הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר
מן המופלאות שבפרשיות התורה היא פרשת נזירות, – שבכוחו של האדם להחיל על עצמו איסורים חדשים ומשונים שלא אסרתם תורה מעיקר הדין כלל. וכך הוא הנאמר בפרשה זו: "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קודש יהיה גדל פרע שער ראשו, כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו, כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ".
הרי ששתי פעמים נזכרה כאן קדושתו של הנזיר, שבתחילה נאמר "קודש יהיה" ולבסוף נאמר "קדוש הוא". ויעוי"ש בדברי רש"י שהנראה מדבריו שבאמת שתי מיני קדושות החלוקות זו מזו נאמרו כאן, שעה"פ "קודש יהיה" פירש"י וז"ל, השיער שלו – לגדל הפרע שיער ראשו ע"כ, ועה"פ "קודש יהיה" כ' רש"י, זו קדושת הגוף מליטמא למתים ע"ש. הרי לנו שמלבד הקדושה הכללית החלה בגופו של הנזיר, נאמרה אף קדושה פרטית על ראשו של הנזיר במסויים.
ובאמת להלן (פס' ט) מצינו שנאמר "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו" וגו', ויעוי' באוה"ח שהקשה על לש' הכ' "וטמא ראש נזרו" שהרי בקרבתו למתים טמא וחילל את קדושת כל גופו, ומדוע נסתיים פגם הטומאה כלפי ראשו בלבד. ואולם דברים מפורשים כעי"ז אף מצינו להלן (פס' יח) בדין גילוחו של הנזיר אחר תום ימי נזירותו "וגילח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שיער ראש נזרו" וגו' וע"ש, ומכל זה נראה שיסוד עניינה של קדושת הנזיר תלויה היא בציציות ראשו.
ודברים מפורשים מצינו בעניין זה בשיר השירים (ז, ו) בזה"ל: "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים". ופירש"י, ודלת ראשך – קליעת שערות נזירייך נאה במצותה כקליעת ארגמן. מלך אסור ברהטים – שמו של מקום קשור בתלתלים שנאמר "נזר אלהיו על ראשו" ע"כ. הרי לנו שקדושה מיוחדת ישנה בשערות ראשו של הנזיר מלבד הקדושה הכללית החלה בכל גופו, והביא רש"י מקור לדבריו מן הכתוב כאן "נזר אלהיו על ראשו" וצ"ב.
רק פירוש הדבר נראה, דהנה יעוי' בדברי האבן עזרא כאן שכ' לפרש את שורש תואר השם "נזיר" וז"ל, כי מלת נזיר מגזרת נזר, והעד "כי נזר אלהיו על ראשו" וכו', כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמיתי שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות ע"כ וע"ש. הרי שהאיש הנזיר הרי הוא חופשי מן התאוות – ולפיכך כמלך הוא, החובש כתר מלכות לראשו. אלא שמדברי חז"ל למדנו שאין המדובר כאן בתיאור ערטילאי בעלמא, אלא ששערות ראשו של הנזר הם הם הכתר שחובש הוא על ראשו, דיעוי' במדרש במדבר רבה פרשה י, יא וז"ל, בא וראה כמה המצות מעטרות את ישראל, והלא גידול שער ניוול הוא לאדם שהוא אינו חופף ראשו, ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו הה"ד "כי נזר אלהיו על ראשו" ע"ש.
וביאור הדבר הוא שכן החלק ביחיד בגופו של האדם שאין בו שום תכלית וצורך לשלל צרכיו של האדם – הוא השיער, – וכל מעלתו הוא רק בנוי והיופי שבא לאדם מכוחו. ומטעם זה נתייחדו דיני הנזיר בפרישות מן היין וגידול השיער בדוקא, שבדברים הללו אין האדם פורש מן הדברים המחוייבים ומוכרחים לו לכדי חייו, ואינם אלא מותרות. וממילא שוב נראה – שכשבא האדם ולוקח את שיערותיו והופך אותם לדבר מנוול ומכוער – הרי הוא מהפך את אותם המותרות שכל תכליתם להרחיק את האדם מעבודת ה' ולהוות נסיון עבורו – לדבר שאין בו שום נוי ויופי וכל עניינו אינו אלא ניוול ושיקוץ. ובזה הופך הוא את חיילות הרוע שכל תפקידם אינו אלא להרחיק את האדם מתכליתו האמיתית לדבר טפל ופחות, ובזה נהפך השיער לכתר מלכות ולנזר תפארה וכדכ' "נזר אלהיו על ראשו" – וקדושה מיוחדת ומסוימת יש לו בראשו.
