פרשת פנחס

הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר

 

 

בפרשתינו (כה, יא) נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי", ומפסוק זה למדו רבותינו במשנה סנהדרין פא, ב ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" ע"ש. ויעוי' עוד בדברי הגמ' שם פב, א וז"ל "הבא לימלך אין מורין לו וכו', נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו – שהרי רודף הוא" ע"כ. הרי לפנינו שתי הלכות תמוהות ומשונות שנאמרו ביחס להלכה זו, א. שאע"פ שהלכה היא למשה מסיני, עכ"פ אין מורין כן וכדפירש"י "שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך" ע"ש. ב. שאע"פ שהותר למקנא להרוג את הבועל, עכ"פ דין רודף יש לו, ומותר היה לזמרי להציל את עצמו בהריגתו של פנחס.

והנה הקושי והתימה בשתי הלכות הללו צץ הוא ועולה מאיליו – שהרי כל משמעותה של ההלכה היא אופן ההנהגה שראוי לו לאדם לעשותו וכמאחז"ל "על תקרי הליכות אלא הלכות" – שהליכותיו ואורחותיו הראויים של האדם – הם הם ההלכות, וא"כ מדוע באמת אין מורין כן. וביותר לגבי דינו השני של הקנאי – שהותר דמו כדין רודף, שכיצד יתכן הדבר שאדם העוסק במצוותו של מקום ובקיום ההלכה יחשב לרודף – ויהא מותר להרגו בכדי להציל את הנרדף בועל הארמית.

בכדי להאיר את ביאורה של פרשה זו עלינו להקדים את המשך דברי הגמ' בסנהדרין שם בתיאור מעשהו של זמרי "תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת וכו', נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה והיינו דכתיב "והמה בוכים פתח אוהל מועד". וכתיב "וירא פנחס בן אלעזר" מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא וכו' ע"ש. והיינו שכיון שפנחס הוא שנזכר בהלכה זו – לפיכך הוא הראוי לקיימה. ויש לידע מאיזה טעם דוקא גבי הלכה זו מצינו שנאמר כלל זה ש"קריינא דאגרתא" וכו'.

רק ביאור הדבר נראה דהנה יעוי' בדברי רש"י עה"פ "בקנאו את קנאתי" וז"ל, בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף ע"כ. ויעוי' עוד בדבריו של רש"י בעבודה זרה לו, ב וז"ל, קנאים – בני אדם המקנאין קנאתו של מקום לנקום נקמותיו וע"ש. הרי לפנינו שנשתנתה הלכה זו שינוי מהותי משאר הלכות ודיני התורה, ששאר דיני ומצוות התורה הם דינים וציווים המוטלים על האדם לעשותם, אולם כאן כל תוכנה של ההלכה היא שהותר לו לקנאי לתפוש את חוק התורה בידיו ולפעול מחוץ למסגרת הדין – במקום הקב"ה כביכול, שיכול הוא לקצוף את קצף ה' וללחום את מלחמותיו.

וממילא ברור הוא הדבר שכשהמדובר הוא בפעולה אינסטנקטיבית של האדם היוצאת מתוך נהמת ליבו כשרואה את כבוד ה' נרמס בעפר, וכל עצמותיו בוערות כלפידים לעצור את חילול ה' הנורא שרואה הוא לנגד עיניו – פעולה זו צריכה שתבוא כל כולה לתכלית זו של ריבוי כבוד שמים. ואולם אדם שינהג בהנהגה זו משום שכן היא ההלכה – הרי הוא רוצח גמור, שכל עצמו של מעשה זה לא הותר אלא לאדם שמוכן במעשה זה למסור את נפשו על קידוש ה', שרק באופן זה ראוי הוא לנקום את נקמת ה' כביכול.

ושוב מבואר מאוד למה לא נאמרה הלכה זו לאותו שבא לימלך האם לעשות כן או לא, שהרי אדם שרואה את בני ביתו עולים באש אין הוא הולך לברר האם יש להצילם וכיצד, וא"כ כלפי אותו האדם לא נאמר היתר זה של "קנאים פוגעים בו" – שהרי אין הוא "קנאי" – אלא רק מחפש למצוא פורקן לשלל יצריו האכזריים במסווה של קיום דין תורה.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

חפשו מאמר

מדריכים הלכתיים

חפשו מדריך הלכתי

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל