיף דירת חדר או חדר וחצי, יש להוסיף כמו חצי דירה וישלם על שניהם ביחד חלק 1.5 ביחס לשאר הדיירים.

ד)      מחסן או חניה שהפכו אותם לדירה. האם דירה זו חייבת בתשלום ועד הבית?

תשובה: אם דיירי דירה זו משתמשים עם המעלית וחדר המדרגות, יש לשלם כמו כל דירה אחרת. אבל על פי רוב דיירי דירה כזו מנותקים מרוב השימושים של הרכוש המשותף, וכן לא ניתן לומר לגביהם שעל דעת כן השתתפו, שהרי הדירות לא היו קיימות כשהשתתפו, לכן יש לשלם לפי החלק היחסי שהם נהנים מהשירותים של וועד הבית.

ה)      דייר שסתם את הכניסה לדירתו מחדר המדרגות ופתח לעצמו כניסה פרטית מגינתו, האם חייב בתשלום ועד בית בכל הקשור לנקיון ותחזוקת חדר המדרגות?

תשובה: כיון שמוטל עליו חיוב מצד שעל דעת כן השתתפו, אינו יכול להיפטר מחיוב זה באמצעות הכניסה הפרטית ובכך להגדיל את חלקם של שאר הדיירים. אמנם, אם באמצעות ההפרדה הוא חוסך כסף לחשמל של המעלית יש לנכות לו חלק זה. אבל על מה שחוסך בבלאי של המעלית ובכך שאינו מלכלך את חדר המדרגות אין לנכות לו כיון שהשינוי אינו מורגש.

ו)        האם ניתן להתנתק מצנרת ביוב ישנה של הבנין, או מהסקה מרכזית?

תשובה: בשו"ע חו"מ סי' קעו נפסק ששותף אינו יכול לחלוק מהשותפות שלא מדעת השותפים. ובפרט בדבר שעל דעת כן השתתפו שיחלקו בהוצאות, ואם ייפרד הרי הוא מגדיל את העלויות של שאר הדיירים. אמנם, יש לנכות לו מה שהוא חוסך לדיירים בכך שאינו משתמש. ולכן בצנרת ביוב אינו חוסך כלום ולכן הוא חייב להמשיך ולהשתתף בהוצאות החזקת הצנרת. אבל בהסקה מרכזית, הוא חוסך לשאר הדיירים בעלויות של הסולר, אך לא בעלויות התיקונים. ישנם אומדנים שונים כיצד לחשב חיסכון זה, האומדן שדייר המתנתק חייב לשלם 40% ביחס לחלק ששאר השכנים משלמים, נראה קרוב לאמת.

ז)       האם בעלי דירה שנשארה ריקה ולא הושכרה במשך חודש, חצי שנה או שנה חייבים בתשלום ועד הבית?

תשובה: החלק של ביטוח המעלית, החזקת הבנין, כגון זיפות וסיוד הוא חייב לשלם, שהרי הוא שותף והשותפים חייבים להשתתף בהחזקת הרכוש המשותף ובכל הוצאה שהיא צורך השותפות, כמבואר בנתיבות סי' קעח סק"ג וסי' רסד סק"ו. אבל על החלק הקשור לשימוש, נראה שהשתתף על דעת לשלם רק אם יגור בדירה, ולכן, עבור החשמל של המעלית אינו חייב לשלם, כיון שהוצאה זו הוא חוסך לשכנים, בכך שהדירה ריקה. עבור הוצאות הנקיון נראה שחייב לשלם בערך חצי משאר השכנים, כיון שאין זה לטובתו שהניקיון יוזנח לגמרי. קשה לקבוע שיעור מדויק ויש להתפשר.

כל זה אם עזב את דירתו לתקופה של ששה חודשים ומעלה, אבל אם עזב לתקופה קטנה מששה חודשים יש לשלם תשלום מלא, שלגבי היעדרות קצרה אין מנהג לשלם רק אם גר בדירה.

ח)      בבניין חדש שחלק מהדיירים כבר קיבלו מפתח, אבל עוד לא באו לגור, האם חייבים בועד הבית?

תשובה: חייב לשלם על הוצאות החזקה ועל חלק מהוצאות השוטפות כמו דייר שעוזב את הדירה (עיין תשובה ז).

ט)      ואם עוד לא קיבלו מפתח האם הקבלן חייב בתשלום ועד הבית?

תשובה: על הדירות שהקבלן עדיין לא מסר את המפתח, הרי הקבלן הוא השותף בבניין וממילא חייב לשלם עבור הוצאות החזקה. ואפילו על הוצאות נקיון נראה שיש לחייבו, כיון שהקבלן נהנה מכך שהבניין נקי, כדי שיוכל למכור את הדירות שנשארו לו בבניין.

י)        על מי מוטל לשלם לוועד בית בדירה מושכרת, על השוכר או על המשכיר?

תשובה: לפי החוק החוב של ועד בית מוטל על המשכיר ולכן אם השוכר אינו משלם ניתן לפנות אל המשכיר. על אף שברור שלפי ההסכם שיש בין המשכיר לשוכר, המנהג הוא שהשוכר חייב לשלם, אלא שעיקר החוב הוא על המשכיר ואם השוכר, שהמשכיר העמיד במקומו אינו משלם, ניתן לפנות למשכיר. לפי הלכה יש להפריד בין הוצאות החזקה שחלות על בעל הנכס, כלומר על המשכיר, לבין הוצאות שימוש שחלות על השוכר, ואם השוכר לא שילם לא ניתן לחייב את המשכיר.

יא)   לפעמים גובים גבייה חד-פעמית עבור תיקון יקר שיש לעשות בבניין, האם על השוכר להשתתף בזה או על המשכיר? ואם המשכיר חייב , כיצד ינהגו כאשר הסכום הקבוע של ועד בית כולל גם סכום כסף שיצטבר בקופת הוועד עבור החזקת הבנין?

על הוצאות תיקונים אין מנהג שהשוכר ישלם, ולכן אם לא מפורש בחוזה השכירות שהשוכר ישלם, לא ניתן לחייב את השוכר. במקרה שגובים באופן קבוע יותר כדי לכסות הוצאות תיקונים, אם גובים תוספת של עד 15 ש"ח בחודש, או עד תוספת של 20%, ניתן להחיל את המנהג שהשוכר משלם גם על תוספת זו, אבל אם גובים תוספת מעבר לכך והמשכיר לא התייחס לכך בחוזה השכירות, לא ניתן לחייב את השוכר.

יב)    האם דיירי קומת קרקע צריכים להשתתף בחלק תשלום ועד הבית המיועד למעלית?

תשובה: דייר בקומת כניסה שאין לו שום צורך להשתמש במעלית, אפילו לא לעתים נדירות, אינו חייב להשתתף.

הרמ"א בחו"מ סי' קסג פוסק שתי הלכות הנראות כסותרות. בסוף סעיף ג נפסק "כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן", המקור הוא בשו"ת מהר"י מינץ סי' ז. לעומת זאת, בסוף סעיף ו נפסק "יש אומרים שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן, אותם שאינם נושאין ונותנין בשטרות אין חייבין ליתן לזה", המקור הוא שו"ת הרא"ש כלל ו סי' ט. ומוסיף הרמ"א "ועיין לעיל סוף סעיף ג' סימן זה". הסמ"ע בס"ק לב עומד על הסתירה וכתב "נראה דוקא כל כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה, אף אם אירע שיחיד אינו צריך לו מחמת זקנה או איזה טעם, אפילו הכי צריך ליתן, מה שאין כן כשהוציאו הוצאה שיעזור להן השר בענין שטרי חובות שאינו ענין כללי, משום הכי כתב מור"ם בסוף סימן זה והוא מתשובת הרא"ש דאין אחרים צריכין ליתן להם לסיוע". דברי הסמ"ע נאמרו בקיצור וניתן להסביר את דבריו בשלושה אופנים. דרך אחת שהוא מחלק בין רוב למיעוט, שכל דבר שהרוב צריך גם המיעוט חייב להשתתף. דרך שניה לפרש מה שכתב כל ישראל צריכין שכוונתו לצרכי מצווה, כגון מקווה. אבל יש דוחק בפירוש זה, שהרי לגבי בית חתנות אין מצווה לחתן באולם חתונות יותר מאשר לחתן בבית הכנסת. דרך שלישית שמקווה ובית חתנות הם צרכי העיר, מה שאין כן גביית חובות היא צורך של אנשים מסוימים. לכאורה נראה להכריע כדרך הראשונה, שהרי במהר"י מינץ שהוא מקור פסק הרמ"א מוכיח דין זה ממה שכתב מהר"ם מרוטנבורג בתשובה שבצרכי העיר הולכים אחר דעת הרוב. וכן כתב בפתחי תשובה שם ס"ק כג שדבר שהרוב צריך, גם המיעוט שאינו צריך חייב להשתתף.

אמנם מהר"י מינץ כותב טעם נוסף לעניין מקווה, שאף הזקנות הולכות למקווה בערב יום כיפור. וכן כתב הכנסת הגדולה הגהות הטור סק"ט לעניין אתרוג הקהל, שאף אדם שיש לו אתרוג חייב להשתתף, כיון שאם האתרוג שלו יפסל יצטרך ליטול את אתרוג הקהל, ומשמע שאם אין לו צורך להשתמש, אפילו לא במקרים נדירים, לא ניתן לחייב. ולמעשה נראה שדייר בקומת כניסה שאינו משתמש במעלית כלל, אינו מוגדר כשותף ואינו חייב להשתתף.

יג)     כשחלק מהדיירים רוצים לצבוע את הבניין האם צריך שכולם יסכימו, או הולכים אחר הרוב, או שגם אחד יכול לכוף?

אם יש הכרח לצבוע, כגון שהקירות מלוכלכות יותר מהמקובל, גם יחיד יכול לחייב את הרוב לצבוע, אם הקירות הן במצב סביר, או שחלק רוצים לעשות צביעה יותר יקרה ממה שהיתה בעבר, גם הרוב אינו יכול לחייב את המיעוט. כמו כן, אין הרוב יכול לחייב את המיעוט לרצף את הקירות בשיש, אם בעבר לא היה כן, אבל אם נפלו אבני שיש, גם יחיד יכול לחייב את כולם לתקן. ואם מוכרחים לצבוע ויש ויכוח איזה צבע להעדיף, או שיש לנטוע עצים בגינה, כיון שכך היה בעבר, ויש ויכוח איזה עץ, הרוב קובע.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. בהנחה שדירה מושכרת, האם טיפוח הגינה הציבורית בבניין נחשב כחובת השוכר על פי ההלכה או חובת המשכיר?
    אחרי שנפסק כי הכל הולך אחר המנהג האם לא נכון לברר את המנהג על פי כלל הציבור ולא על בסיס שכונה זו או אחרת? האם לא יפתח כאן פתח לטענות של מנהג שונה לכל קהילה? מה הדין בשכונה חדשה שטרם התאכלסה אבל ברי כי רוב הציבור בה יהיה חרדי, האם דינה כדין שכונה מעורבת או שמא על פי ההנחה כי היא תהיה חרדית?
    למה יצאתם מתוך הנחה שכשאדם רוכש בית הוא מניח שבתקופה שהוא לא יגור בה הוא יהיה פטור מתשלומי ועד הבית השוטפים?

  2. טיפוח הגינה, לכאורה חובת השוכר, כיון שהוא נהנה ממנו. אגב אציין שהגר"מ שפרן שליט"א והגר"ש זעפרני שליט"א סוברים שאם השוכר השאיר חובות לוועד הבית המשכיר חייב לשלם הכל.
    לגבי שאר התגובות, עליך לפנות להגר"י סילמן שליט"א ישירות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.